It has your name written all over it!

הינה מישהי שלא הייתה מסכימה לעולם לעשות דיאטת אופנה, אינס דה לה פרנסג'. דוגמנית העל הצרפתייה משנות ה80, צעדה לאורך הגן הארכיטקטוני שהתקין קרל לגרפלד בגראנד פלה לכבוד תצוגת האופנה של שאנל לקיץ 2011. לקולות תזמורת פריזאית ושחשוך מי המפל שהוצב במרכז ההיכל המרשים הזה, פסעה דה לה פרנג' על חצץ גירי לבן. ולמרות שהיא דוגמנית והמילה "דיאטה" רחוקה מלהיות זרה עבורה, לדיאטה האופנתית היא כנראה לא הייתה מצטרפת. על הרגלי הקניה שלה היא מספרת:"I love buying new things because I like to be a stranger to them. I'm not attached to objects or clothes at all, and my friends laugh because if they say they like something of mine then I usually just give it to them".

(מימין: Madame Inès de la Fressange בתצוגה של שאנל 1986 ובתצוגה האחרונה-2011. משמאל: לה פרסנג' לצד ברונו פריסוני, מעצב הנעליים של Roger Vivier ואחד התיקים שברשותה של המדמואזל, מעותר בשמות ילדיה)

כיום, משמשת הגב' כיועצת האומנותית עבור מותג נעלי היוקרה "Roger Vivier" (או "מולטי-מוזה", כפי שהיא מגדירה את תפקידה הנחשק). אחת ההברקות שהיא זוקפת לזכותה הייתה ליצור תיק "קוסטום מייד" מעוטר בראשי התיבות של הלקוח המזמין אותו במיוחד. הדגם הראשון יוצר עבור עיתונאית האינטרנשונל הרולד טריביון, סוזי מנקס (!), הידועה כסרבנית מתנות הדוקה, במיוחד כאלה המגיעות מבתי אופנה. לה פרסנג' החליטה לעצב תיק עם אותיות שמה של מנקס ובאווירה הליצית שכזו, התקשרה לספר לסוזי שאף אחד אינו מוכן לקנות אותו מהחנות, כך שלא תהיה לה בררה אלא להיענות לקבלת "התשורית הצנועה". מדובר באלפי יורו, כמובן.

(משמאל למעלה: Mon Monogram שירות הקוסטומייזינג שמציע לואי ויטון מאז 2008, Simon Doonan with his customized Goyard bag & notebook. "בלינג איט פור מי בייבי"- הבירקין של ליידי גגה עם ניטים ופנינים. למטה: "Birkin on the rocks" תמונה של טומי טון. משמאל, העגלות של קרל לגרפלד; מדי חצי שנה נוהג לגרפלד לבצע "הזמנה אישית" למזוודה של גויארד. אומרים ש"לעולם לא שואלים גברת לגילה האמיתי", אבל המקרה הזה, הTrunks שלה מדבר בעד עצמם)

לואי ויטון, הרמס וגויירד, מותגי יוקרה המציעים מוצרי מעור בניחוח פריזאי ונחשבים לא פחות מויוייר, מספקים בדיוק את אותו השירות. כאן מגיע פאן נוסף של הקשר בין הדוגמנית המהוללת ל"דיאטה האופנתית שלי": יתכן שבלי לשים לב, גם היא זיהתה את הצורך הגובר בהגדרת זהות, בהתבדלות, ברכישת פריטים "שנושאית את ראשי התיבות של שמך"- באופן מטפורי וקונקרטי כאחד. כאלה שלא יראו על אף אחד אחר מלבדך ונראים כאילו נתפרו במיוחד בשבילך. המונח "New Luxery" מתאחר בדיוק את הרעיון הזה. אין הכוונה למוצרי פרימיום במחירים מרקיעי שחקים, אלא יותר לערך הסנטימנטלי של הפריט. זה יכול להיות פריט שנשרג או תנתפר עבורך על ידי איש קרוב או סתם פריט ישן שעבר בתורשה, אולם עבורך, ערכו יקר מפז. בעולם חומרי שיש בו הכל מכל, צריך לשמור מקום גם למשהו שמייצג עקרון גשמי שיש ממנו מעט: אתה עצמך.

