יד ימינו המגושמת...

באופנה, כמו בכל תחום אחר, הטרנדים האמיתיים נולדים מאחורי הקלעים. יוסי שריד רשם פעם בטור שלו בעיתון "הארץ" שהוא נוהג להתחיל לקרוא את העיתון מהסוף להתחלה, לאחר שעבר על כל סיפורי הרכילות, הוא יכול להתחיל להבין את מה שהוא קורא בהתחלה. בעונה האחרונה, מפת המעצבים המנצחים על בתי האופנה ומותגי העל השתנתה ללא הכר, אבל מה שיותר מעניין הוא מי זכה לרשת את הכיסאות שהתפנו בדרכים טרגיות יותר או פחות.

(בהתחלה נראה שיש עוד תקווה... אבל היא הולכת לעיבוד מהר מאוד הוא הולך לאיבוד יחד עם הכיוון של הקולקציה.

Christian Dior Fall 2011 by Bill Gaytten)

ביום שלישי האחרון הציג בית דיור את קולקציית ההוט קוטור הראשונה שלו בלי המאסטרו ששמר אותנו מרותקים למסך המחשב וסרטוני היוטיוב מדי חצי שנה. האחד שמילא את תאבוננו לאופנה עילית חלומית, גרנדיוזית ומרשימה נמצא אנטישמי גזען ואיבד את הערוץ ששימש אותו להציג את גאונותו המרשימה. את מקום המנצח על "הידיים הקטנות", הלא הן תופרות הקוטור החרוצות, תפס ביל גייטן, יד ימינו של גליאנו (מינוי זמני על פי הצהרותיו של סידני טולדנו). לאחר שבועות של סקרנות וציפייה לביצועיו של יורש העצר, התברר חיש מהר כי מדובר בבעל זוג ידיים שמאליות וצולעות. הבגדים שצעדו על המסלול היו חסרי כל הרמוניה או אמירה אחידה המקשרת בניהן, חסרי חזון או כישרון. הגזרות המורכבות והנפחים הוירטואוזים שאליהם הרגיל אותנו גליאנו, התפוגגו כלא היו ודגמים נראו שטוחים ופשוטים. הקו הקיטשי וסגנון שנות השמונים שהתאפיין בצבעי פסטל בוהקים אפיינו את המבחר שהוצג בניסיון עלוב לעורר דרמה ופומפוזיות. התוצאה הייתה מפגן משעמם ופתטי של מחוות ומניירות מביכות, שהיו חלק מהניסיון לשחזר נוסחאות שיצר גליאנו. ההתייחסות לטרנדים (הצורם שבהם היה הדפסי הAgate, מההרצאה של לי אדלקורט) לא הוסיף הרבה כבוד לבית האופנה ובטח שלא לקולקציית ההוט קוטור שהציג.

(זה רק נראה דומה...בערך. משמאל לימין: קוטור חורף 2003, קוטור חורף 2011, קוטור חורף 2008, קוטור 2011, קוטור חורף 2008, קוטור חורף 2011, קוטור חורף 2005, קוטור חורף 2011.)

אבל למה שזה יהיה אחרת? כל אשר עשה גייטן, קשור בלהיות בזמן הנכון ובמקום הנכון, לכישרון אומנותי, לא היה הרבה חלק בכך. הבחירה בגייטן, כמו גם זו של ממלאי מקומם של מעצבים אחרים נובע מקרבתם אל המעצב הקודם. הם הכירו את כל הקפריזות, התשוקות, המחשבות, הפנטזיות, החלומות ויתר הנושאים שהעסיקו את המעצב שלצידו עבדו במשך שנים. היכולת להבין, השפה המשותפת והאינטואיציה לתקשר איתם בצורה בלתי אמצעית, כמעט טלפתית, הן אלה שהביאו אותם לעמוד בבית אופנה מוביל. אבל ברגע שהקברניט האמיתי יוצא אל מחוץ לתמונה, מתגלה גודל הפגם שבכל השיטה העקומה. לפתע, במקום עיצובים רואים מחוות ריקות וניסיונות לחקות כישרון של אושיות אופנתיות מצליחות. במקום לעצב בגדים הם מתחילים לשחק במוטיבים אייקונים המזוהים עם המעצבים הקודמים (ע"ע קוקו שאנל- קרל לגרפלד) או למחזר נושאים שהעסיקו אותם במהלך השנים (ע"ע מקווין- שרה ברטון) או לחזור על סגנון שאפיין את המעצבים הפורשים (ע"ע טום פורד- אלסנדרה פקנטי, קריסטוף דקרנין-אוליביה רוסטינג).

