אף אחד כבר לא ממציא שום דבר חדש. סיפורי היצירה "יש מאין" הסתיימו בתום שבעת ימי הבריאה, גם שם, יטענו הדרוויניסטים כי עצם הבריאה הוא ההמצאה העיקרית בכל הסיפור. אופנה אינה יוצאת מהכלל הנ"ל, הטוענים כי "שאנל המציאה את השמלה השחורה" יתקלו במתנגדים שישמחו להסביר להם כי הרעיון למעשה נגנב מליידי ויונט. את חולצת "הפלו" מבד הפיקה לא המציא רלף לורן, גם לא פרד פרי, לפניו היה לקוסט ולפניו פאטו וכו' וכו'. אבל פרשיית פיטוריו של גליאנו מדיור- אירוע שהגיע בשבועות האחרונים לכל כותרות מבזקי החדשות, מעלה פאן נוסף להבנה שאת הגלגל המציאו כבר מזמן. גלילאו הבין את זה כבר במאה ה17. אבל גליאנו, "הגיני", כפי שנהגו לכנות אותו צוות עובדי האטליה בדיור (שעלו אתמול בפינאלה של תצוגת החורף במקום המעצב(, הצליח לבנות מזה קריירה. בעקבות פיטוריו של המעצב "הידוע לשמצה", החלו לעלות טענות שאומנם אינן נוגעות לדאגתו כלפי איכות הסביבה, אבל כן קשורות במחזור; "הוא חוזר על עצמו" זעקו כולם, "הגיעה הזמן לרענן".
(הפינאלה- דיור, חורף 2011/12)
אבל אפשר להסתכל על עבודותיו של גליאנו גם מזווית אחרת: גליאנו הביא לנו מעצמו, הוא היה דן באמצעות הבגדים שיצר בנושאים שהעסיקו וריתקו אותו, וכמו כל אדם הנאמן לתחומי העניין שלו, גם הוא היה חוזר אליהם מדי עונה: הפריזאית מהביבים, האריסטוקרטית האנגלוסקסית, הבורגנות, העת הויקטוריאנית, מסעות לתרבויות אקזוטיות והרבה סיפורי מעשיות. "השואו" שהוא היה נותן, הוא אחד מכישרונותיו הבולטים ביותר. התצוגות של דיור הפכו למופעים מרהיבים עד שהצליחו להאפיל על הבגדים עצמם. המעצב שנהג לעלות בפינאלה לבוש בתחפושת והיה נסחף עם עיצוב ותכנון הופעתו לא פחות מהקולקציה המרכזית. כך עשה גם בפינאלה של תפקידו בדיור: הוא לא התנצל או התרפס בפני חבר המנהלים והתקשורת בינו לבין מעסיקו לכל אורך התגלגלות הפרשה הייתה לקויה (בלשון המעטה). הנסיבות לא הפריעו לקובץ אנשים להעלות את ההשערות כי זו הייתה הזדמנותו של ברנרד ארנו (מנכ"ל LVMH, תאגיד המחזיק בבית דיור) להפטר מגליאנו אחרי 15 שנה של "עיצוב ומיחזור". אבל ארנו יכול היה למצוא דרך מעודנת יותר לעשות זאת וכך לדלג על הנזק התקשורתי שיצר כל הסיפור למותג שכבר משנות ה90 המאוחרות נושם וחי רק בזכות התדמית שיצרו ארנו וגליאנו (מסעות פרסום פרובוקטיביים ותצוגות גרנדיוזיות, הכל בניסיון לכבוש את תרבות הפופ ולקרב את הדור הצעיר אל המותג).
