החיים בבז'

לפני כ4 חודשים כתבתי ופרסמתי על פני מרחב זה פוסט על הצבע שחור והנקודות בזמן ובחיים בהן מתעורר בי הדחף ללבוש אותו. ללבוש שחור מכף רגל ועד ראש, לא מרגיש כל כך מורבידי כמו שעשוי היה להשתמע מהתעטפות בצבע כל כך קודר הנקשר לרוב לאבל ואסונות. אאוטפיט שכולו בז' עשוי לשדר בצורה מוצלחת יותר את כל הדברים שהשחור (שתמיד נשאר באופנה) אמור היה לשדר. אולי בגלל זה, בשבועות האחרונים, מצאתי את עצמי כמה לבגדים אחידים בצבע בז', בדרך לטוטאל לוק אנמי וחסר כל שבב של חיים. אנשים הסובלים מדיכאון מלנכולי יתארו את עולמם הרגשי כריק מתוכן, כשקוף, דל, דהוי ומשולל כל צבע. שחור, הוא גוון חזק מידי כדי שיוכל להתחבר לתיאור זה, אולם הבז', צבעו של העור היבש, או האוף-וייט, צבעה של הכותנה המעובדת והפנינה הנוצרת מהתגבשות מינרלים סביב הלכלוך החודר אל רכיכת הצדפה- מתחברים יותר אל אותה ההרגשה (למקרה שחלקו השני של המשפט נשמע לכם מוכר...).

בז' על בז' - חורף 2011/12

משמאל למעלה: Bottega Veneta, Victor & Rolf, YSL.

משמאל למטה: Louise Vuitton, Versace, Valentino.

יכול להיות שאת עולמי הרגשי כיסתה עננה אפרפרה ומצב רוח עגמומי, אבל ייתכן ומדובר גם בסתם חיבור למגמות העונה שהבעירו בי את התחושה או הצורך לחסות את גופי בבז'. קולקציית הגברים לקיץ 2012 היו רוויות בטוטאל לוק של בז', קאמל בהיר או דהוי וחקי. גם בקולקציות הנשים לחורף הבא היה ניתן למצוא מלוא החופן מהשילוב המנצח.

(שלא כמוני, ג'ף גולדבלום ואפל לא רואים את הפוטנציאל האופנתי שבבז'!)

ואם נחזור שוב לפוסט ההוא על השחור- (על מנת לשמור על ההקבלה) נסיים גם הפעם באמירה של גורו האופנה, עורכת הווג הצרפתי בדימוס ואם המשפחה שכולם משתוקקים לקרבת דם אליה, קארין רויטפלד: "מי שלא רוצה לעשות טעויות, שתקנה בגדים שחורים. זה תמיד טוב. ומגיל 50 ואילך אפשר לאט-לאט להתחיל להוסיף קצת בז'. זה רך יותר".

אליבא דרויטפלד, יכול להיות שאני סתם מזדקן.

Rococo- הוראות הכנה

בשבוע שעבר נערכה תצוגת האופנה השנתית של בוגרי המגמה לעיצוב אופנה של מכללת שנקר. לאחר שיחות קוקטייל ארוכות עם כתבים ועורכי אופנה, מעצבים ושתי מנכ"ליות: האחת נכבדה יותר, מנהלת המותג ברברי, אנג'לה ארנדהטס, והשנייה נכבדה פחות אך חביבה ביותר, גב' אתי רוטר- התיישבו כולם על הטריבונות הלבנות שלצידי המסלול בסטואה (קיבוץ געש) וחיכינו לצפות בעבודותיהם של דור המעצבים הבא. אולם השנה, נפלה בחלקנו הזכות לחזות ביבול שעבר את ניפויה הקפדני של ראש המחלקה האדמונית (ויש הטוענים גם "שטנית"), לאה פרץ, שאפשרה רק למחצית מהבוגרים להציג את בגדיהם. מבין אלה, בלטו שניים שגם קיבלו את האישור על עבודתם הטובה באמצעות ביקורות מהללות בכתבות שעסקו בתצוגה. האחד הוא מרק גולדברג שהצליח לצוד את עינו של הנציג מטעם דוכסית האופנה האמריקאית ו"חברה" קרובה של שנקר, דיאנה פון פירסטנברג, וכך זכה לפרס השנתי מטעמה (מסתבר שלהיות חבר של שנקר זה טרנד חזק יותר מה"קולור בלוקס", במועדון האקסקלוסיבי נמנים אותן אושיות אופנה שבעורקיהם זורם דם יהודי, כמו דונה קרן, סוזי מנקס-שהתגיירה וארנדהסט של ברברי, שלגבי יהדותה אינני מוכן להתחייב...).

(וידאו של הקולקצית הגמר של שנפלד- שמצאתי ברשת...)

הסטודנטית השניה, גל שנפלד קרסווסקי, שהקולקצייה שעיצבה- חתמה את תצוגת הבוגרים והייתה כמו קינוח מתקתק עבורו מוקדש פוסט זה. במרווח שבין כתיבת פוסט זה לבין פרסומו, הספיקה שנפלד לזכות במקום הראשון בקטגוריית "צבע והרמוניה" של תחרות מיטלמודה היוקרתית הנערכת מידי שנה באיטליה. מה הופך אותה לטובה? הביצוע האסטטי והנאה (דבר שקשה למצוא במחוזות אחרים, לדוגמא בבצלאל או ויצ"ו) והעיסוק בנושא כל כך רלוונטי לזמנינו עד שטרם הספקנו להפנים ולהבין זאת. היכולת של שנפלד לחוש את הדופק האופנתי ולהגיב לו ביצירת קולקציה זו, היא זו שראוי להערכה האמיתית. למרות שהאלמנטים בהם השתמשה שנפלד פזורים על אביזרים, בגדים ולוחות השראה של מעצבים אחרים, היא הצליחה לעורר את הריגוש שיוצרת התבוננות בבגד טוב, כזה שמוצאים באחת מרשתות האופנה הקמעוניות ומעורר את מידת הרפרנסים המדויקת לקולקציות אהובות מהתצוגות האופנה המובילות כיוון שהיא משלבת באופן מושכל אלמנטים מובחרים מתוכן.