(קוקו שאנל לא אוהבת אקסטרווגנזה. קרל לגרפלד המום! אופס... התפאורה שהוא בונה מדי עונה היא האספקט היחיד שחורג מהDNA של המדמואזל. משמאל למעלה עם כיוון השעון: קוטור חורף 2010, קוטור קיץ 2008, קוטור חורף 2011, פרט-אה-פורטה קיץ 2011. לחצו על התמונות להגדלה)

עד לאחרונה, גם שרה ברטון שירשה את מקווין, הייתה שקועה במחוות מעוצבות שהיו דיי מעיקות. בזמנו של מקווין, ברטון הייתה הגורם המתווך בינו לבין צוות המעצבים. היא הייתה מעבירה להם את ההוראות וגזרי הדין לאחר שמקווין היה חווה לפניה את דעותיו. כפי שסיפרו גם אנשי תעשיה. ברטון הכירה את מקווין על כל רמ"ח אבריו וזו אכן הסיבה בגללה פרנסואה הנרי פינו, בעלה של סלמה הייק ומנכל PPR שבבעלותה המותג, בחר בה כממשיכת דרכו. אבל ברגע שהרפתה מעט מהאובססיה להנציח את רוחו של גורו האופנה, השתחררה ממנה יצירתיות והיא הוכיחה שהיא אכן יכולה. אלסנדרה פקנטי, שעבדה תחת פורד בגוצ'י וירשה את מקומו, עיצבה את הקולקציה הראשונה כהמשך ישיר של הקו הסקסי והחלקלק של פורד. כך, היא המשיכה רצף של כמה קולקציות בהשראת אזורים טרופיים בעולם, אך למרבה הצער, הטאץ' שלה החזיק במותג רק שנה. האנה מקגיבון הופקדה על קלואי כיוון שעבדה עם פובי פילו, המעצבת שהגדירה סגנון חדש עבור מותג האופנה. מקגיבון נאלצה לעזוב את מקום עבודתה לאחר שאיבדה את יכולתה לשחזר את האסטטיקה העיצובית של קודמתה לתפקיד. את כריסטוף דקרנין, מחליף העונה אוליביה רוסטנג, שאינו ממהר לפסוע לא צעד ולא שעל מחותמו וסגנונו האומנותי של קודמו בתפקיד שהצליח לעייף את כולנו עם הרוק-פאנק-גראנג' שלו. מצד אחד, צריך לספק ללקוחות את העיצוב שאליו התרגלו, מצד שני, באופנה כמו בכל תחום אחר, אין אויב גדול יותר מאשר השעמום- כך, עשוי עולם האופנה לאבד כל עניין בבלמן. איב סאן לורן ירש גם הוא את דיור לאחר מותו, אך הפעם, היה זה בזכות כישרונו. המעצב שעבד לצד דיור, לא נודע בזכות קירבתו העזה למיסיה, ולאחר שאושפז בנסיבות הנוגעות לבריאותו הנפשית, פוטר ופתח מותג עצמאי.
זה נכון שעוד מוקדם לחזות את עתידו של בית כריסטיאן דיור, אבל כפי שהדברים נראים בינתיים, בהינתן המודעות לגבי האנשים שסבבו את גליאנו (שיכורים, מעשני סמים, גזענים ומנבלי פה) ועל פי הקולקציה האחרונה שהוצגה בשבוע האופנה, נראה שכישרון גדול אין כאן. אין לי מושג מה יהיה המשך עתידו של גייטן בדיור; אבל לא יתכן שטולדנו יעדיף להעסיק אדם נטול כישרון רק מתוך הפחד להעמיד את דיור בפני תקופה נוספת שתתאפיין בחוסר יציבות, מהפכות מיותרות, רחשי שמועות וספקולציות זולות.