גוטייה; על מגדרים וגילאים.

הוט קוטור הוא סוג של אופנה המיוצרת באופן בלעדי רק בצרפת, קביעה מעוגנת בחוק ונעקפת על ידי הרשויות. יש האומרים כי ההוט קוטור הוא אינו רק צרפתי, אלא פריזאי ואין מעצב פריזאי יותר מז'אן פול גוטייה. הנער הצעיר שהוקסם ע"י המחוכים של סבתו והחל לעצב בהשראתה את חזיית החרוטים על הדובי שלו בהיותו בן שבע, חגג השנה 35 שנות עיצוב. כמה מוזר שאותה חזיית חרוטים, שנהגתה במוחו של ילד, היא זו שקנתה לו מקום של כבוד בתרבות הפופ המודרנית לאחר שמדונה לבשה אותה במסע ההופעות שלהBlond Ambition ב1990. גוטייה נודע גם בזכות היכולות הוירטואוזיות שלו באופנה העילית ובעצם העובדה, כי בגדיו מגלמים בחובם את כל העקרונות עליה היא מושתתת, החל מהגזרות המורכבות, הגימורים הפנימיים המושלמים, עבודות הרקמה, השזירה והעיטורים המרהיבים וגם מועדון מעריצים יוקרתי. נהוג לחשוב כי איב סאן לורן הוא הקוטורייר הגדול ביותר בכל הזמנים, ואין ספק שגוטייה ראוי להיות השני. "אני חושב שהאופן בו אנשים מתלבשים הוא דרכם לבטא את עצמם בצורה אומנותית" אמר אומן הפופ אנדי וורהול ב1984 למגזין מונדו אומו, "סאן לורן, לדוגמה, עשה עבודת אומנות נהדרת. האומנות שוכנת באופן בו כל האאוטפיט מורכב יחד. קחו לדוגמה את ז'אן פול גוטייה, מה שהוא עושה, זו אומנות אמיתית".

(מדובר בבחור מוכשר; הסינגל שהוציא גוטייה ב1988)

דמיונו משוחרר הרסן ויצירותיו פורצות הדרך מציעים מבט רחב אופקים וליברלי אל החברה. היכולת של גוטייה להבין את התהליכים הסוציולוגים בתקופתו התבטאה לאורך כל הקריירה שלו באמצעות דגמים המאמצים את השחרור המיני של האישה לצד ההומוסקסואליות המוחצנת של הגבר עוררו סנסציות ללא הרף. חשוב לציין, כי היום, בניגוד לשנות ה80, גברים בשמלות, ביריות וחצאיות סקוטיות הוא מראה הרבה פחות צורם לעין שהפך כמעט לבון טון ובלט במיוחד כמגמה מובהקת בתצוגות הגברים לקיץ 2012. מרק ג'יקובס בחר הכניס אותן לארונו הפרטי.

(Jean-Paul Gaultier Haute Couture Fall 2011)

העיסוק של גוטייה במין ומגדר מלווה אותו לכל אורך הקריירה והפך לאחד מהנושאים המזוהים ביותר עם המעצב. אחד מציוני הדרך של גוטייה בתחום זה הוא קולקציית היוניסקס שהציג בשנת 1985 תחת הכותרת "a wardrobe for two" (הייתה זו אותה המחלה שגזלה מגוטייה את אהוב ליבו לפני 18 שנים). יתכן וגילוי האיידס שנתיים קודם לכן הוא זה שהעלה את עניין המיניות הגברית ההומוסקסואלית לכותרות וכך גם אל המסלול של גוטייה. קולקציית ההוט קוטור שהציג גוטייה לחורף 2011 כללה באופן מפתיע ובלתי מסורתי גם בגדי גברים שנראו כאילו נלקחו משני יקומים שונים: מאדים (של הגברים) ונוגה (של הנשים). אנדרי פז'יק, הדוגמן שנהנה ללבוש שמלות הן על המסלולים של גוטייה והן במודעות הפרסומת שלו מזה כמה עונות, צעד שם גם הוא. בקולקצייה, התייחס גוטייה אל האדם כיצור אנדרוגינוס, דרך מוטיב שהציף השנה את השיח התרבותי והיווה השראה ללא מעט קולקציות אופנה אחרות: הסרט ברבור שחור. התצוגה נפתחת בשאלה: "מי מכם יכול לגלם את שני הברבורים, הלבן והשחור?". כך, גברים במעילי שמלה הגיחו אל המסלול לאחר הנשים לבושות בחליפות מכנסיים וכדומה. האמת היא שבין שחור ללבן יש הרבה גוונים, ממש כמו במיניות האנושית.

(2012-Jean-Paul Gaultier Fall/Winter 2011)

בשנה הבאה ימלאו לגוטייה 59 שנים ולמרות שנושאים כמו מגדרי המינים, מלכים לבושים חולצות פסים, נימפות ובתולות ים, רוק-פאנק ותרבויות האקזוטיות (לרבות תרבות הפאנק הבריטית והקאן קאן הפריזאי) עדיין זורמים בעורקיו, נראה כי הגיל, הוא יקום שלם נוסף שנוסף למיליה הרעיונות המעסיקים ומשרים את המעצב. הנער שהחל בתור מעצב צעיר בסטודיו של פייר קרדאן בגיל 18, התבגר וניצב בפתח תקופה חדשה בחייו; הזקנה, כך גם לקוחותיו. כעת (לאחר שנראה כי אנחנו בכיוון הנכון לריפוי האיידס וניתן להרפות מעט מענייני המיניות והמגדרים) מתפנה גוטייה לישב את הפרדוקס של קבלת שערו שמאפיר מתחת לבלונד וקמטי הבעת הצחוק שלו. נראה כי בקולקציית הPrêt-a-Porte לחורף 2012 שהציג גוטייה במרץ האחרון, מסתתרת גם התשובה לשאלה כיצד כל זה מתיישב עם עולם המקדש את הנעורים ונאבק לשימור פנים חלקות מסימני גיל.

