ביקום מקביל נמרים לובשים בגדים עם הדפסים של מעצבי קסטרו - תצוגת האופנה של המותג לחורף 2013/14

לפני קצת פחות משנה, הוקרן במוזיאון העיצוב בחולון הסרט התיעודי על עורכת האופנה המיתולוגית, דיאנה ורילנד. אני זוכר כיצד התרגשתי כאשר דיאנה ורילנד אמרה "עולם ללא מנומר הוא עולם שלא הייתי רוצה לגור בו". למה התרגשתי? ראשית בגלל שאני מסכים עם כל מילה במשפט הזה, אבל יותר מכך, כיוון שאני עצמי ישבתי על כיסא אדום במרקם קטיפה, לבוש חולצה בהדפס מנומר בגווני אפור שרכשתי בTOPMAN כמה ימים קודם לכן. אני זוכר גם היטב את הרושם העז שהותיר בי הסרט ותחושת ההשראה המשכרת שריחפתי עימה במשך שבוע שלם. במקרה, עבדתי אז בעצמי על הפקת אופנה עבור מגזין אופנה ישראלי (שהיום כבר נחשב להיסטוריה), כך שהתזמון היה מושלם.

"A world without leopards, well, who would want to live in it?" - Diana Vreeland

Models wearing Azzedine Alaïa in American Vogue, 1991, shot by Jean-Baptiste Mondino

גם צוות המעצבים של קסטרו ישב אז באולם והתרשם כנראה לא פחות ממני מרוחה, סגנונה והגיגיה של ורילנד. זה יכול להסביר אולי גם את שפע ההדפסים המנומרים שהופיעו בקולקציית חורף 2013/14 שהציג הבוקר המותג, כחלק מתצוגת האופנה העונתית שלו בביתן 1 שבגני התערוכה, תל אביב. חברבורות גדולות, קטנות, בגווני חום, חרדל, אפור, כחול, אדום, שחור, על שמלות, חצאיות, עליוניות, מעילים לנשים או חולצות מכופתרות לגברים. הדוגמניות והדוגמנים שצעדו על המסלול נראו כאילו נבלעו על ידי נמרי ספארי בקניה ונשארו בחיים רק על מנת לספר לנו על כך בתצוגה. למעשה, שגיב גלעם, המעצב הראשי של בגדי הגברים בחברה, לבש חולצה זהה (באופן מדויק עד לקיפול שבקצה השרוול) לזו שאני לבשתי באותה הקרנה מיוחדת. 

ועם זאת, בניגוד לקולקציות מעונות קודמות שהתאפיינו במקבצים שלמים של דגמים שניתן היה לייחס למותג על אחר, העונה, הדימיון לקולקציות של מותגי העל שמעבר לים בלט פחות. הפעם, נראה היה שיצירת סגנון או "סטייל" ייחודי היה הקו שהנחה את המעצבים בשעה שהרכיבו את הקולקציה. חלקה הראשון של התצוגה התאפיין במה שניתן לכנות "רוק-סטריט-גלאם", סוג של גראנג' מיליטריסטי עם נגיעות נרחבות של פאייטים ובדי לורקס שהשתלבו נהדר עם המנומר. לא משהו שלא ראינו קודם ברשתות האופנה הבינלאומיות המתחרות הקרובות לביתנו, אבל הפעם בצורה מדויקת יותר מאשר בעונות קודמות של קסטרו. בהמשך עלה מקבץ דגמים קלאסיים שכלל חצאיות גבוהות (מאוד), לרוב מנומרות, וסריגים צמריים בגוונים טבעיים שיצרו צללית שאפיינה את סוף שנות החמישים בואך שנות השישים, והפכו למזוהות עם כוכבות הסרטים של היצ'קוק. קולקציות החורף של אלכסנדר מקווין משנת 2005 או של מייקל קורס מ2008, עלו כאסוציאציות. גם הגזרות הקלאסיות והאולטרה נשיות של דיאן פון פירסטנברג (כולל ההדפס המנומר) היו כנראה השראה לקולקציה הנוכחית. בקולקציית גברים, הבגדים שלבשו הדוגמנים על המסלול העלו אסוציאציות לסגנון הפרפ המודרני של טום בראון או לוולגריות המתוחכמת של דולצ'ה וגבאנה.   

תצוגת האופנה של קסטרו לחורף 2013/14

עבור קוראיי שאינם משתייכים לתעשיית האופנה (או לרשימת המוזמנים של האירוע), אציין, כי תצוגת האופנה של קסטרו היא הדבר הקרוב ביותר שיש לנו, בישראל הקטנה, לשבוע האופנה בפאריז או ניו יורק. וזאת, אף על פי ולמרות שכבר ייסדנו שבוע אופנה משל עצמינו. התצוגות של קסטרו עדיין נחשבות לקרם דה לה קרם של האירועים בתעשיית אופנה הישראלית. ובהתאם לכך, רבות מהנפשות המרכיבות את תעשייה זו, מקבלות ומתייחסות/מתלבשות בהתאם – כאשר כלל הברזל היחיד הוא "לא לובשים קסטרו", (כפי שניתן לראות בסיקור "המתלבשים"שכתבתי ואצרתי עבור "פאשן פורוורד"). מה כן לובשים? כל אחד והאאוטפיט היפה ביותר שלו, זה שהוא רק שומר להזדמנות מיוחדת. לי עצמי לקח שבוע להחליט מה ללבוש, וזה כולל צילום והתייעצות בנוגע ללפחות שישה אאוטפיטים שונים שהרכבתי. לא בגלל שזה באמת משנה מה אתה לובש, אלא בגלל שמעטות הן ההזדמנויות שאדם יכול להרשות לעצמו להתלבש ללא כל עכבות. והזדמנויות כאלה יש לנצל בחוכמה.

עדיין, קיים הבדל עצום בין התדמית הגבוהה של התצוגה והסטנדרטים הגבוהים שמפגינים בה צוותי העיצוב של קסטרו, לבין המציאות שהיא ה"אמת" של המותג מחוץ לגני התערוכה. על מדפי החנויות לא תמצאו את השמלות האולטרה-נשיות, המעילים המפוסלים לנשים או מכנסי הווניל בצבע זית לגברים, אלא דגמים בגזרות בסיס ובצבעים "החמים" של העונה או חולצות טי מבדים זולים (כי על מעצבי המותג להתחרות ברשתות האופנה המהירות שפלשו וכבשו את הקניונים כבר לפני כשלוש שנים ומציעות מחירים אטרקטיביים יותר). הבגדים שלובשות הדוגמניות על המסלול ישמשו בהמשך להפקות אופנה וצילומי סטייל שונים- הם נועדו ליצר מפגן יכולת, כוח, הצהרת כוונות והם מהווים מניפסט ליכולות/חזון של המותג. אך בין הכוח לפועל, קיים מרחק של מספר שנות אור. המבחר שיציעו עשרות הסניפים של המותג על הקולבים יכלול מגוון עיצובים בינוניים, שנועדו לקלוע לטעמם של ההמונים. כי חוק ברזל הוא שעל מנת למכור ליותר אנשים צריך לשאוף אל המכנה המשותף הרחב ביותר שבניהם, או במילים אחרות, יש לשאוף אל הבינוני. את רעיון זה ניתן להמחיש באמצעות עקומת הגאוס, שבה השטח הגדול ביותר נמצא במרכז העקומה, באמצע. הרצון להפיק רווחים, ההתמסחרות והמוכנות להקריב עבור מטרה זו כל ערך אחר (חלק ממגמה כלל עולמית) היא גם הסיבה שבגללה האופנה כיום הפכה למשהו הרבה פחות מרגש ממה שהייתה או ממה שהייתה יכולה להיות. 