***דיאטת אופנה: פוסט פתיחה, עדכון ראשון, עדכון שני***

לצאת מהבאנליות של הנעל ולעוף עם הדמיון

זה כבר מזמן לא סוד שהנעליים תפסו רשמית את מקומם של התיקים בתור האקססורי ששווה להיות אובססיבי לגביו. רבים תולים את האשמה ב"קרי ברדשו" והפיקסציה שלה לנעליים, אחרים מאשימים את תעשיית הזיופים שגרמה לבתי האופנה לפזול לכיוון של אביזרי מותרות ויוקרה שקשים יותר להעתקה ויש הטוענים שזהו פשוט גל טבעי כזה, שכן, עולם האופנה חייב להתחדש ולזרום קדימה. בזכות המגמה הזו, כוכבם של מעצבי הנעליים דרך והם זוכים לתהילה כפי שלא זכו לה מאז שנות ה60, כאשר כוכבות הוליוודיות כמו מרלין מונרו וגריס קלי מרחיקות עד לאירופה כדי להזמין זוג נעליים לפי מידה אצל סלבטורה פרג'מו. שמות כמו בריין אטווד, ניקולס קירקווד, ג'וזפה זנוטי וכריסטיאן לבוטון מתגלגלים בחופשיות על לשונה של כל עקרת בית או בת עשרה בעיר פריפרית. מעצבים שהיו אנונימיים עד לפני מס' שנים ומוכרים רק לחוג מצומצם של אנשים מגלגלים היום מיליונים.
אך היום אלגנטיות, שיק, עידון, קלאסיות ואיכות גבוה אינם מספיקים. בעידן הזה של המצאות וחידושים שבו הכל הולך מהר מידיי כדי שנוכל לעקלו, עולם האופנה וצרכנית הנעליים דורשים גם תחכום, חדשנות, אוונגרדיות וייחוד. כל אחת רוצה "נעל שעוד לא ראו", "שאין לאף אחד", "שתתאים רק לה".
וכאשר יש ביקוש ודרישה, העצה לא מאחרת לבוא.
שלל נעלים מענינות ומסקרנות גודשות את הבוטיקים היוקרתיים אך גם את הרשתות הגדולות כמו זארה וH&M שלא מסכימות להישאר מאחור. ןיש אפילו בלוגים המוקדשים לנעליים.
קחו לדוגמה את האמירה הבוטה של האומנית Iris Schieferstein שייצרה את "נעלי הבהמה הללו. לA.F. Vondevorst יש דגם דומה. כיום ניתן למצוא שלל הנעלים בלתי אפשריות, שמביאות אמירה שהיא מעבר לאמירה אופנתית, אלא כזו השדרות מסר חברתי סוציאלי ותרבותי שבחלקו דנתי בפוסט על ברבי.
אולי ה"B" הוא Bלברבי? נעלים חסרי עקב עם פרסה בסוליה, נעלים שנראות כאילו עשויות מעור אדם, נעלים דמויות רגלים וכאלה שכפות רגלים רק מצוירות עליהן של Comme des Garçons.
נעלים עם סולית דשא למראה והרגשה אקולוגית של חיבור לטבע ואפילו נעלים בדמות המכונית מדגם "אופל אגליה" למי שרוצה להתאים, לשם שינוי, את נעליה לרכב ולא לתיק או לחגורה. מרטין מרגיאלה שיחזר את נעלי הזכוכית של סינדרלה ובכך אולי הצליח לפצח את סוד קסמן של הנעלים. החיבה לנעלי עקב והאסוציאציה שלהן לנפלאות, אגדות, חלומות, תקווה ואהבה נעשו בגיל כל כך צעיר בסיפורי האגדות שדורות רבים גדלו עליהם.

למעלה:Roger Viviere Couture 2009.

Christian Lacroix Forever?