המצרכים הדרושים להכנת קולקציה מנצחת זו:

(מימין- עיצובים של וורסצ'ה: פוסטר לתערוכת רטרוספקטיבה של המעצב, ג'יאני לצד ג'ון קולינס, דוגמניות העל בסוף תצוגת קוטור של המעצב ב1994. מרק ג'יקובס חורף 2009, ברוק ובסו חורף 2009, מריה קטרנזו- חורף 2011/12, קיץ 2011)

*5 טון של נושא/מוטיב מוצלח: הרוקוקו. העידן המוזהב, הזכור בעיקר הודות לשלל הפיתוחים הגיאומטריים, הכרכובים והקרניזים מלכותיים, הנחשולים הזהובים והפיתולים הדקדנטיים שהיו נפוצים כאלמנטים דקורטיביים בתקופה זו. אחרי תקופה קשה של מינימליזם ומשבר כלכלי, נראה שזהב, יהלומים וקריסטלים נוצצים הם צו השעה, תשאלו את אנה דלו-רוסו. Basso & Brooke הקדישו לו קולקציה מודפסת שלמה כבר בחורף 2009 ומרק ג'יקובס שילב הדפסים ענפים מפותלים על רקע צבעים עזים באותה העונה, כמובן שלפניהם, היה את ג'יאני ורסצ'ה שבנה מפיתוחי הרוקוקו הללו קרירה שלמה הממשיכה להתקיים גם אחרי מותו. כיוון שהנושא מושאל מעולם הארכיטקטורה ועיצוב הפנים, מן הראוי לציין גם את מרי קטרנזו, שקולקציית השמלות המודפסות שלה עם עיצובי פנים, קולקציית הhomewear קיץ 2011, יכלה לשמש נקודת מוצא אפשרית, בדומה לקולקציה האחרונה של אותה המעצבת, שבמרכזה עמדו שמלות משי מודפסות בפרחים ומסגרות זהב מפותלות (שמלה מאותו הז'אנר הופיעה גם בקולקציה של שנפלד). השרשראות המונומנטאליות שענדו הדוגמניות לצווארן בקולקציה הנ"ל כמו גם בקולקציה הראשונה שעיצבה קטרנזו (חורף 2009) היו עשויות נחשולי פרספקס, מתכות זהובות ופלסטיקים דמויי קריסטלים המעטרים שנדלירים שהזכירו את העיטורי הבגדים של שנפלד (אותם היא הצליחה לשחזר בשיתוף עם המחלקה להנדסה בשנקר "בלעדיהם זה לא היה קורה", אמרה פרץ). קולקציית הריזורט הביזנטית של שאנל, הקולקציה האחרונה שהספיק לעצב אלכסנדר מקווין בטרם עלה השמימה, קולקצית החורף האחרונה ברוח הרנסנס של ג'ילס דיקון והעיטורים שעל שמלות הקטיפה של אמיליו פוצ'י ולנוון מהעונה האחרונה לבטח יצרו את אווירת הרקע הנכונה המצדיקה לידה של קולקצית בוגרים שכזו. (גם סטייל.קום חושב שבארוק זה "אין").

*3 כוסות של וידאוקליפ פתיחה עם פס קול מנצח- המנגינה שליוותה את הקליפ שפתח את התצוגה הייתה פס הקול של הסרט "השעות", בהלחנתו של פיליפ גלס (שהפסיד את האוסקר ב2002, שנת יציאת הסרט, לפס קול של הסרט "פרידה"). סרט הקאלט רווי השחקניות המוכשרות ביותר בהוליווד, הפך לאהוב על אנשי תעשיית האופנה ו"הקהילה"- אולי בגלל שלכל אחת מגיבורות הסרט יש רומן לסבי משלה. ובאופנה, כאשר מנגנים על המיתרים האסוציאטיביים של אנשי הקהילה הנכונה (הפעם מדובר על ההומואים ולא על היהודים) אי אפשר לטעות.

*4 כפיות תמצית מוזיקלית של מגה תצוגה אחרת- הדוגמניות שהציגו את הדגמים של שנפלד צעדו לקול המוזיקה הדרמטית שהתנגנה ברקע התצוגה של לואי ויטון לחורף 2012 ונלקחה מפס הקול של הסרט "Notes of a scandal" (בכיכובן של ג'ודי דנץ וקיט בלאנשט). התצוגה הפכה לסנסציונית גם בזכות העיצובים של מרק ג'יקובס, אך בעיקר בזכות קייט מוס שצעדה בה כשהיא חושפת ירכיים מלאי צלוליט ומעשנת על המסלול. נקודת ההשקה בין הקולקציות הייתה אולי העיטורים שעל רשתות הברזל מהן יצאו הדוגמניות של לואי ויטון.

*קורטוב טוב של יצירתיות, כישרון, צניעות ויכולת מיפוי טרנדולוגית לרבות הכישרון לזהות את "מה שחם". יש לתבל בסטיילינג- לפי הטעם.

*ניתן להוסיף גם שמץ מזערי של דמיון לקולקציה של בוגר שנקר אחר, עומר פזנר, שסגר את תצוגת הגמר של שנקר בשנה שעברה. אוברול הטורקיז שעיצבה שנפלד יכול היה בקלות להיכנס כנמבר נוסף לקולקציה של פוזנר.

*יש לאפות בחום-בינוני עד גבוה- עם הרבה אהבה לאופנה וחיבה חזקה של ראש המחלקה...

*הצעת הגשה- אל תתערב ללאה בבחירות. תסמכו עליה...

*טיפ-אודטה: "כשמשתמשים בחומרים הכי טובים, התוצאה יוצאת טובה לא פחות".

Bon Appétit!

