אה לה פרובינציאל!

ניסיונות של תעשיית האופנה הישראלית להרגיש קצת "חו"ל בארץ", הובילו לשורה של אירועים שכל אחד מהם התברר כמביך יותר מקודמו. התצוגה של רוברטו קוואלי משבוע האופנה בשנה שעברה או התצוגה של מוסקינו בשבוע האופנה האחרון של אופיר לב, סוקרו בתקשורת כמחדלים/כישלונות ארגוניים/בושות והיו אמורים להספיק על מנת שכל בר דעת יבין כי "אופנה ישראלית" צריכה לצאת מישראל (!) ולא להיות מיובאת אליה מחו"ל. שבוע האופנה של מוטי רייף, שהתבסס על מעצבים ישראלים (ואמריקן איגל אחד ממניעים פיננסיים), הצליחו לחזק את הטענה ש"אם אין אני לי- מי לי" וכי בישראל יש אופנה מספיק טובה על מנת להחזיק שבוע אופנה. 

ישבן - חלק מדגם "השיריון" של טיירי מוגלר, שנות ה90 המוקדמות

אבל יש מי שמסרב ללמוד מטעויות, להכיר בכישלונותיו שלו או ללמוד מטעויות של אחרים. אמש, התקיים אירוע השקת הבושם החדש של ניקול ריידמן. הבחירה של אשת האוליגרך הידועה בפטריוטיותה, לפתוח את האירוע בתצוגת האופנה של המעצב הצרפתי טיירי מוגלר, הייתה חוכמת חלם, לא פחות מאשר לפתוח את "שבוע האופנה הישראלי " בתצוגות אופנה של מעצבים איטלקיים. כמו אלה של האיטלקיים, גם התצוגה של מוגלר, לא כללה דגמים שטרם הוצגו, אלא כאלה שעוצבו על ידי המעצב הוירטואוז בתקופת תור הזהב של בית האופנה שלו, שנות התשעים המוקדמות, כמו גם על ידי יורשיו השונים (רוזמרי רודריגז וניקולה פורמיקטי). אבל העיצובים הגיאומטריים, הפרופורציות החוצניות והאולטרה- נשיות שמאפיינים את דגמיו של המעצב המהווים רק פן אחד מזהותו של בית האופנה. הבשמים של מוגלר, שנאלץ לעזוב את בית האופנה הנושא את שמו לאחר שפוטר מתפקידו כבר בשנת 2003 (על ידי חברת קלרינס, בעלת השליטה במותג), היו אלה שהחזיקו את בית האופנה במשך שנים, גם בתקופת שיא הצלחתו ובמיוחד לאחר מכן. אנג'ל, לדוגמה, הבושם הראשון מבית מוגלר שזכה להצלחה מסחררת, גובר מדי פעם על "שאנל 5" ומתברג למקום הראשון ברשימת הבשמים הנמכרים ביותר בצרפת (ביתר המדינות, הוא ממוקם במקום השני). אבל אל תתנו לעובדות להפריע לניקול ריידמן, כשהיא צריכה להשיק בושם עצמאי. ריידמן אולי למדה "שבבון- זה קוף", אבל את השיעור בו לימדו כי "רק חמור חוזר על טעויות של אחרים" היא כנראה הפסידה בזמן שהקיאה בלינצ'סים עם קוויאר וגבינת שמנת בשירותים מרוצפי שיש קררהומנורות קריסטל של בקרה.  

