תכף אשוב...

עניין של "15 דקות"... (עד תחילת שבוע הבא) ...
רק הפסקת קפה קצרה בפאריז "שוקולה לדורה" ופאן פיג או נוקס פקאן...

כיף.

Man in Paris

שבוע אופנת הגברים הסתיים אתמול בפאריז. הרבה הברקות, אביזרים, טרנדים ורעיונות חדשים יצאו מהשבוע הקצר הזה. בחרתי להתייחס בנתיים לשתי קולקציות שגירו את עיני... בקולקציה שלDries Van Noten לחורף 2010 בלטה חוסר ההתאמה של השרוולים לבגד כולו כמו גם המשחק עם מספר דוגמאות בפריט אחד או שני גוונים מתנגשים זה עם זה כמו כמו כחול ואדום, . יותר מהעיצוב הקפדני, מצא חן בעני הסטיילינג ועבודת העריכה, התאמת הבגדים וקביעת סדר הצגתם. בין לוק מלוקק אחד לאחר, עם מעילי קשמיר מגוהצים בקפידה, מכנסים מחויטים עם כפל חד כחוד הסייף שולבו גם מכנסי כותנה יום יומיים בצבע זית עם מגני ברכיים. מקטורן בצבע מתנגש וקאמל כהה. מדי פעם יצאו דוגמנים לבושים דוגמאות פסים שונות שולבו יחד לצד מכנסי טרנינג עם מנז'ט שצורפו למקטורן אלגנטי בגזרה קלאסית ללא דופי. המכפלת לא תמיד היתה מדויקת, ואפילו קופלה בנונשלנטיות בחלק הדגמים. מעילי קשמיר ארוכים נרכסו בחגורות עבות, כמו בקולקציות רבות ואחרות העונה.
נראה היה כאילו הדוגמנים הציגו את ארונם הפרטי. סדר הצגת הבגדים והשילובים השונים נעשו בצואה אותנטית, כמו שהיה בוחר גבר "אמיתי ורגיל" את הבגדים שילבש בבוקר, במשך 45 ימים, כמספר הדגמים שצעדו על המסלול. את הדגמים המוזרים, אני אישית לא הייתי לובש, אך הם הוסיפו לקולקציה נופח מעניין, אותנטי ומסקרן, כמו בכל תצוגה של דריס ואן נוטן.
העונה, לנוון לא "עשו לי את זה".Alber Elbaz ומעצב בגדי הגברים Lucas Ossendrijver החליטו העונה לשנות מעט את הכיוון והוסיפו לרפרטואר של "לנוון הום" (או הגבר של לנוון) שאנו מכירים (האלגנטי, הקלאסי, נוטף השיק והעידון המדויק) גם השפעה רדיקלית, גסה, קשוחה ודהקונסטרקטיבית (שהפכה לטרנדית כל כך לאחרונה). אן דמולמיסטר וגרט פיו הם אבות מייסדי הז'אנר, ולנוון, אולי מתוך רצון לא להישאר מאחור, נראה כפוזל לאותו הכיוון. עם קולקציה שהייתי מתאר "נוודית" וסט לבן שנראה מדברי, הוצג אוסף בגדים אקלקטי שעשוי לקלוע רק לטעם ספציפי,אבל אישית, היא הצליחה לעבור לידי. נראה שהושקעה מחשבה רבה בקולקציייה המורכבת הזו, עם עושר של בדים ושילובים לא קונבנציונליים כמו צמר מכובס, משי וחיתוחי לייזר. הניסיון ליצור פרופורציות חדשות בלט מאוד בכמה דגמים: מותן מודגשת ע"י חגורות שהידקו אותה כמו מחוך מעל ג'קטים ומעילים, כך שחותכת את הסילואטה הקלאסית ומוסיפה לה מראה אורבני מחוספס. מכנסים בגזרה גבוה שולבו עם מעילים עבים, שריגי צמר כבדים ושכבות רבות. היה בקולקציה שימוש גם בבדי ניילון וצמר לצד משי, מה שיצר אקלקטיות וייחודיות לקולקציה.לצד מעילים ושריגים קצרים (המגיעים עד המותן) הוצגו גם כאלה ארוכים במיוחד. צבעוניות דהויה של שחורים, אפורים, בורדו עמום וחליפה מוזהבת אחת העבירו את ההרגשה כאילו הדוגמנים צעדו בערפל או בענן אבק.
הלוק הסופי שנותר הוא עתידני, בסגנון "מסע בין כוכבים". סרטי הראש, הכפפות נטולות האצבעות והנעלים עם התוספת שחוברת את הקרסול יצרו מראה שונה ואולי הגדירו את פני הלבוש הגברי בעשור הבא.

גימיק זול

יש אנשים שיעשו הכל כדי לזכות במעט תשומת לב. קחו לדוגמה אדם קימל, אדריכל שהפך למעצב בגדים, הציג את קולקציית הגברים שלו לחורף 2010 בפאריז. הבגדים: שעמום אטומי. לא היה דגם אחד ששוה להסתכל עליו פעמים, סטנדרטי, בנאלי, יום יומי, בקיצור סתם.
אז מה עושים? לוקחים מסכות של מפלצות, ועוטים על פני הדוגמן. במחשבה שנייה אפילו לא צריך דוגמן (ואכן, נראה שלמציג הבגדים יש מעין כרס בירה...). אולי. הרעיון של המעיל עם ההדפס של לוח ההימורים עליו יכול היה להיות נחמד, אבל על רקע האווירה הפורימית הזו הוא מאבד את קיסמו וגם זה הופך לגימיק זול.
אבל בשורה התחתונה, הצליח לו. בכל זאת רשמתי עליו ולא על מישהו אחר...
סיקור נרחב יותר של שבוע אופנת הגברים בפריז- בהמשך...

