Time For Versace, Again

או שדונטלה שכרה אנשי PR חדשים ומוכשרים הרבה יותר מקודמיהם בתפקיד, או שהיקום ואולי גם המפה האסטרונומית, הסתדרו בצורה כזו שסלסולי הבארוק, עיטורי הזהב שעל בדים בדמות מטפחות משי, רצועות העור והמדוזה הוולגרית של ורסצ'ה הפכו לרלוונטיים שוב. כמעט 15 שנה לאחר מותו של המעצב, מכריזה ליידי גאגא על "תענית ורסצ'ה", במהלכה תלבש רק עיצובים של ג'יאני המנוח במשך חודשיים. במקביל, חותמת דונטלה על עיצוב קולקציה עבור H&M ומתפלשת באבק שהשאירו אחריהם קרל לגרפלד, סטלה מקרטני, סוניה רקיאל, כולל הבוץ הטרי שהותיר אלבר אלבז על רצפות הרשת הקמעונית.

("I’m wearing only Versace for, like, the next two months",

Gaga is going gaga for Versace)

אבל מעבר להדים החדשים שיוצר בית האופנה, סגנון ה"נאו-בארוק" שאת שורשיו נטעו ג'יאני, כריסטיאן לקרואה וטרי מוגלר בסוף שנות ה80 חוזר לככב בקולקציות של מעצבי על רבים; רתמות העור השחורות ואבזמי הזהב הגסים אצל אלכסנדר מקווין, הדפסי כרכובים אצל קוואלי או מרי קטרנזו וכמובן, אי אפשר שלא להזכיר את ריקרדו טישי, שיצר עבור ג'יבנשי קולקציה שכולה על טהרת הדפסי פרחים, כאלה שמשמשים לעיטור צעיפים. כך גם סלין, סטלה מקרטני, רוברטו קוואלי ודולצ'ה וגבנה. דונטלה עצמה, זיהתה את הפוטנציאל והחליטה לפתוח את הארכיב של אחיה המנוח לכל דכפין (ובכלל זה גם הגברת גאגא), אך גם לעצמה. ולמרות שלא מדובר פה במעצבת שהיא בגדר "עילוי אופנתי", הצליחה דונטלה להבליט את החן במוטיבים ספציפיים שאפיינו את המעצב לאחר שהכניסה אותם לקולקציות בעיצובה בעונות האחרונות (המרובעים המפותלים בקיץ 2011, הסלסולים הזהובים בחורף 2011/12, אולם גם קולקציית גברים לקיץ 2012- שנראתה כמו "ctrl+C -> ctrl+V" לדגמים שנהג אחיה לעצב). על ורסוס, מותג הבת עליו הייתה מופקדת דונטלה עצמה בתקופה שג'יאני עוד היה בחיים, היא מינתה את כריסטופר קיין, שמקפיד גם הוא לתת כבוד לאלמנטים שבלטו בעיצובים של ג'יאני. כמו לדוגמה חצאיות פליסה מסאטן וסיכות הביטחון עם דמות המדוזה (בדומה לאלה שרכסו את שמלתה המפורסמת של אליזבת הרלי).

(משמאל למעלה עם כיוון השעון: ורסצ'ה גברים, קיץ 2012; D&G קיץ 2012; רוברטו קואלי ריסורט קיץ 2012; מרי קטרנזו חורף 2011/12; ורסצ'ה חורף 2011/12; ג'יבנשי חורף 2011/12; אלכסנדר מקווין קיץ 2011)

