"COMFORT CLOTHING" - בגדים מנחמים לתקופת החגים

תקופות החגים, ידועות כ"Stress Factor"  שאנו נאלצים להתמודד עימו בעל כורחינו. הם  משבשים את השגרה ומציפים אותנו בשלל ארוחות משפחתיות או מפגשים טרחניים עם קרובי משפחה וחברים רחוקים. יתכן ו"הלחץ" המיוחס לתקופה זו הוא הצורך לעמוד בציפיות, לענות על שאלות מביכות, כאלה שכופות עליך להתבונן על עצמך מהצד ולתת דין וחשבון לאנשים שלרוב, התענינו בך מלכתחילה רק על מנת לספק את סקרנותם האווילית ותו לא. עבור אנשים עם משפחות מצומצמות, תקופת החגים עשויה להיצבע בגוונים קודרים של בדידות, דבר שמועצם על רקע "האחדות משפחתיות" שמפגינים האנשים מסביב. לא סתם, תקופה זו (שסביב ראש השנה או פסח), נחשבת לתקופה עמוסה מבחינת מספר הפניות לשירותי בריאות הנפש (בארה"ב או באירופה, התקופה המקבילה היא הקריסמס).

כמובן, שלכל אינדיבידואל שחווה את תקופת החגים (באופן מודע או לא) כסטרסור מסגל לעצמו את דרכי ההתמודדות המתאימות לו; יש שמתבודדים, אחרים משוועים לחברה. "COMFORT FOODS", הוא מונח שגור, שוודאי מוכר לכולכם ומתאר את המזונות שאנשים פונים אליהם בעת משבר ומתאפיינים לרוב בהיותם עתירי קלוריות, רוויי שומנים ועשירים בפחמימות פשוטות. מזונות שביכולתם להאפיל על כל תחושה, מרה ולא רצויה ככל שתהיה. למעשה הארוחות הדשנות מושתתות כחלק ממסורת חגי ישראל, סוג של "בילד אין". אפשר לתמצת את החגים היהודיים על פי העיקרון "רצו להרוג אותנו, לא הצליחו- עכשיו בואו נאכל", סוג של צורך השרדותי אם תרצו.

COMFORT CLOTHING"", הוא אולי המקבילה מעולם הלבוש, והיא מתארת את הבגדים אליהם אנו פונים על מנת לנחם את עצמינו. הבחירה עשויה להיות אינדיבידואלית. אצלי לדוגמה, בשעות עצבות מתעורר הצורך ללבוש חלוק או מעיל. יתכן ובפעולה/תכלית העוטפת שלהם שמהווה חלק מהפונקציה של הבגד, מצליחה לנחם אותי. אבל יותר מאשר בגדים עצמם, מתעוררת אצלי התשוקה (או הקרייבינג) ללבוש חומרים/טקסטילים ספציפיים כדוגמת פרווה, בדי סאטן קרירים או בדי משי (או דמוי משי) חצי שקופים שמתנופפים על הגוף, בדים ספוגיים רכים שמעניקים לו צורה נוקשה ועוד. אני מכיר גם אנשים שמתנחמים בעזרת בדים נוצצים, עמוסי פאייטים או חרוזים...

(COMFORT FOOD" AS PANTONE'S COLOR CHART (By David Schwen"

שבוע האופנה בניו יורק שנחתם רק לפני כמה ימים, היה גם הוא עמוס בבגדים שהיו עשויים משפע בדים "מנחמים". יתכן והזעם של הקהילה היהודית, המהווה חלק משפיע ומשמעותי מעולם האופנה האמריקאי (ובכלל), על כך ששבוע האופנה מתקיים בתקופת חגי תשרי, הייתה קשורה לכך. מארק ג'יקובס הציג עבור המותג "מרק ביי מרק" מכנסיים עם חגורת גומי (בגזרת טרנינג), שמלות וחליפות עשויות סאטנים מבריקים. פרוהנזה סקולר, יצרו בגדים עשויי ז'מש בצללית ארוכה שהתנענעו באופן אצילי על גופן של הדוגמניות שצעדו על המסלול. ריד קרקוף, עיצב קולקציה נהדרת, עשירה בחצאיות, חליפות ועליוניות (ללא צווארונים מכופתרים) משכבות בדי סאטן, שיפון וסריגים דקים בגווני קרם, לבן ואוף-וויט, מעוררי כמיהה כמו גלידת וניל וקרירים כמו מגע הכף הנושאת אותה. שמלות סאטן בגזרת מעיל טרנץ' נטול שרוולים מהקולקציה של המעצב בלטו בין המבחר וככלל, מדובר בקולקציה שתהפוך את האלגנטיות לתכונה קלה ללבישה, פשוטה ליישום ובעיקר, נוחה במיוחד, עבור כל מי שתבחר ללבוש אותם.

(ALTUZARRA, PRABAL GURUNG, MARC BY MARC JACOBS SPRING/SUMMER 2014 COLLECTIONS)

חצאיות העיפרון עם השסע הגבוה + אופציית שריכה/קשירה הפיחו נונשלאנטיות של יום חולין בקולקציה של ג'וזף אלטזורה, בין אם הוצגו על המסלול בשילוב עם חולצות צווארון מכופתרות או עם סריגים חתוכים בצידיהם. הטוטאל לוק בהשראת קרין רויטפלד, שהמשיך גם מהעונה הקודמת, היה "מנחם" כמו חמאה וסוכר על פחזניות מזוגגות קרמל וממולאות קרם פטיסייר. אלכסנדר וואנג, שבחר העונה לשלב את הלוגו שלו על פריטים רבים מהקולקציה, (ואני חייב להודות שאכן לא קשה למצוא נחמה רק בזכות במחשבה/ידיעה שאתה לובש משהו מבית המעצב הצעיר והמוכשר), הציג סט של חצאית קצרה וחולצה מכופתרת בצבעי פסטל עם דוגמאות פסים שנראו קלילים כמו פוך ומזמינים במיוחד כמו פיג'מה. פרבל גורונג הציג קולקציית "פופ-ארט" עשירה בשמלות וחצאיות ארוכות שנגמרו באמצע השוק עשויות סאטנים בצבעים עזים ובלקוסט יצרו מקטורנים עשויי שיפון חצי שקוף.  