Notes:
-רציתי לציין שקימל הציג בעבר קולקציות מוצלחות ומענינות הרבה יותר.
-המוטיב של "מועדון הקרב" הופיע כבר בתצוגות של דיסקוורד וג'אן פול גוטיה. הדוגמנים צעדו מאופרים בנתזי דם וסריטות על גופם.

שבוע האופנה במילאנו, חורף 2010. חלק 2.

הקור המקפיא (0 מעלות) השורר בימים אלה באירופה לא מפריע למעצבי האופנה שסיימו להציג אתמול את עיצוביהם במילאנו. להפך, הוא אפילו מדרבן אותם. השנה בלטו מעילי הפרווה הגדולים לגברים, מעילים צבאיים וכבדים בהשראה צבאית, לעיתים עם כפתורי זהב גדולים בסגנון נפוליאון במאה ה18 או חגורות עור עבות לרכיסה. מעילים עם בטנת כבש או טלה צעיר גם הם חוזרים לככב בתצוגות, כמו גם הדפסים ייחודיים שעל הבגדים. ממגפים, בין אם מרופדים בבטנת עור או שחורים וצבאיים, היו דרכם של המציגים השבוע לבשר לנו על מזג האוויר הקר והלא יציב המתקרב ובא.
אירופה מתרחבת, ויותר ויותר מדינות ממזרח היבשת מצטרפות לאיחוד האירופי. אולי תנועה פוטנציאלית ענפה של מהגרים היתה השראה למראה הפליט, שבלט על המסלול במילאנו. כובעי כסקט, גטקס "מלוכלחים", כפתורים חיצוניים (באזור החלציים), מכנסי כותנה עם מנזט בקרסול, שריגים עבים עם שוליים פרוים וצבעוניות של חום, חרדל, אפור, לבן מלוכלך ושחור- היו האלמנטים הבולטים בתצוגות של דולצה וגבנה ואיסברג. ההשראה יכולה היתה להיות שכונות עוני ומהגרים בשנות העשרים (בערך בסגנון התלבושות של הניצבים מ"אגף העניים" בסרט "טיטניק").

(Iceberg)

Moncler Gamme Bleu, בניצוחו של המעצב טום בראון, שעשה מהפכה באופן שבו מתלבש הגבר האופנתי והמעודכן כיום (עם וסטים, מכנסים מחויטים עד הקרסול, קרדיגנים ועוד) הציגו קולקציה מרהיבה עבור המותג המתמחה בבגדי סקי. הקולקציה כללה את הוריאציה האופנתית לבגדים טרמיים לסקי באלפים השוצרים ולמעילי הנוצות: שריגים שמגיעים עד המותן וסגנון אלגנטי ורשמי בצבעי אפור עכבר, עם אלמנטים ספורטיביים כמו פסים בצבעי אדום, כחול, לבן, או מכנסי ניילון בצבעים בסיסיים ששולבו בין הדגמים. היה גם שימוש נרחב בבדים משובצים. הקונספט בתצוגה היה "המחנה הצבאי", והדוגמנים, שבתחילת התצוגה ישנו במיטות צבאיות והתכסו בסמיכות סקביאס ומצנפות לראשם, הושכמו לבוקר חדש, לבשו את בגדיהם בתצוגה (הכל לעני הקהל). לרגליהם, הם נעלו מגפי סקי וצעדו על המסלול, תוך שהם עוברים בדיקה מדוקדקת על ידי "קצין תורן" חובש כובע פרוותי לראשו.

גם ב DG, (הקו הצעיר יותר) מתכוננים לקפור הקרב, עם ביגודים טרמי מנופח, סוודרים ועליוניות עם דוגמאות רקומות בסגנון צפון אירופאי או אינדיאני, סרבלים ומגפים לשלג. כובעי הפרווה, הצעיפים ותיקי הניילון עם מחזיקי מפתחות ופיצפקס כמו גם T-shirts עם הדפסי מיקי מאוס עזרו להפוך את הקולקציה המסורבלת למעט הומוריסטית. הפרקטיות התעלתה על העיצוב שהיה סתמי ומבוסס על שכבות של בגדי החלקה או סקי.

מימין- דולצה וגבנה, מוטיב הפליט, הפעם: ממש לא היהודי. משמאל: DG, הקו הצעיר, לאוהבי סנוו-בורד).

השראת שנות השבעים העליזות בלטה בקולקציות של פרדה וגוצי. טום פורד, המעצב שהלזיר לגוצי את העטרה ליושנה ופרש לטובת עולם הקולנוע, הושפע מאוד מעשור זה בתקופת נעוריו, וכאשר היה המנהל האומנותי של המותג הקפיד לשלב אלמנטים מהעשור בקולקציה. העונה, פרידה ג'יאניני, המנהלת האומנותית כיום, הצליחה לשחזר את רוח התקופה והזוהר (סגנון "שושלת", רק לגברים) ע"י שלוב של צבעי קאמל, זהב, גזרות ישרות לג'קטי ג'מש או עור עם כפתורים גדולים שנלבשו עם חולצות גולף, מוקסינים מעור כהה ועשיר עם הרבה זהב בשילוב מכנסיים צרים עד הקרסול. מעיל הפרווה המדויק עוצב בגזרה אופיינית לתקופה ולא השאיר מקום לטעויות לגבי מקור ההשראה.