שבוע האופנה בניו יורק, קיץ 2012

"האמריקאיות ממש למדו איך להתלבש, יש על מה להסתכל", אמרה לי ולחברתי אחת מהיחצניות באירוע השקת מותג הלבשה צרפתי בכיכר המדינה, בעיצומו של שבוע האופנה בניו יורק. מה שיש לי לומר בעניין הוא: כדאי שיאחזו טוב בסגנון הזה, כי איך שזה נראה מכאן, בעונה הבאה העמידו בפניהן מעצבי התפוח הגדול כמה אתגרי סטייל לא קטנים:
עדיין לא ברור כיצד תשתלב פלטת הגוונים העליזה שהייתה פזורה לאורך כל הקולקציות שהוצגו במהלך שבוע האופנה עם אורח החיים הקדחתני והטמפרמנט הציני, הקר והשמרני של הניו יורקרים. צבעוניות עזה של כחול רויאל, כחול בלומרין, כחול פטרול, כתומים, צהוב למונגרס וצבעי פסטל כדוגמת ירוק מנטה, סגול לילך, וורוד מתקתק (כן, הם "שוב אתכם ושוב אתכם ושלום עליכם ועל כל עם ישראל"...) היו צורמים לעין כמעט כמו תצוגת הקוטור של דיור (למעשה, מדובר באותם הגוונים). כתום המרקר הזוהר שבתצוגות של Rag&Bone שימש כאקססוריז ושולב עם צבעים כמו כחול רויאל, תכלת בלומרין ולבן. אותו הכתום, היה לצבעה של חגורת מותן שחתמה יחד חצאית וחולצה באותם הגוונים בקולקציה של פטר סום ומטבעו מירקר את ההקבלה שבין הקולקציות. למרות שיש שיטענו כי מדובר בחזון אחרית הימים, גם אצל מקס אזריה ישבו הכחול והכתום יחד תחת עץ התאנה ונהנו מקולקציה גדושה בכפתנים מפוספסים.

(לחצו להגדלה; מימין לשמאל- אוסקר דה לה רנטה, פרואנזה סקולר, איזק מזרחי, פטר סום, דיאנה פון פירסטנברג, רודרטה, אלכסנדר וואנג, ג'יסון וו)

כמות הפרחים וההדפסים הבוטניים שעל הדגמים השבוע, תפסה את מקומו של טרנד אחר ששמו לא צוין על דפי בלוג זה מעולם מחמת המיאוס, (לא לציטוט: "הקולור בלוקס"). בין אם לאות אבל ובין אם לאות אופטימיות, ציון 10 שנים לאסון התאומים הוביל כנראה מעצבים רבים כל כך, לחלום על פריחת ורדים מלבלבת (פטר סום) או על האור הצהבהב והקורן של החמניות של וון גוך (רודרטי). בהקשר הזה אציין כי הדפסי הפרחים בצבעים הפסיכודליים שעל הדגמים של פטר סום יכלו להיות סמל לעתידה המלבלב של האופנה האמריקאית ולא את אלה שעל המציבה אשר ב"גראונד זירו", אלמלא היו נראים כמו דוגמאות ורדים על בדי ריפוד של ספות משנות ה80. אצל ג'יסון וו, הפכו הדפסי העלים בגווני האפור-שחור-לבן לשיחת היום, אולם מה שהטריד אותי, היו איורי כפות הידיים הקריקטוריסטים בקולקציה שנחתמה במספר שמלות בעלות גזרות טיפוסיות שהושאלו מעולם התפירה העילית. נראה היה כי וו לוקח את עצמו ברצינות ומנסה לספק ללקוחותיו אל זמניות. אולם הידיים השמנמנות הללו שהכתימו לא מעט מהדגמים- הפכו את כל הקונספט לחגיגה של טעם רע. שילוב של הומור זה דבר הכרחי באופנה, אבל למה לעשות זאת על חשבון כרטיס האשראי של הלקוחה? מוטב היה לו להמשיך ולהתרכז במה שהוא יודע לעשות טוב (קרי, שמלות שרד רשמיות לנשות נשיאים שחורות...) ולהתרחק מהניסיון לחקות מעצבים אחרים עם רזומה שופע קולקציות מודפסות בדוגמאות היתוליות (קרי, ג'ילס דיקון).

מוקדש לפתר סום: לא הבטחתי לך גן של שושנים...

קולקציית החורף המוצלחת של אלכסנדר וונג כנראה הכניסה אותו למירוץ מטורף בדרך להמציא את עצמו מחדש. אין ספק שבשלוש השנים האחרונות, הפך וונג, 27, לאחד המעצבים הנחשקים ביותר בתפוח הגדול. הלחץ הסלקטיבי והמרדף אחר שביעות רצונם של הלקוחות, המשקיעים והאימא הטיוואנית שלו (שכיוון שמדובר במשפחת מהגרים, אפשר לראותה ככל אימא יהודיה כשרה גם למהדרין), היה ההשראה לקולקציה. החיים בקצב המהיר של העיר הסואנת קיבלו יצוג בשערן הרטוב של הדוגמניות ובקסדות הפרחוניות שנשאו בידיהן, דוגמאות נצנצים על חולצות פוטבול מטול לבן, מעילי אנורק צבעוניים וחליפות מכנסיים צמודים עד הברך, היו דרכו להמחיש את הרעיון של חיים בעלי קצב מהיר במטרופולין המודרני. הרשתות השחורות (שהופיעו גם אצל Rag &Bone, דרק לם ובאאוטפיט של און טיטל, אותו שלבשה ג'יובנה בוטגויליה בדיוק כשעזבה את תצוגה זו) מעל לבגדים צבעוניים היו נקודת המפתח בקולקציה (לפחות מבחינת המבקרים הקשקשנים). הצעת ההגשה של ונג לטרנד המתהווה הזה לא הצליחה לקלוע לטעמו של כותב בלוג זה: הדוגמניות צעדו על המסלול כשידיהן טחובות בתוך כיסים במכנס ברמודה מרושת ונראו כאילו נכלאו מתחת לאופנוע דוהר שהתרסק על אחד מבתי הכלבו בשדרה החמישית.

