בית ווסטווד מול בית לגרפלד

שנת 20010 המיוחלת סוף סוף הגיעה. למה סוף סוף? כי נמאס לי כבר מכל סיכומי העשור: המצעדים, הנבחרים, הרגעים שעשו את..., הפדיחות הגדולות, הטרנדים השווים של... וכו'. כן, אני מודה, גם אני חטאתי, ופרסמתי פוסט על סדרות שעשו את אופנת העשור- אבל לא יותר. באיזשהו שלב כל סגירת העשור הזה הפכה למוקצה מחמת המיאוס. ובכלל, למרות שאני בא מ"אסכולת הויויאן ווסטוד"- הדוגלת בשימור העבר, המורשת וההיסטוריה תוך התרפקות עליהם בדרך ליצירת העתיד החדש- אני מתיימר יותר ללכת לפי גישתו הפרקטית של קרל לגרפלד. לדידו, העבר קרה, היה, חלף, עבר, ולכן, הוא חסר חשיבות, הווה הוא זה שבו אנו צריכים להתרכז: לחיות את המציאות עם הפנים לעתיד. הוא תמיד אוהב להוסיף, "למי אכפת מה היה? מה שנעשה/ היה, היה". למרות זאת, שנהם: מלכת האופנה הבריטית, מייסדת הפאנק וגם הקיסר, מחייה ומשמר המותג "שאנל" לדורותיו- לשניהם תמיד הייתה זיקה גם לעבר וגם לעתיד בכל דבר שידם נגעה בו. (ווסטווד הראתה לעולם, שעל בובות דיגום מוקטנות, בעבודת יד וטכניקות מסורתיות המשלבות סגנון לבוש בריטי ויקטוריאני קלאסי, ניתן ליצור קולקציות רדיקליות ושנויות במחלוקת וממש לא מיושנות או בנאליות- קולקציות 2010 ו-2006).

היא, שיצאה מהשמלות הויקטוריאניות, המחוכים, הקרינולינות ויצרה את סגנון הפאנק המחתרתי, המרדני והחלוצי, עם גזרות ואלמנטים נועזים- פרווקטיבים. הוא, עם אלמנטים קלאסיים וסממנים אחרים של קוקו שאנל מצליח לייצר כ6 קולקציות בשנה המושפעות מרוחו שלו בהווה ותמיד מודרניות ועדכניות לעין ערוך.

(קרל לגרפלד הוכיח, שבאמצעות מוטיבים איקוניים כמו פרחי הקמיליות, סמל הC הכפול, שרשראות מתכת, פנינים וטוויד, ניתן להפוך מותג קלאסי למודרני ועכשוי- הקולקציה האחרוני של שאנל ל2010 וזו מ2006).

לכן, כיוון ששניהם בעלי בסיסטוב ומשכנע, (וגם כי קשה לי לקבוע חד משמעית במחלוקות פילוסופיות) ככל הנראה שהפשרה בין שנהם היא האידיאלית- כי בלי העבר (של המדמואזל) לגרפלד לא היה עושה את המיליונים, וווסטווד, בלי הדור הצמא לריגוש, חידוש ומרידה במוסכמות לא היתה זוכה לתארי האבירות והאצולה שלה מהמלכה (הפעם, מלכת בריטניה האמיתית).

לאיזו גישה אתם יותר מתחברים? בית הילל או בית שמאי?
אסיים בברכת שנה אזרחית טובה ועשור יצירתי, פורה, מאתגר, מסקרן ומהנה אפילו יותר מקודמו.