יום שבת, 5 ביוני 2010

השניה ה00:11

האמת, לסרטים של סופיה קופולה, עדיין לא הצלחתי להתחבר. את "אבודים בטוקיו" העברתי בצפיה שטחית עם הרבה התנתקויות ובריחות למחוזות רחוקים עם המחשבות שלי. הוא היה נראה לי איטי ומיגע. אבל את סרטה, מארי אנטואנט, לא יכל שלא לכבוש אותי. בעיקר בזכות העבודה האומנותית בו, כל פרט בו היה מלאכת מחשבת של ממש (ולא מחשב, כפי שקורה לאחרונה). החל מסט הצילומים, ארמון ורסאי, העשיר באדריכלות פריזאית בסגנון הרוקוקו, ועד למאפים ודברי המתיקה המרהיבים, שהם בעצמם בגדר מעשה ידי אומן, מבית "LADURREE", האהוב עלי ביותר בפאריז (אסייג ואומר, שהמאפים בפושון טובים יותר, אבל המקרונים והעודות- לדורה).
(תמונות שצילמתי בקומה העליונה בסלון התה של לדורה ברו רויאל, פברואר השנה, משמאל למטה: תמונות של השמלות מתוך הסרט)

מרי אנטואנט כמובן לא זכתה לנשנש לדורה, שנוסדו רק ב1863, אבל אילו הייתה חיה היום, סביר להניח שהיה ניתן למצוא סניף שלהם ממש בפתח דלת חדר השינה שלה בארמון. לדורה אפילו ייצרו עוגה מיוחדת לכבוד המלכה הידועה לשמצה, ואת גירסתה המוקטנת ניתן לקנות גם היום במחיר הגבוה ביותר מבין העוגות האישיות.
עבודת ההלבשה בסרט היתה אחד המוצלחות ביותר שראיתי. כן, הבגדים המדהימים שנתפרו ברוח המאה ה18 אך לא היו לגמרי נאמנים היסטורית לתקופה. היה בהם משהו עם ניחוח מודרני והתאמה לזמנינו אנו. החל מהצבעים, שהיו צבעי מקרונים פסטלים של ירוק פיסטוק, צהוב פסיפלורה, חמאת קרמל מלוחה, לילך, פטל או ורדים.

המוזיקה הייתה רוויה בקטעי פאנק-רוק ויקטוריאני בסגנון שנות השמונים. עם טונות של דגשים בפוקסיה ושחור צורם שאיפיינו את התקופה והשתלבו מצויין עם העלילה וההרגשה שקופולה ניסתה לייצר בסרט: צעירה, פרועה שחיה את חייה בארמון המהווה עבורה כלוב של זהב. ממש כשם שצעירים רבים חיים היום את חייהם במשחקי הימורים, מסיבות ראוותניות ומשתים בבתי הוריהם באזור המיקוד 90210, LA.
אבל לחיבור של הסרט לימינו, אני לא בטוח שרבים שמו לב . סרט שמוצג כסרט תקופתי, עם מראה כולל האופייני לתקופה ותפאורה אוטנטית עד כמה שאפשר. והכל זאת, השכילו העומדים מאחורי הסרט שלא לראות אתו בשיא הרצינות ושתלו זוג נעלי "אולסטאר" (השניה ה11) בין שלל נעלי העקב התקופתיות שמודדת מרי אנטואנט באחד מערבי ההתפרעות ההזבזנים שלה עם חבריה בארמון. כן! אולסטר! הנעל שיש לכל בחורה של ימינו בארון, החל מפריס הילטון וחלה בנסיכה ממונקו. והטאץ' הקסום הזה, ראוי להערצה העיני.

9 תגובות:

blossom button אמר/ה...

יצא לי לראות את הסרט כאשר זפזפתי לי בין הערוצים. נפלתי על סצנת פינוקים מלאה במתוקים המופלאים ובתופרת כאשר היא מודדת שמלות.התפאורה בהחלט ראויה להערצה

CV אמר/ה...

הסרט האהוב עלי!
לא יכולתי שלא להשבות בקסמיו ולהסחף לעולם המופלא הזה שסופיה יצרה.
הפסקול של הסרט מוצלח ביותר, ומי היה חושב בכלל לצרף אותו לתקופה שכזאת? אבל זה פשוט מושלם ביחד!
זה בערך הסרט היחיד (חוץ מ"היומן") שאני מסוגלת לראות שוב ושוב וכל פעם מחדש אני הולכת לאיבוד בפנטזיות על החיים כמרי אנטואנט כפי שמציגה אותה קופולה.

the eye אמר/ה...

האמת, הרעיון לפוסט הזה נבע בזכות העוגות של לדורה, אבל במיוחד בגלל נעלי האולסטר המופיעות בו!
מה אתן חושבות על הפתעה הבלתי צפויה?

אנונימי אמר/ה...

מת על הבלוג שלך והפוסט מקסים, אבל ההפתעה די צפויה, כתבו על זה בכל מקום אפשרי מאז שהסרט יצא לפני מאה שנה. יכולת לגגל קודם ולראות. הפוסט מקסים גם בלי הפתעות. מי צריך הפתעות בחיים

the eye אמר/ה...

אנונימי יקר,
זו הפעם הראשונה שאנונימי משאיר תגובה בבלוג שלי בלי שבא לי לרצוח אותו! איזו רגישות. תודה.
אבל אני עדיין חושב שיש פה חדש:
את התמונות של מהפטיסרי "לדורה" לא תראה במקום אחר, אני צילמתי! לשם שינוי לא גנבתי מאף אחד אחר...

אנונימי אמר/ה...

just one note: it's sofia coppola and not maria

the eye אמר/ה...

הייתי בטוח שכבר תיקנתי את זה...
נו,טוב...

הערבושית אמר/ה...

מצטרף לאנונימי:

"אבודים בטוקיו" ולא "עבודים בטוקיו" !

אולי אפשר בפעם הבאה פשוט לבדוק עובדות. מריה קופולה מתהפכה בקברה :)))

ד"ש.

the eye אמר/ה...

עכברושית, "סופיסטיקיישן" הוא לא השם השני שלך הא?!
מריה קופולה כבר מזמן שונתה לסופיה קופולה ובאילו עובדות מדובר?
ד"ש.