(מפיץ מרגליות; מימין עם פרידה קלפה, משמאל עם אינס דה לה פרסאנז')

בקולקציה, שהייתה רוויה גם היא באלמנטים אייקונים המאפיינים את סגנונו העיצובי של גוטייה, צועדות הדוגמניות בשערן האפור, מסורק לתספורת ביהייב, צועדות בביטחון וגאווה לצלילי "Back to Black" של אמי וינהאוס. אבל בניגוד למה שמקובל לחשוב על נשים המבוגרות בימינו, המאמינות כי "זה לא הגיל אלא התרגיל" וגם הן יכולות להראות כמו נכדותיהן בנות ה16(תשאלו את הפלסטיקאי , את המוכרת בקסטרו או את דיילת היופי בפארם- כמה הולמים אותן גווני הפוקסיה וחולצות הבטן), הנשים של גוטייה זוקפות גב ומאמצות את גילן. הן לא לובשות מחשופים עמוקים, גם לא צבעים זועקים. בקולקציה בלטו מכנסיים רחבים, צבעוניות ישנה נושנה, אריגים כבדים ואפילו עגלת קניות לשוק מעוטרת פרווה ובדי ברוקד מבריקים. הדפסים גיאומטריים בסגנון שנות ה70 שחלקנו יכולים לזהות על הזקנה היושבת על הספסל בפינת הרחוב, בלוזונים עם צווארוני קשירה ושרוולים ארוכים בסגנון אותה התקופה הופיעו גם הם בין המבחר. הבריחה מהעליבות שבחוסר השלמות עם הגיל המבוגר ותחושת הגאווה או ההערכה העצמית- הם שאחראים לסקסיות החושנית והבוגרת ששידרו הנשים על המסלול בעודן קורנות מאושר. זה נכון, הן היו דוגמניות צעירות עם איפור דהוי, בגדים עם רמז לגזרות עתיקות, דוגמאות מיושנות ופאות לבנות, אולם אין לי ספק שאילו היו צועדות ברחוב בלי כל האביזרים האלו, לא היו מצליחות לשדר את אותה תחושה אצילית (חלקן באמת לא הצליחו).

*עדכון- בינתיים, ניקולה פומיקטי, הסטייליסט האישי של לידי גאגא והמנהל האומנותי הטרי בבית טיירי מוגלר סובר כי "אנשים זקנים צריכים להיות זקנים וללכת". פורמיקטי, כשתגדל - תבין.

יד ימינו המגושמת...

באופנה, כמו בכל תחום אחר, הטרנדים האמיתיים נולדים מאחורי הקלעים. יוסי שריד רשם פעם בטור שלו בעיתון "הארץ" שהוא נוהג להתחיל לקרוא את העיתון מהסוף להתחלה, לאחר שעבר על כל סיפורי הרכילות, הוא יכול להתחיל להבין את מה שהוא קורא בהתחלה. בעונה האחרונה, מפת המעצבים המנצחים על בתי האופנה ומותגי העל השתנתה ללא הכר, אבל מה שיותר מעניין הוא מי זכה לרשת את הכיסאות שהתפנו בדרכים טרגיות יותר או פחות.

(בהתחלה נראה שיש עוד תקווה... אבל היא הולכת לעיבוד מהר מאוד הוא הולך לאיבוד יחד עם הכיוון של הקולקציה.

Christian Dior Fall 2011 by Bill Gaytten)

ביום שלישי האחרון הציג בית דיור את קולקציית ההוט קוטור הראשונה שלו בלי המאסטרו ששמר אותנו מרותקים למסך המחשב וסרטוני היוטיוב מדי חצי שנה. האחד שמילא את תאבוננו לאופנה עילית חלומית, גרנדיוזית ומרשימה נמצא אנטישמי גזען ואיבד את הערוץ ששימש אותו להציג את גאונותו המרשימה. את מקום המנצח על "הידיים הקטנות", הלא הן תופרות הקוטור החרוצות, תפס ביל גייטן, יד ימינו של גליאנו (מינוי זמני על פי הצהרותיו של סידני טולדנו). לאחר שבועות של סקרנות וציפייה לביצועיו של יורש העצר, התברר חיש מהר כי מדובר בבעל זוג ידיים שמאליות וצולעות. הבגדים שצעדו על המסלול היו חסרי כל הרמוניה או אמירה אחידה המקשרת בניהן, חסרי חזון או כישרון. הגזרות המורכבות והנפחים הוירטואוזים שאליהם הרגיל אותנו גליאנו, התפוגגו כלא היו ודגמים נראו שטוחים ופשוטים. הקו הקיטשי וסגנון שנות השמונים שהתאפיין בצבעי פסטל בוהקים אפיינו את המבחר שהוצג בניסיון עלוב לעורר דרמה ופומפוזיות. התוצאה הייתה מפגן משעמם ופתטי של מחוות ומניירות מביכות, שהיו חלק מהניסיון לשחזר נוסחאות שיצר גליאנו. ההתייחסות לטרנדים (הצורם שבהם היה הדפסי הAgate, מההרצאה של לי אדלקורט) לא הוסיף הרבה כבוד לבית האופנה ובטח שלא לקולקציית ההוט קוטור שהציג.

(זה רק נראה דומה...בערך. משמאל לימין: קוטור חורף 2003, קוטור חורף 2011, קוטור חורף 2008, קוטור 2011, קוטור חורף 2008, קוטור חורף 2011, קוטור חורף 2005, קוטור חורף 2011.)

אבל למה שזה יהיה אחרת? כל אשר עשה גייטן, קשור בלהיות בזמן הנכון ובמקום הנכון, לכישרון אומנותי, לא היה הרבה חלק בכך. הבחירה בגייטן, כמו גם זו של ממלאי מקומם של מעצבים אחרים נובע מקרבתם אל המעצב הקודם. הם הכירו את כל הקפריזות, התשוקות, המחשבות, הפנטזיות, החלומות ויתר הנושאים שהעסיקו את המעצב שלצידו עבדו במשך שנים. היכולת להבין, השפה המשותפת והאינטואיציה לתקשר איתם בצורה בלתי אמצעית, כמעט טלפתית, הן אלה שהביאו אותם לעמוד בבית אופנה מוביל. אבל ברגע שהקברניט האמיתי יוצא אל מחוץ לתמונה, מתגלה גודל הפגם שבכל השיטה העקומה. לפתע, במקום עיצובים רואים מחוות ריקות וניסיונות לחקות כישרון של אושיות אופנתיות מצליחות. במקום לעצב בגדים הם מתחילים לשחק במוטיבים אייקונים המזוהים עם המעצבים הקודמים (ע"ע קוקו שאנל- קרל לגרפלד) או למחזר נושאים שהעסיקו אותם במהלך השנים (ע"ע מקווין- שרה ברטון) או לחזור על סגנון שאפיין את המעצבים הפורשים (ע"ע טום פורד- אלסנדרה פקנטי, קריסטוף דקרנין-אוליביה רוסטינג).

