עוגות ותפוחים מקורמלים- סיכום שבוע אופנת חורף- 2011/12 בניו יורק

שבוע האופנה בניו יורק הוא לא יותר ממתאבן לא מוצלח המוגש מדי עונה בתחילתו של חודש התצוגות. המסחריות הטרנדית והאופנה ה"בטוחה" שמציעים לנו המעצבים בתפוח הגדול מצליחה רק לעיתים להפוך למרגשת. אבל היום, בתקופה שבה "צו האופנה" הוא "צו השעה", גם שבוע האופנה המנומנם הזה אי שם בצפון ארה"ב מצליח לשאוב לתוכו אנשים. קטי הורין, מהני יוורק טיימס אמרה על כך בגאונותה: "אנשים שהולכים לתצוגות עושים זאת רק בשביל הריגוש שבדבר וההזדמנות לדווח על כך לחברים בטוויטר, ממש כמו שאנשים היו הולכים לסטודיו 54 כדי לאבד את התחתונים שלהם". אני אומר: בשביל אופנה מרגשת, תמיד יהיה לנו את פריז.

(מימין: שמיכות-מיקל קורס, טום בראון, טקון. משמאל: פרוות מהרקות ועד הקרסול-אלטזורה, אלכסנדר וואנג)

אז מה היה לנו: המון פרוות- החל מהרצועות הכרוכות סביב הנעל אצל אלטזורה ועד מוטות המשקפיים אצל אלכסנדר וואנג והמעילים, הפורקה או שכמיות זכו העונה להתייחסות מיוחדת מצד מעצבי ניו יורק. הטקסטיל קיבל את המקום הראוי לו וניתן היה להבחין במפגן של טקסטורות, סיבים, חומרים, פיתוחי בדים ועבודות טלאים ששולבו בקולקציה. הסאטן כיכב שם בגדול, כמו גם התחרות, רוח S'70 וצוארונים גבוהים או מכופתרים. "השמיכות", שבהן דנו בשבוע הגברים מצאו את דרכן גם למסלולי אופנת הנשים בגזרות הקקון של טקון ובדגמים התרמיים של טום בראון. כמו כל עונה, אף סיקור שמכבד את עצמו לא יהיה שלם ללא ההתייחסות לקו המכפלת של החצאית: אם בעונה הקודמת הוא הגיע עד לקרסול, הפעם הוא נעצרה בגובה אמצע השוק. את הדיון במשמעויות האקונומיות-תרבותיות-חברתיות שבדבר, נשאיר לסוזי מנקס. סכמת הגוונים שיצבעו את הקולבים בחורף 2011/12 לפי נתוני חברת פנטון, תכלול את הDeep Teal (כחול בעל גוון ירקרק), Qarry (תכלת אפרפר), צבע הבמבוק (או החרדל) ופטל/Ember Glow- בהם השתמשו בהתאמה 15%, 12.5%, 12% ו11% מהמעצבים שהציגו בניו יורק.

(מימין: דיאן פון פירסטנברג Deep Teal, רודרטה Qarry וצוארונים, ג'יסון וו בבוק ותחרות, פרבל גורנג Ember Glow. משמאל- מאקר ג'יקובס)

הרושם שנותר מהתצוגה של מארק ג'יקובס מסתכם בנקודות שהופיעו על כל פיסת בד רענן בקולקציה וגזרות "הניו לוק" שהודגשו באמצעות בגד ריפוד ירכיים בסגנון ויקטוריאני שנלבש מעל החצאיות. אבל את הרושם האמיתי, הותיר המעצב באמצעות סט התצוגה: קירות אולם התצוגות רופדו בוניל לבן והמסלול היה עשוי מראה שעליה צוירו פסי הפרדה. החשבון: כמליון דולר! אם חשבנו שפסל האריה שהציב קרל לגרפלד במרכז קולקציית הקוטור של שאנל לפני כמה עונות היא מגלומניה לשמה, גילינו הפעם שהוא חולק את "תאו המרופד" עם עוד כמה חברים... מקורות המימון הם כמובן תאגיד LVMH והשאלות העולות הן מה יוצא לכל הנוגעים בדבר ממפגן הכוח והיכולת הזה מעבר להיותו טיעון התומך בטענה של הורין? ומדוע הופכת האופנה לשולית בכל הסיפור?

