מעכשיו, לא רק ירושלים היא של זהב

המגמה העכשוית באופנה, אם אפשר לפרוט אותה בצורה מג'ורית וכוללנית, היא ללכת על הפשוט, המינימליסטי. לא עוד העיטורים המצועצעים וההדפסים הצעקניים. כיום, מעצבים נוטים לסגנון מינימליסטי ומעודן יותר, ששם דגש על גזרות קלאסיות, שילובי בדים, מרקמים וצבעים מעניינים. הרדיקליות של ריק אוונס או גרת' פיו מתאפיינת גם היא באיפוק מסוים, וגישה אגרסיבית פאסיבית למה שיכול היה להראות פאנק קיצוני בשלהי שנות ה70. כמובן שרוברטו קואלי ישאר תמיד קואלי, וגם גליאנו, רצוי שלא ישתנה, אך בהחלט ניתן לשים לב למיתון המסוים שבסגנון הקולקטיבי.

(מימין לשמאל: מיקל קורס, דילו לורן בראלף לורן, מוסקינו, מרק ג'יקובס, בלמן)

לכן, העובדה כי מעצבים רבים בחרו ליצור שמלות זהב הפתיע אותי. את בגדי הזהב אנחנו מזהים יותר עם כוכבות הוליוודיות בשנות ה40-50', כאשר האופוריה שלאחר המלחמה הביאה לשחרור כל רסן ויצרה סגנון חיים, ובהתאם לכך גם סגנון לבוש, ראוותני ופזרני. הסדרה "שושלת" או "דאלס" שתיהן מיד קופצות כשחושבים על זהב, ודמותה של ג'ואן קולינס לבושה בשמלה זהובה בעלת שרוולים נפוחים מיד מהדהדת ברקע. שנות ה80', אותו עשור הזכור לשמצה בשל האופי המצועצע של הבגדים שאפיינו אותו והעדר התחכום שבהם היה רווי בזהב חסר טעם.

(מימין לשמאל: פיליפ לם, לנוון, רושס, איזק מזרחי, אלקסנדר וונג, אמיליו פוצי)

בעונה זו וגם לזו שאחריה, מעצבים רבים חזרו לעצב שמלות זהובות, חלקן משריגי מתכת של ממש. השמלות הללו כל כך תלושות שנראה כאילו אנה וינטור חברה לטים גאן בספיישל של "פרויקט מסלול- החיים האמיתיים" והציבה למעצבי העל את האתגר לעצב שמלות זהובות בסגנון חופשי המאפיין אותם אישית. אותה נהיה לזהב אינה ברורה לי. אולי זה התגובה הפרדוקסלית למיתון ואולי מעין ניסיון ליצור עתיד חדש באופן של "דמיון יוצר מציאות", כיוון שחוץ מהאוסקר ואולי הגאלה של מוזיאון המטרופולין (יום שני שעבר), אין לאן ללכת איתן. מצד שני, גם אותן זקנות, המוכרות לנו מגן העיר או בתי קפה ישנים, אוהבות את הפריטים המוזהבים והצעקניים, אולי כדי להאפיל על זקנתם ולהסיט ממנה את תשומת הלב. נעלי גולדה מזהב, היו הפריט שהייתי מאמץ לחיקי לו הייתי עלמת חמד בת 16.
יש בזה קטע...
יום ירושליים שמח:)

החזיה זוכה לעדנה מחודשת

(מג'ינס- של ז'אן פול גוטייה והאוס אוף הולנד, חרוטים- של לואיס גולדין).

הבשורה שהביא עימו חודש האופנה האחרון היא ללא ספק ההלבשה התחתונה שהופכת להיות חלק בלתי נפרד משמלת הקוקטייל. הפעם, מדובר על החזיה ליתר דיוק, שזכתה לתחייה מחודשת וככבה בקולקציות רבות. כמי שצפה בתמונות, שבעתי ורוויתי לבני נשים יותר מכל בעלת סלון ללבנים בפאריס.
חזיות מחודדות כמו אלה שעיצב ז'אן פול גוטיה למדונה הוצאו מהבוידם, חזיות מתחרה, עור או סאטן- היה ניתן למצוא כל סגנון, גזרה או פסון.

(סאטן- ז'אן פול גוטייה ומרק ג'ייקובס).