(קוקו שאנל לא אוהבת אקסטרווגנזה. קרל לגרפלד המום! אופס... התפאורה שהוא בונה מדי עונה היא האספקט היחיד שחורג מהDNA של המדמואזל. משמאל למעלה עם כיוון השעון: קוטור חורף 2010, קוטור קיץ 2008, קוטור חורף 2011, פרט-אה-פורטה קיץ 2011. לחצו על התמונות להגדלה)

עד לאחרונה, גם שרה ברטון שירשה את מקווין, הייתה שקועה במחוות מעוצבות שהיו דיי מעיקות. בזמנו של מקווין, ברטון הייתה הגורם המתווך בינו לבין צוות המעצבים. היא הייתה מעבירה להם את ההוראות וגזרי הדין לאחר שמקווין היה חווה לפניה את דעותיו. כפי שסיפרו גם אנשי תעשיה. ברטון הכירה את מקווין על כל רמ"ח אבריו וזו אכן הסיבה בגללה פרנסואה הנרי פינו, בעלה של סלמה הייק ומנכל PPR שבבעלותה המותג, בחר בה כממשיכת דרכו. אבל ברגע שהרפתה מעט מהאובססיה להנציח את רוחו של גורו האופנה, השתחררה ממנה יצירתיות והיא הוכיחה שהיא אכן יכולה. אלסנדרה פקנטי, שעבדה תחת פורד בגוצ'י וירשה את מקומו, עיצבה את הקולקציה הראשונה כהמשך ישיר של הקו הסקסי והחלקלק של פורד. כך, היא המשיכה רצף של כמה קולקציות בהשראת אזורים טרופיים בעולם, אך למרבה הצער, הטאץ' שלה החזיק במותג רק שנה. האנה מקגיבון הופקדה על קלואי כיוון שעבדה עם פובי פילו, המעצבת שהגדירה סגנון חדש עבור מותג האופנה. מקגיבון נאלצה לעזוב את מקום עבודתה לאחר שאיבדה את יכולתה לשחזר את האסטטיקה העיצובית של קודמתה לתפקיד. את כריסטוף דקרנין, מחליף העונה אוליביה רוסטנג, שאינו ממהר לפסוע לא צעד ולא שעל מחותמו וסגנונו האומנותי של קודמו בתפקיד שהצליח לעייף את כולנו עם הרוק-פאנק-גראנג' שלו. מצד אחד, צריך לספק ללקוחות את העיצוב שאליו התרגלו, מצד שני, באופנה כמו בכל תחום אחר, אין אויב גדול יותר מאשר השעמום- כך, עשוי עולם האופנה לאבד כל עניין בבלמן. איב סאן לורן ירש גם הוא את דיור לאחר מותו, אך הפעם, היה זה בזכות כישרונו. המעצב שעבד לצד דיור, לא נודע בזכות קירבתו העזה למיסיה, ולאחר שאושפז בנסיבות הנוגעות לבריאותו הנפשית, פוטר ופתח מותג עצמאי.
זה נכון שעוד מוקדם לחזות את עתידו של בית כריסטיאן דיור, אבל כפי שהדברים נראים בינתיים, בהינתן המודעות לגבי האנשים שסבבו את גליאנו (שיכורים, מעשני סמים, גזענים ומנבלי פה) ועל פי הקולקציה האחרונה שהוצגה בשבוע האופנה, נראה שכישרון גדול אין כאן. אין לי מושג מה יהיה המשך עתידו של גייטן בדיור; אבל לא יתכן שטולדנו יעדיף להעסיק אדם נטול כישרון רק מתוך הפחד להעמיד את דיור בפני תקופה נוספת שתתאפיין בחוסר יציבות, מהפכות מיותרות, רחשי שמועות וספקולציות זולות.

Rococo- הוראות הכנה

בשבוע שעבר נערכה תצוגת האופנה השנתית של בוגרי המגמה לעיצוב אופנה של מכללת שנקר. לאחר שיחות קוקטייל ארוכות עם כתבים ועורכי אופנה, מעצבים ושתי מנכ"ליות: האחת נכבדה יותר, מנהלת המותג ברברי, אנג'לה ארנדהטס, והשנייה נכבדה פחות אך חביבה ביותר, גב' אתי רוטר- התיישבו כולם על הטריבונות הלבנות שלצידי המסלול בסטואה (קיבוץ געש) וחיכינו לצפות בעבודותיהם של דור המעצבים הבא. אולם השנה, נפלה בחלקנו הזכות לחזות ביבול שעבר את ניפויה הקפדני של ראש המחלקה האדמונית (ויש הטוענים גם "שטנית"), לאה פרץ, שאפשרה רק למחצית מהבוגרים להציג את בגדיהם. מבין אלה, בלטו שניים שגם קיבלו את האישור על עבודתם הטובה באמצעות ביקורות מהללות בכתבות שעסקו בתצוגה. האחד הוא מרק גולדברג שהצליח לצוד את עינו של הנציג מטעם דוכסית האופנה האמריקאית ו"חברה" קרובה של שנקר, דיאנה פון פירסטנברג, וכך זכה לפרס השנתי מטעמה (מסתבר שלהיות חבר של שנקר זה טרנד חזק יותר מה"קולור בלוקס", במועדון האקסקלוסיבי נמנים אותן אושיות אופנה שבעורקיהם זורם דם יהודי, כמו דונה קרן, סוזי מנקס-שהתגיירה וארנדהסט של ברברי, שלגבי יהדותה אינני מוכן להתחייב...).

(וידאו של הקולקצית הגמר של שנפלד- שמצאתי ברשת...)

הסטודנטית השניה, גל שנפלד קרסווסקי, שהקולקצייה שעיצבה- חתמה את תצוגת הבוגרים והייתה כמו קינוח מתקתק עבורו מוקדש פוסט זה. במרווח שבין כתיבת פוסט זה לבין פרסומו, הספיקה שנפלד לזכות במקום הראשון בקטגוריית "צבע והרמוניה" של תחרות מיטלמודה היוקרתית הנערכת מידי שנה באיטליה. מה הופך אותה לטובה? הביצוע האסטטי והנאה (דבר שקשה למצוא במחוזות אחרים, לדוגמא בבצלאל או ויצ"ו) והעיסוק בנושא כל כך רלוונטי לזמנינו עד שטרם הספקנו להפנים ולהבין זאת. היכולת של שנפלד לחוש את הדופק האופנתי ולהגיב לו ביצירת קולקציה זו, היא זו שראוי להערכה האמיתית. למרות שהאלמנטים בהם השתמשה שנפלד פזורים על אביזרים, בגדים ולוחות השראה של מעצבים אחרים, היא הצליחה לעורר את הריגוש שיוצרת התבוננות בבגד טוב, כזה שמוצאים באחת מרשתות האופנה הקמעוניות ומעורר את מידת הרפרנסים המדויקת לקולקציות אהובות מהתצוגות האופנה המובילות כיוון שהיא משלבת באופן מושכל אלמנטים מובחרים מתוכן.