דונטלה, אחותם הצעירה של סנטו (הבחור) וג'יאני הייתה גם המוזה שעמדה מאחורי ההשראה לדגמי המותג. עם אורח חיים לא שגרתי שכלל התמכרויות לכל סוג של סם אפשרי, אשפוזים חוזרים במוסדות גמילה, פה וטמפרמנט שוצף, אובססיה לשיער בלונדיני, בלבד שיהיה חלק וארוך, נעלי עקב, וצללית בעלת אגן צר- ג'יאני יצר בדמותה את האימום לפיו התיישרו נובורישיות העולם כולו. לאחר מותו, קיבלה דונטלה את משרת המעצבת ועוד 30 אחוזים מנתחי המניות של החברה. הסיבה לכך היא ריב אליו נקלעו השניים טרם מותו של ג'יאני, בעקבותו החליט המעצב לשנות את סעיפי הירושה בצוואתו. ביתה אלגרה לעומת זאת, קיבלה את החלק הארי: 50 אחוזים בחברה שהפכו לביליון דולרים ב2004 כאשר הגיעה לגיל 18. כיוון שלא היו לו ילדים, ג'יאני התייחס לאחייניו כאילו היו שלו. אחיה של אלגרה, דני, קיבל את אוסף יצירות האומנות המפואר של גיאני (מדובר בירושה צנועה, אך עדיין כלכלית ואטרקטיבית לא פחות). סנטו, האח הנוסף, זכה ל 20 האחוזים הנותרים וממלא כיום תפקיד ניהולי בחברה. המאהב של ג'יאני, דרך אגב, זכה לכתף קרה ושתיקה רמה מצד המשפחה, אולי בגלל שירש את אחת האחוזות המפוארות של בן זוגו המנוח, שמיותר לציין כי היה בעל טעם עשיר ורהבתני.

(תמיד נראו טוב- מודעות פרסומת של ג'יאני- למעלה: חורף 1992, צילם ארוינג פן. למטה מימין: חורף 1991 צילם הרב ריטס. למטה משמאל: קיץ 1992 צילם ארוינג פן)

ולמרות כל הממון ואפס אזכורים לצד שלישי (קרי, בעלי המניות החיצוניים), על פי ההערכות הכלכליות, המותג ורסצ'ה לא הצליח להפוך את עצמו לרווחי מאז מותו של ג'יאני. גם עד אז, המצב לא היה מזהיר; על כך מעידות השמועות שנפוצו בתקופת מותו של המעצב, לפיהן ג'יאני נרצח בגלל חובותיו למאפיה האיטלקית (דבר שהתברר לימים כלא נכון: היה זה נער שעשועים פסיכופטי שאחראי לרצח, כפי שמגולל הסרט הדוקומנטרי הזה. הצפייה מומלצת בחום!). אפשר לומר בביטחון כי החלטתה של דונטלה לחזור ולתור אחר מגע הקסם של ג'יאני ולהעלות את כל הנשכחות מהארכיון הוא הדבר ההגיוני ביותר שעשתה מאז אשפזה את עצמה ב2007 במוסד גמילה ושלחה את אלגרה, ביתה האנורקסית, למרכז לטיפול בהפרעות אכילה. על פי הצהרותיה- גם הדגמים שעיצבה עבור H&M, כולם על טהרת אותם מוטיבים קלאסיים ואייקונים של בית האופנה.

(אם ובת בזמן איכות- דונטלה ואלגרה הקטנה מזהיבות את עורן על היכטה המשפחתית. צילום: הלמוט ניוטון)

לפני כמה חודשים, ראיינתי את אלון ליבנה למגזין חדש. הינה כמה מהדברים שהוא אמר על דונטלה ורסצ'ה- קצת מוגזם, אבל בהינתן שמדובר בדונטלה, כפרסונה וכקונספט, הכל בטל בשישים... : "הכי הייתי רוצה לעבוד אצל דונטלה ורסצ'ה. היא מספר אחת. יש בה הכל: בדים איכותיים, דוגמניות נוצצות, קשיים כלכליים, אטיטיוד מוגזם, בדיוק כמו שבית אופנה צריך להראות. גם כשלא היה לה כסף לפני כמה שנים, היא לוקחת את קייט מוס וג'יזל לקמפיין. אם לא יהיה לה שקל לאכול, היא תראה מליון דולר ולעולם לא תוותר על השיזוף. היא לא מגיעה חודש ואז פתאום מסתערת על הסטודיו כמו חיה, צורחת על התופרות. היא מסתגרת בחדר וחוזרת עם עיניים אדומות, אחרי שהסניפה קוק, וממשיכה בשלה. היא אמוציונאלית, כמו שיר. אני רוצה שהיא תאמץ אותי, אני רוצה להיות אח של אלגרה. ורסצ'ה זה כמו קסם, אם אגדות היו נכתבות היום, הן היו נכתבות על אלגרה ודונטלה".