לפני סיום, קליפ נוסף שהצפייה בו היא בגדר חובה: גם אנדרה לאון טלי נהנה לאפות מערבולות בארוק יחד עם מרתה סטיוארט. נותר רק להחליט, האם הקולקציה של שנפלד היא ריג'נסי בארוק או בארוק אמיתי? מה שבטוח, אין שם שמץ של ידיים כבדות.

אחיזת עיניים

Style.com הפך לסמכות הבלעדית אליה אנו פונים בבואנו לדרוש מעט מושג בנוגע קולקציות שהציג מעצב כזה או אחר בשבוע אופנה מסוים. השקופיות הדו ממדיות שמוצגות באתר הן המקור ממנו רובינו שואבים את הרושם שלנו בנוגע לאופנה שמעבר לים. נכון, קברניטי האתר מנסים לשכלל אותו- להגדיל את התמונה, להוסיף דיטיילס ולאחרונה יצרו אפילו אופציה לראות את הדגם בתנועה (משהו שעדיין לא הצלחתי להפעיל), אבל האם זה באמת מספיק?
כשאנו חווים אירוע, תצוגת אופנה לדוגמה, המראה הויזואלי של הבגדים הוא רק חלק קטן מהרושם שאנו נושאים עימנו הביתה בסופו של יום. ההזמנה, עיצוב התפאורה, המוזיקה, האווירה באולם, המוזמנים ואפילו שקית השי שמקבלים ביציאה ממנו- הם שרוקמים חוויה המתורגמת לרושם איתו אנו נשארים. בעולם האמיתי, יהיה קשה להפריד את החלק של כל הנ"ל מחלקם היחסי של הדגמים היבשים בדעה שגיבשנו על קולקציה. אין מה לעשות, בני אדם הם אנשים יצריים, במיוחד אותם אלה שעוסקים ביצירה או כתיבה; רעבים לגירויים.

מדוע יצאו אורחי תצוגת האופנה של לואי ויטון עליזים ומאושרים לאחר שצפו במופע ההפטישיסטי שהעלה ג'יקובס ביום רביעי האחרון ב10 בבוקר, שעון (שבוע האופנה ב)פאריז? האם היו אלה מכנסי התחרה הנפוחים, הכתפיים המודגשות, נעלי העקב עם השריכה הצפופה או שאולי הייתה זו קייט מוס שהתהלכה בתחתונים שחורים- מעשנת סיגריה ומאפרת על עצמה ועל המסלול? יכול להיות שכן, אבל אין ספק שלמוזיקה (שהולחנה על ידי פיליפ גלס, "Notes of a scandal", לסרט המעולה העונה לאותו השם), לקונספט (פרופיל הנשים שעוברות במשך 24 שעות במלון הלונדוני היוקרתי קלריג'י) ול4 המעליות וארבעת השוערים שפתחו את הדלתות כל פעם עבור דוגמנית אחרת שיצאה לצעוד על מסלול מרובע מרוצף מעוינים של שחור ולבן- לכל אלה, הייתה השפעה מכרעת על הרושם שאיתו עזבו האורחים את התצוגה. האווירה הדרמטית, המתח, הסקרנות שהצליח לעורר ג'יקובס בקולקציה שעיצב עבור המותג, לא היו מתקיימים באותה העוצמה ללא האלמנטים שאפפו את התצוגה.
אילו היה מציג את דגמיו במסדרון לבן, ושקט (או בשואו-רום אפרורי) סביר להניח שאף אחד לא היה כותב עליהם, בטח שלא אני. גם בתצוגה של מרק ג'יקובס עצמו בניו יורק, התמקדו המבקרים בסט שעיצב לא פחות מאשר בבגדים. הניו יורק טיימס אף הקדיש כתבה שלמה בנושא וחשף כי עלותה של תפאורת "בית המשוגעים הלבן" שיצר ג'יקובס הייתה כמליון דולר.

אבל אם נחזור ללואי ויטון- מבחינתי, היה אפשר לעשות MUTE על הבגדים ולהשאיר רק את המוזיקה.

על פרוות, תיקים ומגדרים.

בתצוגות אופנת הגברים לחורף 2011/12 שהתקיימו בחודש שעבר, בלטו שני פריטים שלמרות קסמם, לא הצליחו להפוך לחלק אינטגראלי ממלתחת הגברים. את הפוטנציאל הגלום בשניהם זיהה מר סינפלד בשלהי שנות ה90.

האחד, הוא מעיל הפרווה החום והנימוח, שהזכיר לי את זה שעיצב אלבר אלבז לH&M בקולקציית הנשים, אולם כאן מדובר בגרסתו "גברית והמסוקסת" (עד כמה שניתן להתייחס לפרווה כ"גברית ומסוקסת"). ברברי הציגו מעיל חום מפרוות עגל צעיר וגליאנו שלח למסלול את "הפנסי בוי" האולטימטיבי, מצויד בבוקה ורדים. בג'וצי הציעו את האלטרנטיבה לגבר הדנדי שימצא את מעיל הפרווה "כבד מידיי", ושילבו בקולקציה ז'קט מאותה הכסות החיתית. דולצה וגבאנה, שאוהבים לראות את הגבר שלהם אלגנטי, התייחסו למעיל הפרווה כחלק העליון של החליפה, סט שיתאים לסרסור סיציליאני. גם בקולקציות של ולנטינו, לואי ויטון ועוד ניתן היה למצוא עליוניות שונות עשויות פרוות. אם חושבים על זה, מעיל פרווה הוא למעשה פריט היוצר הקבלה בין האדם הקדמון והניאנדרטלי לבין הגבר הרגיש והשברירי= המטרוסקסואלי.

(פרווה לחורף 2011/12, מימין: גוצ'י, דולצ'ה וגבאנה, ג'ון גליאנו, ברברי).