מיקל קורס התגלה לצערי גם הוא כאכזבה. הקולקציה שעיצב הייתה ברוח הספארי, אך לא מהאספקט של אנשי העולם המערבי הנוסעים לביקור אקזוטי בסוואנה, אלא יותר כמו אנשי העולם השלישי המבקרים בשמורת טבע שכנה... קורס אומנם מצטיין הרבה יותר בקולקציות החורף שלו כבדרך קבע, אולם הפעם, הרישול שבחירור המכוון של עליוניות קשמיר, האקראיות שבשילוב בין טלאים עשויים עורות שונים בטוניקה רחבה והיעדרו הבולט של הזוהר (הגלאמור) הקורסי המזוהה איתו- הדהדו מהמסלול. כל מה שנותר הוא דוגמניות עם אביזרים גסים וגרוטסקים: תיק שליח מקנבס עם רצועת קרוקודים עבה, חגורות רחבות או סנדלי גלדיאטור מגושמים המגיעים עד הברך. המכנסיים המגוהצים מקולקציות קודמות, פינו את מקומם לדגמ"חים מוכתמים רחבים ומרושלים, חולצות בטיק זרוקות וחסרות סגנון או עליוניות פונצ'ו בצבעי הזית. אין ספק שקורס החל את השנה ה31 שלו בעיצוב אופנה עם רגל שמאל ומעט מאוד דגמים מוצלחים (בניהם בגדי הים, מעיל מעור פיתון, שמלה מודפסת הדוגמת זברה וכפתן מנומר).

חיבתי העזה לג'רמי סקוט, כמעט והביאה אותי להכריז על תת-מדור- דו- שנתי- חד עונתי, שכולו מוקדש למעצב השנון והמוכשר הזה שמוצא את עצמו, מדי עונה, כחלק בלתי נפרד מסיקור שבוע האופנה בניו יורק (אולם בשל אילוצי עריכה, נאלץ לפצוח ולהתחיל את מדור זה רק בעונה הבאה..). אצל סקוט, הבגדים הם אף פעם לא מה שהם נראים, אלא משמשים כשופר לאמירה או רעיון שהמעצב מנסה להעביר לצופה בהם. אפשר לקרוא לזה אופנה קונספטואלית, אולם בניגוד גמור לעבודותיהם של מעצבים אחרים הזוכים לתואר זה, לרבות חוסין שלאיין, מקווין או ויקטור וראלף, והפכו שם נרדף לג'אנר, סקוט הוא המיצוי הטהור של אותו הרעיון, כלומר סוג של הפשטה שלו; וכפי שזכור לכולנו- פשוט הוא למעשה אותו המורכב לאחר שהוסר ממנו כל העודף והמיותר.

לא אכביר בסופרלטיבים על האינטליגנציה וההומור הגלומים בדגמיו של המעצב ומוסווים היטב מתחת למעטה טראשי/זול ואגש ישר לקולקציה: את רוח הקאנטרי והסגנון האמריקאי הדרומי שהקרינו הדגמים היה ניתן כנראה להרגיש גם לאחר הסנפת הספרי שהחזיק את שערן הנפוח והזהוב או הוורוד של הדוגמניות בתצוגה: הוא נאסף לשתי צמות והזכיר את דולי פרטון (לאמריקאים הוא הזכיר את ההלי ביליז... אבל אין לי מושג מה זה). אוברולים מג'ינס דהוי, עליוניות בגזרות מחוכים לגברים ולנשים או מכנסי בוקרים נטולי המפשעה עשויים עור עם דוגמאות הפרה בדווני שחור, לבן וורוד נראו כאילו נלקחו מסרט העוסק במעשייהם של פלוני ואלמונית בערמות בחציר שבחווה מבודדת- אי שם בטקסס. הדפסי משקפי שמש על רקע דוגמאות ורודות או קקטוסים פאליים ירוקים על רקע כתום זוהר היו מפגן ההדפסים מבית סקוט לעונה הנוכחית. חזיות וניל שולבו עם חצאיות מיני, חליפות פרינג', צבעים מטאליים ואנדרי פג'יק שמרו על הקלילות שבתצוגה היחידה בשבוע האופנה בניו יורק שלא לוקחת את עצמה ברצינות, בכלל.
הכל נראה כל כך זול, עד ששוכחים את העובדה כי למעשה, אנשים אמורים ללכת בבגדים הללו- נקודה שרק מעצימה את האירוניה והלעג לעם האמריקאי. כך, בשלב מסוים הופכים העיצובים של סקוט מבדיחה על מישהו לבדיחה בפני עצמם. אין ספק לכך שהם ראויים ביושר לתואר "קונספטואלים".

ג'ולין- פעם הייתי בטוח שזה שיר נבואי שג'ניפר אניסטון שרה לאנג'לינה ג'ולי שגנבה את בראד פיט, אבל הגירסה הזו מבהירה שמדובר בטראש אמריקאי אוניברסאלי. עיצוב תלבושות: פרבל גורנג. איפור ושיער: ג'רמי סקוט. תפאורה: אברהם לינקולן ללינקולן סנטר.

פשוט

השבוע פגשתי את המעצבת דורין פרנקפורט במסגרת מראיון שערכתי עימה עבור המגזין בל מוד. במהלך השיחה, שהייתה מרתקת, ביקשתי ממנה שתעזור לי להבין את הדיסוננס שבין להיות "מעצבת" לבין להיות "מותג". במובן מסויים, התפיסה של דורין פרנקפורט כמעצבת ויוצרת לא עלה בקנה אחד עם "דורין פרנקפורט" הרשת בעלת 24 סניפים הפזורים "מהקיריון ועד אילת (כפי שהיא בעצמה הגדירה את זה), או כזו שמייצאת את פרטיה לבוטיקים ורשתות בכל רחבי העולם. לפרנקפורט זה לא היה נראה מוזר, היא ניסתה להעלות דוגמאות כמו שאנל אבל לי זה עדיין לא הסתדר. בתפיסה שלי האינטימיות שמגולמת במילה "מעצב" המשיכה להתנגש עם ההמוניות המסחרית של המותג, שאנל הייתה דוגמה טובה למסחריות.

(דורין פרנקפורט, קיץ 2011)

אני חושב שחלק ממה שלא הסתדר לי היתיה העובדה שבגדיה של פרנקפורט נראים לי לעיתים "פשוטים", יומיומיים, אולם כאשר חושבים על מעצב, מצפים להרבה יותר מורכבות או "עיצוב". ובכל זאת, למחרת הראיון, הצלחתי למצוא מעצב, שהוא גם סוג של רשת עולמית, שבגדיו הם מעוצבים אבל פשוטים ועדיין מלאי סגנון: מיקל קורס. האסטטיקה העצובית של קורס אומנם שונה מזו של פרנקפורט, אבל יש מעיין הרגשה שבכתב היד שלהם קיים מכנה משותף. יתכן וזו הפרקטיות וההרגשה הטובה שמעניקים הבגדים לאישה שלובשת אותם ואולי זהו הסגנון הכל כך מוגדר של כל אחד מהם והאומץ ללכת איתו עד הסוף.

(מיקל קורס, חורף 2011/12)

את הפאזל, לפחות מבחינת חלק מהאספקטים, השלימה עבורי דמות נוספת, שכמו קורס ופרנקפורט גם אותה אני מעריך במיוחד: אודטה. בטור שלה במעריב (שלפי כל הדיווחים פיטר אותה משורותיו) היא מסבירה באופן כל כך אלגנטי וקוהרנטי את משמעות המושג "פשוט": "כוחה של הפשטות: הערך 'פשוט' שלרוב אנחנו משתמשים בו להקטנה ולזלזול- אינו אלא מיצויו של ה'מורכב', לאחר שהופשט מכל המיותר שבו".

על זה אודטה הייתה אומרת: "כשמסבירים לי לאט, אני מבינה מהר".