(למעלה: הנסיכה דיאנה, אךטון ג'ון ודויד פרניש, מרכינים ראש בהלוויתו של ג'יאני שהיה ידיד קרוב של כל אחד מהם.. למטה: הדוגמנית נעומי קמפבל ביום הרצח,15.7.1997, עוזבת את המלון שלה ברומא בדמעות)

הפעם הראשונה ששמעתי על מותו של ורסצ'ה: זה היה בוקר, הייתי בכיתה ו'. עמדתי במעבר החצייה כ100 מטר מבית הספר ומילאתי את חובתי למשמרות הזה"ב. הייתי עם ש. פינקל, שהייתה מתלבשת מוצלחת בסטנדרטים של בי"ס יסודי. הילדים הפסיקו להגיע, ואנחנו התפנינו לשיחה על "הא ועל דה". חקירת הרצח הייתה בעיצומה ופינקל הואילה בטובה לעדכן אותי בזהותו של הרוצח, שלדבריה היה מאהב עבר של המעצב. הייתי בשוק. (כמובן שהרגשתי את החובה לאשר את הפרטים אצל האורים והתומים של כל ילד בן 11; לא, לא מדובר בStyle.com, גם לא בניו יורק טיימס, אלא באימא שלי).

שימו לובסטר על הראש

תמיד תהיתי מדוע הלובסטר נחשב למעדן גורמה, אחרי הכל מדובר בשרץ אדום עם מחושים. אולי דוקא בגלל זה הוא הצליח לעורר מחלוקות לגבי אופן הכנתו, פיצוח גלגלתו בעזרת סכין חדה או השלכתו לסיר מים חמים, שיתבשל קצת... אבל גם כשהוא כבר מגיע לצלחת, לא כולם רואים עין בעין באשר לדרך הנכונה לאכילתו, האמריקאים אוכלים אותם עם סינר והצרפתים לא נוגעים בהם בלי שלל צלחות ו"כלי עבודה" שלא יביישו ארגז כלים של שרברב לבונטיני ממוצע. לפני כמה שנים, כאשר ביקרתי את משפחתי בלונדון, לקח אותי דודי האהוב למסעדת פירות ים. בתפרית: מיקס פירות ים ולובסטר, בלי הלכה הליפסטיק אבל כן עם שאר הדאווין (כמילות השיר ההוא שהיה להיט בארץ באותה התקופה שדוד שלי קם ועזב את הארץ רק כדי להפוך לכוכב ברדיו של הBBC ). המסעדה, Livebait, עוצבה כמסבאת Fish & Chips, עם אריחי קרמיקה לבנים ומבריקים, ושידרה פאסון"Upper- middle" . היה נחמד, היה טעים אבל האורחה הותירה אותי עם תחושה אמביוולנטית. מצד אחד, מדובר ב"גורמה", אם תרצו, הוט קוטור של המזון, אבל המחשבה על השרץ בעל שריון הרוז' שפצחתי בעזרת המלקחיים, באופן הכי "ציביליזד" עם מפית על הבירכיים, לא עזבה אותי. גם לא המודעות לקיומו בתוך קיבתי. היו גם צדפות ענק, שהרקיחה המקננת בהן נשלקה מינימום רעש ומקסימום תענוג ומחרוזת הפנינים הגרנדיוזיות של הגברת שישבה בשולחן לידי עזרה לחזקה את ההכרה בכך שמדובר בתענוג נדיר, אקזוטי, כזה שרק מעטי מעט יוכלו להנות ממנו.