(גוצי, נעלי הלופרס מעור, גולף וג'קט הם פריטי חמפתח בקולקציה)

Alexander McQueen, לא קיפח את הגבר חובב האופנה והציג את האופציה המסוקסת להדפסים מקולקציית הנשים. חליפות בהדפסים של חוליות וצורות גיאומטריות בלתי מוגדרות, בצבעי אפור וחום יצאו אל המסלול ויצרו אוירה רדיקלית בעזרת מסכות פה, ברדסים ושריגים עם דודמת גלגלות. אפקט ה"טרומפ אילאול" המקסים, שיצר אשליה של טיפות על חליפה שחורה היה הלהילט בקולקציה. שאר הדגמים היו פחות נועזים ופחות מורכבים או מסקרנים מהדגמים שהוצגו בקולקצית הנשים אבל מרשימים לא פחות.

יתכן שמקווין ניסה להציע אלטרנטיבה שונה לבגדי ההסוואה הבנאליים, לפחות מבחינה קונספטואלית. החליפות עם ההדפסים, הזכירו זוחלים מדבריים והשתלבו היטב ברקע ההדפס שעל המסלול. אותם דוגמאות הופיעו גם על ברדסים, תיקים ונעלים. מעצבים אחרים בחרו העונה בבדי ההסוואה הצבאיים והבנאלים, אך מקווין הלך לכיוון אורגני ומתוחכם יותר.

שבוע אופנת הגברים במילאנו, חלק1

שבוע אופנת הגברים לחורף הבא, 2010-2011, נפתח בשבת האחרונה במילאנו. השנה, כחלק מההכרה שבכוח האינטרנט, שודרו חלק מהתצוגות אונליין. דולצה וגבנה, פראדה וברברי, הזמינו את המעריצים מרחבי העולם, לראות בזמן אמת את מה שיש להם להציע לחורף השני של העשור החדש. הפעם, כמו בעונה הקודמת, כמה מהבלוגרים הנחשבים מהעולם הוזמנו לשבת בשורות הראשונות, לצד עורכי המגזינים המודפסים וצלמי האופנה שהחמיצו פנים מהרעיון. אין בררה, עתיד התקשורת והעיתונות הוא בטריטוריה זו: עיתונות מכוונת, בלוגים ורשתות חברתיות.
אותי, עדיין לא הזמינו, אך ככתב בלוג, פרילנסר, זכר, חובב אופנה- גם אני צורך את התצוגות אונליין, כמה שיותר מוקדם, יותר טוב, עדיף בתמונות עם Details וסרטונים. כמה נחמד שפה מישראל הקטנה ניתן לצפות על המתרחש באירופה הקפואה בלי לצאת מהבית.

ברברי נלחמים בחורף

אולי בעצם אפשר לומר שמזל שלא הזמינו אותי למילאנו (נסיונות לנחם את עצמי לשווא), איך אתמודד עם מזג האוויר הקפוא שם עכשיו?! אני הכחוש, הדקיק והאנמי?! לברברי הייתה תשובה: החברה החליטה לצאת למלחמה נגד הקור! הם חזרו לקונספט הראשוני של החברה שהמציאה את מעיל החפירות המפורסם ( The Trench Coat) במלחמת העולם ה1, ויצאו בקולקציה שכולה בהשראה מיליטריסטית צבאית, אך שמרו על הבריטיות המודרניות והקלילות המאפיינת את עיצוביו של קריסטופר ביילי, המעצב הראשי של המותג. הטרנד הצבאי סוקר כבר בין שורות אלה בהקשר לאופנת הנשים, אך נראה שהגברים גם הם לא קופחו.
בברברי דואגים היטב שיהיה חם לחיילי האופנה שלהם: הדבר הראשון שתפס את עיני היו מגפי העור המרופדות פרווה אפורה ורכה. אומנם צורתם מגושמת מעט, אך יתכן והייתי מתפשר על כך בגלל החום שהן בודאי מספקות לנועל אותן, שאותו לא ניתן לתמחר בשום מחיר שבעולם (כולנו יודעים שאם חמים ונעים בכפות הרגלים, גם אם נלבש גופיה, עדיין יהיה חם). בכלל, הקולקציה התאפיינה בפרטים שהשרו תחושת חום רק מלהסתכל עליהם.
מעילי פרוה רכה בגזרות גבריות וכבדות, מעילים גסים מכותנה בצבע חקי עם בטנת פרוות כבש צעיר (שירלינג) או מעילים ארוכים מצמר עם כפתורי זהב בסגנון נפוליוני- נלבשו מעל לשריגי צמר צפופים. חלק מהמעילים נרכסו בעזרת חגורות חומות עבות וגבריות, אך העניקו מראה נשי בכך הדגישו את המותן הצרה ויצרו מראה של כתפים רחבות.

