לפני כ4 חודשים כתבתי ופרסמתי על פני מרחב זה פוסט על הצבע שחור והנקודות בזמן ובחיים בהן מתעורר בי הדחף ללבוש אותו. ללבוש שחור מכף רגל ועד ראש, לא מרגיש כל כך מורבידי כמו שעשוי היה להשתמע מהתעטפות בצבע כל כך קודר הנקשר לרוב לאבל ואסונות. אאוטפיט שכולו בז' עשוי לשדר בצורה מוצלחת יותר את כל הדברים שהשחור (שתמיד נשאר באופנה) אמור היה לשדר. אולי בגלל זה, בשבועות האחרונים, מצאתי את עצמי כמה לבגדים אחידים בצבע בז', בדרך לטוטאל לוק אנמי וחסר כל שבב של חיים. אנשים הסובלים מדיכאון מלנכולי יתארו את עולמם הרגשי כריק מתוכן, כשקוף, דל, דהוי ומשולל כל צבע. שחור, הוא גוון חזק מידי כדי שיוכל להתחבר לתיאור זה, אולם הבז', צבעו של העור היבש, או האוף-וייט, צבעה של הכותנה המעובדת והפנינה הנוצרת מהתגבשות מינרלים סביב הלכלוך החודר אל רכיכת הצדפה- מתחברים יותר אל אותה ההרגשה (למקרה שחלקו השני של המשפט נשמע לכם מוכר...).
בז' על בז' - חורף 2011/12
משמאל למעלה: Bottega Veneta, Victor & Rolf, YSL.
משמאל למטה: Louise Vuitton, Versace, Valentino.
יכול להיות שאת עולמי הרגשי כיסתה עננה אפרפרה ומצב רוח עגמומי, אבל ייתכן ומדובר גם בסתם חיבור למגמות העונה שהבעירו בי את התחושה או הצורך לחסות את גופי בבז'. קולקציית הגברים לקיץ 2012 היו רוויות בטוטאל לוק של בז', קאמל בהיר או דהוי וחקי. גם בקולקציות הנשים לחורף הבא היה ניתן למצוא מלוא החופן מהשילוב המנצח.
(שלא כמוני, ג'ף גולדבלום ואפל לא רואים את הפוטנציאל האופנתי שבבז'!)
ואם נחזור שוב לפוסט ההוא על השחור- (על מנת לשמור על ההקבלה) נסיים גם הפעם באמירה של גורו האופנה, עורכת הווג הצרפתי בדימוס ואם המשפחה שכולם משתוקקים לקרבת דם אליה, קארין רויטפלד: "מי שלא רוצה לעשות טעויות, שתקנה בגדים שחורים. זה תמיד טוב. ומגיל 50 ואילך אפשר לאט-לאט להתחיל להוסיף קצת בז'. זה רך יותר".
הלמוט לאנג ייזכר כאחד מאבות המינימליזם. המעצב מהמוצא הווינאי, אומנם החל לעצב בארץ הולדתו קולקציות לפי מידה (made-to-measure), אולם התפרסם רק ב86, לאחר שפתח את המותג שלו באופן רשמי והציג את הקולקציה הראשונה שלו בפריז, כחלק מהתערוכה "Vienne 1880-1939: L'Apocalypse Joyeuse", במוזיאון פומפידו. בהמשך, הגזרות הארכיטקטוניות והסגנון הדקונסטרקטיבי של לאנג, הפכו לחלק בלתי נפרד מהצללית שהגדירה את שנות ה90 ומצאו ביטוי בחליפות בשחור-לבן, קולקציות ג'ינסים ושימוש בחומרים אורבניים אחרים לגזרות בסיסיות. הוא גם היה הראשון שברח מהקונספט של "התצוגה כספקטקל", רעיון שהיה נהוג באותה התקופה וטופח על ידי מעצבים כדוגמת ג'יאני ורסצ'ה, כריסטיאן לקרואה או טרי מוגלר (גם הוא וינאי, אגב) ואירועי האופנה שלו, כמו גם הבגדים שהתאפיינו בפוריטניות וצניעות. ב1999, רכשה קבוצת פראדה 51% ממניות המותג של לאנג (כחלק מאסטרטגיה להתפשטות גלובלית ובניית "מולטי מותג", רכשה פרדה גם את ג'יל סנדר). באוקטובר 2004, לאחר מחלוקות עם מנכ"ל הקבוצה, מכר לאנג את חלקו במותג הנושא את שמו וחדל מלהיות המעצב הראשי בו בינואר 2005. שנה אחת לאחר מכן, מכר תאגיד פראדה את "הלמוט לאנג" לאנדרו רוזן, מנכ"ל המותג Theory (שנמצא כיום בניהולו האומנותי של יקיר הבלוג, אוליביה טסקינז) וכיום, גם שותף חדש בבעלות על פרוהנזה סקולר ("מכונת הטרנדים" ובחיר ליבה של כל "IT GIRL" אמריקאית). באשר ללאנג עצמו, מאז שעזב את סטודיו העיצוב, הקדיש הלמוט את כל כוחותיו ומרצו היצירתי לעולם האומנות ( הוא הציג תערוכות ואפילו הוציא שני ספרים), בעוד שהמותג שלו המשיך להתקיים בניו יורק עם צוות מעצבים חדש.