ז'אן פול גוטיה עשה לעצמו רטרוספקטיבה עם חזיות הסאטן הורודות הנ"ל שנלבשו עם גרביונים בעלי דוגמת ביריות להשלמת מראה הלונז'רי ואחרות הפכו לחלק מאוברול ג'ינס מודרני. חזיות חרוטים היו במרכזה של הקולקציה שעיצבה לואיס גולדין, וב- House of Holland השתמשו בפאנלים של ג'ינס להדגשת החזה ואלמנטים נוספים המכוסים על ידי לבנים שנתפרו על פני שמלות תחרה צמודות בצבעים שונים. (רכות- רושה, נינה ריצי, פנדי)

בפנדי ובנינה ריצי, החזיות, חלקן מתחרה או משי נלבשו מתחת לחולצת רשת נשית ועדינה ויצרו מראה רך יותר בניגוד לאופן הגרוטסקי והגס בו נלבשו החזיות אצל מקר ג'יקובס: מעל הבגדים. ברושה היו חזיות פרחוניות ודולצה וגבנה, שעשו קרירה מהקונספט ש"underwear is outwear", השתמשו בעידון וצניעות שאינם מבין תכונות האופי הבולטות שלהם והראו רק שמץ מהחזיה; כתפיות או שמץ מהחלק העליון של הקפ המציץ ממחוך או משמלות ערב עם כתפיות דקות. (מראה מעודן, מציץ-דולצ'ה וגבנה, בוטגה ונטה)

אך ללא ספק, המעצב שהשב את תשומת ליבו לחזה בצורה הבולט, היצירתית והמאתגרת ביותר הוא חוסיו שליין, שייצר שמלות ובהן ידי אדם אופפות או תופסות את שדיה של הדוגמנית הלובשת אותם. מעיין תמיכה אולטימטיבית, מה שניתן לכנות: "build in cupping support". בדגמים הקונבנציונלים יותר, נלבשו נלבשו חזיות מחודדות בסגנון שנות ה30-40. דיור

את ההתבייתות של ג'ון גליאנו על עולם ההלבשה התחתונה ניתן היה לראות כבר בקולקציית הקוטור שעיצב ל"דיור". שם, נראו הדוגמניות בבגדיהן הלבנים, כאילו יצאו הרגע מתא המדידה של מסיה קריסטיאן דיור בעצמו, הפעם ללא השמלה העליונה. גם בקולקציית ה"רדי-טו-וור" כיכבו החזיות וכותנות הלילה או שמלות תחתונות מעל רשת כמו גם מחוחים וביריות. (תחתונים: אלכסנדר וונג וז'אן פול גוטייה. יוצא מהכלל- חוסיין שליין).

גם התחתונים בעלי מותן גבוה, המחוכים והמחטבים למיניהם יצאו מהמגירה העמוקה ביותר בארון וכבשו את המסלולים. תחתוני הסבתא, זכו לוורסיה סקסית ומעניינת יותר אצל אלקסנדר וונג, שהוסיף לגזרה הקלאסית גם פאנלים שקופים. ז'אן פול גוטיה הציג כריות להדגשת העכוז, פריט שהיה חלק מהלבנים בתקופה הויקטוריאנית להדגשת נכס זה של האישה, שהיה אז מרכז הפיקסציה של בעולם האופנה. אולי זו האווירה הכלכלית או ההרגשה שאנו מרוששים "עד התחתונים", וכעט עלינו לשקם עצמינו בדיוק מאותה הנקודה. הלבנים הפכו לחלק מהלבוש החיצוני, לבסיס, עליו לעיתים נוספו שכבות בד עם דרגות שקיפות שונות. אולי זה קשור להתחממות העולמית והמסת הקרחונים, ולהכרה שכדור הארץ הופך לחממה מחניקה, אירופה בוערת בקיץ כפי שלא בערה מעולם ואנשים גודשים את המדשאות ומשתכשכים במזרקות. אולי עם הבגדים בסגנון הנ"ל יהיה קל יותר להעביר את הקיץ בשנים הבאות.

רשומה זו התפרסמה גם בבמודה.

Those shoes will knock your socks off, or not...