איפה הכבוד העצמי?! טיירי מוגלר על האופרה גארנייר אמצע שנות ה90, פריז 

אבל הטעם הרע לא נגמר רק בבחירה להשתמש בדגמים מיושנים המוצגים מדי שנה, כמו קרקס נודד במזרח אירופה ובסין (מוקדי פעילות המותג) או בעצם הרעיון לשלב בית אופנה המזוהה בעיקר בזכות בשמיו שלו באירוע להשקת בושם מתחרה. על רצפת הפואיה בביתן 10 אשר בגני התערוכה, בו התקיים האירוע, נפרש שטיח דשא מלאכותי, ספות לבנות קושטו בכריות מבדים מטאליים בצבעי פסטל, נגניות נבל ורקדניות ממוצא סובייטי הסתובבו לבושות שמלות פאייטים חושפניות, כשלראשן כלובי זהב כמו בסרט דל תקציב של ציצ'ולינה בשנות ה90 ניצבו בין קשתות פרחים שנראו כמו תפאורה לגן ויקטוריאני בהצגת ילדים בריטית. החלל בו נערכה התצוגה עצמה עוצב בצבעים כהים ותאורה חשוכה והמוזמנים ישבו סביב שולחנות ערוכים באווירת אולם שמחות רוסי, דבר שהיה כנראה הכנה לפיס דלה רזיסטאנס; הופעתו של זמר הפופ הרוסי פיליפ קירקורוב. בהמשך גילו המוזמנים לאירוע, כי אין ארוחות חינם וכי גם בעולמו של האוליגרך הנדיב, לכל דבר יש מחיר; הופעה של כלת השמחה בעצמה. כי אם היא יכולה להוציא שמונה מליון שקלים מכיסה עבור האורחים, המעט שהם יכולים לעשות עבורה בתמורה הוא לשבת בשקט, להקשיב לפלייבק של קולה ולמחוא כפיים, גם אם ירגישו צורך לחתוך לעצמם את האוזניים ולתלוש את העיניים. ההופעות המביכות, התלבושות הגרוטסקיות, והדרגיסטים (על הבמה וגם אלה שהיו בין קהל המוזמנים), חלקם לבושים בבגדים של מוגלר, הבטיחו שגם ההוט קוטור הצרפתי הגבוה ביותר, יראה כמו אולם שמחות לבונטיני ויחתום את האירוע כמביך מאין כמותו.

 

ככה עושים "אובר דה טופ" כמו שצריך- "Cirque D'hiver" תצוגת ההוט קוטור של טיירי מוגלר לחורף 1995/6 וחגיגות ה20 שנים למותג שלו.

 אני לא נכחתי באירוע, ולמרות שאני מאמין שלא ניתן לפסול דבר לפני שמנסים ובוחנים אותו לעומק, היה ברור לי שכאן, מדובר במקרה יוצא מהכלל. אחרי הכל, בעולם של היום, לא צריך להימצא במקום פיזית על מנת לספוג את האווירה - מספיק להציץ בחשבון האינסטגרם של קולגה שמתעקשת להצהיר "הייתי שם", בפייסבוק של חבר חסר תובנה אחר שמתעקש כי מדובר "באירוע הלוהט של השנה" או בתמונות של אמן דראג שבחר להתלבש כמו ריידמן עצמה. יכולתי לדמיין כיצד תחושת האופוריה התיאורטית שצפויה להתקבל מצפייה בתצוגת מעצב העל שהגדיר את שנות התשעים ופרץ דרך למעצבים רבים שבאו אחריו (כדוגמת ג'ון גליאנו, אלכסנדר מקווין או ג'אן פול גוטייה), מתרסקת במבחן המציאות לאחר ההבנה שמדובר בלא יותר מפיאסקו כושל, מלא בפאתוס, פומפוזיות, טעם רע וקיטש מהסוג הלא נכון, כזה שרק יוצאי בריה"מ, נרקסיסטיים ועשירים ככל שיהיו, מסוגלים להעריך. עוד הפריעו לי הבורות שאפפה את כל האירוע, העובדה כי המעצב לא היה חלק מהחברה במשך עשור וחצי וכי רבים מהיושבים בקהל, מדושני עונג ובטוחים כי הם עדים לאירוע היסטורי, בכלל לא הכירו את עבודותיו או את קורותיו של בית האופנה או המעצב. ואכן, שום הון שבעולם לא יכול היה להציל את כבודו של אירוע זה, אלמלא נודע השבוע כי מוגלר עצמו חזר לשמש כמנהל האומנותי של בית האופנה (לאחר פרישתו של פורמיקטי לאחרונה). מאז פרישתו, אגב, בחר המעצב להקדיש את עצמו למטמורפוזה של גופו שלו והתמסר ל"בודי בילדינג" (תמונה חושפניות בלינק). סירבתי להיות חלק מאירוע המהווה תעודת עניות לתעשיית האופנה הישראלית כולה (שרבים ממנה יותר משמחו להשתתף בו), כזה המעיד על לא יותר מאשר הפרובינציאליות שלנו ומשקף במדויק כיצד התעשייה המקומית מצליחה להכשיל את עצמה חדשות לבקרים.

