יום שני, 5 באפריל 2010

המלחמה האופנתית בין המדיום מודפס לאינטרנטי-התחממות הגזרה!

המאה ה21 מתאפיינת בשני דברים: מהירות ושיתופיות. הכל סביבנו מתפתח ומשתנה כל כך מהר שאנו כמעט ולא מצליחים לתפוס מה מתחולל בקרבנו. הכוונה כמובן לטכנולוגיות החדשות ולתהליכים המכוונים והאינטרנטיים שמקיפים אותנו בכל רגע נתון ולכל מקום.
רשתות חברתיות, פורומים, צ'טים, דואר אלקטרוני, אינם רק נחלתו של המחשב הנייח. בעבר היה רק אחד כזה בבית, וכולנו חיכינו בתור לזכות לשחק בו "בומבר" או "פופקורן". כיום, העולם הוירטואלי שלנו מלווה ואופף אותנו בכל מקום: לכל אחד יש מחשב נייד, איפון בלק ברי או פלם שמחבר אותו בכל רגע נתון לאוסף החברים שלו בפייסבוק ומקשר אותו עם כל ציוץ שלהם בטוויטר. לרבים מאיתנו יש "חברים" שאת פרצופם אנו לא מכירים (פרט לתמונת הפרופיל) ואת חלקם אפילו לא נוכל לזהות ברחוב (אותו מרחב ציבורי מחוץ לדלת השער של בניין המשרדים או מעבר לחצר הבית). האנונימיות והריחוק לעולם לא היו חלק בולט מההווי היום יומי שלנו כמו היום.
בלוגים נוצרים ונעלמים ואז עושים קמבק כל יום, ובלוגרים יש מכל הגילאים, המינים והצבעים. העיתונות המודפסת נכנסת לחובות ומתקשה להתמודד מול יכולת העדכון וכושר הרלוונטיות של בלוגרים בעולם. פעם, כדי להיות עיתונאי הייתה צריך ללמוד תקשורת או ספרות, היום, הכישרון הטבעי הוא שהופך אותך לכותב מוכשר והיכולת שלך להיות מחובר לרצון של הקוראים שלך, הופכים אותך לעורך בלוג מצליח. ההצלחה נמדדת כמובן על פי מספר הכניסות שהפכו לאמת מידה מקובלת ממש כמו "פיפל מטר" או הרייטינג של הטלויזיה ומספרי מכירות התקליטים במוזיקה. היום, עבור כמה קולגות מצליחות שלי, "בלוגר" זה לא רק תחביב, אלא הגדרה ברובריקה המתאימה ל"מקצוע"! בעיניי, היכולת להתפרנס מכתיבה היא דבר עילאי, בטח כתיבה לא ממוסדת, עצמאית ובלתי תלויה בשיקולי עיתון והוצאה לאור, פוליטיקה ואינטרסים כאלה או אחרים. זה המשמעות של INDE אמיתי!
לא פלא שהצלחה זו של נערות בנות 18 ללא ניסיון קודם בכלום וללא רקע אקדמי מרגיזה את השיכים "לעולם הישן" בעיתונות הכתובה. אבל ההצלחה היא לא הדבר היחיד שנהיה קל יותר. גם גניבת הזכויות. צלמים המעלים את התמונות שלהם לרשת מתעוררים לגלות אותם במגזינים ממוסדים, נושאים ורעיונות שדנים בהם בלוגרים הופכים לכתבות נושא במגזינים ופסקאות בתוך כתבות בעיתונים יומיים. הכל הפך לפרוץ. כמו האנשים המצלמים את תמונתך ללא רשות, ומשתמשים בה כרצונם, כך גם הקניין הרוחני (כתיבה) הפך לפרוצים ומותרים לכל.
אופנה היא אחד התחומים הראויים ביותר לדיון בצורה המכוונת, כמו זו של בלוג. הדינמיות העצומה שמאפיינת את עולם האופנה ומתבטאת בתנודתיות של טרנדים ומגמות ראויה לדיון בפורמט כמו בלוג המתעדכן לעיתים תכופות. היום, הדבר בולט יותר מתמיד, עוד בטרם הדוגמנית האחרונה עוזבת את מאחורי הקלעים של התצוגה, תמונותיה כבר עולות על האתר, ובגדי המעצבים שיגיעו לחנויות רק בעור חצי שנה, כבר יופיעו חודשים רבים קודם לכן "ברשתות האופנה המהירה".