תמיד סלדתי מהמראה של גבר המתהלך בסנדלים עם גרביים. אני יודע בדיוק איך להסביר את זה, אבל אני חושש שמה זה ישמע יותר מידי גזעני... פשוט המראה הזה נראה לי כל כך רוסי, שלא יכולתי לסבול אותו. לא רק שזה רוסי, זה גם כל כך דבילי בעני, כל כך לא פונקציונאלי ולא פרקטי. ההיגיון הלוגי שלי אומר שאנשים לובשים סנדלים בקיץ: כשחם. ואם חם, למה לאבד את היתרון הגדול של הסנדלים: "4 כיווני אויר ומרפסת שמש שפונה למזרח" ולחנוק הכל בגרביים. ואם כבר גרביים- גרבי צמר? ספורט? ולאיזה גובה יש לגרוב אותן? מתוחות עד הברך? להשראירן בצורה מרושלת סביב הקרסול? (משמאל לימין בכיוון השעון:Marni, Givanchy, Dior, Dolce&Gabbana, Celine)

בכל אופן, קבוצה רצינית של מעצבים כנראה לא מסכימה איתי, ובחודש האופנה האחרון כתשו את המסלולים סנדלים עם גרביים. מצמר, לורקס, תחרה או רשת, שחורות או צבעוניות; היה שם מכל הסגנונות.
חלק מהמעצבים הפכו את הגרב לחלק בלתי נפרד מהנעל כמו בברברי או ג'ינשי.

(משמאל לימין: Burberry, A.F Vandevorst, Rochas)

אחרים התאימו את הגרב לנעלי ה"pip-toe" האופנתיות כמו שעשו דולצה וגבנה או קריסטופר ביילי לברברי כאשר הורידו את החלק שמכסה את קצות האצבעות. אצל ז'אן פול גוטייה אזור אטום יותר על הגרביון יצר השליה של גרביים וביריות. ז'אן זאק דה קסטלבלזק אפילו הוסיף את אותן רצועות עור המשמשות את הבריטים לשמור על גרבים מתוחות באזור שרירי התאומים.
התוצאה המרהיבה ביותר נזקפת לA.F. Vandevorst , שהציגו העונה נעלי סאטן בצבע ורוד בהיר או עתיק וגם בצבע גוף ועליהם גרבו גרביונים. כך נוצרה אשליה של "עירום", כאילו הנעל היא חלק מהגוף או מראה "מחוק" שכזה, כאילו הדוגמנית הולכת כל קצות העקבים. את הרעיון, המראה והביצוע כאן: אהבתי.

משחק הכסאות א'

הכתובת "פריזיאן" היתה כתובה על כל תפר ומכפלת מהקולקציה השנייה שעיצב Marco Zanini עבור המותג רושאס.
המותג ההיסטורי המפורסם, זכה לתחיה מחודשת בתחילת העשור בזכותו של המעצב הצעיר (28) אוליביה טסקינס שהצליח לעורר פלאים בזירת עיצוב האופנה. למרות זאת ובאופן מצער, בית האופנה סגר את דלתותיו לפני כ 4 שנים (2005, וזוהי התצוגה הראשונה מאז). מאז, טסקינז עבר לעצב עבור נינה ריצי, גם שם עשה חייל, אך הספיק להיזרק גם משם (למרות הקולקציות היצירתיות ופורצות הדרך שלו, כפי שכבר דיווחתי). לפני כשנה, נקנה בית האופנה רושאס והעונה הוא מתחדש בקולקציה פרי יצירתו של מעצב הבית החדש מרקו ז'ניני, שעלה בפינלה נבוך כנער ההעולה לתורה. בקולקציה בלטו: מותן גבוה שנחתמת בחגורה הדוקה, כובעי פדורה, גוני חרדל וצהוב, פרחי בגוניה שהוצמדו לחגורה ומשקפים מחודדות, כאלה של שנות ה60'. סנדלים על גרביים ושער אסוף באופן מרושל כאשר ציצית אחת מתבדרת בצידי התסרוקת.
בדי הברוקד ששימשו לכמה מהחליפות, מכנסונים ומעיל ענק- נראו כברים מידיי ופגמו בקלילות והנונשלנטיות הפריזאית, אך כיוון שהיו מעטים, והוסוו בין שאר הדגמים, לא צרמו כפי שיכלו להיות. הקולקציה התאפיינה ברוח יום יומית, לא אותה אלגנטיות פומפוזית, רישמית, דרמתית ומחייבת שהינו רגילים אליה מהרושאס של מטסקינס (שעיצוביו האיקונים כמו השמלות הארוכות, המחויטות והשמרניות). כן היה בה את האותנטיות, הפריזאיות והשיק, ממש כמו שאנו רגילים מרושה, אבל הפעם, באופן "ארצי" יותר.

משחק הכיסאות ב' כבר בדרך...