עירוניות של ה's70

גם בפרדה לא התעלמו מהטרנד הצבאי, ושלחו אל המסלול דוגמנים ודוגמניות במעילים נפוחים עם דוגמת בדי השואה. אך למרות הניסיון לתעתע באויב, עיקר הקולקציה התרכזה בהשפעה בולטת של שנות השיבעים העליזות: נעלי פלטפורמה חומות וגבוהות לגברים (ואותן הנעלים גם לנשים), הדפסים גיאומטריים, מכנסים רחבים מעט בגזרת "Boot Cut", צווארונים רחבים שנפרסו מעל למעילים (חלקם היו בעלי צווארון כפול) והרבה גווני קאמל או אוף וייט- היו המוטיבים שאיפינו את הקולקציה כאחת השואבת מS70'. אותו סגנון בלט גם בקולקציית הקרוז של המותג לעונה האחרונה.
קרדיגנים סרוגים מצמר בהיר שהגיעו עד לקו המותן נתנו הרגשה כאילו היו אלה הסוודרים האוטנטים מתקופת ילדותם של הדוגמנים או סתם כאלה שהתכווצו בכביסה. למרות הרטרו שיק שבלט העונה, ההרגשה הכוללת לא הייתה טרחנית ומעייפת כפי שבגדי ה70'S יכולים להיות. היה בה משהו עדין, רך, אלגנטי ולא רטרו נדוש וטוטאלי. אהבתי המיוחד את מעילי העור המבריקים בצבע הבז', שהזכירו מעילים ישנים שיצרו בעבר ב"דיור הום" לגברים.
הבשורה הנוספת מבית פרדה היא האנדרוגניות שבלטה בגזרות הנשיות של השריגים או המכנסים, עקבי הפלטפורמה ושילוב קולקציית הקרוז לנשים בתצוגת הגברים (רעיון "פורץ גבולות"). התפאורה הייתה גם היא לא שגרתית- מעין "אורבניות מצועצעת ואבסטרקטית": עם משטחי צבעים שסימנו ברים, גנים ירוקים וכבישים. התפאורה שעוצבה ע"י Rem Koolhaas, כללה איורים גרפים ושלטים שהודפסו על הקירות והמסלול. מוזיקה אלקטרונית ברקע וסרטון גרפי השלימו את תחושת המטרופולין הנושם.

בבוטגה ונטה ניגנו בלוז צורם

הפעם, בניגוד לעונות הקודמות, הקולקציה שהציג תומס מייר ניתן לסכם כ"בינונית". הבגדים, שנראו כבדגי פועלים. פלטת צבעים בסיסית שהתאפיינה בכחול וירוק כהיים או פריטים שנראו כחלקי סרבל עבודה ונעלים מגושמות בגימור לקה לא היו מספיקים כדי להותיר רושם והיו סתמיים. ג'ינסים רחבים ששולבו עם מקטורנים שחורים ומשקפים עבות מסגרת יהיו דרך נפלאה לסיים את שבוע העבודה ב"קזואל פרידיי". יתכן והמצב הכלכלי גורם לחלק מהמעצבים להישאר פרקטיים, עם הרגלים על הקרקע, ואכן, גם הקולקציה של טומס מייר ממש לא התרוממה. הפעם לא הצליח להעיף את המבקרים מכיסאותיהם.
אחד הדברים שבלטו בקולקציה היו התספורות, "הגרסה הגברית לאלקסנדר מקווין": מדובר בשני תלים של "מוהק" משוחים בג'ל שהעמידו מעצבי שער לצידי פדחתם של הדוגמנים כשני גלים. היה בהן אלמנט אלויסי, של שנות החמישים. אולי בהשראת יום הולדתו ה- 75 של הזמר, שנחגג לאחרונה. אלמנטים נוספים מאותו הז'אנר: היו תחליפי עניבה ממתכת עם שרוך, שנוהגים ללבוש בדרום ארה"ב.

המעצבים אשר במחוזותינו

אנשי יחסי הציבור של יריד "מעצבי העיר", עשו עבודה טובה. אי אפשר היה לפתוח את הפיסבוק בלי להיתקל במודעת פרסומת של האירוע. זה הרגיש כמו הכנות למעין אירוע בר מצווה של האופנה הישראלית שנחגגת מדי שנה. בפועל היה זה אולי חלופה צברית לשבוע האופנה (או סופ"ש האופנה)- שכמנהג הישראליות המתפרצת והחמה, שלא משאירה אף אחד בצד וחוגגת את עיצובי הבגדים עם העם כולו, בתוספת מבצעי 1+1 והנחות כמובן. מודעות פרסומת נתלו על חלונות הראוה של המעצבים המשתתפים בו, החנויות רוקנו את מרכולתן והעתיקו משכנן לביתן 10 ב"גני התערוכה". הציפיה היתה רבה.
אבל אז, כתבה שהתפרסמה ב"גלריה" של "הארץ" הציגה את הדברים באור שונה. בכתבה, צוטטו מעצבים המעידים כל כך שהלקוחות הקבועים של המציגים באירוע הפסיקו לבוא, המחיר להשתתפות: 20 אלף שקל, והאירוע המתיימר להוות מקפצה למעצבים צעירים הוצג כאווילי, כיוון שאיזה מעצב צעיר יכול להרשות לעצמו להשתתף?! עוד נכתב כי הבלאי והגנבה של הבגדים מביאים להפסדים, ההמולה וההמון הגואה, כמו גם מותגים זולים (משקפי X-RAY) ואחרים לנדושים והמוניים שישתתפו בו- כולם בו הורידו לי את החשק ללכת. בסוף הלכתי, ברגשות מעורבים וראש פתוח. החלטתי לכבוש את כובע הכתב החוקר וללכת לרחרח כדי לבדוק הכצעקתה?
כיוון שהגעתי עם הפתיחה, נאלצתי להמתין לפתיחת הדלתות. האנשים, לבושים בפשטות, עם הברקות פה ושם, עמדו והמתינו בסבלנות עד לשעת הפתיחה. לא היו דחיפות, לא צעקות ולא בלגן, הזמנות הVIP (איפשרו כניסה של שעה לפני הזמן) היו רעיון מעולה, נכנסנו ליריד עוד לפני העומס. התבוננות על הנוכחים והנוכחות באירוע הבהירה לי כי מדובר בזן חדש, אולי נדיר,שאינו הישראלי מצוי המוכר לנו. מדובר בגזע חדש בנוף הארץ- ישראלי: "הפשניסטה הישראלית" (עם דגש על הא'). הרבה מהמבקרים הפתיעו בסגנון לבוש מעניין, מתוחכם והופעה מוקפדת. נראה שהשקיעו מחשבה בבחירת מלבושיהם. עובדה זו היתה מספיקה כדי לשמח אותי, כבר היה נעים יותר (ציפיתי לקהל יותר המוני, אך גם אם היה שם, הוא התנהג למופת ולהבלע בהמון).