עוגות ותפוחים מקורמלים- סיכום שבוע אופנת חורף- 2011/12 בניו יורק

שבוע האופנה בניו יורק הוא לא יותר ממתאבן לא מוצלח המוגש מדי עונה בתחילתו של חודש התצוגות. המסחריות הטרנדית והאופנה ה"בטוחה" שמציעים לנו המעצבים בתפוח הגדול מצליחה רק לעיתים להפוך למרגשת. אבל היום, בתקופה שבה "צו האופנה" הוא "צו השעה", גם שבוע האופנה המנומנם הזה אי שם בצפון ארה"ב מצליח לשאוב לתוכו אנשים. קטי הורין, מהני יוורק טיימס אמרה על כך בגאונותה: "אנשים שהולכים לתצוגות עושים זאת רק בשביל הריגוש שבדבר וההזדמנות לדווח על כך לחברים בטוויטר, ממש כמו שאנשים היו הולכים לסטודיו 54 כדי לאבד את התחתונים שלהם". אני אומר: בשביל אופנה מרגשת, תמיד יהיה לנו את פריז.

(מימין: שמיכות-מיקל קורס, טום בראון, טקון. משמאל: פרוות מהרקות ועד הקרסול-אלטזורה, אלכסנדר וואנג)

אז מה היה לנו: המון פרוות- החל מהרצועות הכרוכות סביב הנעל אצל אלטזורה ועד מוטות המשקפיים אצל אלכסנדר וואנג והמעילים, הפורקה או שכמיות זכו העונה להתייחסות מיוחדת מצד מעצבי ניו יורק. הטקסטיל קיבל את המקום הראוי לו וניתן היה להבחין במפגן של טקסטורות, סיבים, חומרים, פיתוחי בדים ועבודות טלאים ששולבו בקולקציה. הסאטן כיכב שם בגדול, כמו גם התחרות, רוח S'70 וצוארונים גבוהים או מכופתרים. "השמיכות", שבהן דנו בשבוע הגברים מצאו את דרכן גם למסלולי אופנת הנשים בגזרות הקקון של טקון ובדגמים התרמיים של טום בראון. כמו כל עונה, אף סיקור שמכבד את עצמו לא יהיה שלם ללא ההתייחסות לקו המכפלת של החצאית: אם בעונה הקודמת הוא הגיע עד לקרסול, הפעם הוא נעצרה בגובה אמצע השוק. את הדיון במשמעויות האקונומיות-תרבותיות-חברתיות שבדבר, נשאיר לסוזי מנקס. סכמת הגוונים שיצבעו את הקולבים בחורף 2011/12 לפי נתוני חברת פנטון, תכלול את הDeep Teal (כחול בעל גוון ירקרק), Qarry (תכלת אפרפר), צבע הבמבוק (או החרדל) ופטל/Ember Glow- בהם השתמשו בהתאמה 15%, 12.5%, 12% ו11% מהמעצבים שהציגו בניו יורק.

(מימין: דיאן פון פירסטנברג Deep Teal, רודרטה Qarry וצוארונים, ג'יסון וו בבוק ותחרות, פרבל גורנג Ember Glow. משמאל- מאקר ג'יקובס)

הרושם שנותר מהתצוגה של מארק ג'יקובס מסתכם בנקודות שהופיעו על כל פיסת בד רענן בקולקציה וגזרות "הניו לוק" שהודגשו באמצעות בגד ריפוד ירכיים בסגנון ויקטוריאני שנלבש מעל החצאיות. אבל את הרושם האמיתי, הותיר המעצב באמצעות סט התצוגה: קירות אולם התצוגות רופדו בוניל לבן והמסלול היה עשוי מראה שעליה צוירו פסי הפרדה. החשבון: כמליון דולר! אם חשבנו שפסל האריה שהציב קרל לגרפלד במרכז קולקציית הקוטור של שאנל לפני כמה עונות היא מגלומניה לשמה, גילינו הפעם שהוא חולק את "תאו המרופד" עם עוד כמה חברים... מקורות המימון הם כמובן תאגיד LVMH והשאלות העולות הן מה יוצא לכל הנוגעים בדבר ממפגן הכוח והיכולת הזה מעבר להיותו טיעון התומך בטענה של הורין? ומדוע הופכת האופנה לשולית בכל הסיפור?

(Buttercreamish & Poodley-מתוק אבל ממש לא דביק, איזק מזרחי)

אייזק מזרחי היה ה"זק פוזן" של האופנה האמריקאית בשנות ה90 המוקדמות, תקופה שבה להתאים נעל לתיק ולק לאודם היה ה"בון-טון". בתחילת העשור הקודם, הוכנע מזרחי ע"י משברים כלכליים וכך גם קו הסמי-קוטור שייצר. היום, רבים מכירים אותו בזכות הטוקשואו שהנחה ומזהים את עיצוביו הודות לקולקציות שעיצב עבור ליז קלייבורן וטארגט. העונה, הציג מזרחי קולקציה שהייתה כמו "בונבון בחתונה מרוקאית", השמלות שעוצבו ברוח מינימליסטית בתוספת אלמנטים גרפיים כמו פפיונים מוגזמים ושרשראות עיטורי בארוק ברוח מודרנית. הדגמים הוצגו לצד עוגות 3 קומות שעוצבו ברוח השמלות. כלבי הפודל שנצבעו גם הם בגוון הבגד, היו תוספת שהזכירה את הקסם הזול של שנות ה80. העיצובים עצמם: מכנסיים צרים באורך הקרסול, שמלות שיפט בנפחים מעניינים עשויות מבדים מרופדים ומעילי פרווה בצבעים בוהקים, כולם אלגנטיים ומלאי חן. רק דמיינו כמה נפלא יהיה אילו המארחת של מסיבת הקוקטייל באפר-איסט סייד תופיעה לבושה בשמלה שתואמת העוגה שתואמת את הפודל...

(אמריקנו- מימין מיקל קורס, משמאל דונה קארן)

העתקות הפכו לאחרונה ל"מטבע העובר לסוחר", או יותר נכון "גזרה גנובה העוברת לתדמיתנית ולעוד תדמיתנית ולעוד תדמיתנית"...דיאן פון פרסטנברג עשתה איב סאן לורן מהתקופת ריב גוש וטבלה במעט ג'וצי ולואי ויטון מהעונות האחרונות, דונה קארן (שהפתיעה אותי לטובה) כיבדה באמצעות הקולקציה שלה את העיצובים של אלבר אלבז ללנוון, ממש כפי שעשה דרק לם בכמה מהשמלות שהציג ומקס אזריה רכב על השראת הסייסות של הרמס. הקולקציה של אלכסנדר וונג (שהייתה בין המוצלחות השבוע) התכתבה עם קולקציות של טום פורד לג'וצי מחורף 2001, 2002 ו2004 ואילו השפה החדש של פרבל גורנג (שהורין מספרת כי הצפייה בה הייתה כמו לקבל משב רוח חם היישר אל הפנים, מאדם שמעולם לא פגשת קודם) דיבר בדיוק באותו הניב של זק פוזן. מיקל קורס שחגג 30 שנה של עיצוב, יצר כרגיל קולקציה שהזכירה לכולם כיצד הפשטות שבעיצוב הספורטיבי שלו מיקמה אותו בראש המעצבים הוותיקים בניו יורק. שנות ה70 והימים בהם עיצב בסלין, לא פחות מהקולקציות האחרונות של פובי פילו לסלין (בעיקר חורף וקיץ 2010)- השתקפו כולם מבעד לדגמים