ואיך בכלל הגענו לדיון הזה בבלוג שעוסק באופנה?
אחד הקוראים הפנה את תשומת ליבי לכתבה שהתפרסמה בעיתון "לאשה". בכתבה מספרת יפה עירון קוץ על מאבקי הכוחות שבין כתבי עיתונות ועורכי אופנה לבין הבלוגרים שתפסו תאוצה והצליחו להטביע את חותמם בזירה האופנתית ככוח קניה ומגדירי דעת קהל. בהתאם לכך, הם מוזמנים לפרזנטציות, השקות ותצוגות אופנה בתקווה שיסקרו את האירועים ממש כמו העיתונות הכתובה. הכתבת דנה בטאבי, בלוגרית מצליחה בת 13 ובאופן בו היא מוציאה עיתונאי אופנה מוכרים מדעתם. חלק מאנשי התעשיה מכבדים ומכירים בכוח הבלוגרים ואחרים מתעלמים מהם בהפגנתיות. אספר לכם (מה שלא כתוב בכתבה) שבעונת התצוגות הקודמת, כאשר הושיבו את "בריין בוי", בלוגר מצליח ממנילה) בשורה הראשונה לצד מריו טסטינו (צלם אופנה) אנה וינטור והמיש בולס, הוא זכה לכמה "כתפיים קרות" ו"פרצופים חמוצים" מטסטינו שלבסוף החליט לעבור מקום, את אותו הדבר חווה גם טומי טון (הבלוגר מאחורי ג'ק וג'יל).
בכל אופן, הכתבת ציטטה תגובה שלי לאחד הקוראים שהגיב "בחמיצות" על שיתוף הפעולה בין בלוגרים ואירוקה. לא ביקשו את הסכמתי, לא ידעו אותי על הכתבה ואפילו לא פרסמו לינק לבלוג שלי. משפטית, יש לי עילה לתביעה. הזכויות שמורות לי. ובכל זאת, קורא אחד אנונימי מצא אותו, ואני הרווחתי קורא חדש. סביר להניח שגם עירון קוץ, קוראת נאמנה של בלוג זה, כיוון שהדברים שפורסמו הן "תגובות" שלי, הדורשות כידוע לחיצה על הקישור ורצון להתעמקות. במחשבה שנייה, אולי זו היא שהשאירה את ההודעה המקורית שזכתה לתגובה שלי? (הלו?! חדל פרנויות לאלתר!!)
ובאשר לכתבים ולעורכים הממורמרים מהצלחתם של הבלוגרים: היו פתוחים יותר כדי לקבל את השינויים המתחוללים בעולמינו. קבלה והכרה בתהליכים חברתיים ותרבותיים היא לא רק חלק מעבודתכם, אלא מחויבותכם. נסו להפיק ממנה את המירב ולרתום אותה לתובת המו"ל או העיתון שאתם עובדים עבורו.
ותמונה אחת לסיכום:

3 בלוגרים במחווה לתקרית הלא נעימה של טבי, הכובע והעורכת (ראו כתבה)...הומור זה מנגנון ההגנה המתקדם והעילאי ביותר. עיתונאים יקרים, נסו לאמץ אותו בשילוב עם רוח קלילה יותר והרבה מצב רוח טוב.

12 תגובות:

נעלולה אמר/ה...

אפשר להבין אותם. אם היו אומרים לי שאני כבר מיושנת ולא רלוונטית ואת מטה לחמי מחליפים היום ילדים בני 13 או 18 או אפילו 23 (סליחה...), גם אני הייתי מרגישה צורך להתקומם - ובאמצעי היחידי שיש לי: טרוניות במדיה המודפסת.
כרגע דווקא בגלל חסמי הכניסה למדיה המודפסת, היא עדיין יוקרתית יותר מהמדיה הוירטואלית, שבה כל ילד יכול לפתוח בלוג ואז לשכוח לתחזק אותו.
עם כמה שלא נעים לי לשמוע את הביקורת, אני מבינה אותה ומתייחסת אליה בסלחנות, כי הם בסך הכל בני אדם, והביקורת מציגה אותם באור עלוב למדי.

the eye אמר/ה...

אינטלגנציה גבוה, כמו גם כישרון מפותח הם שני פרמטרים שלא תמיד מצויים בקורולציה לגיל ולכן אין מקום להעריכם לפי זה בלבד.
אני ממליץ לכל עיתונאי לשמור על ראש פתוח ולנסות להתאים את עצמו לרוח התקופה ולתמורות שחלות סביבינו. שלא נדבר על כך שלמעשה זה חלק מהמקצוע שלהם, לא?!

נעלולה אמר/ה...