(גליאנו אהב לספר סיפורים:
"I'm a Bitch (S/S 2004) I'm a Lover (Galiano A/w 2011) I'm a child (A/W 2001) I'm a Mother (Couture A/W 2005) I'm a sinner (Couture S/S 2006) I'm a saint (Couture A/W 2005)
I do not feel ashamed,,,")
התחושה הזו "שראינו כבר הכל" או שלמעצבי העל נגמרו הרעיונות והם החלו לעשות רפרנסים אפילו לעבודות של עצמם- נובעת אולי מהעובדה שנפשנו רוותה אופנה. אנו חיים בעידן ששם דגש רב מידיי על ההופעה החיצונית והלבוש בפרט. בגלל הדמיון לתקופה שקדמה את מה"ע הראשונה, יש המכנים את העת בה אנו חיים "הגל השני של הבל אפוק". אבל בניגוד להוט קוטור של אז, "האופנה המהירה" (קרי, "זארה/H&M") של היום מצלחה להפוך מעוסה עלינו כיוון שהתחלופה והשפע ממצאים את עצמם הרבה יותר מהר. כבר כמה עונות שאינני מצליח להתחבר למעצבים שהערכתי בעבר, כמו טומס מאייר לבוטגה ונטה ובמיוחד לגליאנו עצמו. כמו סף הרוויה, גם סף הריגוש שלנו עלה ואנו משוועים לבגדים מתוחכמים ויצירתיים אולי אפילו יותר ממה שניתן לדרוש.
(המיטב בעשור האחרון)
היום, גם במדע, כמו באופנה, מאחורי ההמצאות והפיתוחים הטכנולוגים עומד צוות, לא אינדיבידואל. עבודתו גם היא איננה מנותקת מעבודות קודמות של אחרים- שהכינו את הקרקע לפיתוחים עתידיים. ואז יש את בעלי האינטרסים: חברות התרופות, המשקיעים- או במקרה שלנו המפרסמים ועורכי המגזינים- שיכולים להכתיר רעיון כ"הברקה", או "משהו ממוצע". אנה וינטור אמרה פעם כי "גליאנו שינה את האופן שבו נשים מתלבשות". אבל "שטן לובשת פראדה" שכמותה הייתה צריכה לדעת יותר טוב. הינה ציטוט מתוך הסרט, בו מסבירה אמנדה פריסלי (מריל סטריפ) לעוזרת החדשה והיהירה שלה, (אן הת'וואי) איך הכל עובד, או המילים אחרות: "the way the cookie crumbles":
:"You go to your closet and you select . . . I don't know . . . that lumpy blue sweater, for instance, because you're trying to tell the world that you take yourself too seriously to care about what you put on your back. But what you don't know is that that sweater is not just blue, it's not turquoise. It's not lapis. It's actually cerulean. And you're also blithely unaware of the fact that in 2002, Oscar de la Renta did a collection of cerulean gowns. And then I think it was Yves Saint Laurent . . . wasn't it, who showed cerulean military jackets? And then cerulean quickly showed up in the collections of eight different designers. And then it, uh, filtered down through the department stores and then trickled on down into some tragic Casual Corner where you, no doubt, fished it out of some clearance bin. However, that blue represents millions of dollars and countless jobs, and it's sort of comical how you think that you've made a choice that exempts you from the fashion industry when, in fact, you're wearing the sweater that was selected for you by the people in this room from a pile of stuff."
(איזה פרפורמר- מימין לשמאל: קוטור חורף 2007, קוטור קיץ 2007, קוטור חורף 2006, קוטור קיץ 2004)
מה יהיה בהמשך? גם כאן, היו כבר תקדימים: מרק ג'יקובס נשלח בעבר גם הוא לגמילה, ויצא נקי, מלוקק ואפילו שרירי יותר משנכנס. הסמים, האלכוהול והתדמית הפרועה שדבקה בו טרם "המהפך" לא הפריעו לו להמשיך לעצב ללואי ויטון ולמותג הנושא את שמו. דונטלה ורסצ'ה גם היא נגמלה מסמים קשים ותקרית "הסנפת הקוקאין המתועדת" של קייט מוס שהובילה לסיום החוזה שלה בברברי לפני כחצי עשור, נשכחה כבר מזמן. מוס עברה "טיהור" המשיכה בשלה וכיום, קוטפת חוזים שווים לא פחות מאלה שהפסידה באותה התקופה. אז מה מחכה לגליאנו? מוסד גמילה יוקרתי, ראיון תקשורתי עם דיאן סוייר או ברברה ולטרס, בו הוא יספר כמובן על המאבק "בטיפה המרה" או "בסם הנורא", יבקש סליחה ומחילה מהעם היהודי, יסביר עד כמה אינו גזעני. אח"כ, ימשיך לעצב עבור המותג שלו וכנראה שגם עבור מותגים אחרים.
