אז בבית הספר...

כשהיתי בבית ספר יסודי, הינו אוכלים את ארוחת ה-10 ביחד עם כל הכיתה, ישובים. היה עלינו להביא סנדוויץ, עטוף במפית וארוז בשקית נילון, מפית מבד, עליה אנו אוכלים, ולדאוג לציפורנים קצוצות. כל יום בדקו שאנו אכן ממלאים אחר כל הדרישות, והיו אפילו תורנים מיוחדים לזה. (אני יודע שזה נישמע כאילו גרתי בגרמניה המיזרחית, אבל זה היה ממש פה בגוש דן).
זה די מזכיר את שיטת ה"לנץ בוקס" האמריקאית, רק שפה מחריכים אותך, וגם בודקים!
לכן, כאשר ראיתי את ה"המצאה" החדשה של הרמס, עברתי שניה שחת רגרסיה לתקופת החביון.
הרמס הוציאו תיק קטן המיוער לנשיאת תפוח- המעוצב ממש כמו תפוח (להפסקת 10), הם אפילו הוסיפו סכין קטנה לחיתוך. כמו כל פריט של הרמס, התיק הקטן מעוצה למישעי, נראה רענן ומלא שיק. עם תיק כזה לא הייתי מתלונן אם היו מחריכים אותי לאכול אותי לאכול...

אם כבר בתיקים קטנים ומעוצבים עסקינן, אני חייב להזכיר את התיקים של ג'ודית ליבר. אהבתי במיוחד את התיק המעוצב בצורת קפקייק (שכיכב גם בסרט "סקס והעיר הגדולה"), וגם את הקופסאאות הקטנות לכדורים. תיקים אלה מיוצרים בייד, אבני הקריסטל מבית סברובסקי,- מודבקות בייד, אחת אחת ובסבלנות על שלד מתכת המיוצר במיוחד עבור החברה בפאריס. תיק הורד גם הוא מיוחד מאוד, כמו גם התיק שלשמאלו בעיצוב קלאסי.

בנוסף, בין הפריטים שמיצרת ליבר ניתן למצוא גם קופסאות לנשיאת תרופות (אהבתי את הדג). זה אולי יתחבר יותר לחלק הגיריאטרי העתידי בחיי.

הקץ למושג איכות...

בצער רב, וביגון קודר, אני וקוראי הבלוג מכריזים על מותה של האיכות....

נקודה למחשבה

חשבתם מה בעצם עומד מאחורי תעשיית הזיופים?
1. כשאנשים קונים תיק מזויף של מותג יוקרה, או פריט שזהה לו (והועתק ע"י זארה או מנגו וכו'), הם בעצם מקדמים גנבת רעיונות. אין אפשרות לרשום פטנט על עיצוב של פריט לבוש או אביזר אופנה, אבל האם זה מצדיק להפוך את התחום הזה לשטח הפקר? קיניין רוחני ויצירה מקורית הם אחד מהרעיונות הנעלים בעני, ולנו, בתור שוחריאופנה, אומנות ותרבות, אסור לעודד זאת.
2. אומנם בתמונות או בחלומות שלנו, נראה שהתיק המזוייף זהה למקור, אך למעשה פרט למראה החיצוני, הקוסמטי, אין אפילו שביב דימיון. תיקי היוקרה ואביזרי המותרות מיוצרים בבירות האופנה- איטליה ופאריס, תחת השגחה ובקרת איכות קפדנית. נעליים איכותיות נעשות בעבודת יד ע"י סנדלרים וירטואוזים, התיקים נתפרים בייד, והעורות המשמשים להכנתם הם מהאיכות הגבוהה ביותר. הם עוברים תהליכי עיבוד מורכבים וגזירה ע"י אנשים שהוכשרו לכך וירשו את מקצועם מהדורות הקודמים. יצרני מותרות כמו לואי ויטון, סלבטורה פרגמו , הרמס, פראדה פנדי ורבים אחרים הם נצר לשושלות של דורות רבים שעמלו על פיתוח שיטות יחודיות תוך שמריה על הסטנדרטים הגבוהים ביותר. הזיופים המצוים היום בשוק נראים כמו סמרטוטי רצפה אחרי שבוע, הם נפרמים, מתבלים, מתקלפים וכו' ואילו המקור מחזיק שנים, ועובר בין הדורות.
3. עצם קנית הזיוף, מעידה שהאדם שרכש אותו אינו מבין דבר, שכן נשווה בקסמי ה"פוזה", והתדמית, אך ויתר על הדבר שמוצרי המותרות מסמלים באמת: איכות, מקוריות, סגנון, טעם טוב, עידון, אקסקלוסיביות ולא המוניות זולה או גסות.
4. כמובן שמעבר לחומרי הגלם יש עוד מחיר לעלות הזולה של הזיוף: כוח עבודה זול. המוצרים המזויפים נתפרים לרוב במפעלים שמעסיקים פועלים קשי יום, שרובם קטינים או קשישים, המועשקים וחיים בתנאים מחפירים של ניצול והשפלה,במדינות העולם השלישי, ובתמורה מקבלים שכר שרחוק מלהיות הגיוני וסביר.