מה נשתנה?

פעם, עוד לפני שפתחתי את הבלוג שלי, מדי עונת תצוגות הייתי נהנה לעבור על התמונות של האורחים/העורכים שישבו בשורה הראשונה. למעשה, אלה היו התמונות אותן הייתי מתחיל לראות עוד לפני שנגשתי בכלל אל הבגדים. פעם, זו הייתה אחת הדרכים הבלעדיות לקבל הצצה אל עולמם, טרם העידן בו קיבלו קרין רויטפלד עמנואל אלט סטטוס של "כוכבי רוק", ולפני שידענו מי זו אנה דלו רוסו. אז, אפילו אנה וינטור עוד נחשבה ל"דמות אניגמטית" שכל שביב מידע שמתגלה עליה, מעורר סנסציה והתרגשות. לאחר שמאסנו בתמונות פפרצי של הסלבריטאים המגיעים לתצוגות, אימצנו את עורכי האופנה היושבים בהן. וכך, ב2007, אסר מרק ג'יקובס, שהיה מזוהה עד אז בצורה הבוטה ביותר עם צעירי וצעירות הוליווד על כניסתם לתצוגותיו. במקביל, התחלפו צלמי הפפרצ'י בבלוגרים וצלמי אופנת רחוב. התמונות שמפיצים לנו עשרות הצלמים הניצבים בפתח הכניסה לתצוגות, מציפות את הרשת מדי יום וחושפות כל פריט לבוש או מחווה של אנשי האופנה עוד לפני שנכנסו לאולם התצוגות. כך, שלאחר שהתיישבו על הספסל, עייפים מהמרדף אחרי אותם צלמים, ולפני שכבים האורות ויוצאות הדוגמניות, לא נותר לאף אחד עניין להצטלם, גם לא להסתכל על התמונות הללו.    

VS.

(למעלה- פי דידי, קלי אוסבורן ושרה ברנהרט בשורה הראשונה של התצוגה של מרק ג'יקובס, ספטמבר 2002, מרי רייט ואשלי אליסן, באותו המקום שנתיים לאחר מכן, למטה- שורה ראשונה בשבוע האופנה לחורף 2001 בפריז)

צילום אופנת הרחוב או החשיפה של האנשים המגיעים לתצוגות, הם לא הדבר היחיד שהשתנה בשנים האחרונות. גם בחוקי השיווק וההפצה חלו תמורות מרחיקות לכת. אם בעבר, נאלצנו לחכות 6 חודשים עד שהבגדים שצעדו על המסלול הספיקו להגיע לחנויות, הרי שכיום, ניתן להזמין אותם כמה ימים לאחר מכן ולקבל אותם 6 שבועות מאוחר יותר, או 22 שבועות מוקדם יותר! (זה כבר תלוי מאיזו זווית אתם בוחרים להסתכל). זאת, תודות לאתרים עסקיים כדוגמת מודה אופרנדי, או למותגים עצמם, שחשו את השינוי בתודעתו של הצרכן האופנתי והזדרזו לספק את המענה (ע"ע המותג ברברי). הרבה לפני כן, יש לציין, בסמוך לרגע שהם עולים בכלל לצפייה בstyle.com, ניתן לראות את אותם הדגמים הבולטים בקולקציות המובילות, נלבשים על ידי אותם האנשים שצופים בתצוגות. אני אפילו לא מתחיל לדבר על רשתות האופנה המהירה, כדוגמת H&M או זארה, שיתרגמו את הבגדים הללו לייצור המוני עוד לפני שנספיק לומר "כריסטובל בלנסיאגה". 