(בדרך כלל זה לא נראה ככה)

אבל כנראה שגורמה, כמו תפירה עילית הם טעם נרכש. כדי להרגיל תינוק בן 9 חודשים לטעמו של ירק לדוגמה, עליו להתנסות בו בממוצע כ20 פעמים. אם פספסנו את המומנטום ונחשפנו לטעם חדש מאוחר יותר, ההסתגלות אליו תיקח אפילו יותר. מיומנות השימוש ברפרטואר הבלתי נגמר של מזלגות ומפצחי צבתות לאכילת פירות ים גם היא תכונה נרכשת, הדורשת הדרכה קרובה ורצוי שתתבצע בסביבה אוהדת וחמה- בבית. בנוגע להוט קוטור, הסיפור הרבה יותר מורכב, לא רק כיוון שמדובר באומנות נכחדת, אלא כיוון שרובינו לעולם לא נזכה להתנסות בטעמה. מעטים הם בתי האופנה שמצליחים לשמר את המוסד המקדש את התפירה לפי מידה, הגימורים המושלמים. על מנת לקבל את התואר "הוט קוטור", בית האופנה מחוייב לעמוד בכללים הדרקוניים שנקבעו על ידי הפדרסיון שאמבר סאן דיקל דה לה הוט קוטור באשר לכל פאן של הבגד: החל ממיקומו של בית האופנה, גודלו, מקורם ואיכותם של חומרי הגלם, אופיים של התפרים וכמובן המחיר. ויש גם ביקורי פתע של חברי הפדרציה וכו'

(Lesage)

הפער בין דגם הוט קוטור לבין prêt a porter, אפילו de luxe, הוא שמיים וארץ. קחו לדוגמה את שאנל קוטור. כל פרט שעל המסלול, נתפר בעבודת יד, שמדך שעות ומשלב את עבודתם של אמנים, ארטיזנים, כמו לאסז', האימברויידר הנאמן של ההוט קוטור. את הנעליים, יוצר עבורם מזרוטי (שאם במקרה בא לכם נעל בהזמנה אישית אצל אותו המיסייה, תאלצו להפרד מכ15,000 ארו) ואת הטוויד האייקוני, טווה עבורם צרפתיה וזקנה שגרה בפרברי פריז סמוך שהמציאה נול מיוחד וזכתה להכיר את המדמואזל (שאנל) עוד כאשר זו הייתה בחיים. הכל כמובן עבודת יד. אבל כשהתרבות צועקת H&M, או במקרה הזה, על רקע "פיש אנד ציפס", צריך מידה רבה של ידע כדי לדעת להעריך את הפריטים, כמו גם המנות, באופן המגיע להן, וידע זה עניין נרכש. ברי המזל- נולדו למשפחות הנכונות וינקו את כל העולם הזה עם החלב, וילונות הטפטה והרכישות מהאטליה של שאנל או דיור. השאר, יאלצו ללקט את פיסות המידע בנוגע לעולם הולך ונעלם, מחוז שלם של אמונת וירטואוזית שבדומה לפומפי, הולכת ונקברת מתחת לבה הרותחת של רשתות האופנה המהירה- המקדונלדס של האופנה.
בשבוע שעבר נערכה בניו יורק תצוגת האופנה של הקולקציה שעיצב אלבר אלבז עבור H&M ששוווקה תחת הכותרת Lanvin for H&M "Haute Couture" Fashion Show, מתוך נסיון להנחיל להמונים את הרעיון כי "גם אם את קונה פריט שיש לעוד 10,000,000 נשים בעולם, את עדיין יכולה להפוך אותו לייחודי רק לך, "הוט קוטור". הדוגמניות, לבושות בעיצובים השחוקים ששכפל אלבז עבור החברה המסחרית, צעדו על מסלול מעוטר בשטיח בסגנון נאוקלסי. שער הורדים החיים שעיטר את הפתח ממנו הגיחו הדוגמניות והדמיון שלו לאותה התפאורה שהייתה מזוהה עם תצוגות הקוטור של YSL, היה הקשר היחיד לתפירה עילית. מתחת לשנדלירים מקריסטל מרצד, הוצגו הדגמים שהועתקו מפריז ונתפרי בסין. ולמה אף אחד לא מתבייש להשתמש בצמד המילים האלה כדי לתאר מוצר כל כך רחוק מהעקרונות מתמצית הקוטור (בגד נוצר באופן בילעדי עבורה ונתפר למידותיה)? בגלל הבורות. ל99% מהאוכלוסיה, אין מושג מה המשמעות של צמד המילים, אבל אף אחד לא מהסס לזרוק אותן לכל עבר. החל מהיום כולנו נהיה מוקפים בנשים לבושות שמלות טול ואפליקציות קריסטלים: בסופר, באוטובוס ובבנק, כולן בטוחות שמהיום, הוט קוטור הוא שמן השני.