המצרכים הדרושים להכנת קולקציה מנצחת זו:

(מימין- עיצובים של וורסצ'ה: פוסטר לתערוכת רטרוספקטיבה של המעצב, ג'יאני לצד ג'ון קולינס, דוגמניות העל בסוף תצוגת קוטור של המעצב ב1994. מרק ג'יקובס חורף 2009, ברוק ובסו חורף 2009, מריה קטרנזו- חורף 2011/12, קיץ 2011)

*5 טון של נושא/מוטיב מוצלח: הרוקוקו. העידן המוזהב, הזכור בעיקר הודות לשלל הפיתוחים הגיאומטריים, הכרכובים והקרניזים מלכותיים, הנחשולים הזהובים והפיתולים הדקדנטיים שהיו נפוצים כאלמנטים דקורטיביים בתקופה זו. אחרי תקופה קשה של מינימליזם ומשבר כלכלי, נראה שזהב, יהלומים וקריסטלים נוצצים הם צו השעה, תשאלו את אנה דלו-רוסו. Basso & Brooke הקדישו לו קולקציה מודפסת שלמה כבר בחורף 2009 ומרק ג'יקובס שילב הדפסים ענפים מפותלים על רקע צבעים עזים באותה העונה, כמובן שלפניהם, היה את ג'יאני ורסצ'ה שבנה מפיתוחי הרוקוקו הללו קרירה שלמה הממשיכה להתקיים גם אחרי מותו. כיוון שהנושא מושאל מעולם הארכיטקטורה ועיצוב הפנים, מן הראוי לציין גם את מרי קטרנזו, שקולקציית השמלות המודפסות שלה עם עיצובי פנים, קולקציית הhomewear קיץ 2011, יכלה לשמש נקודת מוצא אפשרית, בדומה לקולקציה האחרונה של אותה המעצבת, שבמרכזה עמדו שמלות משי מודפסות בפרחים ומסגרות זהב מפותלות (שמלה מאותו הז'אנר הופיעה גם בקולקציה של שנפלד). השרשראות המונומנטאליות שענדו הדוגמניות לצווארן בקולקציה הנ"ל כמו גם בקולקציה הראשונה שעיצבה קטרנזו (חורף 2009) היו עשויות נחשולי פרספקס, מתכות זהובות ופלסטיקים דמויי קריסטלים המעטרים שנדלירים שהזכירו את העיטורי הבגדים של שנפלד (אותם היא הצליחה לשחזר בשיתוף עם המחלקה להנדסה בשנקר "בלעדיהם זה לא היה קורה", אמרה פרץ). קולקציית הריזורט הביזנטית של שאנל, הקולקציה האחרונה שהספיק לעצב אלכסנדר מקווין בטרם עלה השמימה, קולקצית החורף האחרונה ברוח הרנסנס של ג'ילס דיקון והעיטורים שעל שמלות הקטיפה של אמיליו פוצ'י ולנוון מהעונה האחרונה לבטח יצרו את אווירת הרקע הנכונה המצדיקה לידה של קולקצית בוגרים שכזו. (גם סטייל.קום חושב שבארוק זה "אין").

*3 כוסות של וידאוקליפ פתיחה עם פס קול מנצח- המנגינה שליוותה את הקליפ שפתח את התצוגה הייתה פס הקול של הסרט "השעות", בהלחנתו של פיליפ גלס (שהפסיד את האוסקר ב2002, שנת יציאת הסרט, לפס קול של הסרט "פרידה"). סרט הקאלט רווי השחקניות המוכשרות ביותר בהוליווד, הפך לאהוב על אנשי תעשיית האופנה ו"הקהילה"- אולי בגלל שלכל אחת מגיבורות הסרט יש רומן לסבי משלה. ובאופנה, כאשר מנגנים על המיתרים האסוציאטיביים של אנשי הקהילה הנכונה (הפעם מדובר על ההומואים ולא על היהודים) אי אפשר לטעות.

*4 כפיות תמצית מוזיקלית של מגה תצוגה אחרת- הדוגמניות שהציגו את הדגמים של שנפלד צעדו לקול המוזיקה הדרמטית שהתנגנה ברקע התצוגה של לואי ויטון לחורף 2012 ונלקחה מפס הקול של הסרט "Notes of a scandal" (בכיכובן של ג'ודי דנץ וקיט בלאנשט). התצוגה הפכה לסנסציונית גם בזכות העיצובים של מרק ג'יקובס, אך בעיקר בזכות קייט מוס שצעדה בה כשהיא חושפת ירכיים מלאי צלוליט ומעשנת על המסלול. נקודת ההשקה בין הקולקציות הייתה אולי העיטורים שעל רשתות הברזל מהן יצאו הדוגמניות של לואי ויטון.

*קורטוב טוב של יצירתיות, כישרון, צניעות ויכולת מיפוי טרנדולוגית לרבות הכישרון לזהות את "מה שחם". יש לתבל בסטיילינג- לפי הטעם.

*ניתן להוסיף גם שמץ מזערי של דמיון לקולקציה של בוגר שנקר אחר, עומר פזנר, שסגר את תצוגת הגמר של שנקר בשנה שעברה. אוברול הטורקיז שעיצבה שנפלד יכול היה בקלות להיכנס כנמבר נוסף לקולקציה של פוזנר.

*יש לאפות בחום-בינוני עד גבוה- עם הרבה אהבה לאופנה וחיבה חזקה של ראש המחלקה...

*הצעת הגשה- אל תתערב ללאה בבחירות. תסמכו עליה...

*טיפ-אודטה: "כשמשתמשים בחומרים הכי טובים, התוצאה יוצאת טובה לא פחות".

Bon Appétit!

לפני סיום, קליפ נוסף שהצפייה בו היא בגדר חובה: גם אנדרה לאון טלי נהנה לאפות מערבולות בארוק יחד עם מרתה סטיוארט. נותר רק להחליט, האם הקולקציה של שנפלד היא ריג'נסי בארוק או בארוק אמיתי? מה שבטוח, אין שם שמץ של ידיים כבדות.

The next Coco Chanel

את קולקציות הגברים לקיץ 2012 שהוצגו בשבוע האופנה במילאנו ניתן לתאר ע"י המילה "תפלות"; לא היה בהן די טעם כדי לעורר דיון על הטוב ולא על הרע. ככה זה לאחרונה, יתכן ומעצבי אופנה איבדו את המפתח לליבו של "הגבר הצלב" ואולי נפשו של "הגבר המתלבש" רוויה בגדים ועיצובים, עד שריגוש, הפך להיות בגדר הבלתי אפשרי. הדגמים שלבשו הדוגמנים במילאנו, לא הציגו שום חדשנות, כרגיל. המצב היה עגום עד כדי כך שלא ניתן היה להבחין בין האופנה שהוצגה על המסלולים לזו שלבשו האנשים ברחוב. לפעמים, צילומי האיטלקים "הסרטוריאליסטים" מופשלי השרוולים ונטולי הגרביים של טוני טון היו מעניינים יותר מקולקציית בגדי השיפון של קואלי או נערי הפרחים הפסיכודלים של פראדה.