(Buttercreamish & Poodley-מתוק אבל ממש לא דביק, איזק מזרחי)

אייזק מזרחי היה ה"זק פוזן" של האופנה האמריקאית בשנות ה90 המוקדמות, תקופה שבה להתאים נעל לתיק ולק לאודם היה ה"בון-טון". בתחילת העשור הקודם, הוכנע מזרחי ע"י משברים כלכליים וכך גם קו הסמי-קוטור שייצר. היום, רבים מכירים אותו בזכות הטוקשואו שהנחה ומזהים את עיצוביו הודות לקולקציות שעיצב עבור ליז קלייבורן וטארגט. העונה, הציג מזרחי קולקציה שהייתה כמו "בונבון בחתונה מרוקאית", השמלות שעוצבו ברוח מינימליסטית בתוספת אלמנטים גרפיים כמו פפיונים מוגזמים ושרשראות עיטורי בארוק ברוח מודרנית. הדגמים הוצגו לצד עוגות 3 קומות שעוצבו ברוח השמלות. כלבי הפודל שנצבעו גם הם בגוון הבגד, היו תוספת שהזכירה את הקסם הזול של שנות ה80. העיצובים עצמם: מכנסיים צרים באורך הקרסול, שמלות שיפט בנפחים מעניינים עשויות מבדים מרופדים ומעילי פרווה בצבעים בוהקים, כולם אלגנטיים ומלאי חן. רק דמיינו כמה נפלא יהיה אילו המארחת של מסיבת הקוקטייל באפר-איסט סייד תופיעה לבושה בשמלה שתואמת העוגה שתואמת את הפודל...

(אמריקנו- מימין מיקל קורס, משמאל דונה קארן)

העתקות הפכו לאחרונה ל"מטבע העובר לסוחר", או יותר נכון "גזרה גנובה העוברת לתדמיתנית ולעוד תדמיתנית ולעוד תדמיתנית"...דיאן פון פרסטנברג עשתה איב סאן לורן מהתקופת ריב גוש וטבלה במעט ג'וצי ולואי ויטון מהעונות האחרונות, דונה קארן (שהפתיעה אותי לטובה) כיבדה באמצעות הקולקציה שלה את העיצובים של אלבר אלבז ללנוון, ממש כפי שעשה דרק לם בכמה מהשמלות שהציג ומקס אזריה רכב על השראת הסייסות של הרמס. הקולקציה של אלכסנדר וונג (שהייתה בין המוצלחות השבוע) התכתבה עם קולקציות של טום פורד לג'וצי מחורף 2001, 2002 ו2004 ואילו השפה החדש של פרבל גורנג (שהורין מספרת כי הצפייה בה הייתה כמו לקבל משב רוח חם היישר אל הפנים, מאדם שמעולם לא פגשת קודם) דיבר בדיוק באותו הניב של זק פוזן. מיקל קורס שחגג 30 שנה של עיצוב, יצר כרגיל קולקציה שהזכירה לכולם כיצד הפשטות שבעיצוב הספורטיבי שלו מיקמה אותו בראש המעצבים הוותיקים בניו יורק. שנות ה70 והימים בהם עיצב בסלין, לא פחות מהקולקציות האחרונות של פובי פילו לסלין (בעיקר חורף וקיץ 2010)- השתקפו כולם מבעד לדגמים

(ג'רמי סקוט כינה את הקולקציה שלו "Candyflip", מילה המתייחסת ללקיחת אקסטזי וLSD ביחד ע"פ תרבות הרייב של שנות ה90)

עבורי, כוס המים שהוגש לאחר הנגיסה מהתפוח המקורמל והדביק שניתן לכנותו "שבוע האופנה בניו יורק"- הייתה התצוגה של ג'רמי סקוט. סקוט יוצר מדי עונה דגמים האוצרים בתוכם מחאה, בגדים שמעבר להיותם כסות עליונה לגוף, משמשים כערוץ להעברת המניפסט של המעצב. הקונספטואליות והשנינות של סקוט גורמים לי לאהוב אופנה לא פחות מאשר המורכבות, היצירתיות ודקדקנות שבבגדי הוט קוטור (למרות המרחק בין שני הז'אנרים). העונה, בחר סקוט להעמיד בספק את גיבורי התרבות שלנו: שמלת פייטים עם סמל הS של סופרמן הוחלף בסימן שאלה, הסמל הרשום של "קוקה קולה" הפך לכתובת "GOD" שהודפסה על פוטר גברי או שמלת מיני אדומה. הגראנג' הטראשי של שנות ה90 כרגיל גם הוא היה שם ואפילו "קלולס", קפצה לומר שלום דרך כמה בגדים. דגם מהקולקציה של פראדה לקיץ 2011 קיבל במכוון ראינטרפרטציה זולה ברוח המנגה היפנית, כולל פרוות שועל בצבע זרחני שנראתה כמו בובת ילדים (אזכור לזנבות השועל מאותה הקולקציה של פראדה שהפכו לטרנד לוהט עוד בטרם הגעתם לחנויות). גם קולקציית "מארק של מרק ג'יקובס", D&G, קסטלבלז'ק ואפילו ג'ילס דיקון- כולם קיבלו מחווה גרוטסקית שיצרה אמירה בוטה ומשעשעת.

אם נסכם, אייזק מזרחי הפך את הקיטש הטראשי שב"מצ'י-מץ'" למשהו שלגמרי הייתי מאמץ, סקוט הצליח להפיק הרבה משמעות בחוסר מקוריות, דונה קארן עשתה נפלאות למרות שהשאילה רעיונות והרפרנסים אצל מיקל קורס לא הצליחו להרוס.

מי בא לזארה? שמעתי שהגיעו העליוניות עם איורי הקופים והבננות.