(למעלה, Isi Blow והלובסטרים שלראשה. למטה, הצבתות של מקווין, הכובע של טרייסי בווג האיטלקי, ועל הברווזון גאגא)

איזבלה בלואו ידעה להעריך קוטור. הכובען פיליפ טרייסי, היה חבר קרוב ומקווין נחשב לאחד מ"בני טיפוחיה". גם סופי דאל הייתה תגלית של היחצ"נית האובדנית, אבל זה יותר בצד של "הפיש אנד צ'יפס" עם דגש על ציפ'. כובע הלובסטר שעיצב עבורה טרייסי הצליח להרים כמה גבות, גם כאלה שהיו משותקות בבוטוקס. אבל כשהיא לבשה אותו, זה היה בכך את כל הכנות, והאוטנטיות, האהבה, האמונה וההערכה למוצר כמו גם לכל העשייה הקשורה בו. בלואו התאבדה כיוון שלא יכלה להתמודד עם סרטן הלבלב שלה (וגם ככה הפרוגנוזה שלה לא הייתה יותר מידי טובה) ומקוון שם קץ לחיו כי לא יכל לעמוד בלחץ. טרייסי נשאר, והלובטרים שלו מעטרים כעט את ראשה של ליידי גאגא. אותה הגאגא שהפכה לסמל של דור שלם, רעב לתשומת לב ולפרסום, שטוח כמו הקול של הליידי וחסר בטחון כמו הדידוי שלה על נעלי העקב בדמות צבתות הלובסטר שעיצב מקווין לקיץ 2010.

העושר הויזואלי בקליפ של השיר SING, המספיק בזמנו כדי לכבוש את ליבי. אבל הפער שבין האימג' שמצטייר בו לבין התוגה שבמנגינה ממשיכים להרשים אותי עד היום. האווירה המלנכולית, הצביעות שבציביליזציה החושפת את פניה הוולגריים והברוטליות שמתחת לפני השטח בארוחת פיות ים של אנשי הליכות מנומסים מזכירים שלא צריך לקבל משהוא רק בגלל האופן בו הוא נתפס בעיני אחרים.

It has your name written all over it!

הינה מישהי שלא הייתה מסכימה לעולם לעשות דיאטת אופנה, אינס דה לה פרנסג'. דוגמנית העל הצרפתייה משנות ה80, צעדה לאורך הגן הארכיטקטוני שהתקין קרל לגרפלד בגראנד פלה לכבוד תצוגת האופנה של שאנל לקיץ 2011. לקולות תזמורת פריזאית ושחשוך מי המפל שהוצב במרכז ההיכל המרשים הזה, פסעה דה לה פרנג' על חצץ גירי לבן. ולמרות שהיא דוגמנית והמילה "דיאטה" רחוקה מלהיות זרה עבורה, לדיאטה האופנתית היא כנראה לא הייתה מצטרפת. על הרגלי הקניה שלה היא מספרת:"I love buying new things because I like to be a stranger to them. I'm not attached to objects or clothes at all, and my friends laugh because if they say they like something of mine then I usually just give it to them".

(מימין: Madame Inès de la Fressange בתצוגה של שאנל 1986 ובתצוגה האחרונה-2011. משמאל: לה פרסנג' לצד ברונו פריסוני, מעצב הנעליים של Roger Vivier ואחד התיקים שברשותה של המדמואזל, מעותר בשמות ילדיה)

כיום, משמשת הגב' כיועצת האומנותית עבור מותג נעלי היוקרה "Roger Vivier" (או "מולטי-מוזה", כפי שהיא מגדירה את תפקידה הנחשק). אחת ההברקות שהיא זוקפת לזכותה הייתה ליצור תיק "קוסטום מייד" מעוטר בראשי התיבות של הלקוח המזמין אותו במיוחד. הדגם הראשון יוצר עבור עיתונאית האינטרנשונל הרולד טריביון, סוזי מנקס (!), הידועה כסרבנית מתנות הדוקה, במיוחד כאלה המגיעות מבתי אופנה. לה פרסנג' החליטה לעצב תיק עם אותיות שמה של מנקס ובאווירה הליצית שכזו, התקשרה לספר לסוזי שאף אחד אינו מוכן לקנות אותו מהחנות, כך שלא תהיה לה בררה אלא להיענות לקבלת "התשורית הצנועה". מדובר באלפי יורו, כמובן.