לצערי, המשבר הפיננסי והצרה הכלכלית אליה נקלע בית האופנה של לקרואה ניכרת בקולקציה שעיצב. איך אפשר לחלום על ממלכות קסומות ולעבוד עם דברים עליזים כל כך כמו פייטים, נוצות, בדים מבריקים בצבעים בוהקים כאשר אתה שקוע בחובות וחרב פשיטת הרגל וירידת מפעל חייך לטמיון מרחפת מעל ראשך. בית המשפט הקצה ללקרואה 3 שבועות למצוא ספונסר, אחרת יסגר בית האופנה באופן סופי. לפניו עומדים 3 משקיעים פוטנציאלים ויועציו הכלכליים יעצו לו שלא להציג את הקולקציה. נראה שהאירועים שעוברים על לקרואה באמת השפיעו על עבודתו,אך הוא עדיין הצליח להמשיך מכוח האינרציה, ההתמדה והנאמנות ללקוחותיו עובדיו ומעריציו. עצם העמדת הקולקתיה היא בגדר נס, מי לא נרתם למשימה: התופרות עבדו בחינם, בדי המשי והתחרה הובאו מהמחסנים, הנעליים נתרמו ע"י Roger Vivier. המאפרים ומעצבי השער, עבדו תמורת מחיר "סימלי", המקום (בו הוצגה הרטרובפקטיבה ללקרואה בעבר), Musée Les Arts Décoratifs, אשר ב ,rue de Rivoli- נתרמה בחינם. אפילו הקפה השכונתי של לקרואת תרם את הכיבוד למזנון- מים מינרלים ירקות ופירות. בשביל השכר עבור הדוגמניות נאלץ להתחנן בפני מנהליו\הממונים על העסק מטעם בית המשפט.
לבסוף, הוצגו 24 דגמים. הפעם ויתר לקרואה על כל "הפרו-פרו" ויצר דגמים שנראו כתרגום מדויק של רישומים בפחם שחור וקר. היה ניתן להבחין בברור בכל הסילואטות והגזרות שלקרואה אהב להעניק לדגמיו מאז 1987, כאשר פתח את בית האופנה שלו- אך הייתה זו האופציה המתונה, המעודנת והסולידית יותר. הפעם, בלטו בהעדרם המאפיינים האנטרקונטיננטלים של יצירותיו- היה מיעוט השפעות סובייטיות או ספרדיות או רומיות- במרכז הקולקציה עמדה הנערה הפריזאית הקוקטית והצנועה החיה במוחו של המעצב. שמלת בלון קלאסיות עם גב חשוף ושושנת קטיפה שחורה החובקת את חזה הדוגמנית פתחה את התצוגה. שמלות פריזאיות אמיתיות, "מעילי שמלה" עם מותן נמוכה מצמר וצווארוני פרווה ועיטורים עדינים של תכשיטים הגיעו אח"כ. את ה"pouf skirt" המפורסמת של המעצב החליפה הפעם חצאית לבנה ופשוטה. משחקים של דגמים מחויטים וגזרות נשפכות יותר, שמלות קרפ אסימטריות בצבע כחול כהה עם כתף אחת ודיגום חופשי שולבו עם ורדים בודדים או סרטי פפיון מסאטן כתום ושחור. מקטורנים מחויטים, חצאיות עם שכבות של טול, סאטן ותחרות יצרו את המראה הפריזאי שניסה לקרואה להעביר. שמלת הכלה הייתה בדיוק מה שהינו מצפים מלקרואה הישן והטוב. פינה מוכרת, דגם ברוח אותם העיצובים שבזכותם זכה לתהילה: זהב, סאטן משי לבן, תחרה ועיטורי פרחים. הדוגמנית שלבשה אותה, Vlada Roslyakova, היא אותה דוגמנית הלובשת את השמלת הכלה בפינאלה של התצוגה מזה 4 עונות.
מדי עונה, מונחים על כסאות המוזמנים פרחי ציפורן, אותם הם אמורים להשליך על המעצב בסוף התצוגה כאשר הוא צועד בפינאלה לצד הדוגמנית לבושת שמלת הכלה- במידה ואהבו אותה. הפעם, הפרחים לא חיכו על הכיסאות, אך עובדה זו לא מנעה מהם לקום על רגליהם ולהריע תוך מתן חיבוקים ונשיקות למעצב המובך. בסוף המסלול נראו שתי עלמות אוחזות בשלט " Christian Lacroix Forever".

כאשר אני חושב על מהות הקולקציה הזו, עולות בי שאלות וספקות: האם באמת היה נחוץ כל כך להציג את הקולקציה הזו- על כל מאפייניה- דווקא עכשיו? אם בית האופנה ייסגר, האם זו התמונה שירצה לקרואה להשאיר עם מעריציו- קולקציה שהיה בה חסר ניכר של הצבעוניות והרפתקנות שמאפינות את יצירותיו? ואם לא ייסגר, אז בטח נזכה לראות קולקציות מוצלחות יותר בעתיד- לכן מדוע דרושה תעודת עניות ודמורליזציה שכזו דווקא עכשיו בשעה שיש להנץ ניצנים חדשים?
בשורה התחתונה- ללקרואה לא מגיעה תצוגת פרידה כל כך מלנכולית. הוא עצמו הכחיש והתנגד להגדיר את בגדיו כ"בגדי אבל". לקרואה התעקש לתאר את צבעי הכחול נייבי והשחור שאפינו את הקולקציה כמו גם המטפחת השחורה שנכרכו סביב ראש הדוגמניות כמו ברדס הדוק- כ"בגדים שניפלא לעבוד בהם", לדבריו., למרות הקולקציה הצליחה לתפוס ולהעביר את קיסמו ורוחו של יצירותיו ואישיותו, עדיין אלה אינם בגדי המסיבות, החתונות המלכותיות והנשפים העליזים שאנו רגילים ומצפים וזוכרים ללקרואה.