(ג'רמי סקוט כינה את הקולקציה שלו "Candyflip", מילה המתייחסת ללקיחת אקסטזי וLSD ביחד ע"פ תרבות הרייב של שנות ה90)

עבורי, כוס המים שהוגש לאחר הנגיסה מהתפוח המקורמל והדביק שניתן לכנותו "שבוע האופנה בניו יורק"- הייתה התצוגה של ג'רמי סקוט. סקוט יוצר מדי עונה דגמים האוצרים בתוכם מחאה, בגדים שמעבר להיותם כסות עליונה לגוף, משמשים כערוץ להעברת המניפסט של המעצב. הקונספטואליות והשנינות של סקוט גורמים לי לאהוב אופנה לא פחות מאשר המורכבות, היצירתיות ודקדקנות שבבגדי הוט קוטור (למרות המרחק בין שני הז'אנרים). העונה, בחר סקוט להעמיד בספק את גיבורי התרבות שלנו: שמלת פייטים עם סמל הS של סופרמן הוחלף בסימן שאלה, הסמל הרשום של "קוקה קולה" הפך לכתובת "GOD" שהודפסה על פוטר גברי או שמלת מיני אדומה. הגראנג' הטראשי של שנות ה90 כרגיל גם הוא היה שם ואפילו "קלולס", קפצה לומר שלום דרך כמה בגדים. דגם מהקולקציה של פראדה לקיץ 2011 קיבל במכוון ראינטרפרטציה זולה ברוח המנגה היפנית, כולל פרוות שועל בצבע זרחני שנראתה כמו בובת ילדים (אזכור לזנבות השועל מאותה הקולקציה של פראדה שהפכו לטרנד לוהט עוד בטרם הגעתם לחנויות). גם קולקציית "מארק של מרק ג'יקובס", D&G, קסטלבלז'ק ואפילו ג'ילס דיקון- כולם קיבלו מחווה גרוטסקית שיצרה אמירה בוטה ומשעשעת.

אם נסכם, אייזק מזרחי הפך את הקיטש הטראשי שב"מצ'י-מץ'" למשהו שלגמרי הייתי מאמץ, סקוט הצליח להפיק הרבה משמעות בחוסר מקוריות, דונה קארן עשתה נפלאות למרות שהשאילה רעיונות והרפרנסים אצל מיקל קורס לא הצליחו להרוס.

מי בא לזארה? שמעתי שהגיעו העליוניות עם איורי הקופים והבננות.

Press those pants

שנות ה90 טבעו את הצרוף "ג'ינס וטי-שרט" כמילה הנרדפת האולטימטיבית ל"קז'ואל". במשך כמעט שני עשורים (למרות שאפשר לכלול גם את שנות 80), דנים הפך לבד היחיד שאנחנו מכירים. הוא פרקטי, עמיד ודורש מינימום טיפוח, פשוט לזרוק למכונה, לתלות על חבל כביסה ו- DONE. אבל כך גם המומנטום של הצרוף הזה, DONE.

(סטלה, דונטלה, קורס חורף 2010, קיץ 2006, חורף 2008, בהתאמה)

תצוגת חורף 2010 של סטלה מקרטני הוכיחה שאפשר גם אחרת. מכנסי העיפרון הצרים והמגוהצים למשעי שהוצגו יחד עם שריגים בצבעים נטרליים של אפור או בז' ונעלי עקב מחודדות- היו למעשה כל מה שאנשים מתכוונים אליו כשהם אומרים "ג'ינס וטי-שרט". אבל גינס לא היה שם, גם לא טי שרט. מקרטני הציעה את חלופה המתוחכמת לנונשלנטיות ולנוחות הגלומה בגינס וחולצת טריקו, בתוספת האלגנטיות של מכנסי בד, החן שבמכנסיים באורך הקרסול והאיכות של הקשמיר בשריג העליון. המונוכרומטיות הייתה גם היא חיונית ליצירת מראה "כובש אך לא מתאמץ".

( Pre-Fall 2011, Balenciaga, Jil Sander, Michael Kors)

ואם במכנסיים בגזרת עפרון עסקינן, אינני יכול שלא להתייחס לקולקציה שהציגה דונטלה וורסצ'ה לקראת קיץ 2006. פריטי המפתח בה, לפחות עבורי, היו אותם המכנסיים המוצלחים. זה נכון, מדובר בפריט קלאסי מהמלתחה הנשית, אבל בקונטקסט הנ"ל, הם התקבלו כהברקה מרעננת ובלטו על רקע שלל הבדים המודפסים, השיזוף והפן החלק שלשערן מלא התוספות של הדוגמניות או התיקים בעלי אבזמי הזהב האימתניים. העוצמה ששידרו המכנסיים על המסלול, לא נפלה מזו של שמלות הערב עם השסע העמוק או המחשוף הנדיב שקנו את שמו של "ורסצ'ה". מיקל קורס הציג בקולקציית קדם חורף 2011/12 שלו מכנסיים מאותו הז'אנר- לייט'S 60-ארלי S'70. קורס עשה זאת כבר בעבר ולימד אותנו ש-'S60 נראה טוב גם במכנסיים, נטול שמלות נפוחות וצרות מותן בגזרת A. התצוגה המוצלחת ההיא, שאבה השראה מסגנון הלבוש באותו העשור עוד לפני שהתחלנו לכנות אותו "מד מן סטייל".

(Pre-Fall 2011, Celine, Lanvin, Givenchy)

כמו קורס, גם מעצבים רבים אחרים, שילבו בקולקציות הקדם חורף שלהם לשנה הבאה הצע רחב של מכנסי עפרון בעלי כפל בחזית, חד כחוד הסייף. המשמעות: מדובר בטרנד. אי לכך ובהתאם לזאת, אני מציע שנתחיל להיערך בהתאם. מכיוון שלרובינו אין מושג כיצד ליצור את אותו מראה קריספי- זוויתי ורענן בקדמת המכנס שלגופינו, אני רואה בסרטון המצורף שיעור לחיים, "טיפ אודטה". אגב, על גברים זה גם נראה מציין. אחרי הכל, אנחנו לבשנו מכנסיים קודם (עוד "הארת" אגב: כשזה מגיע לגברים, יש לנקוט משנה זהירות בנוגע לאורך...).

אפשר להתחיל לחמם מגהצים...

יומני הפילנטרופית

רובן לא עשו את כספן בעבודת כפיים, אך הן משכילות לעשות בו את השימוש הנכון. כן, הפילנטרופיות, אותן נשים שנולדו למשפחה הנכונה או נישאו לאייל נפט או ספנות מצליח וקיבלו לידן יפויי כוח לעשות בחשבונו כשלהן. אחרות, התאלמנו או התגרשו מבכיר משק זה או אחר, אולם בל נשכח את המעטות שעשו זאת בזכות עצמן.