היה ניתן לצמוא ביריד שמות מוכרים יותר וכאלה שפחות, מעצבים מבוססים. יוסף שהתחיל את דרכו לפני כעשור באותו היריד, הוא אחת ההצלחות המסחררות שהצמיח האירוע (הוא חזר אז מניו יורק, כרקדן, והחליט להמציא את עצמו מחדש. תפר בגדים במיוחד לאירוע והוסיף לתפור גם בלילות שבין ימי המכירה הספורים. אח"כ השלים את השכלתו בעיצוב בגדים). המעצב והקולגות הותיקות שלו, סיגל דקל רונן חן, כמו גם מעצבים צעירים יותר, מאיה בש, אניה פליט, האחיות עינב, הדס צוקר, חגית חזן ועוד. כולם היו שם כדי לפגוש את הלקוחות, להלביש אותם ולקדם את עיצוביהם. לדעתי, יש בכך יתרון בלתי רגיל לשני הצדדים: הזדמנות שלא נופלת בחלקם של הצדדים ביום יום. המעצב פוגש בלקוחות שעבורן הוא מעצב, מקדם את עצמו ומכיר קהל חדש הרוכש את עיצוביו. הלקוח המוכן להשקיע סכום כסף בלתי מבוטל בפריט לבוש, זוכה להתאמה ויחס אישי מהיוצר שיצר אותו. נפלא, כן ירבו.
בין העיצובים הבולטים, שהרשימו אותי היו עיצוביה של אניה פליט, שהציגה למכירה קולקציה מעניינת ומתוחכמת. עם מכנסים בגזרה גבוה ופנסים, מכנסיים נשפכים ומוצרים באזור הקרסול, שמלות סאטן בכחול כהה וירוק מרענן, עם צווארון וחתך "טיפתי" בגב, blouses עם כפלי פליסה נטולות מחשוף ושמלות ערב ששילבו תחרה ופרינג'ים עדינים בכתפיים. זה היה מבחר אלגנטי עתיר שיק וחן אירופאי. טווח המחירים היה סביר בהתחשב באיכות וברמת העיצוב (שמלות- עד 1200 שקל, אבל לא תורידו אותן מעצמכן).
אהבתי גם את הג'קטים של מיה בש, בציבעי אוף וייט וגיר, עם כפתורים וצוארון סיני שכזה, כאשר ההפתעה האמיתית היתה הגזרה המתעגלת לעבר המותן שהסתימה באמרה מעוקלת בגב בסגנון טוקסידו. בגב שולב גם רוכסן דו כיווני הניתן למודולציה מלמעלה ולמטה וביטנת בד כותנה כחלחל מתחתיו. את אותה הגרסה היה ניתן למצוא גם עבור "הגבר", בצבע שחור עם ריצ'-רץ' מקדימה ומאחור. אני התאהבתי בגרסה הנשית, למרות שלא היתה מותאמת במדויק לפרופורציות גופי והזכירה דגמים של קום דה גרסון (במחיר סביר: 850 במקום 1000 ש"ח).

האטרקציה העיקרית באירוע היתה אגף האקססוריז. בעולם הם כבר הפכו לעיקר האוטפיט האופנתי, וישראל לא מפגרת הרבה מאחור. למרות שהיו שם גם הרבה פריטי יבוא מהמזרח הרחוק במסוה של "יצירות מופת ומחיר בהתאם", היו מספיק מעצבים כדי לגרום לי לתחושת ריחוף באוויר.
האהבה הראשונה שלי ממבט ראשון הייתה לעיצוביו של שלומי אזולאי, מהמותג "דוברמן". ההתמחות: תכשיטים המשלבים מנגנונים של שעונים. כל כך מקסים ומרשים שאני מפחד להרוס עם מילים (התמונות לא יצאו טוב, והדגמים שראיתי לא משתווים אפילו לאלה שמוצעים בeatsy, המחיר100-300 שקלים. ניתן להשיג ברח' רוחמה 14 יפו, מתחם נוגה). המעצב הצליח לקחת מנגנון מכאני מתכתי וקר ולהפיח בו רוח חיים ונשמה- עם תוספות של עיטורים מוזהבים, אפליקציות מנישת התכשיטים- כמו מספרים קטנות, שרשראות זהב, מנעולים או דסקיות לרקע, מדובר במלאכת מחשבת של ממש. בדימיוני, התכשיטים נראו כאילו נלקחו מסרטו של טים ברטון: "המספרים של אדוארד". ממש כמו בסרט, יצירתו של המדען ה"מטורף", הייתה מלאת רגש, פיוטיות ויופי.