אז לפני שאתם קונים זיוף בפעם הבאה, תחשבו על הידים הקטנות של הילד הסיני שנגעו בו לפניכם, ותחשבו אם אתם רוצים להיות הסיבה להמשך העסקתו !!!

בבושקה, בבושקה, בבושקה.... מרוסיה באהבה!

האופנה האחרונה בתחום הצדקה: אנשים שרוצים לעשות מצווה או לגייס תרומות לוקחים אימום (פסל\דוגמה) בצורה כלשהי ומחלקים אותו לאומנים.. או סלבריטאים או אנשי ציבור...או השד יודע מי, שיקשטו אותו, וייפו אותו. אחר כך מציגים אותו לראווה ברחובות ומציעים אותו למכירה פומבית שכל הכנסותיה קודש למלחמה במשהו או המאבק נגד משהו.... בדרך עושים הרבה יחסי ציבור לכולם ועל הדרך גם מעשה טוב... (ראו הפינגוינים, הכיסאות בת"א האריות של ירושליים ועוד שלל דמויות שלא עולות לי קרגע)
מסתבר שגם ברוסיה כבר שמעו על זה, ולרגל חגיגות 10 השנים לווג רוסיה התבקשו המעצבים המובילים בתעשית האופנה לעצב בבושקה (או כפי שהיא מכונה באמת מטרושקה) לכבוד הארוע... ונחשו מה? גם כאן תהיה מחירה פומבית והרווחים ילכו לצדקה. יופי.
כולם נרתמו למשימה, והרי התוצאות:

Yves Saint Laurent, Giorgio Armani, celine, Burberry .

Roberto cavalli, Stella McCartney, Blumarine, Dolce & Gabbana.

Marc Jacobs, Giles, Maison Martin Margiela, Versace.

Emilio Pucci ,Dries Van Noter, Osacr de la Renta, Sonia Rykiel.

Moschino, Prada, Ralph Lauren, Paul Smith.

Marni, Gucci.

נשיות אלגנטיות סוחפת, חושניות מתפרצת...

אספתי כמה אביזרים מקולקציות הקיץ ל-2009 המשדרים אופטימיות, רומנטיות, עידון וניצחיות, בעידן של כלכלה קאותית ואופנה של הרד קור חשוך.

תיקים של Stella McCartneyקריסיאן לקרואה ובלנסיאגה

נעלים של Pierre Herdy, תיק של Proenza Schouler (מתוך הקולקציה החדשה והמדוברת של המותג) ונעליים של Nina Ricci.

הדיאטה של קרל....

רבים שאלו את עצמם כיצד הצליח מעצב העל הנודע, קרל לגרפלד, (הידוע גם בכינויו "הקיסר") להשיל כל כך הרבה קילוגרמים ממשקלו לפני מספר שנים. בעבר היה מזוהה המעצב העגלגל עם המניפה שאותה היה נושא לכל מקום, משקפי שמש כהים, ושערו הלבן האסוף בקוקו. הוא עצמו התוודה שישר מראה קריקטורי ומצועצע.

לפני כחמש שנים חל מפנה דרסטי בהופעתו של המעצב. הוא ויתר על המניפה, רזה באופן קיצוני והחל להתלבש בבגדיו של המעצב הדי סלימן לבית דיור הום. הוא גם הירבה לספר, לכל מי שהיה מוכן לשמוע, שהוא לובש את המידה הכי קטנה שריימת בקולקציה.

והינה, לאחרונה אולי נודע סודו של המעצב..