(מימין: הפקה של ווג האמריקאי, גליון מאי, בהשראת "ניו יורק סושיאל קלאב". משמאל: ביאנקה בלטי, להרפרס בזאר ספרד, גליון ספטמבר, בהפקה השואבת השראה מהריץ ביץ')

הממון והאמצעים הם שאיפשרו להן לעסוק ולקדם את אשר הן אוהבות, בין אם זה הסיפריה הציבורית בניו יורק או האופרה של פירנצה. הן עומדות בראש עמותות המגייסות כספים עבור נזקקים או פועלות עבור מציאת תרופה למחלות חשוכות מרפה. את זכל זה הן עושות לבושות בפריטים המובחרים ביותר שניתן לרכוש בחנויות הכולבו היוקרתיות כדוגמת הרווי ניקולס בלונדון או סאקס פיפט אבניו בניו יורק. הכל נוסף כמובן לאוסף שמלות וחליפות ההוט קוטור שהן מטפחות.

(מימין לשמאל: אוסקר דלה רנטה קיץ 2011, מוסקינו ריסורט 2011, "The Chanel Suit", "חבורה עם טעם של פעם" בשנות ה60 בפאריז, The Chanel herself)

את הסיגנון אתם ודאי מכירים; חצאיות עיפאון באורך ברך או חליפות טוויד של שאנל בצבעים פאסטליים. מעילי קשמיר ברכיסה כפולה או בלאוס שיפון בצבעי אבן או משי סאטן בהדפסים צבעוניים. המתכון הוא פשוט, את הכל יש לטבל בהרבה תכשיטי חוליות מזהב, בנוסח דונטלה ורסצה או דיאן וון פירסטנברג לה. שטרן, להוסיף קורטוב נדיב של פרוות, קמצוץ פנינים ולמרחיקי הלכת, יהלומים שחורים. הדפסים מנומרים ותכשיטי הנמר של קרטייה יוסיפו חריפות מפולפלת לכל המראה.
את הכל יש להגיש בליווי נהג צמוד, משרתת, מנקה, מבשלת ועוזרת אישית, עדיף יחד עם פודל ננסי ולבנבן או דוברמן אימתני העונד קולר כסף כבד. אם כמוני, גם אתם כבר בניתם את תוכנית 3 השלבים שלכם לכיבוש "טאון האוס" בשדרה החמישית בניו יורק ויכטא על חשבון הברון, איפה תבזבזו את כספי הפילנטרופיה שלכם?

(הן אוהבות פסטלים. הצבע, לא המזט! מימין לשמאל: לואי ויטון ריסורט 2011, נינה ריצי pre fall 2010, בלומרין חורך 2009, מועדון הפילנטרופיות יצא הפעם לאירוע התרמה באחד הגנים בניו יורק)

מיקל קורס הוא אופציה ראויה לחובבי הסגנון האמריקאי הקלאסי. שפע של שמלות שיפט, מעילי פרווה ומשקפי טיסים. הוא שואב השראה מג'קי אונסיס וסגנון הפרפ עם השפעות אקזוטיות, שיבטיחו לכם מקום כבוד ברשימת המתלבשים הטובים. אוסקר דלה רנטה, יכול להיות תרגום נאמן למילים "אולד סקול גלמור", על פי המילון האופנתי של נשות המעמד הגבוה. אם ברשימת הקניות שלכם מופיעים סופרלטיבים כדוגמת איכות, אלגנטיות סולידית, טקסטורות עשירות ויופי אל זמני, דלה רנטה הוא המקום עבורכן. אם קיבלתן את התואר בתורשה מסבתא, אוסף חליפות השאנל יגיע "בילד אין" בתוך הצוואה. אם לא, אפשר תמיד לסמוך על קרל לגרפלד שידאג לאינטרפרטציה ההולמת עבור הדור המודרני. עבור חובבות השיק האירופאי, או ה"יורו טרש", כפי שיקרא בפי נשות הפנטהאוז בשדרה החמישית; ג'יבנשי, YSL, דיור, פראדה, פנדי או אזדין אליה, הן האופציות המועדפות על מנת להכנס למסיבות הקוקטייל הנכונות.

(מימן לשמאל: דולצה וגבאנה חורף 2010, לאוי חורף 2010, אוסקר דה לה רנטה, מיקל קורס, חורף 2009, דה לה רנטה 2010)

על הפיסקה המתיימרת להחזיר אותנו למציאות, אני מוותר, מתוך תקווה שכולנו נמשיך לחיות בעולם ורוד יותר, של וולה, משרתים, לנצ'ס וברנצ'ס, בוק קלבס וקלב סנדביצ'ס. כי מי יודע, אם תהיו ילדים טובים, תוכלו גם אתם לראות את.... החיים הטובים.

מעכשיו, לא רק ירושלים היא של זהב

המגמה העכשוית באופנה, אם אפשר לפרוט אותה בצורה מג'ורית וכוללנית, היא ללכת על הפשוט, המינימליסטי. לא עוד העיטורים המצועצעים וההדפסים הצעקניים. כיום, מעצבים נוטים לסגנון מינימליסטי ומעודן יותר, ששם דגש על גזרות קלאסיות, שילובי בדים, מרקמים וצבעים מעניינים. הרדיקליות של ריק אוונס או גרת' פיו מתאפיינת גם היא באיפוק מסוים, וגישה אגרסיבית פאסיבית למה שיכול היה להראות פאנק קיצוני בשלהי שנות ה70. כמובן שרוברטו קואלי ישאר תמיד קואלי, וגם גליאנו, רצוי שלא ישתנה, אך בהחלט ניתן לשים לב למיתון המסוים שבסגנון הקולקטיבי.

(מימין לשמאל: מיקל קורס, דילו לורן בראלף לורן, מוסקינו, מרק ג'יקובס, בלמן)

לכן, העובדה כי מעצבים רבים בחרו ליצור שמלות זהב הפתיע אותי. את בגדי הזהב אנחנו מזהים יותר עם כוכבות הוליוודיות בשנות ה40-50', כאשר האופוריה שלאחר המלחמה הביאה לשחרור כל רסן ויצרה סגנון חיים, ובהתאם לכך גם סגנון לבוש, ראוותני ופזרני. הסדרה "שושלת" או "דאלס" שתיהן מיד קופצות כשחושבים על זהב, ודמותה של ג'ואן קולינס לבושה בשמלה זהובה בעלת שרוולים נפוחים מיד מהדהדת ברקע. שנות ה80', אותו עשור הזכור לשמצה בשל האופי המצועצע של הבגדים שאפיינו אותו והעדר התחכום שבהם היה רווי בזהב חסר טעם.

(מימין לשמאל: פיליפ לם, לנוון, רושס, איזק מזרחי, אלקסנדר וונג, אמיליו פוצי)

בעונה זו וגם לזו שאחריה, מעצבים רבים חזרו לעצב שמלות זהובות, חלקן משריגי מתכת של ממש. השמלות הללו כל כך תלושות שנראה כאילו אנה וינטור חברה לטים גאן בספיישל של "פרויקט מסלול- החיים האמיתיים" והציבה למעצבי העל את האתגר לעצב שמלות זהובות בסגנון חופשי המאפיין אותם אישית. אותה נהיה לזהב אינה ברורה לי. אולי זה התגובה הפרדוקסלית למיתון ואולי מעין ניסיון ליצור עתיד חדש באופן של "דמיון יוצר מציאות", כיוון שחוץ מהאוסקר ואולי הגאלה של מוזיאון המטרופולין (יום שני שעבר), אין לאן ללכת איתן. מצד שני, גם אותן זקנות, המוכרות לנו מגן העיר או בתי קפה ישנים, אוהבות את הפריטים המוזהבים והצעקניים, אולי כדי להאפיל על זקנתם ולהסיט ממנה את תשומת הלב. נעלי גולדה מזהב, היו הפריט שהייתי מאמץ לחיקי לו הייתי עלמת חמד בת 16.
יש בזה קטע...
יום ירושליים שמח:)

אופנה לכבוד 62 שנים למדינה...