כעת, בדומה להברקה של קרמר, שהבין כבר לפני עשור- שעל מנת להשלים את ההופעה- רצוי לצרף למעיל את הבשורה האחרונה באביזרי אופנת הגברים (טוב, ניצניה נראו כבר ב2009, אבל לא נהיה קטנוניים)- ה-"Male Cluch", להלן "The Malch". "תיק הנשיאה האירופאי", כפי שאדון סינפלד מתעקש לכנותו, הופיע באמתחתו של כמעט כל דוגמן שצעד על המסלול במילאנו או פריז, כמו גם בידיהם של הגברים המתגודדים בפתח דלתות הכניסה לתצוגות אופנה אלה. לסיום: אם תהיו ילדים מספיק טובים, אולי תוכלו גם אתם לראות כמה גברים מזרח אירופאים מבוגרים נושאים בדיוק את אותם התיקים.

("המאלץ'", משמאל למעלה: גוצ'י, לואי ויטון בז', לואי ויטון אדום. משמאל למטה: בוטגה ונטה, שני קלאצ'ים על סרטוריאלס מילינזים)

ועכשיו לדקה של רצינות: מתחת לאף שלנו קורה דבר מאוד מעניין, הגבולות בין המגדר הגברי לנשי- מטשטשים. אנדרי פג'יק, דוגמן ממוצא סרבי בן 19, צעד בתצוגת הגברים של גוטייה בחליפת טוקסידו וסגר אותה בווסט פרוותי ועקבי זהב. "ויראה גוטייה כי טוב", והינה פג'יק גם סוגר את תצוגת ההוט קוטור של המעצב ועולה בפינאלה לבוש בשמלת הכלה המסורתית כשהינומה לראשו. בניגוד לטרנסג'נדרים שהכרנו עד כה (כדוגמת .Lea T של ג'יבנשי), אותם גברים הבוחרים לחיות את חייהם תוך אימוץ המגדר המנוגד, כאן- אין פשרות ואין וויתורים; שני המגדרים מקיימים בו זמנית בזהות אחת. מסתבר של המסלול; אפשר ללבוש מעיל פרווה בלי לוותר על העניבה או לשאת תיק קלאץ' ולשלם על הגברת בסוף הבראנץ'.

כבר היום אפשר לראות (באירופה או ניו יורק...) גברים שהולכים על עקבים (בעיצובם של ריק אוונס או גרת' פיו). למה לגבר ללבוש עקבים? אולי סתם ככה, כי זה נחמד (וכמובן שגם מוסיף כמה סנטימטרים לגובה). יתכן וזו דרכו של המין הגברי למחות כנגד תפקידי המגדר שקבענו לעצמינו- כפי שעשו הנשים עם חליפות המכנסיים כבר לפני עשרות שנים. כחול זה כבר לא לבנים וורוד כבר לא לבנות. מדענים איטלקיים כבר הזהירו מזמן כי ההפרדה הדיכוטומית הזו שבין שני המינים תעלם בעוד כ100 שנה. עם הקדמה הרפואית של היום, מי יודע, אולי ברי המזל שבינינו עוד יזכו לראות את זה קורה מחוץ למסלולים של גוטייה ובאופן כוללני יותר. אם אהיה בניהם, אוכל לומר: "כתבתי על זה פוסט כבר ב2011".

It has your name written all over it!

הינה מישהי שלא הייתה מסכימה לעולם לעשות דיאטת אופנה, אינס דה לה פרנסג'. דוגמנית העל הצרפתייה משנות ה80, צעדה לאורך הגן הארכיטקטוני שהתקין קרל לגרפלד בגראנד פלה לכבוד תצוגת האופנה של שאנל לקיץ 2011. לקולות תזמורת פריזאית ושחשוך מי המפל שהוצב במרכז ההיכל המרשים הזה, פסעה דה לה פרנג' על חצץ גירי לבן. ולמרות שהיא דוגמנית והמילה "דיאטה" רחוקה מלהיות זרה עבורה, לדיאטה האופנתית היא כנראה לא הייתה מצטרפת. על הרגלי הקניה שלה היא מספרת:"I love buying new things because I like to be a stranger to them. I'm not attached to objects or clothes at all, and my friends laugh because if they say they like something of mine then I usually just give it to them".

(מימין: Madame Inès de la Fressange בתצוגה של שאנל 1986 ובתצוגה האחרונה-2011. משמאל: לה פרסנג' לצד ברונו פריסוני, מעצב הנעליים של Roger Vivier ואחד התיקים שברשותה של המדמואזל, מעותר בשמות ילדיה)

כיום, משמשת הגב' כיועצת האומנותית עבור מותג נעלי היוקרה "Roger Vivier" (או "מולטי-מוזה", כפי שהיא מגדירה את תפקידה הנחשק). אחת ההברקות שהיא זוקפת לזכותה הייתה ליצור תיק "קוסטום מייד" מעוטר בראשי התיבות של הלקוח המזמין אותו במיוחד. הדגם הראשון יוצר עבור עיתונאית האינטרנשונל הרולד טריביון, סוזי מנקס (!), הידועה כסרבנית מתנות הדוקה, במיוחד כאלה המגיעות מבתי אופנה. לה פרסנג' החליטה לעצב תיק עם אותיות שמה של מנקס ובאווירה הליצית שכזו, התקשרה לספר לסוזי שאף אחד אינו מוכן לקנות אותו מהחנות, כך שלא תהיה לה בררה אלא להיענות לקבלת "התשורית הצנועה". מדובר באלפי יורו, כמובן.