אהבתי השנייה, היו תיקיה של מיה שלבו. עיקר הקולקציה שהוצגה למחירה היה תיקים בסגנון תיקי ה Satchels שהפכו למאוד אופנתיים לאחרונה. היה בהם מהרטרו והשיק הלונדוני המחתרתי. צורתם כתיקי עבודה מעור, בשילוב דסקיות עם חריטת שמה של המעצבת, ידיות כשל מזוודות עץ ישנות ששולבו בתיקי ערב וביטנה קטיפתית לארנקי עור בגימור לקה (האחרונים, מופיעים בתמונה, היו תוצאה של "טעות" מוצלחת" של היצרן, שלא הבין את הוראות המעצבת ויצר ארנקים הפוכים). הרושם שיצרה המעצבת, בוגרת מגמת צורפות ב"בצלאל" ולימודי עיצוב תיקים בהולנד, התעצם עוד יותר לאחר שביקרתי באתר שלה וראיתי פרויקטים נוספים: קונספטואלים, מקוריים ושופעי יצירתיות (תגלשו לשם, התמונות שוות מליון מילים). חלק מהתיקים נוסעים הישר מהיריד לניו יורק.
גזרת המעצבים לגברים הייתה מזערית ומאכזבת בלשון המעטה. איני רוצה להוסיף, כדי לא להעכיר את האוירה. מה קניתי אני: שרשרת עם טליון בצורת קוביה מבטון ומסגרת זהב שתוחמת אותו אך חופשיה ממנו, אצל המעצבת הדס שחם. תכשיטיה המשלבים בטון כסף וזהב מתאפיינים בקווים עדינים, מינימליסטים אפילו פוריטנים וסתגפנים מעט, אבל יש בהם ניקיון וייחוד, מאין אוטנטיות שניתן למצוא רק במפגש שבין חומרי גלם כל כך בסיסיים כמו הנ"ל.
שיחה עם מעצבת הבהירה לי, שהם אכן משלמים את המחיר שננקב בכתבה, מעצבי התכשיטים קצת פחות (היו 4 מעצבות בגדים שאפילו סחרו יחד שטח משותף) אבל השורה התחתונה: אם הם ממשיכים לבוא ולמכור שם, סימן שזה משתלם.

עוד מעצבת מענינת המיוחד היתה אילנית נוטרה, המייצרת ארנקים, תיקים, צמידים ועטיפות לפנקסי רשימות מפנימית של צמיגים. מעבר לקונספט ה"ירוק", המחזור והדאגה לסביבה או רצון להפיח שימוש ותועלת בפסולת שאינה מתקלה, מדובר בחומר אלסטי, עם צמיגות שמייחדת של פריט ופריט, תחושה ייחודית למגע ומראה מחוספס ואורבני. התיק שמצא חן בעני ביותר היה "הסק", ולמרות שהיו 3 פריטים מאותו הדגם, כל אחד היה שונה ממשנהו. זוהי יוקרה אמיתית, עונה על ההגדרה של פריטי מותרות, כפי שאני רואה אותם.
לסיכום: נראה שעתיד האופנה והעיצוב הישראלי צפוי להיות ורוד. עם מגוון של מוחות יצירתיים ומוכשרים, כל אחד בתחומו, אנו ממשיכים להצדיק את הכינוי שניתן לנו עוד לפני הספירה: "עם סגולה". מנחם לראות שלפעמים לא צריך לחפש רחוק, ומדי פעם שווה לנו להסתכל סביבנו לפני שאנו משירים מבט לעבר יבשות זרות. היריד הפגיש אותי עם עיצוביהם של מעצבים שבכישרונם לא הכרתי, הוא עזר לי לאהוב קצת יותר את המקום בו אני נמצא ואת היצירה שמתהווה בו. לגבי קניה בירידים- זה לא בשבילי, אני מוכן לשלם יותר כדי לקבל אינטימיות, 4 קירות ותא מדידה סטנדרטי. אבל היה שווה.

מכתב העורך: האם אין נביא בעירו?

אומנם " בלוג זה עוסק באופנה. אופנה עילית, אמיתית, זו שמעבר לים" הוא נכתב בהחלט עם אוריינטציה לאופנה בארץ. כי עם כל החלומות והפנטזיות, אני עדיין יודע איפה אני נמצא, עם הרגלים על הקרקע, לא במגדל השן. עם השנים והניסיון עולם האופנה הישראלי הולך, מתבסס וצובר כוחות והערכה עולמית. אני לא מדבר על מעצבים המעתיקים דגמים מחו"ל, אלא אלה המובילים את המגמות באופנה בארץ ובעולם, עם סגנון יחודי ועם המון מה לומר. ההשקה של ויסוצקי ותצוגת האופנה בו, הפוסט הקודם על לנוון, שמאחורי העיצובים עומד אלבר אלבז, מבת ים (!), הם רק דוגמאות לקשר הישראלי.
לפעמים, צריך גם לתמוך בבאר שכולנו שותים ממנה בסופו של דבר. לכן, אני מזמין אתכם לבוא ליריד "מעצבי העיר" שיתקיים בגני התערוכה בסוף השבוע (14-16 לינואר).

היריד, שיכלול מעצבים וותיקים מתל אביב, מאפשר גם למעצבים צעירים ומתחילים להציג את יצירותיהם למחירה. כיוון ש"כוכבים נולדים" באופנה זה עניין שמסקרן אותי אישית, ואני בטוח שגם אתכם. יהיה מעניין לראות מה אפו לנו בתנור בבתי הספר לעיצוב אופנה בזמן האחרון. תמיד מרגש לגלות משהו חדש שלא הכרתה קודם, עם פוטנציאל...ויותר מרגש לגלות רטרואקטיבית שאתה ראית אותו קודם....
אני אהיה שם, עם המצלמה כדי שאוכל לשתף אתכם בnote's שלי....