(Rick Owens spring summer 2012. השלישי מימין דומה מאוד לז'קט המדובר...)

אבל כשהמשכנו לפאריז, נגלה שביב של תקווה. ריק אוונס, הגיח עם משב מרענן של שכבות בגדים בגווני שחור ואפור. לא, לא התרשמתי מחצאיות המקסי הארוכות וגם לא ממשקפי המסכה המוזרות, גם לא מהעקבים המוקצנים של נעליים שנעלו הנערים הכחושים. היו אלה המקטורנים האווריריים שהבעירו בי את התשוקה המיוחלת, זו שאני מחכה לה כשאני צופה בתצוגות אופנה. אל תתנו למראה האוורירי והקליל ששידרו הז'קטים הללו להטעות אתכם, מאחורי הנונשלנטיות האצילית והגבעולית הזו, עומדת עבודת חייטות ותדמיתנות שלא תבייש אופנה עילית. לפני כחודש, ביקרתי באחת החנויות המחזיקות ג'קטים של אוונס. הז'קט שמדדתי היה בהיר, עשוי משי שאינו מעובד, דק ונעים. כמובן שלא הייתה לו ביטנה והדבר היחיד שעיטר את צידו הפנימי היו התפרים שרכסו בין חלקי הגזרה המורכבת והמחויטת שאפיינה אותו. הוא היה בגוון גיר, והטקסטיל ממנו עשוי כמו גם הסילואטה, דמו לאלה של כמה מהדגמים שהוצגו גם בקולקציה הנוכחית לקיץ 2012. השרוולים היו ארוכים והגיעו עד לפרקי האצבעות וקו המכפלת של המקטורן עצמו כיסה את האגן תוך שהוא מותיר שובל מסולסל באסור הגב וגולש לאזור האחוריים. הצללית המוארכת והצרה שיצר הזכירה את בגדים שנהגו ללבוש נשים בשנות העשרים של המאה הקודמת ואולי אפילו קודם, במאה ה19. היה בו מידה מעטה של נשיות שקיבלה איזון בזכות הגזרה החריגה והמראה הנבדל שלו יכול מתאים אולי לגברים בעידן בו אנו חיים שנוטים להיות פתוחים יותר לשינויי סממני המגדר.

(מימין, ריק אוונס מלביש עמוד בדמותו. משמאל, קוקו שאנל מסבירה איך עושים בגדים בדמותה)

אבל אני, לא הצלחתי להתחבר אליו באותו הרגע (גם לא לתו המחיר שעמד על כמה אלפי שקלים בודדים למרות שנכלל במכירות סוף העונה). היה ברור לי שמדובר במשהו אחר, אבל לא חשבתי שזה ה"אחר" הנכון בשבילי. בהתבוננות על הקולקציה האחרונה, הגעתי למסקנה שזהו המרענן הרשמי של הקיץ הבא. פתאום, יכולתי להבין את התשוקה הבוערת בליבה של אישה המביטה לעבר ג'קט טויד שאנלי. למרות שבובת השעווה של אוונס הניצבת בבוטיק של המעצב בפאלה רויאל הייתה נמסה לנוכח ההשוואה, בקריטריונים של חדשנות, עיצוב וככל הנראה גם מבחינת החותם שהם יותירו באופן רטרוספקטיבי על האופנה, ההקבלה מוצדקת ונכונה. בניגוד לטוויד של שאנל, את הג'קטים מהסוג הזה של אוונס לא תמצאו עדיין בזארה, אבל אין לי ספק שעד הקיץ הבא, קרוב לודאי שאם תתאמצו מספיק, תוכלו לגלות גם אותם מסתתרים באיזו פינה חשוכה.

(Calum Harvey at the RCA graduate show)

ואם כבר בקוקו שאנל ואופנת גברים עסקינן, ננצל את ההזגמנות כדי להתייחס למעצב צעיר, קלום הרוי שלא מזמן רק הציג את קולקציית הגמר שלו כבוגר הרויאל קולג' אוף ארט. מה שמשך אותי בעיצוביו היו הגזרות, הפרופורציות והאלמנטים שהושאלו מהמלתחה הנשית. פנינים, מכנסי צמר רחבים, חולצות עשויות בדי משי חצי שקופים ורפלס שופעים- כולם נלבשו באלגנטיות על ידי הדוגמנים השדופים. צבעוניות של שחור, בז' וורוד, יצרו טון מעודן ורך, כזה המשווה לגברים מעין פגיעות שברירית המזוהה בד"כ עם דימוי האישה הקוקטית של קוקו שאנל. דבר מעניין נוסף שבולט על רקע הקולקציה של אוונס הוא הגוון הנשי שמוסיפים הבגדים של הרוי לדוגמנים הלובשים אותם. בניגוד אליו, אצל אוונס לא נשקף מהגברים לבושים חצאיות מקסי ולו זכר מעורפל של נשיות. המחשבה הראשונה שעלתה בראשי לאחר שצפיתי בדגמיו הייתה: "אלה הבגדים שהייתה לובשת קוקו שאנל אילו הייתה גבר". במחשבה שנייה, יתכן והייתה מסכימה ללבוש אותם גם בלי ניתוח לשינוי מין, אחרי הכל, כל העדויות מצביעות על כך שמדובר באישה עם ביצים...

קישור: עוד על אופנה ומגדרים.

עכשיו אתה חוזר?!