(משמאל למעלה: Mon Monogram שירות הקוסטומייזינג שמציע לואי ויטון מאז 2008, Simon Doonan with his customized Goyard bag & notebook. "בלינג איט פור מי בייבי"- הבירקין של ליידי גגה עם ניטים ופנינים. למטה: "Birkin on the rocks" תמונה של טומי טון. משמאל, העגלות של קרל לגרפלד; מדי חצי שנה נוהג לגרפלד לבצע "הזמנה אישית" למזוודה של גויארד. אומרים ש"לעולם לא שואלים גברת לגילה האמיתי", אבל המקרה הזה, הTrunks שלה מדבר בעד עצמם)

לואי ויטון, הרמס וגויירד, מותגי יוקרה המציעים מוצרי מעור בניחוח פריזאי ונחשבים לא פחות מויוייר, מספקים בדיוק את אותו השירות. כאן מגיע פאן נוסף של הקשר בין הדוגמנית המהוללת ל"דיאטה האופנתית שלי": יתכן שבלי לשים לב, גם היא זיהתה את הצורך הגובר בהגדרת זהות, בהתבדלות, ברכישת פריטים "שנושאית את ראשי התיבות של שמך"- באופן מטפורי וקונקרטי כאחד. כאלה שלא יראו על אף אחד אחר מלבדך ונראים כאילו נתפרו במיוחד בשבילך. המונח "New Luxery" מתאחר בדיוק את הרעיון הזה. אין הכוונה למוצרי פרימיום במחירים מרקיעי שחקים, אלא יותר לערך הסנטימנטלי של הפריט. זה יכול להיות פריט שנשרג או תנתפר עבורך על ידי איש קרוב או סתם פריט ישן שעבר בתורשה, אולם עבורך, ערכו יקר מפז. בעולם חומרי שיש בו הכל מכל, צריך לשמור מקום גם למשהו שמייצג עקרון גשמי שיש ממנו מעט: אתה עצמך.

***דיאטת אופנה: פוסט פתיחה, עדכון ראשון, עדכון שני***

יומני הפילנטרופית

רובן לא עשו את כספן בעבודת כפיים, אך הן משכילות לעשות בו את השימוש הנכון. כן, הפילנטרופיות, אותן נשים שנולדו למשפחה הנכונה או נישאו לאייל נפט או ספנות מצליח וקיבלו לידן יפויי כוח לעשות בחשבונו כשלהן. אחרות, התאלמנו או התגרשו מבכיר משק זה או אחר, אולם בל נשכח את המעטות שעשו זאת בזכות עצמן.

(מימין: הפקה של ווג האמריקאי, גליון מאי, בהשראת "ניו יורק סושיאל קלאב". משמאל: ביאנקה בלטי, להרפרס בזאר ספרד, גליון ספטמבר, בהפקה השואבת השראה מהריץ ביץ')

הממון והאמצעים הם שאיפשרו להן לעסוק ולקדם את אשר הן אוהבות, בין אם זה הסיפריה הציבורית בניו יורק או האופרה של פירנצה. הן עומדות בראש עמותות המגייסות כספים עבור נזקקים או פועלות עבור מציאת תרופה למחלות חשוכות מרפה. את זכל זה הן עושות לבושות בפריטים המובחרים ביותר שניתן לרכוש בחנויות הכולבו היוקרתיות כדוגמת הרווי ניקולס בלונדון או סאקס פיפט אבניו בניו יורק. הכל נוסף כמובן לאוסף שמלות וחליפות ההוט קוטור שהן מטפחות.

(מימין לשמאל: אוסקר דלה רנטה קיץ 2011, מוסקינו ריסורט 2011, "The Chanel Suit", "חבורה עם טעם של פעם" בשנות ה60 בפאריז, The Chanel herself)

את הסיגנון אתם ודאי מכירים; חצאיות עיפאון באורך ברך או חליפות טוויד של שאנל בצבעים פאסטליים. מעילי קשמיר ברכיסה כפולה או בלאוס שיפון בצבעי אבן או משי סאטן בהדפסים צבעוניים. המתכון הוא פשוט, את הכל יש לטבל בהרבה תכשיטי חוליות מזהב, בנוסח דונטלה ורסצה או דיאן וון פירסטנברג לה. שטרן, להוסיף קורטוב נדיב של פרוות, קמצוץ פנינים ולמרחיקי הלכת, יהלומים שחורים. הדפסים מנומרים ותכשיטי הנמר של קרטייה יוסיפו חריפות מפולפלת לכל המראה.
את הכל יש להגיש בליווי נהג צמוד, משרתת, מנקה, מבשלת ועוזרת אישית, עדיף יחד עם פודל ננסי ולבנבן או דוברמן אימתני העונד קולר כסף כבד. אם כמוני, גם אתם כבר בניתם את תוכנית 3 השלבים שלכם לכיבוש "טאון האוס" בשדרה החמישית בניו יורק ויכטא על חשבון הברון, איפה תבזבזו את כספי הפילנטרופיה שלכם?

(הן אוהבות פסטלים. הצבע, לא המזט! מימין לשמאל: לואי ויטון ריסורט 2011, נינה ריצי pre fall 2010, בלומרין חורך 2009, מועדון הפילנטרופיות יצא הפעם לאירוע התרמה באחד הגנים בניו יורק)

מיקל קורס הוא אופציה ראויה לחובבי הסגנון האמריקאי הקלאסי. שפע של שמלות שיפט, מעילי פרווה ומשקפי טיסים. הוא שואב השראה מג'קי אונסיס וסגנון הפרפ עם השפעות אקזוטיות, שיבטיחו לכם מקום כבוד ברשימת המתלבשים הטובים. אוסקר דלה רנטה, יכול להיות תרגום נאמן למילים "אולד סקול גלמור", על פי המילון האופנתי של נשות המעמד הגבוה. אם ברשימת הקניות שלכם מופיעים סופרלטיבים כדוגמת איכות, אלגנטיות סולידית, טקסטורות עשירות ויופי אל זמני, דלה רנטה הוא המקום עבורכן. אם קיבלתן את התואר בתורשה מסבתא, אוסף חליפות השאנל יגיע "בילד אין" בתוך הצוואה. אם לא, אפשר תמיד לסמוך על קרל לגרפלד שידאג לאינטרפרטציה ההולמת עבור הדור המודרני. עבור חובבות השיק האירופאי, או ה"יורו טרש", כפי שיקרא בפי נשות הפנטהאוז בשדרה החמישית; ג'יבנשי, YSL, דיור, פראדה, פנדי או אזדין אליה, הן האופציות המועדפות על מנת להכנס למסיבות הקוקטייל הנכונות.