חקי הוא הצבע הישראלי ביותר, כמעט צבר... דמות החלוץ זהוב הבלורית ותכול העיניים העומד על תל ואת חפירה בידו- מצטיר כך בתודעתנו הקולקטיבית. לבוש תמיד במכנסי חקי קצרים החושפים את רגליו השריריות וחולצת כיסים, גם היא בצבע חקי עם שרוול קצר המבליט את שריריו הארוכים.
מדוע נבחר דוקא החקי כצבע הבסיס במדי חיילים, פועלי שדה או חוקרי טבע? אולי בגלל התכונה הנמוכה שלו לסופג את חום השמש (בניגוד לצבעים כהים) ואולי כי הוא משתלב באופן כל כך פסטורלי עם הנוף המדברי הארץ ישראלי והדיונות שטופות השמש. לא סתם מהווה צבע התכלת, צבע שמיים בהירים, שילוב מנצח יחד עם החקי למי שמונוכרומטיות היא קצת יותר מידי בשבילו (למרות היותה עדכנית מבחינה אופנתית). החקי, בתור טוטאל לוק, מעלה בי אסוציאציות מהחוויה שלי בצופים, שהייתה קצרה אך מייצגת והותירה חוויות רבות בזיכרוני.

(פיליפ לים, סלין, סלין, קלואי)

בהווה החקי מקבל אינטרפרטציה חדשה. שתי המעצבות שהשכילו והבריקו בעיצובים בצבע הקלאסי הזה הן כמובן פבי פילו לסלין וחנה מקגיבון לקלואי (השניה הייתה אסיסטנטית של פובי בסלין טרם פרשה במטרה לטפח את התא המשפחתי). חצאיות כותנה קצרות או מכנסיים רחבים וגבוהים, שכמיות בגווני שעם והרבה הרבה פריטי עור בצבע "קפה או לה" הקרוב לצבע החקי. בד הכותנה, ממנו עשויי בגדי החקי היותר מסורתיים, צמא תמיד לגיהוץ. למעשה, ללא מגהץ קיטור ועבודת פרך טרם היציאה עם בגדי החקי מהבית, יהיה מאוד קשה ללבוש בגד בצבע חקי בגאון (למעט היוצאים מהכלל, אבל לרוב, חקי מקומט יהיה נטול שיק).

(דרס ון נוטן, גוצ'י, פראדה, מיקל קורס)

עוד נציג במשפחת הצבעים הזו, גם הוא בעל פוטנציאל להתאקלמות קלה בישראל הוא צבע ה"קאמל", הגמל. את הקאמל ראינו לראשונה אצל דרס ון נוטן בחורף האחרון, בדגם מעיל צמר עליון מגושם שנראה כמו חלוק רחצה, אבל בחורף הבא, מעיל בצבע גמל הוא בגדר "מאסט". מפראדה דרך מייקל קורס, גוצי וסטלה מקרטני, אצל כולם בלט צבע "ספינת המדבר" המזוהה גם עם חברת סיגריות. החקי עדיין היה שם.
הגברים, שלרוב אינם זוכים להשתתף בחגיגה, לא נשארו הפעם מקפחים: אין כמו מכנסי הצ'ינו הקלאסים, כחלק מהמראה ה"פרפי", המופיעים בכל קולקציה אפשרית כמעט. אקנה, דיסקוורד, ברברי ועוד, כולם שילבו את החקי, בין אם זה במראה הספנות, עם חולצות המרינייר או המראה מכנסי הקמפינג הקצרים שהציעו דיסקוורד. ואצל מייקל קורס, מראה הלוחם מימי הביניים זכה לאינטרפרטציה מודרנית בעזרת שריגים עבים וצעיפי צמר רחבים במיוחד.

DITOR'S NOTES:
ולפני פיזור, הערה קטנה: דיון בצבעי כחול לבן יהיה קצת בנאלי מידיי בשבילי, ובכל זאת, הינה שני דגמים מתוך התצוגה של סלין, כחול ולבן, כצבע הדגל. עוד דגם אחד, פרי מוחה הקודח של מקגיבון לקלואי, המזכיר בצורה מובהקת טלית, גם היא קשורה לדגל ישראל כמקור השראה לעיצוב הנבחר (אולי אפילו יותר, בתור היותה סממן תרבות יהודית).

תשתדלו לשמור על החקי נקי ב"ברביקיו" (לא מנגל) של היום...
חג עצמאות שמח!

משלטי החוצות לשמלות בוהקות- הניאון מכה בנו כמו ברק!

לחורף הבא, החורף הראשון בעשור השני של האלף השני, במתכננים לנו חזאי האופנה ומעצבי העל את "הנאון" כצבע אחיד, כמוטיב מרכזי בפלטת הצבעים שתוצע בין מרכולתם. אומנם, טרנד הנאון כבר אינו "הילד החדש בכיתה", ופגשנו בו לפני כשנתיים, בקולקציות של מעצבים כמו דולצה וגבנה בשילוב עם שחור או בנגיעות עדינות בקולקציה של פרנקי מורלו, וקוואלי. אבלהפעם, מדובר בניאון "פר אקסלנס". ניאון צבעוני, אז, שאינו מסתתר מאחורי צבעוניות רגועה יותר או בביטנת המעיל. הפעם הוא פורץ במלוא "זרחניותו" לחזית הבגד, מכף רגל ועד ראש.
חוסיין שליין כבר צבע בזהירות כמה שדיים או פאנלים בשמלות שהציג בעונה הקודמת, שנחשבה והתפרסמה כמהפכנית, מסחרית ופורצת דרך. גם צבע הפוקסיה, אומנם לא באפקט הניאוני, אלא הוריאנט האטום יותר ליווה אותנו למשך כשתי עונות, וכמה חורפים בצורה בולטת כמעט בכל פינה. גם כחול הניאון שבא כמו הפוקסיה כצבע בודד כל פעם בנפרד.

הפעם מדובר בגל חדש ששוטף אותנו, נועז, חזק, בוהק, שלא מתנצל או מתחסד. הניאון מוצג לנו ערום ועריה כמוקד מרכזי במלתחה. הניאונים- צבעים זרחניים ובוהקים כולם, ללא יוצא מהכלל, מצאו את דרכם לקולקציות האחרונות.
וכך, מותגים שנחשבו לסולידיים, או כמכוונים לקהל יעד מבוסס, עמיד ובוגר יותר כמו בלנסיאגה, יצאו בקולקציות חסרות בושה שכללו את הניאון כצבע מרכזי. הניאון הירוק והצהוב שולבו במכנסי נילון, וניל או גומי. גם מיקל קורס, הציג קולקציה עם כתום ניאון לעונת החורף הנוכחית. אצל צמד האחים הקנדי, דין ודן, הלוא הם Dsquared², הניאון נוצל עד תום: על כל גוניו והוריאציות האפשריות. הוא הופיע במעילי טרנץ, שמלות הולטר, בסגנון מרלין מונרו ומכנסונים שובבים.