(משמאל למעלה: Mon Monogram שירות הקוסטומייזינג שמציע לואי ויטון מאז 2008, Simon Doonan with his customized Goyard bag & notebook. "בלינג איט פור מי בייבי"- הבירקין של ליידי גגה עם ניטים ופנינים. למטה: "Birkin on the rocks" תמונה של טומי טון. משמאל, העגלות של קרל לגרפלד; מדי חצי שנה נוהג לגרפלד לבצע "הזמנה אישית" למזוודה של גויארד. אומרים ש"לעולם לא שואלים גברת לגילה האמיתי", אבל המקרה הזה, הTrunks שלה מדבר בעד עצמם)

לואי ויטון, הרמס וגויירד, מותגי יוקרה המציעים מוצרי מעור בניחוח פריזאי ונחשבים לא פחות מויוייר, מספקים בדיוק את אותו השירות. כאן מגיע פאן נוסף של הקשר בין הדוגמנית המהוללת ל"דיאטה האופנתית שלי": יתכן שבלי לשים לב, גם היא זיהתה את הצורך הגובר בהגדרת זהות, בהתבדלות, ברכישת פריטים "שנושאית את ראשי התיבות של שמך"- באופן מטפורי וקונקרטי כאחד. כאלה שלא יראו על אף אחד אחר מלבדך ונראים כאילו נתפרו במיוחד בשבילך. המונח "New Luxery" מתאחר בדיוק את הרעיון הזה. אין הכוונה למוצרי פרימיום במחירים מרקיעי שחקים, אלא יותר לערך הסנטימנטלי של הפריט. זה יכול להיות פריט שנשרג או תנתפר עבורך על ידי איש קרוב או סתם פריט ישן שעבר בתורשה, אולם עבורך, ערכו יקר מפז. בעולם חומרי שיש בו הכל מכל, צריך לשמור מקום גם למשהו שמייצג עקרון גשמי שיש ממנו מעט: אתה עצמך.

***דיאטת אופנה: פוסט פתיחה, עדכון ראשון, עדכון שני***

הפטרונות החדשות של האופנה העילית

לאחר צפייה בקליפ החדש של ריאנה, אפשר לחשוב שמרגיאלה עושה לה סטיילינג. הוא אומנם פרש מעיצוב האופנה למותג שלו, כך אישרו דוברי המותג בשבוע שעבר, אבל נראה שתמיד יהיה שוק לבגדים שלו, לפחות אם תשאלו את ריאנה, לידי גאגא או בייונסה- שמסתמן שכולן בקטע.
אחד הטיעונים שאני משתמש בו כדי להצדיק קיום בגדים אוונגרדים ו"הוט קוטור" היתה בין השאר, שימוש בקליפי מוזיקה וסרטים. ואכן, לאחרונה טענה זו מוכחת יותר מכל. הנסיונות של כוכבות וזמרות להביא משהוא חדש, פורץ גבולות, נועז ומזעזע משתלבים מצוין עם אותו דחף יצירתי ומשובח של מעצבים מוכשרים. כך, בגדים שהקהל הרחב היה אומר עליהם: "מי המפגר/המשוגע שילבש את זה ברחוב?", זוכים לכבוד ולחשיפה המגיעים להם. בתמורה, הם מעניקים לזמרת תדמית אופנתית, מעודכנת, שונה וייחודית הקורצת לקהל רחב וצעיר יותר.
הרבה מומחים וכתבי אופנה נחשבים מיהרו להספיד את הקוטור, כבר לפני יותר מ30 שנה. הנסיכויות הנעלמות, התרבות והערכים המשתנים, אורך החיים המודרני- כולם היו ראשי הפרקים לטענות המועלות בנוגע ל"סוף עידן ההוט קוטור". סגירה של בתי אופנה, צמצום קוי הקוטור וקיצור שבוע האופנה המוקדש לו, היו ההוכחות התומכות לטענות הנ"ל. אבל דווקא הנסיקה של זמרות וכוכבות צעירות, בנוסף לנהיה שלהן אחר זהות ייחודית וסגנון לבוש חדשני, יכולה להיות האור שבקצה המנהרה.