בשבוע שעבר הודיע הדי סלימן, "ממציא הסקיני ג'ינס" ואדריכל הפיכתו של דיור הום למושא תשוקותיו של כל גבר חובב אופנה (לרבות קרל לגרפלד), על נכונותו לחזור לעצב אופנה. זאת, אחרי גלות של כ4 שנים בלוס אנג'לס, במהלכה התרכז בעיקר בצילום נערים שדופים עבור הבלוג שלו והפקות גרנג' עבור מגזיני אופנה שונים. בראיון שהעניק לקראת צאת ספרו החדש המאגד את צילומיו, הצהיר סלימן כי הוא יודע ומבין את שוק האופנה ומוצרי היוקרה וכי יש לו את כל הדרוש כדי להוביל בית אופנה אל עבר הצלחתו. הכל תוך שהוא נתלה בהישגי העבר שלו בדיור. בנוסף, הוא מצהיר כי לעולם לא יעצב עבור רשתות אופנת High Street ושבכוונתו לעשות רק High Fashion. אולם תקופת העדרותו "מהביזנס" היא למעשה 8 עונות, 16 קולקציות ו28 שנות כלב. בדרך, נכנסנו למשבר כלכלי, יצאנו ממשבר כלכלי ורעייתו של הנשיא השחור הראשון בארה"ב, מישל אובמה, תפסה את מקומה של ג'קלין קנדי כאייקון סטייל לאומי- כך אפשר לומר שעולם האופנה אליו חוזר סלימן כעת נמצא על פלנטה אחרת לגמרי. אבל סלימן בשלו, עם אותם ערכים בהם דבק לפני עשור והיו נכונים אולי באותה תקופה. היום, אופנה עילית לא מסוגלת להתקיים בלי בסיס רחב יותר, זול יותר ונגיש יותר להמון, בין אם מדובר בבושם, משקפי שמש או קו עיצובים עבור רשת אופנה מהירה. היום, להבין אופנה עילית משמעו להבין את הכוח של הפרולטריון- כי שם שוכן הממון, תשאלו את קרל לגרפלד או אלבר אלבז ("אנחנו פה כדי להביא יוקרה להמונים") ועוד עשרות מיליונים של נשים בורגניות ברחבי העולם שקונות את הבושם N05 רק כדי להתבשם בקוקו שאנל. היום לא קיים גוף אופנתי מסחרי מצליח יותר מאשר רשתות האופנה הקמעונית, אנו חיים ב"עידן השמאטס המועתקים". נכון לעכשיו, זו עובדה וסביר להניח כי כל מי שמגיע מראש יחד עם אנטגוניזם כלפיו עשוי למצוא את המציאות טופחת על פניו כגיגית.

(Dior Homme by Hedi Slimane- משמאל: חורף 2006, מימין: קיץ 2007)

עולם האופנה, מעבר להיותו עולם שמשתנה מהר יותר מאשר מצב רוחה של פשניסטה הסובלת מהפרעת אישיות גבולית, הוא עולם שכדי שיתחולל בו משהו טוב, הוא חייב לקרות בדיוק בעיתוי ובזמן הנכון. זה קורה כאשר opportunity meets preparation. כמו בקבלה, גם באופנה, יש הסוברים כי לכל מעצב יש רק דבר אחד, בשורה יחידה אותה הוא נושא עימו ומביא לעולם. אולם בניגוד לעולם הרגיל, בו אלמנט אחד יכולים להתקיים לנצח לצד אלמנטים חדשים שנוספים ליקום- באופנה, לכל בשורה יש תאריך תפוגה. קחו למשל את גליאנו, שלימד אותנו כיצד נבראות פנטזיות באמצעות בדים וכיצד חלומות, יצרים ותשוקות מוצאים את דרכם אל המסלולים. הראוותנות, העושר, התיאטרליות, המוחצנות והדמיון העשיר של גליאנו מצאו את מקומם בזמן, סוף שנות התשעים עד אמצע העשור הראשון של האלף השלישי, אך לא הצליחו לשרוד בתנאי המציאות שבאו אח"כ. העיצובים החלו לקרטע, החזון התמוסס, המבקרים החלו לקטול וכמובן שהבעלים לא נשארו מרוצים. התקרית בגינה איבד גליאנו את כס המעצב, עשויה להיות דרכו של היקום להקיא את החזון האופנתי של גליאנו מהעולם שמאס בו מזמן...ואולי סתם הזדמנות של מנהלי דיור להתחדש במעצב רענן יותר התואם את רוח התקופה.

אין ספק כי גם גליאנו יחזור, אבל לא בתור אותו גליאנו, אלא גלגול אחר של זה המקורי, ממש כמו טום פורד. כל כך פיללנו, קיווינו וחיכינו לשובו. ואז הוא חזר, פניו מלאים בוטוקס ובגדיו מחטבים פנימיים, חזקים מספיק כדי להרים את איבריהן המדלדלים של כל מעריצותיו לאחר שהיו נתונות להשפעתו של כוח הכובד במשך כל תקופת ההמתנה הארוכה. אבל טום פורד הוא אינו הגוצ'י שהוא היה פעם; הבגדים, אומנם מזכירים את אלה שעיצב בעבר, אך הם עמוסים בתחרות, סרטים, קטיפות, רפלס וכיווצים, כאילו שללו מהם את הדיוק והעידון שכולנו מחפשים בבגדי עילית אמיתיים. פרט לכך, פורד אינו מצליח להבין את כוחה של המדיה החברתית ואת ערוצי התקשורת שפרחו מאז עזב לביים סרטים. הוא מסתיר חומרים מהתקשורת ומתכחש לכוח השיווקי ופוטנציאל ההפצה של אתרי האינטרנט או הבלוגים, הוא מתיימר לרכז את כל הכוח על פרסום בגדיו בידיו וכאשר הוא משחרר אותם אל אוויר העולם, נולדת סרטון YouTube מגוחך, המתאימה יותר להיות מצגת שקופיות של תלמיד כיתה ה' שהתבקש להרצות בשיעור של"ח. הבגדים בעיצובו מלאים בפאתוס שאינו הולם את רוח התקופה, הם חסרי הדיוק והחדות שאפיינה את אלה שעיצב עבור YSL או Gucci לפני כעשור. הם מיושנים, יומרניים, מוגזמים ומגלמים בתוכם את כל האלמנטים שהם ההפך הגמור מכל מה שנחשב לאיכותי ויוקרתי באלף השלישי. בגזרותיהם כמו גם באופיים, הם מזכירים את עיצוביו של זק פוזן, אבל זק פוזן אחד כבר יש, וגם זה כבר יותר מידיי...(פרט לעובדה כי הוא צעיר, אלמנט נוסף שאנשים היום הרבה יותר מעריכים מפעם, לעומתו פורד- הוא חטייר זקן בן 51...).

(by Olivier Theyskens- משמאל: Theory Resort 2012, מימין: Roshas Fall 2005)

אוליביה טסקינז הוא עוד דוגמה לקמבק מיותר, שמבחינה זו נותן פייט לא רע אפילו לניסיונות ה"קימה לתחייה" של צביקה פיק. טסקינז הוא יקיר המערכת וגם הוא ראה הצלחה מטאורית וקנה (שלא בחסד) את כינויו "מעצב על" עוד לפני היותו בן 28 בתקופה שעיצב עבור רושס. כמו גליאנו, פורד והדי סלימן , גם טסקינז, זכה לתהילה שידעה שיאים ב2004, השנה המרגשת והמסעירה ביותר מאז התחלתי להתעניין באופנה. אבל המשבר הכלכלי סגר את רושס וטסקינז מצא את עצמו בנינה ריצ'י לתקופה קצרה עד שגילה את התור הארוך בלשכת האבטלה. רק לאחרונה, אחרי כשלוש שנים בהן התנזר מעיצוב, הוא חזר, הפעם כמעצב של מותג אופנה ספורטיבית המתמקם מבחינה אופנתית אי שם ב Middle-Lower של הפירמידה המעמדית. מי שעיצב את השמלות הפואטיות והמעודנות ביותר, עוסק היום במחשבות על התאמת הבגד לצרכיה של הלקוחה: סטודנטית נויורקית בת 25, מעריצה את האחיות אולסן ומגדלת פודל (ואפילו את זה הוא עשה בעזרתה האדיבה של מיס וינטור שלא היססה ללחוש מילה טובה באוזן הנכונה עבור הבחור שאת השמלות שלו היא הייתה לובשת לא מעט בעצמה).