נכון, אבל כדי להיות איש מקצוע מוצלח ומעמיק (לאו דווקא בעיתונות, אגב), אתה זקוק לעוד כמה תכונות מלבד אינטליגנציה וכישרון, כמו בגרות, בשלות, פרספקטיבה מעניינת ויכולת אינטגרציה, ומה לעשות שאלה מגיעות במינונים נמוכים יחסית בגיל צעיר.
מסכימה איתך שהיה נחמד אילו היו שומרים על ראש פתוח, לכאורה כמתחייב מתפקידם, אבל מכיוון שהם בני אדם וכרגע ההגדרה העצמית שלהם עומדת על כרעי תרנגולת, אם "בורחת" להם איזו אנחה אנושית, גם אם מבעסת, אפשר להבין ולסלוח, לא?

the eye אמר/ה...

נכון, נכון, לגבי הטענה הראשונה: ויש תמיד יוצאים מהכלל:):):)
לגבי השניה, שימשיכו להתפתל כמו דגים מחוץ למיים. כדי "לשחות כמו שצריך", דרושה תובנה מינימלית לגבי מה שקורה סביבך.
להבין, זו פעולה קוגנטיבית, לסלוח, זה כבר משהו יותר נעלה...
אבל שיהיה...

בארון של גיברת קאופמן אמר/ה...

אני בכלל חושבת שזה עניין כלכלי. עורכי המגזינים מודעים לעובדה כי עידן הבלוגרים הוא לא משהו זמני אלא תהליך אבולוציוני. לא רחוק היום בו המפרסמים, שהינם מקור הכנסותיהם העיקריות של המגזינים, יזלגו לעבר הבלוגים ויעדיפו לפרסם אצלם ולא בינות המגזין.
וזה בעצם, מה שהכי מסכן את מעמדו וחוזקו הכלכלי של עולם הכרום.

the eye אמר/ה...

אני מסכים איתך מירב, מתחילים לראות את זה כבר היום.

sefi אמר/ה...

סתם בכיינים שתופסים טרמפ על הבלוגרים גם כן, אחרת לא היה להם במה למלא את העיתון שלהם. בכלל, ברור שהלחץ של העיתונאים זה לכיסא שלהם במשרד ולא באמת חרדה מחוסר אובייקטיביות, סיקור לא מעמיק או שיט אחר.
כל הכבוד לבלוגרים שמצליחים לעשות מזה כסף.

אנונימי אמר/ה...

שים לב גם לכתבה של איתי יעקב שמלכלך על דר משיח בסגנון של רביעי האחרון.

http://www.nrg.co.il/online/55/ART2/090/744.html

אבל בינינו, יצאת מה זה גרוע באייטם הזה. אתה פשוט מצטט כתבה מלאישה, מה שאומר שהעיתון עדיין הרבה יותר חזק מבלוג P:))))

the eye אמר/ה...

אנונימי יקר שלום,
את המלחמות של איתי יעקוב ודר משיח תשאיר מחוץ לבלוג הזה.

בקשר לטענות שהעלית:
א. זה לא אייטם, זה פוסט!
וברגע זה חשפת את הקורות מהם אתה מגיע (עולם העיתונות...).
ב. כן, הפרינט כיום עדיין הרבה יותר חזק מהבלוג (אתה לא מחדש לאף אחד). אבל אנו עומדים בדיוק בנקודת השינוי הקרב במאזן הכוחות.
ג. שוב, קורא יקר (פשן אינסיידר, כפי שכבר סימנתי אתכם על הפרינט!) אני לא מצטט שום דבר, הבאתי את הכתבה כמו שהיא והיה לי הרבה מה להוסיף משל עצמי!!!

כיוון שלא חוסרים לי קוראים ומעריצים, לך תמצא לך בלוג אחר לפזר בו את הארס שלך. הנובעים כמובן מקינאה טהורה. לא יאה לך לקרוא בלוגים, ובפרט את שלי, אל תקרא!

פה, אתה ממש לא רצוי!

ואגב: תראה איזה עוצמה יש לבלוגרים שדנים בהם ובסוגיה הזו בצורה נרחבת בתקשורת וכמה הבלוג שלי רלוונטי (מעלה תכנים לפני איתי יעקוב...).

שלום.

לובה אמר/ה...

וואו, התוקפנות. הכל בסדר?

the eye אמר/ה...

היי לובה,
מזמן לא ביקרת :),
הכל בסדר, חוץ ממטרידים סדרתיים שמקלקלים את האוירה פה...

the eye אמר/ה...

יש אנונימי שלא מרוצה מהכתיבה שלי ומבלוגרים בכלל, אבל בכל זאת חוזר כל פעם לקרוא אותם ולהגיב תגובות במטרה לעצבן.
זה פשוט קורע אותי מצחוק האגרסיביות הפאסיבית שלו...
מה אתם אומרים? עוד עיתונאי ממורמר?