D.I.Y: נעלי הספורט של לנוון, כמעט...

אם הגברת הראשונה של ארה"ב הייתה קוראת את הפוסט הזה, היא הייתה חוסכת ולא הייתה מעוררת כל כך הרבה גלים ורעש. אתם בודאי זוכרים את נעלי הסניקרס של לנוון שנעלה מישל אובמה. הן זכו לכל כך הרבה יחסי ציבור בזכותה, והיו חלק מהכיסוי התקשורתי הנרחב של בגדיה, אבל בעיקר בקונטקסט שלילי.

עם צאת התמונות שלה נועלת נעלים שעולות מעל 500$, בעת מיתון עולמי, כאשר כלכלת ארה"ב בשיא השפל שלה, צצו הביקורות בכל העיתונים בעולם, אפילו בארץ על השחיתות, הפזרנות, היומרנות והטיפשות.
מדובר בנעלים בעלות גזרת סניקרס קלאסית עם טוויסט: הן עשויות סאטן או קטיפה, בצבעים רכים כמו ורוד עתיק או צבע גוף מעושן והן נסרכות בעזרת סרוכים שהם למעשה סרט בד. לגברים יש גם את הדגמים הירוקים, הסגולים, השחורים והחומים או המודלים של הנעל הגבוהה שפחות אהבתי. אני הבחנתי בהן כבר בעונת התצוגות כיוון שהופיעו וכיכבו בקולקצית הגברים , ורק אח"כ, כשראו בלנוון כי טוב, הוציאו גם את הגזרה הנשית והמשיכו גם בקולקציית ה"Resort".
(קולקצית הנעלים לחורף הנוכחי כפי שמוצגת בסטודיו של "לנוון גברים")

הגזרה הגברית כל כך לא שגרתית, היא מעניקה לכל הקונספט של סניקרס גבריים ומגושמים פאן רך, עדין ואלי אפילו נשי. הגוונים שלהן, הסרטים והבדים מציגים את הפריט הבנאלי הזה באור אחר.

כמובן, שכאשר שיש אביזר כל כך מוצלח, הרשתות לאופנה "מהירה" "High street chains " לא מסכימות לשבת על הגדר, ומוציאות את הגרסה שלהן לסיפור. את הדגם שמתיימר להיות "נעלי לנוון" לגברים ראיתי בזארה בתחילת העונה וכאשר בסופה המחיר ירד לפחות מחצי (150ש"ח, לפני כשנה), החלטתי לקנות אותן ולהפוך אותן ל"לנוון שלי" (עד שאטוס לפריז ואקנה את הדבר האמיתי, אולי). את השרוך הפשוט "הספורטיבי" והלבן, החלפתי בסרט בד שקניתי בחנות מלאכה. גזרתי אותו בקצה באלכסון, כדי שלא יפרם והוספתי טיפת דבק חם (לא חובה, זה יעבוד גם בלי). והרי התוצאה לפניכם. החלפת השרוכים נותנת להם פאן שונה, הן גם נוחות וגם מיוחדות, משהו אחר.
לאחרונה כאשר טיילתי בשנקין, ראיתי עוד גרסה דומה. הפעם של המותג "Sweare", בשילוב קטיפה וצבעים דיי מעושנים של ירוק, כחול וחום. המחיר: כ 800 שקל. שמעתי שגם עופר שכתר קנה אותן. אני יותר ממרוצה משלי. רק רציתי לחלוק.... אולי אעשה זאת יותר בעתיד.

משלטי החוצות לשמלות בוהקות- הניאון מכה בנו כמו ברק!

לחורף הבא, החורף הראשון בעשור השני של האלף השני, במתכננים לנו חזאי האופנה ומעצבי העל את "הנאון" כצבע אחיד, כמוטיב מרכזי בפלטת הצבעים שתוצע בין מרכולתם. אומנם, טרנד הנאון כבר אינו "הילד החדש בכיתה", ופגשנו בו לפני כשנתיים, בקולקציות של מעצבים כמו דולצה וגבנה בשילוב עם שחור או בנגיעות עדינות בקולקציה של פרנקי מורלו, וקוואלי. אבלהפעם, מדובר בניאון "פר אקסלנס". ניאון צבעוני, אז, שאינו מסתתר מאחורי צבעוניות רגועה יותר או בביטנת המעיל. הפעם הוא פורץ במלוא "זרחניותו" לחזית הבגד, מכף רגל ועד ראש.
חוסיין שליין כבר צבע בזהירות כמה שדיים או פאנלים בשמלות שהציג בעונה הקודמת, שנחשבה והתפרסמה כמהפכנית, מסחרית ופורצת דרך. גם צבע הפוקסיה, אומנם לא באפקט הניאוני, אלא הוריאנט האטום יותר ליווה אותנו למשך כשתי עונות, וכמה חורפים בצורה בולטת כמעט בכל פינה. גם כחול הניאון שבא כמו הפוקסיה כצבע בודד כל פעם בנפרד.