שיר

לאור המציאות המובאת בשורות שלמעלה, כל אשר נותר לסלימן הוא להבין שלמרות שהוא משוכנע שיש לו מה להציע, לא בטוח שמישהו צריך כעת. בעת בה הביקוש לסמרטוטים עולה על הביקוש ליהלומים, מעצבים מתחלפים כמו פלטות צבעים ומותגי יוקרה מזמן לא נשענים באופן בלעדי על ארט דירקטורים מוכשרים (אלא פונים לשלל גימיקים מצועצעים). הדי סלימן יצטרך למצוא קול חדש, משהו רענן שהוא יביא איתו לסיבוב השני. אחרת, הוא עלול למצוא את עצמו עם כרטיס חזרה ללוס אנג'לס עוד לפני שזארה יספיקו להעתיק את הפריטים הראשונים בעיצובו.

מחשבות על קלואי

בשבועות האחרונים רעשה האדמה ברחוב Fashionologie פינת Fashionista דוט. קום. הסיבה: עזיבתה של חנה מקגיבון את תפקיד המעצבת הראשית במותג קלואי. זאת, לאאחר חרושת שמועות, הכחשות והודעות מעורפלות ששחררו מנהלי המותג. שמה של מקגיבון, שכיהנה בתפקיד רק שלוש שנים, לא הספיק להפוך לשגור בשיח האופנתי לאורך תקופה זו, אולם העיצובים שלה כן. סביר להניח שעצם עזיבתה את המותג הביאו את הסיקור התקשורתי הנרחב ביותר לו זכתה במהלך הקריירה.

(נחש, קאמל, שחור, לבן- הקולקציה האחרונה של הנה מקגיבון עבור קלואי, חורף 2011/12)

מותג מצליח, נמדד פעמים רבות לא על פי רווחיותו או שווי ערך המניה שלו, גם לא לפי כמות הפריטים שנקנו בו וניתן לאתר על אנשים ברחוב. את פרטי הלבוש נוצרו על שולחנו של מעצב מצליח, ניתן למצוא בכל מקום- על קולביהם של מעצבים אחרים, על מדפי הרשתות הקמעוניות ואפילו על מכונות התפירה של תופרות פרטיות. לאחר שיטוט קצר בסניפי הזארה או H&M הקרובים לביתכם, קשה יהיה שלא להיתקל בפריטים שיזכירו באופן מובהק את אלה אשר לבשו הדוגמניות שצעדו על המסלולים בית האופנה הצרפתי קלואי. הרעיון להקמתו של המותג קלואי, ממש כמו זארה, התעורר כאשר גבר הצורך והביקוש לאלטרנטיבה נוחה יותר מבחינה כלכלית במקום אופנת ההוט קוטור ששגשגה בתקופה בה הציג לראשונה את דגמיו. למרות החזון הסוציאלי הזה, קלואי היו בין המותגים הראשונים שתבעו את זארה בגין גנבת זכויות היוצרים על דגמים מהקולקציות שלהם.

הפופולאריות של קלואי, לעולם לא הייתה מובנת לי עד הסוף. האופנה שמציעים בקלואי נמנעת מלעשות סיכונים מיותרים או קולקציות נועזות, "Cutting Edge Fashion" מעולם לא הייתה שם. הרכות, הנשיות ו...הבנאליות של "היופי המושלם" עמדו תמיד בבסיסו האסתטי. קוקו שאנל סברה כי אם מעתיקים ממך, סימן שאתה עושה משהו טוב. אולם עצם ההעתקה מאדם אחר, אינה מעידה על דבר מעבר לעובדה כי עיצוביו קורצים לפלח גדול יותר באוכלוסיה או כי הוא מצליח לעורר את קינאתם של הקולגות. לעיצוב טוב, פעמים רבות אין כל קשר לפופולאריות ולרוב אנו לומדים להעריך אותו זמן רב אחרי שהאומן העומד מאחוריו כבר אינו בחיים.

(הקמפיינים. משמאל למעלה: חורף 1989, צילם מקס ודוקול דגמנה ונסה דאב; חורף 1994, צילם ועיצב קרל לגרפלד, דגמנה לינדה אונג'ליסטה; חורף 1995, צילם ועיצב קרל לגרפלד, דגמנה לינדה אונג'ליסטה. משמאל למטה: קייץ 2001, הקולקציה האחרונה שעיצבה סטלה מקרטני, צילם טרין סימון, דגמנה ונסה וויט; חורף 2004, עיצבה פובי פילו, צילמו אינז וויהוד; חורף 2006, הקולקצייה האחרונה של פילו, צילמו אינז וויהוד; קיץ 2010, צילם מריו טסינו, דגמנה ריקל צימרמן.)

בניגוד לבתי אופנה מובילים אחרים, מייסדי המותג קלואי, לא זכו לתהילת עולם. שמם אינו מתנוסס על ספרי אופנה מרהיבים ואינו שגור בפיו של קהל חובבי האופנה. לאדם הממוצע, שמה של גבי אגין, שהקימה את המותג ב1952, ישמע כמו זה של כל פלוני אלמוני אחר. אני לא אדע לזהות פריט מקורי של המותג מתקופת הקמתו גם אם חיי יהיו תלויים בכך. יתכן, ועצם הבחירה בשם שאינו קשור לשמו של האדם העומד מאחורי המותג היא זו שהולידה את המציאות הזו. לעומת זאת, כמה מבין אותם מעצבים שזכו למלא את כיסאות המנהלים האומנותיים והמעצבים הראשים בקלואי, התפרסמו והפכו לימים למעצבים מובילים. האם ניתן לזקוף זאת לזכותם של משרדי יחסי הציבור? הפרסום? או מגזיני האופנה שקבעו כך או אחרת? ואולי לזכות הקריירה העצמאית שבנה כמה מעצב לאחר שעזב את קלואי?