אצל Proenza Schouler, הנאון השתלב היטב עם השראה מנערי הגלישה בקליפורניה ומוטיב הדגים הזרחניים ממצולות הים שהיו ההשראה לקולקציה שלהם. נוצות צבועות צהוב ניאון וחולצת ליקרה ספורטיבית הפכו לאוטפיט הבולט והכובש ביותר בקולקציה שלהם. גם דונטלה ורסצה לא הסכימה לשבת על הגדר, וצללה למעמקי הניאון עם שלל גוונים- סגול, כתום, צהוב, ירוק. ג'יילס דיקון הפתיע בקולקציה צעירה ומחשמלת עם שלל פריטים בגוונים אלקטרים וניאונים. אולי זה היה החשמל שבאוויר ששכנע את דפני גינס, אשת החברה יורשת המיליונים ואספנית הקוטור לפתוח לו את התצוגה על המסלול.
יתכן ומגמה נובעת מהצורך בקדמה, מעין רצון לחדש ולאתגר את הצרכן האופנתי. אולי זה ניסיון להוסיף רעננות וברק למלתחה שבאונות האחרונות התאפיינה באפורים, שחורים וכחולים כהים. מה שבטוח, ה"אגודה למלחמה בתאונות הדרכים" תמות על הטרנד הזה.

קולקציות התכשיטים ה"חמים" לחורף 2009-2010

אחרי החמסין של היום, אפשר לומר בוודאות שהאביב כבר כאן, ותכף נעבור לקיץ הישראלי החם הלח והמתיש. אז רק כדי שתהיה לנו תקווה להיאחז בה בציפייה שהקיץ יעבור, ואחריו יבוא שוב החורף, ואיתו כמה קולקציות תכשיטים יחודיות. בהתבוננות בכמה מהקולקציות לחורף 2009-2010, היה נראה כאילו התכשיטים שענדו הדוגמניות היו הכוכבים האמיתיים על המסלול.
התכשיטים בעונה זו התאפינו בקנה המידה העצום שלהם והפרופורציות המוגזמות.

ב Lanvan , קווארצים ענקיים שולבו עם דיסקיות וגלילים מזהב, יחד עם מתכות מושחרות אחרות לצד חרוזי ענק דמויי פנינים. חישוקי מתכת וקולרים עבים מחומרים נוקשים בשילוב אבני קריסטל גדולות מימדים ליפפו את צוואר הדוגמניות. התכשיטים הוסיפו בדיוק את מידת הנוקשות והגסות שהתנגשה עם הבגדים הפיוטיים והנשיים שנתפרו באלכסון כדי שיראו כאילו נשפכים על גוף הדוגמניות. כך, נוצר מראה מלא שיק: אסרטיבי, מלא במעין נונשלנטיות המצפצפת על הפרופורציות של כללי העיצוב והופכת את הוולגרי לפרקטי, מודרני, ייחודי וקסום. חגורות- אולי לא נכנסות להגדרה של תכשיטים, אבל יתכן והאקדמיה ללשון תשקול זאת מחדש במקרה של ג'יוונשי. בתצוגת בית האופנה הצרפתי- החגורות כאילו קפצו מהבגדים ומשכו את מירב תשומת הלב. קשה היה להתעלם מעבודת המחשבת של אבני הקריסטל, הצורות הגאומטריות הקלאסיות והאבזם המעוטר, שהזכיר אות מלכותי, בסגנון אותם אותות אצולה או גבורה שמשפחות המלוכה נוהגות לענוד על סרט סאטן הנתלה בין הכתף למותן הנגדית.

גם ב-Miu Miu, הצליחה מוצ'יה פראדה להגדיר מחדש את המוסכמות לגבי תכשיטים, כאשר עיטרה גרבים באבנים, פייטים וחרוזים בצבעים, צורות ואפליקציות שונות. שילוב הפייטים הפרחוניים, אפליקציות האבנים והקומפוזיציות השונות של דיברי סיכה יחד עם עבודת הנמלים שהושקעה בתפירתם הידנית על גרבי צמר עבות: יצרו פריטים יחודים במינם, מלאי ניגודים ומעוררי עיניין. העיטורים השונים פלשו גם לבגדים ולנעלים כאילו היו המשכם הישיר. בין השרשראות שנכללו בקולקציה, היו ענק קשקשים מוזהבים או ענק עץ בשילוב מעין דיסקיות קשקשים וחרוזי זהב, שהשלימו את ההרגשה של הניאנדרטליות (או ה"אדם הקדמון") והחזרה לפרה-היסטוריה- ששלטה בקולקציית הבגדים.

מעצבים אחרים המשיכו לעשות את המובן מאיליו: Michael Kors לדוגמה, הציג שרשראות דמויות שלשלאות עשויות חוליות עבות וגסות מכסף וזהב, ממש כמו אלה שעיצבה עמיתתו, דיאנה ון פירסטנברג לH. Stern. קורס, יצר בעזרת תכשיטים אלה תחושת שפע ועושר וכנראה יעד אותם עבור הלקוחה האמריקאית העשירה שתזכה לכינוי "ריץ ביץ" בפי העוברים והשווים ברחוב או מהזבניות בקולבו. Marc Jacobs עיצב עבור Louis Vuitton קולקציית תכשיטים שכללה שרשראות עשויות מלולאות של מעין גלילים קצרים ותליון מנעול שעליו חרוטים ראשי התיבות של המותג. החומרים מהם היו עשויות השרשראות, שדמו לקישוטים אותם אנו תולים בסוכה, היו זהב או חומר פולימרי ורוד, שעליו שובצו אבנים שחורות שחתכו כמו ניטים או פנינים עדינות. התכשיטים ועיצובם הבליטו (או אולי אפילו שילבו בתוכם) את הניגוד בין זול ליקר, ילדותי מול בוגר, פאנק- רוק מול פראפי.

(שרשרת אבנים, שרשרת חרוזים מאורחים של Tom Binns,צמיג של Dior Fine Jewelry, ושני ענקים של Miu Miu.)

Tom Binns, כהרגלו, הציג בקולקציה שלו לחורף הבא תכשיטים "יפים", "קלאסיים" בשילוב של זהב ואבנים יקרות בלל צבעים. אהבתי במיוחד קולר העשוי מחרוזי זהב מאורכים, שנראה כמו שרשרת עצמות שתענוד קניבלית אופנתית במיוחד.
גם ב Dior Fine Jewelry, בניהולה האומנותי של Victoire de Castellane.. המשיכו בקו התכשיטים המרהיב בצבעוניותו ובחומרי הגלם המשובחים והיוקרתיים שלהם המשולבים בתכשיטים מעט מצועצעים אך מקסימים כבאגדה מופלאה.

אומנם אנחנו בינתים נחזור לשרב הכבד שלנו, בציפיה שישבר עד הערב ואם עדיין חם לכם, דמינו את המגע הקפוא של המתכות שבתכשיטים הקרים והיקרים הללו כאשר הן נוגעות בעור גופכם הלוהט....