בקליפ החדש שלה, ריאנה, שהפכה לחביבת המעצבים ולבעלת כסא של כבוד בשורות הראשונות, החליטה הפעם מעצב חדש בשם: Bryce D’Anicé Aime. בריס, שהספיק כבר להלביש את ה" The Pussycat Dolls", בוגר Central Saint Martins, הציג את קולצית החורף שלו ל2010 בשבוע האופנה האחרון בלונדון ופתח חנות חדשה ברובע Knightsbridge היוקרתי. היא מכנה את סגנון הלבוש שלה בקליפ: "couture-military". אמין, שמעטי מעט שמעו את שמו או על יצירותיו, התפרסם בין לילה. הוא זכה לכיסוי תקשורתי נרחב ושמו החל להתגלגל על לשונן של נערות ברחבי העולם. (וזו לא הדוגמה הראשונה, היו כבר תקדימים...).
לידי גאגה, היא אולי הדוגמה הבולטת ביותר בתחום. הדיון שהיא מעוררת בזכות התלבושות יוצאות הדופן שלה והסגנון המיוחד הלא עקבי עלה השבוע בין שורות "הניו יורק טיימס". גאגא כבר לבשה את כל המעצבים בזאנר המדובר: גרת פיו, מרג'יאלה, קסטלבלז'ק, מוגלר ועוד. כמוה גם ריאנה, שצולמה אין ספור פעמים במיטב מחלצותיו של בלמן, פיו וז'אן פול גוטיה. הסגנון המייחד אותה יותר אדגי, רוקיסטי פנקיסטי אפל שכזה, לעומת הגישה המתקתקה- חבובתית- דראג קווינית זוהרת של "הלידי". ביונסה חתמה עם אליל שנות השמונים, טרי מוגלר, לשיתוף פעולה בילעדי לפני סיבוב הופעותיה הקודם, אך התנסתה גם באחרים. הראשונה שעלתה על מחרה הזהב הזה הייתה מדונה, שאימצה את זאן פול גוטיה (ואולי זה היה להפך?). כך נולדה חזית החרוטים שתפסה מקום של כבוד בפנטאטון האופנה. (פספסתי מישהי?). אפילו האדריכל המגלומן, פרנק גרי, עיצב ללידי גאגא כובע אותו חבשה באחת מהופעותיה ונמכר במכירה פומבית אח"כ. הייתכן שאפילו האדריכלים הנודעים בסנוביותם ובגישתם המזלזלת לעולם האופנה (בטענה שזהו עולם נחות ורדוד) איתרו את הפוטנציאל שבסלבס המחפשים אופנה אוונגרדית ושונה? אם גרי פרנק, הידוע בעיצוביו העתידניים, הנועזים והשנויים במחלוקת החליט להשתמש בגאגא כדי לקדם את עצמו, כנראה שבכל זאת יש בזה משהו.
הייתכן שלזמרות הללו, שרבים מלגלגים על סגנון ויכולות השירה שלהן, יש יותר השפעה משחשבנו? האם הן באמת מסוגלות לחולל שינוי באופן שאנו מתלבשים ביום יום? האם הבחירות שלהן יעזרו להציל תעשייה שלמה שהולכת ודועכת תחת תכתיבי אורך החיים המודרני וכל מה שנגזר ממנו?
גם אם כן וגם אם לאו, הן מאתגרות את פקעיות הטעם האופנתי שלנו ודוחקות את גבולות המקובל והמוקצה בצורה מעניינת ולעיתים אפילו מסעירה.