קרל לגרפלד, סטלה מקרטני ופובי פילו החלו את דרכם אל ההצלחה בקלואי, אך זכו לתהילה של ממש רק בתחנה הבאה בדרכם. פאולו מלים, שהחליף את פילו עדיין מחכה לרכבת שתיקח אותו אל אותה התחנה בה ימצא את תהילתו... כמוהו- גם חנה מקגיבון. המותג שעליו ניצחה מקגיבון הפך בשנים האחרונות לאחד מהנחשקים ביותר בקרב בנות העשרים והשלושים. זאת, למרות- ואולי בזכות הנינוחות והפשטות שבעיצובים שהוא מציע. קליר וייט קלר, הרכש החדש שנקטף ממותג "ישנוני" אחר, פרינגל אוף סקוטלנד, אלמונית גם היא נכון לעכשיו וסביר להניח שאם תתמיד בקו שהנחה אותה ואת קודמתה בקלואי עד כה, גם היא תוחלף עד העונה הבאה במעצב אלמוני נוסף.

קריסטל רן; אם לה אסור לאכול לחם, אנחנו נאכל לוקשים.

קריסטל רן הצליחה להכות גלים לא רק בעולם האופנה אלא בכל תחום הנוגע בחברה ובתרבות בה אנחנו חיים. הדוגמנית עבת המידות, צעדה על מסלול התצוגות של ז'אן פול גוטייה ארוזה בשמלת ערב צהובה כבר ב2006, רק כדי לחזור בסילואטה של אבטיח בתצוגה של מרק פסט בעודה מותירה פיות פעורים שלא ידעו פחמימה מאז גן חובה. רן, הפכה לנציגה של קת שלמה, דוברת מועדון "השמנה והיפה". היא כיכבה בכל גליון אפריל של הווג האמריקאי (גיליון שנתי אותו מקדישה וינטור מדי שנה לגזרות שונות, "שייפ אישיו"), כתבה את הספר"Hungry: A Young Model’s Story of Appetite, Ambition and the Ultimate Embrace of Curves" ובסוף 2010, עם פריחת הקרירה שלה עיטרה הצלוליט שלירכיה מבול שלם של גיליונות המוקדשים לקבלת הגוף, או יותר נכון עודף הבשר שעליו. אחת ההפקות הבולטות מהז'אנר הייתה זו בה מצולמת רן, בולסת וטוחנת ספגתי, תוקעת ודוחפת לגרונה תמנון, זוללת ורומסת צלי עוף, מקנחת באומצה דשנה.הסערה שהתחוללה סביב רן הובילה לפתיחת תת-מחלקה שלמה המוקדשת למידות גדולות בסוכנות הדוגמניות "פורד". את משנתה שטחה באינסוף כתבות ותוכניות טלויזיה העוסקות במאבקה של אישה אמיתית בעולם המקדש יופי ומראה חיצוני, הלחצים התזונתיים העומדים בפני דוגמנית ועל החיים כאקורדיון אנושי, בתור אחת שיורדת ועולה כמו חצאית הטול של הבלרינה בלונפרק.

( Crystal Renn By Terry Richardson For Vogue Paris October 2010)

אין ספק שהאג'נדה הפופולארית שאימצה לעצמה רן, זו שהפכה להיות מזוהה עימה, הכניסה לה עוד ועוד מזומנים. אבל עם האוכל, בא גם התיאבון, ובדוגמנות כמו בדוגמנות; "אתה טוב בדיוק כמו עצמות הלחיים הגבוהות והבולטות שלך". בין אם בחרה תפריט דל פחמימות, ובין אם בדל שומן, רן החלה להשיל עוד ועוד ממשקלה, ממש כמו אחרונות השווארמות במזללה- עם כל סיבוב על הדי התהילה, כך יורדה לה עוד שכבה. לאחרונה הצטלמה רן להפקה של המגזין Tush: ארוזה ברשת, כשעצמות האגן שלה משורבבות קדימה כמו להבים מבעד לבגד גוף מעור שחור ועצמות הקולר שלה מסותתות כאילו היו מסגרת למודעת פרסומת. זו של קייט מוס עבור קלוין קליין אי שם בשנות ה90.

(לחצו להגדלה, זה לא יעלה לכם בסימני מתיחה. מימין למעלה: רן אצל Mark Fast חורף 2010, בפינאלה של גוטייה 2006, V Magazine 2009, בבגדים של מקווין, מימין למטה: באחד מהShape Issue, ווג אמריקה, טובעת במים- כי אין בהם קלוריות, גם בשמלת קוטור- היא רעבה)

השמנה והיפה הפכה לשדופה וחטובה. כך, יחד עם הקילוגרמים העודפים, התעופפו להם כל האדיולוגיות וההצהרות. מרגישים מרומים? את מכתבי התלונה שילחו בבקשה אל עצמכם. אנחנו שהכתרנו את רן לסמל של אידיאל "השלמות עם הגוף המלא", ממש כפי שהפכנו את דנה אינטרנשנל לנציגת הקהילה הגאה, את פרס לשגריר השלום ואת שרה נתניהו לסוכנת של השטן. אף אחת מהדמויות הנ"ל לא בחרה לעמוד מאחורי הרעיון שמייצגת הפרסונה התקשורתית שלה. כולן נשאבו לתוכה בלת ברירה ונאלצות לשאת את הצלב שהלבשנו והצמדנו לבשרן עם מסמרי מתכת בתוספת כתר קוצים ודרדרים.

רן איננה לבד, כשתשואות המעריצים מגיעות, הדיאטות חוגגות: מיה דגן ונינט הן הדוגמאות המקומיות, ג'ניפר הדסון, בת מידלר וסופי דהל, דוגמנית עבת מידות (שגילתה איזבלה בלואו) עשו גם הם את המעבר מהחלב המלא לחלב הדל עם הצלחת הקרירה שלהם. אופרה וינפרי, קריסטי אלי ומריה קלס הן נשים שהמאבק שלהן במוזנים הכתיר אותן לחביבות הקהל תוך שהן מרצדות בין לבישת שכבות שומן לחשיפת עצמות- רק כדי שאנחנו נוכל לעקוב אחריהן במיקרוסקופ ולשמוח לעד על כל קילוגרם שיורק ואחת כמה וכמה- על כל אחד שעולה.

(פעם אני עולה, פעם אני יורדת.Crystal Renn for Tush Summer 2011 by Ellen von Unwerth)

ואם לכולנו נראה שלהיות 180 ס"מ/50 ק"ג זה יפה, למה שרן תהיה שונה? הפיכתה לדמות נעלה מיתר הבריות, כזו הרואה מעבר לשאר הבריות ומונעת מתוך אידיאלים נשגבים יותר משל שאר החברה, הייתה זו שהקפיצה את הקריירה של רן אך הייתה לה גם למכשול. הרי אין זה הגיוני לבקש מבן אנוש שלא ללכת אחרי האינסטינקטים הטבועים בו כחלק מקולקטיב בעל ערכים דומים.