הפעם מדובר בגל חדש ששוטף אותנו, נועז, חזק, בוהק, שלא מתנצל או מתחסד. הניאון מוצג לנו ערום ועריה כמוקד מרכזי במלתחה. הניאונים- צבעים זרחניים ובוהקים כולם, ללא יוצא מהכלל, מצאו את דרכם לקולקציות האחרונות.
וכך, מותגים שנחשבו לסולידיים, או כמכוונים לקהל יעד מבוסס, עמיד ובוגר יותר כמו בלנסיאגה, יצאו בקולקציות חסרות בושה שכללו את הניאון כצבע מרכזי. הניאון הירוק והצהוב שולבו במכנסי נילון, וניל או גומי. גם מיקל קורס, הציג קולקציה עם כתום ניאון לעונת החורף הנוכחית. אצל צמד האחים הקנדי, דין ודן, הלוא הם Dsquared², הניאון נוצל עד תום: על כל גוניו והוריאציות האפשריות. הוא הופיע במעילי טרנץ, שמלות הולטר, בסגנון מרלין מונרו ומכנסונים שובבים.

אצל Proenza Schouler, הנאון השתלב היטב עם השראה מנערי הגלישה בקליפורניה ומוטיב הדגים הזרחניים ממצולות הים שהיו ההשראה לקולקציה שלהם. נוצות צבועות צהוב ניאון וחולצת ליקרה ספורטיבית הפכו לאוטפיט הבולט והכובש ביותר בקולקציה שלהם. גם דונטלה ורסצה לא הסכימה לשבת על הגדר, וצללה למעמקי הניאון עם שלל גוונים- סגול, כתום, צהוב, ירוק. ג'יילס דיקון הפתיע בקולקציה צעירה ומחשמלת עם שלל פריטים בגוונים אלקטרים וניאונים. אולי זה היה החשמל שבאוויר ששכנע את דפני גינס, אשת החברה יורשת המיליונים ואספנית הקוטור לפתוח לו את התצוגה על המסלול.
יתכן ומגמה נובעת מהצורך בקדמה, מעין רצון לחדש ולאתגר את הצרכן האופנתי. אולי זה ניסיון להוסיף רעננות וברק למלתחה שבאונות האחרונות התאפיינה באפורים, שחורים וכחולים כהים. מה שבטוח, ה"אגודה למלחמה בתאונות הדרכים" תמות על הטרנד הזה.

בית ווסטווד מול בית לגרפלד

שנת 20010 המיוחלת סוף סוף הגיעה. למה סוף סוף? כי נמאס לי כבר מכל סיכומי העשור: המצעדים, הנבחרים, הרגעים שעשו את..., הפדיחות הגדולות, הטרנדים השווים של... וכו'. כן, אני מודה, גם אני חטאתי, ופרסמתי פוסט על סדרות שעשו את אופנת העשור- אבל לא יותר. באיזשהו שלב כל סגירת העשור הזה הפכה למוקצה מחמת המיאוס. ובכלל, למרות שאני בא מ"אסכולת הויויאן ווסטוד"- הדוגלת בשימור העבר, המורשת וההיסטוריה תוך התרפקות עליהם בדרך ליצירת העתיד החדש- אני מתיימר יותר ללכת לפי גישתו הפרקטית של קרל לגרפלד. לדידו, העבר קרה, היה, חלף, עבר, ולכן, הוא חסר חשיבות, הווה הוא זה שבו אנו צריכים להתרכז: לחיות את המציאות עם הפנים לעתיד. הוא תמיד אוהב להוסיף, "למי אכפת מה היה? מה שנעשה/ היה, היה". למרות זאת, שנהם: מלכת האופנה הבריטית, מייסדת הפאנק וגם הקיסר, מחייה ומשמר המותג "שאנל" לדורותיו- לשניהם תמיד הייתה זיקה גם לעבר וגם לעתיד בכל דבר שידם נגעה בו. (ווסטווד הראתה לעולם, שעל בובות דיגום מוקטנות, בעבודת יד וטכניקות מסורתיות המשלבות סגנון לבוש בריטי ויקטוריאני קלאסי, ניתן ליצור קולקציות רדיקליות ושנויות במחלוקת וממש לא מיושנות או בנאליות- קולקציות 2010 ו-2006).

היא, שיצאה מהשמלות הויקטוריאניות, המחוכים, הקרינולינות ויצרה את סגנון הפאנק המחתרתי, המרדני והחלוצי, עם גזרות ואלמנטים נועזים- פרווקטיבים. הוא, עם אלמנטים קלאסיים וסממנים אחרים של קוקו שאנל מצליח לייצר כ6 קולקציות בשנה המושפעות מרוחו שלו בהווה ותמיד מודרניות ועדכניות לעין ערוך.

(קרל לגרפלד הוכיח, שבאמצעות מוטיבים איקוניים כמו פרחי הקמיליות, סמל הC הכפול, שרשראות מתכת, פנינים וטוויד, ניתן להפוך מותג קלאסי למודרני ועכשוי- הקולקציה האחרוני של שאנל ל2010 וזו מ2006).

לכן, כיוון ששניהם בעלי בסיסטוב ומשכנע, (וגם כי קשה לי לקבוע חד משמעית במחלוקות פילוסופיות) ככל הנראה שהפשרה בין שנהם היא האידיאלית- כי בלי העבר (של המדמואזל) לגרפלד לא היה עושה את המיליונים, וווסטווד, בלי הדור הצמא לריגוש, חידוש ומרידה במוסכמות לא היתה זוכה לתארי האבירות והאצולה שלה מהמלכה (הפעם, מלכת בריטניה האמיתית).

לאיזו גישה אתם יותר מתחברים? בית הילל או בית שמאי?
אסיים בברכת שנה אזרחית טובה ועשור יצירתי, פורה, מאתגר, מסקרן ומהנה אפילו יותר מקודמו.