(אופנת רחוב בת זמננו- מימין למעלה- אנה דלו רוסו במעיל פרווה של פראדה כשבוע לאחר שהופיע בתצוגה, תמונת אופנת רחוב של טומי טון, תיק מהקולקציה האחרונה של פנדי בתצלומי אופנת רחוב כמה ימים לאחר התצוגה, ג'יובנה בוטגליה במעיל של רושס שבוע לאחר התצוגה, קרין רויטפלד במעיל של מקס מרה כמה ימים לאחר שצעד על המסלול ומשמאל- קרין רויטפלד מגיעה לתצוגה של ג'יבנשי לחורף 2014 באחד האאוטפיטים עוד לפני שהוצג על המסלול)

 

בחודשים האחרונים עלה לכותרות הדיון על הקצב המסחרר בו גדלים התכנים שמייצרים בוגרים וצלמים חובבנים ברשת. סוזי מנקס הייתה זו שהציתה את הנושא בכתבה שפירסמה במגזין T של הניו יורק טיימס, ואחריה באו התגובות, מתגוננות- מצד הבלוגרים (כמו ליאנדה מדין, המן ריפלרית) או התומכות- מצד הקולגות (כמו טיפ בלנק מstyle.com בסרטון שלמטה). טים בלנק מתאר את המבוכה שחש עבור אותם "גרופים של אופנה", שמגיעים לרחבת הכניסה לאולמות התצוגות לבושים בבגדים אקסצנטרים על מנת למשוך את תשומת ליבם של הצלמים. הרגשה שמוכרת לכל אחד מאיתנו שהספיק להיות נוכח באירוע אופנתי כזה או אחר (אפילו בארץ). תחושת המבוכה מלווה לעיתים קרובות גם בתהייה "האם האדם בחר בכך באופן טבעי, מתוך סגנונו, טעמו והאמונה במה שהוא לובש או שמא מדובר בהצגה?", "תחפושת או הצהרה?". את אותה המבוכה, אני חש הרבה פעמים גם לאחר שראיתי את הדגמים שמציגים מעצבים מסוימים על המסלול. השאלות המלוות נותרות זהות. כך לדוגמה תהיתי לא פעם האם "מישהו מנסה לעבוד עלינו?" כשכתבתי על התצוגות של פראדה, קום דה גרסון, ולאחרונה על הקולקציות של הדי סלימן לסאן לורן (לגבי האחרון, אגב קיים קונצנזוס בקרב העיתונאים אך לא בקרב הקניינים). באותם הפוסטים, הייתי מקפיד לציין שלא משנה עד כמה גרוטסקיים ומשונים נראים הדגמים שהצעידה מוצ'יה על המסלול, תוך חצי שנה, כולנו נתרגל לאהוב אותם ונעורר כמיהה עבורם כאילו היו כליל השלמות.

 

TAKE MY PICTURE from GARAGE Magazine on Vimeo.

הפרספקטיבה הזו, היא בעצם הדבר החשוב ביותר באופנה, שיותר מכל מגמה חברתית אחרת, משתנה באופן תדיר, כל חצי שנה, וכיום, עם קולקציות "קרוז/ריסורט" ו"קדם חורף", "קפסולה" ושיתופי הפעולה אחרים למיניהם, זה קורה אפילו לעיתים קרובות יותר. אבל אנחנו, כבני אדם, נותרנו זהים, וכשם שהמזון, מהיר ככל שיהיה, לא מתעכל מהר יותר רק בגלל שזמן הבישול התקצר, כך גם התקופה שלוקח לנו להתרגל לאסתטיקה חדשה ולאמץ סגנון מקורי, נותר ללא שינוי. דגמים רבים שנתלשו מהדוגמניות שצעדו על המסלול ונלבשים על ידי אותם מצולמי רחוב מבלי שהייתה לנו ההזדמנות לספוג ולנסות להבין אותו, עשויים להיראות לנו לא יותר טוב מאשר תוצר העיכול של מזון בלתי מבושל.