בחודש האחרון שהה המעצב בעיר ברלינגטון שוורמונט USA לצורך צילום קמפין הקיץ של "שאנל" (הוא עצמו צלם נודע ומוכשר). לפי עדות של האסיסטנט מסט הצילומים, קרל ביקש 7 קיקרות לחם מחיטה מלאה, שנאפה בפנסילבניה וחמאה המכונה: "I Can't Believe It's Not Butter"אותה היו צריכים להביא לסט במיוחת מניו-יורק.
לגרפלד שילם בתמורה 500$ בנוסף לכיסוי הדוח בשווי 200$ שקיבל בשליח.

בעבר היו גם דיווחים שהוא מעסיק עוזר שכל תפקידו הוא לשאת גביע קריסטל ולדאוג שיהיה מלא בדיאט קולה, כאשר הגביע מונח על מגש של כסף. ואכן, בתמונות שונות שתופסות את קרל לא מוכן, ניתן לראות את הגביע המדובר (פעם אחרונה שצילם את הקמפין עבור קולקצית החורף של פנדי, אותה הוא מעצב, בסנטרל פארק בניו-יורק, נראה הגביע ברקע).

ברברי החדש, גליאנו הישן...

טומס ברברי, ממציא הטרנץ' קואוט, בוואדי לא היה מאמין לפרפראזה הזו, של המעיל, שהפך לאופנתי כל כך כ- 100 שנה לאחר המצאתו. המעיל, שהומצא בתקופת מלחמת העולם הראשונה, נקרא על שם כינויה של מלחמה זו- "מלחמת חפירות". המעיל שימש את צבא מלך בריטניה במלחמת בעלות הברית כנגד גרמניה, והיה עשוי בד מיוחד שהגן מפני פגיעות (ממציאו אף רשם עליו פטנט, שתוקפו פג ממזמן).
מאז הספיק לעבור המעיל תלאות ותהפוכות רבות: החל משימושו ע"י הגרמים, שלבשו גירסה שלו מעור במלחמת העולם השניה, דרך אודרי הפבורן שלבשה טאנץ' שעיצב לה ידידה- ג'יבנשי- בצנת הסיום לסרט "ארוחת בוקר בטיפני" ועד לחרדים שאפשר לראות לובשים אותו בכחול ושחור עד היום בירושליים (שווה לנסוע רק בישביל זה).
אבל את הגירסה הזו של גליאנו אף אחד לא יכול היה לחזות מראש.

רק חייל אמיץ יוכל להסתכן במבצע כזה לשחרור הגבר????

אומנות סטיליסטית-נועזת-קונספטואלית-פוסטמודרנית-אוונגרדית...

Anna Piaggi היא אחת הדמויות המשעשעות והמוחצנות ביותר. הרבה פעמים היא פשות מזכירה קריקטורה של "פשניסטה" שקפצה מאיזה קומיקס. קשה להתעלם מסגנון הלבוש הססגוני שלה, הצבעים הנועזים ומגוון הכובעים שמהווים חלק בלתי נפרד מהופעתה (בעיצובו של סטפן ג'ונס, שאגב בלט מאוד ב"חודש האופנה").

פיאג'י, סטיליסטית של "ווג" האיטלקי, התפרסמה גם בזכות היותה המוזה של "הקיסר", קרל לגרפלד בשנות השמונים. בזכות התלבושות המרהיבות שלה, אי אפשר שלא להבחין בה כאשר היא יושבת בשורה הראשונה בתצוגות האופנה ומאפילה על העורכים האחרים לבושים בבז סולידי או שחור קלאסי. אפשר לסמוך על פיאג'י שתעלה את מצב הרוח.

חלק מהקסם שלה הוא היכולת לשלב מעילי צמר קשמיר של "דיור", הישר מהמסלול, לצד צמידים או חגורות, של "הכל בדולר", או תלבושות הוט קוטור לצד מטריות זולות או מקלות קוסמים המשמשים כמקלות הליכה. האיפור הולגרי, התסרוקת המגולחת וקווצת השער הלבן הצבוע בכחול דהוי יחד עם סגנון הלבוש המצועצע, כולם משתלבים ליצירת אומנות של ממש. אומנות סטיליסטית- נועזת-קונספטואלית-פוסט מודרנית-אוונגרדית...אני יכול להמשיך עד מחר.

פעם קראתי ציטוט מפי העורכת של "ווג ברזיל", מגלה סימפטיה כלפי הקושי בלהכיל את אוסף הבגדים העצום של פיאג'י תחת קורת גג אחת, שהרי שום בגד לא נלבש פעמיים, ועל כמה קשה עבודתה של עוזרת הבית של פיאג'י.