(מימן לשמאל: דולצה וגבאנה חורף 2010, לאוי חורף 2010, אוסקר דה לה רנטה, מיקל קורס, חורף 2009, דה לה רנטה 2010)

על הפיסקה המתיימרת להחזיר אותנו למציאות, אני מוותר, מתוך תקווה שכולנו נמשיך לחיות בעולם ורוד יותר, של וולה, משרתים, לנצ'ס וברנצ'ס, בוק קלבס וקלב סנדביצ'ס. כי מי יודע, אם תהיו ילדים טובים, תוכלו גם אתם לראות את.... החיים הטובים.

Old Look

הקולקציה שעיצב מרק ג'יקובס לבית לואי ויטון זכתה לחשיפה עצומה. ראשית, וזאת בארצינו בפרט, כיוון שבתצוגה השתתפה "היצוא המוצלח ביותר שלנו", בר רפאלי, המייצגת את ישראל בכבוד (או פחות כבוד, תלוי את מי שואלים) כבר כמה שנים, בתור שגרירה חצי רשמית. מזל שלא יוצא לה לפתוח את הפה יותר מידיי ברוב הצילומים/ ראיונות שטחיים/ תצוגות שהיא מופיעה בהן, אחרת, המצב יכול היה להיות גרוע יותר. סיבה נוספת לחשיפה של הקולקציה הייתה העובדה שחוץ מבר, על המסלול צעדו דוגמניות המידות שונות (לא רק 34), ובגילאים שונים. בניהן דוגמניות שלא נראו על המסלול זמן רב.
גם הגזרה ששלטה בקולקציה, הצליחה לחדור לליבם של המבקרים. "גזרה חובקת חמוקיים" יש שכינו אותה, "גזרה סלחנית לאשה הים תיכונית", "האגן הממוגן" וכו'.
אבל אם נסתכל על הדברים כמו שהם, ונפרוט את הסגנון הזה במונחים מקצועיים (לא פרקטים או פוליטיקלי קורקטיים), נגיע למסקנה שזה למעשה ה"NEW LOOK!" ולא שום קישקוש אחר. אותו מראה צר מותניים המתרחב באגן בעזרת חצאית A שהציג מיסייה דיור בראשית שנות החמישים, ועורר סערה בתחום האופנה באותה תקופה. הוא הצליח להשפיע על הצורה שבה נשים התלבשו בכל המעמדות והיבשות, את גלי ההדף ניתן אולי להרגיש אפילו היום.

הייתה שם לפני בר: ברבי בדגם אייקוני של דיור.

והינה, לואי ויטון עושים לוק, שהוא לא יותר מ"OLD LOOK", וזה עדיין לא מפריע למבקרי האופנה, שבטוחים שהביאו להם את האוונגרד על מגש של כסף. גם לא לברנרד ראנו, מנכ"ל LVMH, וביתו דלפין, שישבו בשורה הראשונה ונראו זחוחים ומאושרים למראה "אוהד העודפים הזה". בוודאי חשבו "ואו, סוף סוף אג'נדה לצד ערמות הכסף" או "זה יראה מצויין בניו יורק טיימס". אבל לא. לעסנו את המראה הזה מספיק. האישה של דיור, עם המותן הצרה וחצאית הבד הקשה בגזרת הפעמון והתיק הקטן האלגנטי, הייתה שם לפני שג'יקובס החליט שנמאס לו מאנורקטיות.

ועם כל הכבוד לרפאלי, ולעם הסגולה שלנו, על מסלולי התצוגות בפריז, כבר צעדו אלפי דוגמניות מסודן, אתיופיה, הודו וחורים אפריקאים שאף אחד לא שמע עליהם. ואצלם, ה"כבוד הזה לא הרטיט את עצם הזנב כמו שזה עשה פה בארצנו הקטנטונת.

Editor's note:

את האביזרים, כפי שחברי בפייסבוק כבר יודעים, דווקא כן אהבתי. נעלי הסירה עם עקב העץ הרחב, החוטם המחודד והגיאומטרי, הזוויתית, העדר הפלטפורמה הטרנדית והפפיון השטוח, הפכו אותן לנשגבות. גם החומרים מהן עשויות, עור יען, קרוקודיל או גימור הלק- הוסיפו לחיבה שלי אליהן. התיקים, קלאסיים, ממש כמו גזרת "הניו לוק", גם הם משלבים חומרים איכותיים כמו פרווה ועור, כמובן עשויים במלאכת המחשבת המאפיינת את בית האופנה המתמחה בתיקים.

התותחים הכבדים כבר מוכנים, בקיץ הבא: מלחמה!

מימין: קארין רוינפלד, עורכת "VOUGE France", דגמים מתוך התצוגה של Celine, Chloe.

מנוסטרדמוס ועד ג'ול וורן, ניסיון לחזות את הצביון העתידי של מלחמות ומהפכות הוא כנראה חלק מהטבע האנושי: האקדמיה לפילוסופיה כמו גם החוג למחשבים מדברים על כך שמלחמת העולם הבאה תהיה מלחמה ממוחשבת, בפקולטה לפיזיקה דנים על אופייה כמלחמה גרעינית. בקטדרה לסוציולוגיה ומדעי המדינה כמו גם בחוג החרדי מדברים על כך שהמלחמה הבאה תהיה מלחמת אחים. בהוליווד, אולפני האנימציה מנסים לנבא את השתלטות התיקנים ופרוקי הרגלים על העולם והכחדת האנושות. אבל בכל אופן, כולם כנראה תמימי דעים לגבי ההנחה שתהיה מלחמה, ולכן עלינו להיערך בהקדם!
עולם האופנה מגיב בהתאם:

מימין:Balmain, Celine.