Helmut Lang Fall Winter 1996/7 CNN Report
בחודש שעבר, החליט המעצב לעשות דבר רדיקלי (בלשון המעטה), וגרס/גזר/השחית/קצץ/רמס את כל (!) הארכיב שלו, המונה כ6,000 פריטים, רק כדי ליצור סדרה של מאה עמודים דמויי נטיפים עשויים papier mâché של קוטור יקר ערך [עדכון: בכתבה שפרסמה יערה קידר וכללה ראיון עם המעצב מסתבר ששנה קודם לכן, פרצה "שרפה בארכיב" המעצב וזו, הייתה כנראה הקטליזטור לכל הסיפור. פרט זה מובא המאמר מוסגר כיוון שטרם נתקלתי בו בכל מקור אחר]. כחלק ממעשה נעיצת האצבע אמצעית של לאנג בעינו של עולם האופנה (רוצה לומר ז' בעין, אבל יש לי עכבות...) הוצגו 12 עמודי כאלה בגלריה The Fireplace Project שבאיסט המפטונס תחת הכותרת “Make It Hard” במשך פחות מחודש אחד! אולם העליונות המוסרית של לאנג, אומן הנישא מעל לעולם האופנה השטחי והנחות, לא עמדה בכל מבחני המציאות; במקביל להשקת התערוכה נפוצו השמועות כי לאנג היה בין השמות שהשתרבבו ברשימת המועמדים להחליף את ז'אן פול גוטייה בבית הרמס, (נזכיר כי כריסטוף למר, אקס-לקוסט מונה בפועל ליורש). מסתבר שלא רק מעצבי אופנה, אלא גם אומנים, צריכים יחצ"נים.
אולם האם בריחתו של לאנג מעולם האופנה ומחאתו כנגד התאגידים הקפיטליסטים והיו"רים האינטרסנטים במקומה?
רבים יטענו כי אופנה היא אינה אומנות, אלא סוג של עיצוב מוצר, ספק נישה בעיצוב התעשייתי, אולם מעצבי אופנה לא מעטים הצליחו להוכיח אחרת לאחר שיצרו פריטים הראויים להיות תלויים במוזיאונים היות והם מגלמים אמירה חזקה ונושאים עימם משמעות עמוקה. כך, יצירותיו של חוסיין שליין, האופנה הקונספטואלית של ויקטור ורלף, ז'אן פול גוטייה הכובען סטפאן ואלכסנדר מקווין (ששבר שיאים מבחינת כמות המבקרים שהגיעו לתערוכה שלזכרו במוזיאון המטרופולין) הצליחו לגשר על הפער שבין אופנה לאומנות לא רק בזכות הדגמים האסטטיים והדקורציות הנאות שיצרו כפי שהיה נהוג לתפוס את דגמיהם של כריסטיאן דיור או כריסטובל בלנסיאגה כשהוצגו מאחורי ארונות זכוכית. התפעלותו של המתבונן לגבי היופי האסטטי, הגזרות המורכבות והעבודה הטכנית המשובחת התחלפה בהתרשמות עמוקה מהקונספט, אמירות חברתיות או פוליטיות ומסרים גלובליים יותר בתערוכותיהם של המעצבים בני זמנינו.
Make It Hard, תמונות מתוך מיצג האומנות האחרון והמדובר של לאנג
יתכן והמיצב של לאנג מבטא את הצורך שלו להתיר את הרסן שנכרך סביבו בתקופתו כמעצב. כמחאה על הכבלים המאפיינים את תהליך העיצוב וכוללים את האוריינטציה לשיקולים מסחריים של בעלי התאגידים, החשיבה על צרכי הלקוחה, דאגה לשביעות רצונם של בעלי המניות ושאר חישובים כלכליים יבשים. במקום זה הוא יצר תערובת מוצקה המהווה תמהיל שמסמל את המורשת שלו ומכיל בתוכו את הארכיון, אולם משולל כל צורה פונקציונלית. מדובר במעין "קפסולת זמן". אך בשונה מזו של אנדי וורהול, הקפסולה הזו חסרת כל תועלת עתידית, גזרי הבדים והחומרים המרכיבים אותה לא ישמשו שום תפקיד אחר פרט להיותם שבבים של זיכרון הבונים נטיפים מכוערים.