עכשיו, כיוון שהגענו לקטע המתבקש; שאלת "היורש", אכתוב כאן באותיות קטנות Bill Gaytten (יד ימינו של גליאנו ומנהל הסטודיו בדיור) או "ז'ק פוזן" (כן, נשמע תמוה, אבל הגיוני. וזאת למרות שאינני סובל אותו). את הנימוקים (הרציונאליים) אשמור לפוסט אחר.
(סאטן- ז'אן פול גוטייה ומרק ג'ייקובס). 
(רכות- רושה, נינה ריצי, פנדי)
(מראה מעודן, מציץ-דולצ'ה וגבנה, בוטגה ונטה)
דיור
(תחתונים: אלכסנדר וונג וז'אן פול גוטייה. יוצא מהכלל- חוסיין שליין).
השנה, ההשראה לקולקציה הייתה חבורת ילדים קטנים שתפסו את תשומת ליבו של מייר, בשובם משיעור הקרטה. ג'קטים בעלי צווארון V נרכסו בעזרת חגורות בד גס ונלבשו עם מכנסונים קצרים מבד נוקשה או מכנסי קפרי (4\3) רכים ויצרו תחושה ספורטיבית. הנשיות והגזרות הארכיטקטוניות החביבות על מאייר לבשו צורה בדמות מחוחים חושניים בהם הודגשו קווי המתאר והגזרה ע"י רצועות בד לבנות. שמלת קרם עם גזרה קלאסית צמודה ומחשוף עמוק בצבע קרם שולבה עם בד שיפון קליל וחצי שקוף בצבע חול כתמתם בחלקה העליון והוסיפה נפח אוורירי (כצעיף) למראה. פלטת הצבעים, גם העונה הייתה ניטרלית- צבעי קנבס, עם נגיעות של ארגמן וצבעי אדמת חמרה, צהוב חלמון, ירוק דשא או סגול סייעו בהדגשת המותנים, קו הצווארון והפיחו עומק ועניין בבגדים. 
תכשיטים מפוסלים ששילבו אבני קריסטל מאסיביות, אבני ירוקת (ג'יידים), אם הפנינה וקרני אילים טבעיות הוסיפו פאן ארצי, חומרי וטבעי לקולקציה. המותג, כהרגלו, התמיד והציג שלל תיקים ונעליים מעור קלוע בדוגמאות שתיו הערב ובצבעים שאפיינו את הקולקציה. 
השימוש בבדים בעלי מידות נוקשות ורכות שונות, הגזרות ה"סלחניות" והענקת התנועתיות לבד על הגוף יאפשרו לשמלות להיות מותאמת לכל גזרת גוף של האישה שתבחר ללבוש אותם וליצור מראה שונה וייחודי. הקונספט של בגד המתאים את עצמו לגוף האישה ובהתאם לכך, השונות במראה הסופי, הם תמציתו של מותג זה כמותג יוקרה, אלה הן המותרות האמיתיות, "הוט קוטור" פר-הגדרה.
אני חייב להודות, שבעבר היו קולקציות שמצאו חן בעני יותר והעונה, עיקר האפיל של הקולקציה היה באקססוריז, או ליתר דיוק: בנעליים. נעלי הלאופרס הקלאסיות זכו לשדרוג מפתיע- בצבעים עזים כמו אדום, ירוק או כחול-טורקיז ובגימור לקה. תיקים מעור קרוקודיל צבוע בכחול עז, כמעט אלקטרי או תיק עסקים מעור יען גרמו לי להזיל ריר. תיק אחד שבלט במיוחד- היה זה תיק בעל הצורה המשונה, מעין אוזן המן כזו- עשוי עור כבד ואיכותי בצבעי אדום או חקי עם תפרים בולטים. 
