Time For Versace, Again

או שדונטלה שכרה אנשי PR חדשים ומוכשרים הרבה יותר מקודמיהם בתפקיד, או שהיקום ואולי גם המפה האסטרונומית, הסתדרו בצורה כזו שסלסולי הבארוק, עיטורי הזהב שעל בדים בדמות מטפחות משי, רצועות העור והמדוזה הוולגרית של ורסצ'ה הפכו לרלוונטיים שוב. כמעט 15 שנה לאחר מותו של המעצב, מכריזה ליידי גאגא על "תענית ורסצ'ה", במהלכה תלבש רק עיצובים של ג'יאני המנוח במשך חודשיים. במקביל, חותמת דונטלה על עיצוב קולקציה עבור H&M ומתפלשת באבק שהשאירו אחריהם קרל לגרפלד, סטלה מקרטני, סוניה רקיאל, כולל הבוץ הטרי שהותיר אלבר אלבז על רצפות הרשת הקמעונית.

("I’m wearing only Versace for, like, the next two months",

Gaga is going gaga for Versace)

אבל מעבר להדים החדשים שיוצר בית האופנה, סגנון ה"נאו-בארוק" שאת שורשיו נטעו ג'יאני, כריסטיאן לקרואה וטרי מוגלר בסוף שנות ה80 חוזר לככב בקולקציות של מעצבי על רבים; רתמות העור השחורות ואבזמי הזהב הגסים אצל אלכסנדר מקווין, הדפסי כרכובים אצל קוואלי או מרי קטרנזו וכמובן, אי אפשר שלא להזכיר את ריקרדו טישי, שיצר עבור ג'יבנשי קולקציה שכולה על טהרת הדפסי פרחים, כאלה שמשמשים לעיטור צעיפים. כך גם סלין, סטלה מקרטני, רוברטו קוואלי ודולצ'ה וגבנה. דונטלה עצמה, זיהתה את הפוטנציאל והחליטה לפתוח את הארכיב של אחיה המנוח לכל דכפין (ובכלל זה גם הגברת גאגא), אך גם לעצמה. ולמרות שלא מדובר פה במעצבת שהיא בגדר "עילוי אופנתי", הצליחה דונטלה להבליט את החן במוטיבים ספציפיים שאפיינו את המעצב לאחר שהכניסה אותם לקולקציות בעיצובה בעונות האחרונות (המרובעים המפותלים בקיץ 2011, הסלסולים הזהובים בחורף 2011/12, אולם גם קולקציית גברים לקיץ 2012- שנראתה כמו "ctrl+C -> ctrl+V" לדגמים שנהג אחיה לעצב). על ורסוס, מותג הבת עליו הייתה מופקדת דונטלה עצמה בתקופה שג'יאני עוד היה בחיים, היא מינתה את כריסטופר קיין, שמקפיד גם הוא לתת כבוד לאלמנטים שבלטו בעיצובים של ג'יאני. כמו לדוגמה חצאיות פליסה מסאטן וסיכות הביטחון עם דמות המדוזה (בדומה לאלה שרכסו את שמלתה המפורסמת של אליזבת הרלי).

(משמאל למעלה עם כיוון השעון: ורסצ'ה גברים, קיץ 2012; D&G קיץ 2012; רוברטו קואלי ריסורט קיץ 2012; מרי קטרנזו חורף 2011/12; ורסצ'ה חורף 2011/12; ג'יבנשי חורף 2011/12; אלכסנדר מקווין קיץ 2011)

דונטלה, אחותם הצעירה של סנטו (הבחור) וג'יאני הייתה גם המוזה שעמדה מאחורי ההשראה לדגמי המותג. עם אורח חיים לא שגרתי שכלל התמכרויות לכל סוג של סם אפשרי, אשפוזים חוזרים במוסדות גמילה, פה וטמפרמנט שוצף, אובססיה לשיער בלונדיני, בלבד שיהיה חלק וארוך, נעלי עקב, וצללית בעלת אגן צר- ג'יאני יצר בדמותה את האימום לפיו התיישרו נובורישיות העולם כולו. לאחר מותו, קיבלה דונטלה את משרת המעצבת ועוד 30 אחוזים מנתחי המניות של החברה. הסיבה לכך היא ריב אליו נקלעו השניים טרם מותו של ג'יאני, בעקבותו החליט המעצב לשנות את סעיפי הירושה בצוואתו. ביתה אלגרה לעומת זאת, קיבלה את החלק הארי: 50 אחוזים בחברה שהפכו לביליון דולרים ב2004 כאשר הגיעה לגיל 18. כיוון שלא היו לו ילדים, ג'יאני התייחס לאחייניו כאילו היו שלו. אחיה של אלגרה, דני, קיבל את אוסף יצירות האומנות המפואר של גיאני (מדובר בירושה צנועה, אך עדיין כלכלית ואטרקטיבית לא פחות). סנטו, האח הנוסף, זכה ל 20 האחוזים הנותרים וממלא כיום תפקיד ניהולי בחברה. המאהב של ג'יאני, דרך אגב, זכה לכתף קרה ושתיקה רמה מצד המשפחה, אולי בגלל שירש את אחת האחוזות המפוארות של בן זוגו המנוח, שמיותר לציין כי היה בעל טעם עשיר ורהבתני.