לאנג, חוטב עצים וחובב תרנגולים!
הפרעת חרדה היסטרית, כונתה בעבר "היסטריה" והיא תיארה אז אישה המנסה לברוח מבעלה (כיום, היא קיבלה משמעות של הפרעת חרדה- Panic disorder without agoraphobia). המיצג של לאנג, הוא סוג של ניסיון בריחה ומחאה מתוך גחמה. לנג, בדומה לאותה אישה היסטרית, כיוון שלא שינה את עצמו, רץ היישר לזרועותיו של גבר אלים אחר. השיפט מעולם האופנה לעולם האומנות לא יפתור את לאנג מהדאגות אחר מילוי רצונם של משתנים חיצוניים וריצוי הלקוחות. באומנות, ממש כמו באופנה, ליצירה יש ערך בפני עצמה והיא עומדת בזכות היותה תוצר ידי אומן, אולם כדי להיות גם רווחית למי שיצר אותה וכדי לעורר מספיק הדים, להפיץ מסר באופן נרחב אך גם לתגמל את בעליה, עליה לקרוץ ולשבות את ליבו של קהל היעד שלה. גם באומנות ישנו קהל יעד, בין אם מדובר במבקרי מוזיאון ובין אם מדובר באספנים וסוחרי אומנות המבקרים בגלריה יוקרתית.
Accessories collection séance de travail, fall–winter 2001–2002, Helmut Lang
חשיבותו של הלקוח מובנת מאליה כאשר מדברים על עולם האופנה, בעוד שכשזה מגיע לאומנות, אנשים בטוחים שהם חיים בעולם אנרכי, כחלק מתפיסה נרקסיסטית וילדותית שלפיה האומנות והיצירה משרתות את היוצרים, הדחפים של האומן עצמו והן מיועדות להוות מוצא לפורקן הרגשי והמחשבתי שלו בלבד. תפיסה זו אינה מחזיקה במבחן המציאות: בפרק "העשירים הם חברים" מהסדרה המוצלחת של ערוץ 8, "גיבורי תרבות", מסבירים אמנים שונים (בניהם עדי נס וזויה צ'קרסקי) את החשיבות שבקריצה אל ליבו וכיסו של הלקוח ומדוע גם באומנות, כמו בכל תחום אחר, צריך לפעמים לעשות גם את מה שלא בדיוק עולה בקנה אחד עם האמת העצמית שלך. הם מתוודים על פשרות שהם עושים כדי לגעת בליבם ולדבר לכיסם של הקניינים וצרכני האומנות, התלות הקיומית והמקצועית שלהם הגלריסטים והאספנים שמכתיבים הרבה משגרת היום שלהם ואפילו את הרגעים האינטימיים ביותר שלהם מול הקנבס, גושי החמר או המצלמה. הם מציגים מציאות שונה מהאוטופיה הרומנטית שקסמה כנראה ללאנג ולפיה את האומנות הטהורה, לא יוכל לחלל אפילו הקפיטליזם.
Helmut Lang, "Next Ever After", 2007,
כדור DISCO ששימש בתחילה כפריט דקורטיבי בחנות של לאנג והפך מאוחר יותר למיצג בתערוכת האומנות שלו # רדי-מייד או סתם בלוף?
בהקשר זה בל נשכח, שבין אספני האומנות הגדולים נמנים ראשי תאגידים, מנכ"לים בחברות מונופול שונות ובעלי הון. גם פטריציו ברטלי, מנכ"ל פראדה שהחיכוכים בינו לבין לאנג עלו לשני בתואר "דיזיינר", גם הוא אספן אומנות נלהב ומוצ'יה פראדה ידועה כתומכת ופטרונית נאמנה של כל סוג אומנות באשר הם. כעת למעשה, לאחר שהסיר את העול לעצב עבורם, התפנה לאנג למלא אחר גחמותיהם ורצונם של חבריהם או סתם אנשים כמותם או אפילו הם עצמם. הצעד שעל פניו מגלם ניסיון להתרסה, הרס והבעת מחאה- אלמנטים שהפכו לחלק בלתי נפרד מהמציאות היומיומית שלנו גם בישראל, עשוי היה להיות סתם עוד קפריזה מיותרת של ילד סורר וחסר רסן. אני בטוח שבראש של לאנג, כל הרעיון הצטייר בצורה הרבה יותר נבונה, אבל האם אכן מדובר במעשה חכם?