בבלמן השראת הקרבות בעת הרומית העתיקה וביוון הקלאסית היוו כהשראה לקולקציה, ואת המסלול פקדו שמלות מאריגים מתכתיים וזהובים שדמו לשריוני השלשלאות ומגני הגלדיאטורים. חלק מהשמלות נעשו בדיגום חופשי, ונפילת או תנועת הבד בחצאיות ובאזור הכתפיים הזכיר את הטוגה המסורתית. ז'קטים צרפתיים מתקופת נפוליאון, מכנסי עור, ג'ינסים וגופיות טריקו מרופטות בצבע זית או שחור שעברו טיפול באקונומיקה ונראו כאילו נאכלו על ידי אש- תרמו לאווירה של האפוקליפסה.
בסלין, ניתן היה למצוא עליוניות חקי דמויות שחמיה, חלקן מיוטה במראה צבאי צבאיות עם שרוכי עור שחורים. היו גם עליוניות צבאיות מחויטות יותר וגם חצאיות עור שהגיעו מעל לברך בצבע זית שהיו הולמות את בנות הקריה. על חולצות נשיות משיפון אוף וייט נתפרו כותפות ושער הדוגמניות היה אסוף לקוקו ומשוך לאחור, הן נראו קשוחות ורציניות; מוחנות למלחמה. בקלואי שולבו גרבי צמר בצבע זית המבצבצים מסנדלים שחורים עם שחמיות צבאיות וחולצות כותנה מכופתרות ברוח קרבית ויבעי ירוק מעופש, חרדל וחקי שלטו גם בקולקציה זו.

מימין:Louise Vuitton, Kenzo.

בלואי ויטון אולי התייחסו ללוק שאחרי המלחמה, שער אפרו ואקלקטיות בפריטים ושכבות שיצרו מראה דיי מגושם. היה שימוש בצבע ירוק הזיית ובד השוואה. שולבו גם כיסים גדולים במכנסיים ובג'קטים מטויד אפור בסגנון "שאנל".
נראה שהמותג קנזו תפר בגדים משאריות הבדים הנותרים מהקרב, אך פלטת הצבעים שאפיינה את הקולקציה ואת בדי ההשוואה הייתה רכה, נשית ופסטלית יותר, עם הרבה צעיפים, ג'קטים גדולים שנרכסו על ידי חגורות עבות ומכנסים שנראו במידה 50 אשר לבשו דוגמניות במידה 34 ויצרו מראה מרושל ומאולתר, ממש כמו בעת משבר, בהלה וחיפזון.
Comme des Garçons שלחו על המסלול מעילים מרופדים בבטנת פליז וDsquared התחדשו במכנסי

מימין:Jil Sander, Fendi, Prada.

בפראדה ופנדי האימה וההכנה למלחמה התבטאו באמרות לא גמורות של המעילים או החצאיות ושוליים פרומים. אוירת הדקונסטרוקציה והעדר סיומת הולמת לבגד הייתה כאילו רמז לחוסר הפנאי והעדר ההתעקשות על הפרטים השוליים בעת ההכנות למלחמה. ג'יל סנדר הרחיק לכת ובנוסף לאמרות הלא גמורות של הפריטים בקולקציה- היו גם פיסות בד או עור שנתפרו לשמלות קוקטייל כאילו נקרעו מהן, כמו גם רצועות וקשירות שונות.
אך בל נשכך את ה"ט'רנץ קואט", שתמיד היה פריט חובה במלתחה של כל חובבת אופנה באירופה והפך לאופנתי במיוחד בשנים האחרונות אפילו בארץ. המעיל המפורסם נקרא על שם כינויה של מלחמת העולם השניה :"מלחמת חפירות" (טראנץ'). אז, כדי לסייע למאמץ המלחמתי ולהתאים את מדי החיילים לתנאי הלחימה המציאו טומס ברברי וגם סר. ברבור את המעיל שהפך לאיקוני כל כך ופלש אל מחוץ לגבולות המיליטרים, אל הרחוב.

קיט מוס מאבדת את זה?

לפני מספר שנים קיט מוס הוסיפה לעצמהתואר נוסף לדוגמנית על: מעצבת (המחמד) של TOPSHOP, ומאז היא מתמידה להציג קולקציה עבור המותג מידי עונה.
כבר בראשית דרכה כמעצבת, היא הצהירה בגלוי, שהקו שלה מושפע מסגנונה וארונה האישי. וכיאה לכל דוגמנית, ארונה הרי מלא מכל טוב בגדי המעצבים המובילים ביותר- עבורם היא דגמנה: משאנל עד לוויואן ווסטווד וקלוין קלין. מישמש של סגנונות. ואכן, בקולקציות שלה ניכרת השפעתם של חבריה המעצבים: בקולקציה הראשונה הופיעה שמלה צהובה שהזכירה יתר על המידה שמלה שעיצב אלקסנדר מקווין, שמלוה ירוקה שעיצב רוברטו קוואלי באותה שנה, ז'קט טוויד שחורים המשלבים חוטים מבריקים וכפתורי זהב כמו זה של שאנל ועוד. כל זה התקבל על הדעת ועבר בשתיקה. אחרי הכל, טופשופ ידועה בדמיון הרב שבין הבגדים שהם מוכרים ואלה שמציגים מעצבי על (שלא אומר מעתיקים).
אבל אף אחד לא ציפה ממנה להתפשר בתחום המקצוע שלה- שהרי בגללו היא זוכה לתהילה ולהערצה.
מוס, לא רק מעצבת למותג, אלא גם מדגמנת את הדגמים שבקולקציה שלה. (בתמונה למטה הקולקציה שעיצבה הדוגמנית לTOPSHOP, והפוזות בכיכובה, כפיש יופיעו במודעות המותג ). בקמפין האחרון, ניתן להבחין בפוזות חד גוניות שנראו כבר בקמפיינים קודמים שלה למותגים אחרים. גם הסטילינג כמעט זהה. (התמונות מדברות בעד עצמן).
הייתכן שקסמה והוירטואוזיות שלה כדוגמנית על דעכו? איך יתכן שדוגמנית על ברמתה יכולה להרשות לעצמה להראות כל כך מונוטונית ומשעממת בקמפיין לקולקציה הנושאת את שמה?
כיוון שהיא אינה מעצבת אופנה, אלא דוגמנית סלבריטאית, הצגת דגמים המזכירים בגדי מעצבים אחרים אינה צורמת כמו מחזור הפוזות שנראו כבר בעבר בפרסומות לאותם המעצבים.