(תמיד נראו טוב- מודעות פרסומת של ג'יאני- למעלה: חורף 1992, צילם ארוינג פן. למטה מימין: חורף 1991 צילם הרב ריטס. למטה משמאל: קיץ 1992 צילם ארוינג פן)

ולמרות כל הממון ואפס אזכורים לצד שלישי (קרי, בעלי המניות החיצוניים), על פי ההערכות הכלכליות, המותג ורסצ'ה לא הצליח להפוך את עצמו לרווחי מאז מותו של ג'יאני. גם עד אז, המצב לא היה מזהיר; על כך מעידות השמועות שנפוצו בתקופת מותו של המעצב, לפיהן ג'יאני נרצח בגלל חובותיו למאפיה האיטלקית (דבר שהתברר לימים כלא נכון: היה זה נער שעשועים פסיכופטי שאחראי לרצח, כפי שמגולל הסרט הדוקומנטרי הזה. הצפייה מומלצת בחום!). אפשר לומר בביטחון כי החלטתה של דונטלה לחזור ולתור אחר מגע הקסם של ג'יאני ולהעלות את כל הנשכחות מהארכיון הוא הדבר ההגיוני ביותר שעשתה מאז אשפזה את עצמה ב2007 במוסד גמילה ושלחה את אלגרה, ביתה האנורקסית, למרכז לטיפול בהפרעות אכילה. על פי הצהרותיה- גם הדגמים שעיצבה עבור H&M, כולם על טהרת אותם מוטיבים קלאסיים ואייקונים של בית האופנה.

(אם ובת בזמן איכות- דונטלה ואלגרה הקטנה מזהיבות את עורן על היכטה המשפחתית. צילום: הלמוט ניוטון)

לפני כמה חודשים, ראיינתי את אלון ליבנה למגזין חדש. הינה כמה מהדברים שהוא אמר על דונטלה ורסצ'ה- קצת מוגזם, אבל בהינתן שמדובר בדונטלה, כפרסונה וכקונספט, הכל בטל בשישים... : "הכי הייתי רוצה לעבוד אצל דונטלה ורסצ'ה. היא מספר אחת. יש בה הכל: בדים איכותיים, דוגמניות נוצצות, קשיים כלכליים, אטיטיוד מוגזם, בדיוק כמו שבית אופנה צריך להראות. גם כשלא היה לה כסף לפני כמה שנים, היא לוקחת את קייט מוס וג'יזל לקמפיין. אם לא יהיה לה שקל לאכול, היא תראה מליון דולר ולעולם לא תוותר על השיזוף. היא לא מגיעה חודש ואז פתאום מסתערת על הסטודיו כמו חיה, צורחת על התופרות. היא מסתגרת בחדר וחוזרת עם עיניים אדומות, אחרי שהסניפה קוק, וממשיכה בשלה. היא אמוציונאלית, כמו שיר. אני רוצה שהיא תאמץ אותי, אני רוצה להיות אח של אלגרה. ורסצ'ה זה כמו קסם, אם אגדות היו נכתבות היום, הן היו נכתבות על אלגרה ודונטלה".

(למעלה: הנסיכה דיאנה, אךטון ג'ון ודויד פרניש, מרכינים ראש בהלוויתו של ג'יאני שהיה ידיד קרוב של כל אחד מהם.. למטה: הדוגמנית נעומי קמפבל ביום הרצח,15.7.1997, עוזבת את המלון שלה ברומא בדמעות)

הפעם הראשונה ששמעתי על מותו של ורסצ'ה: זה היה בוקר, הייתי בכיתה ו'. עמדתי במעבר החצייה כ100 מטר מבית הספר ומילאתי את חובתי למשמרות הזה"ב. הייתי עם ש. פינקל, שהייתה מתלבשת מוצלחת בסטנדרטים של בי"ס יסודי. הילדים הפסיקו להגיע, ואנחנו התפנינו לשיחה על "הא ועל דה". חקירת הרצח הייתה בעיצומה ופינקל הואילה בטובה לעדכן אותי בזהותו של הרוצח, שלדבריה היה מאהב עבר של המעצב. הייתי בשוק. (כמובן שהרגשתי את החובה לאשר את הפרטים אצל האורים והתומים של כל ילד בן 11; לא, לא מדובר בStyle.com, גם לא בניו יורק טיימס, אלא באימא שלי).