(מתוך קמפיין של מוס ללואי וויטון ורוברטו קואלי)

קולקציות התכשיטים ה"חמים" לחורף 2009-2010

אחרי החמסין של היום, אפשר לומר בוודאות שהאביב כבר כאן, ותכף נעבור לקיץ הישראלי החם הלח והמתיש. אז רק כדי שתהיה לנו תקווה להיאחז בה בציפייה שהקיץ יעבור, ואחריו יבוא שוב החורף, ואיתו כמה קולקציות תכשיטים יחודיות. בהתבוננות בכמה מהקולקציות לחורף 2009-2010, היה נראה כאילו התכשיטים שענדו הדוגמניות היו הכוכבים האמיתיים על המסלול.
התכשיטים בעונה זו התאפינו בקנה המידה העצום שלהם והפרופורציות המוגזמות.

ב Lanvan , קווארצים ענקיים שולבו עם דיסקיות וגלילים מזהב, יחד עם מתכות מושחרות אחרות לצד חרוזי ענק דמויי פנינים. חישוקי מתכת וקולרים עבים מחומרים נוקשים בשילוב אבני קריסטל גדולות מימדים ליפפו את צוואר הדוגמניות. התכשיטים הוסיפו בדיוק את מידת הנוקשות והגסות שהתנגשה עם הבגדים הפיוטיים והנשיים שנתפרו באלכסון כדי שיראו כאילו נשפכים על גוף הדוגמניות. כך, נוצר מראה מלא שיק: אסרטיבי, מלא במעין נונשלנטיות המצפצפת על הפרופורציות של כללי העיצוב והופכת את הוולגרי לפרקטי, מודרני, ייחודי וקסום. חגורות- אולי לא נכנסות להגדרה של תכשיטים, אבל יתכן והאקדמיה ללשון תשקול זאת מחדש במקרה של ג'יוונשי. בתצוגת בית האופנה הצרפתי- החגורות כאילו קפצו מהבגדים ומשכו את מירב תשומת הלב. קשה היה להתעלם מעבודת המחשבת של אבני הקריסטל, הצורות הגאומטריות הקלאסיות והאבזם המעוטר, שהזכיר אות מלכותי, בסגנון אותם אותות אצולה או גבורה שמשפחות המלוכה נוהגות לענוד על סרט סאטן הנתלה בין הכתף למותן הנגדית.

גם ב-Miu Miu, הצליחה מוצ'יה פראדה להגדיר מחדש את המוסכמות לגבי תכשיטים, כאשר עיטרה גרבים באבנים, פייטים וחרוזים בצבעים, צורות ואפליקציות שונות. שילוב הפייטים הפרחוניים, אפליקציות האבנים והקומפוזיציות השונות של דיברי סיכה יחד עם עבודת הנמלים שהושקעה בתפירתם הידנית על גרבי צמר עבות: יצרו פריטים יחודים במינם, מלאי ניגודים ומעוררי עיניין. העיטורים השונים פלשו גם לבגדים ולנעלים כאילו היו המשכם הישיר. בין השרשראות שנכללו בקולקציה, היו ענק קשקשים מוזהבים או ענק עץ בשילוב מעין דיסקיות קשקשים וחרוזי זהב, שהשלימו את ההרגשה של הניאנדרטליות (או ה"אדם הקדמון") והחזרה לפרה-היסטוריה- ששלטה בקולקציית הבגדים.

מעצבים אחרים המשיכו לעשות את המובן מאיליו: Michael Kors לדוגמה, הציג שרשראות דמויות שלשלאות עשויות חוליות עבות וגסות מכסף וזהב, ממש כמו אלה שעיצבה עמיתתו, דיאנה ון פירסטנברג לH. Stern. קורס, יצר בעזרת תכשיטים אלה תחושת שפע ועושר וכנראה יעד אותם עבור הלקוחה האמריקאית העשירה שתזכה לכינוי "ריץ ביץ" בפי העוברים והשווים ברחוב או מהזבניות בקולבו. Marc Jacobs עיצב עבור Louis Vuitton קולקציית תכשיטים שכללה שרשראות עשויות מלולאות של מעין גלילים קצרים ותליון מנעול שעליו חרוטים ראשי התיבות של המותג. החומרים מהם היו עשויות השרשראות, שדמו לקישוטים אותם אנו תולים בסוכה, היו זהב או חומר פולימרי ורוד, שעליו שובצו אבנים שחורות שחתכו כמו ניטים או פנינים עדינות. התכשיטים ועיצובם הבליטו (או אולי אפילו שילבו בתוכם) את הניגוד בין זול ליקר, ילדותי מול בוגר, פאנק- רוק מול פראפי.

(שרשרת אבנים, שרשרת חרוזים מאורחים של Tom Binns,צמיג של Dior Fine Jewelry, ושני ענקים של Miu Miu.)

Tom Binns, כהרגלו, הציג בקולקציה שלו לחורף הבא תכשיטים "יפים", "קלאסיים" בשילוב של זהב ואבנים יקרות בלל צבעים. אהבתי במיוחד קולר העשוי מחרוזי זהב מאורכים, שנראה כמו שרשרת עצמות שתענוד קניבלית אופנתית במיוחד.
גם ב Dior Fine Jewelry, בניהולה האומנותי של Victoire de Castellane.. המשיכו בקו התכשיטים המרהיב בצבעוניותו ובחומרי הגלם המשובחים והיוקרתיים שלהם המשולבים בתכשיטים מעט מצועצעים אך מקסימים כבאגדה מופלאה.

אומנם אנחנו בינתים נחזור לשרב הכבד שלנו, בציפיה שישבר עד הערב ואם עדיין חם לכם, דמינו את המגע הקפוא של המתכות שבתכשיטים הקרים והיקרים הללו כאשר הן נוגעות בעור גופכם הלוהט....