(LACOST, ALEXANDER WANG, PROENZA SCHOULER, REED KRAKOFF SPRING/SUMMER 2014 COLLECTIONS)

אלה השקועים עמוק ב"הולידיי בלוז", יוכלו להתעודד בעובדה הפשוטה שכל תקופה מגיעה לקיצה. וכשזה יקרה, רק במקרה, יתחיל גם שבוע האופנה בפריז וכולנו נוכל להמשיך לאכול תצוגות ולצפות בקרואסונים. 

*הערה: נכתב ביום כיפור...

עוגות ותפוחים מקורמלים- סיכום שבוע אופנת חורף- 2011/12 בניו יורק

שבוע האופנה בניו יורק הוא לא יותר ממתאבן לא מוצלח המוגש מדי עונה בתחילתו של חודש התצוגות. המסחריות הטרנדית והאופנה ה"בטוחה" שמציעים לנו המעצבים בתפוח הגדול מצליחה רק לעיתים להפוך למרגשת. אבל היום, בתקופה שבה "צו האופנה" הוא "צו השעה", גם שבוע האופנה המנומנם הזה אי שם בצפון ארה"ב מצליח לשאוב לתוכו אנשים. קטי הורין, מהני יוורק טיימס אמרה על כך בגאונותה: "אנשים שהולכים לתצוגות עושים זאת רק בשביל הריגוש שבדבר וההזדמנות לדווח על כך לחברים בטוויטר, ממש כמו שאנשים היו הולכים לסטודיו 54 כדי לאבד את התחתונים שלהם". אני אומר: בשביל אופנה מרגשת, תמיד יהיה לנו את פריז.

(מימין: שמיכות-מיקל קורס, טום בראון, טקון. משמאל: פרוות מהרקות ועד הקרסול-אלטזורה, אלכסנדר וואנג)

אז מה היה לנו: המון פרוות- החל מהרצועות הכרוכות סביב הנעל אצל אלטזורה ועד מוטות המשקפיים אצל אלכסנדר וואנג והמעילים, הפורקה או שכמיות זכו העונה להתייחסות מיוחדת מצד מעצבי ניו יורק. הטקסטיל קיבל את המקום הראוי לו וניתן היה להבחין במפגן של טקסטורות, סיבים, חומרים, פיתוחי בדים ועבודות טלאים ששולבו בקולקציה. הסאטן כיכב שם בגדול, כמו גם התחרות, רוח S'70 וצוארונים גבוהים או מכופתרים. "השמיכות", שבהן דנו בשבוע הגברים מצאו את דרכן גם למסלולי אופנת הנשים בגזרות הקקון של טקון ובדגמים התרמיים של טום בראון. כמו כל עונה, אף סיקור שמכבד את עצמו לא יהיה שלם ללא ההתייחסות לקו המכפלת של החצאית: אם בעונה הקודמת הוא הגיע עד לקרסול, הפעם הוא נעצרה בגובה אמצע השוק. את הדיון במשמעויות האקונומיות-תרבותיות-חברתיות שבדבר, נשאיר לסוזי מנקס. סכמת הגוונים שיצבעו את הקולבים בחורף 2011/12 לפי נתוני חברת פנטון, תכלול את הDeep Teal (כחול בעל גוון ירקרק), Qarry (תכלת אפרפר), צבע הבמבוק (או החרדל) ופטל/Ember Glow- בהם השתמשו בהתאמה 15%, 12.5%, 12% ו11% מהמעצבים שהציגו בניו יורק.

(מימין: דיאן פון פירסטנברג Deep Teal, רודרטה Qarry וצוארונים, ג'יסון וו בבוק ותחרות, פרבל גורנג Ember Glow. משמאל- מאקר ג'יקובס)

הרושם שנותר מהתצוגה של מארק ג'יקובס מסתכם בנקודות שהופיעו על כל פיסת בד רענן בקולקציה וגזרות "הניו לוק" שהודגשו באמצעות בגד ריפוד ירכיים בסגנון ויקטוריאני שנלבש מעל החצאיות. אבל את הרושם האמיתי, הותיר המעצב באמצעות סט התצוגה: קירות אולם התצוגות רופדו בוניל לבן והמסלול היה עשוי מראה שעליה צוירו פסי הפרדה. החשבון: כמליון דולר! אם חשבנו שפסל האריה שהציב קרל לגרפלד במרכז קולקציית הקוטור של שאנל לפני כמה עונות היא מגלומניה לשמה, גילינו הפעם שהוא חולק את "תאו המרופד" עם עוד כמה חברים... מקורות המימון הם כמובן תאגיד LVMH והשאלות העולות הן מה יוצא לכל הנוגעים בדבר ממפגן הכוח והיכולת הזה מעבר להיותו טיעון התומך בטענה של הורין? ומדוע הופכת האופנה לשולית בכל הסיפור?

(Buttercreamish & Poodley-מתוק אבל ממש לא דביק, איזק מזרחי)

אייזק מזרחי היה ה"זק פוזן" של האופנה האמריקאית בשנות ה90 המוקדמות, תקופה שבה להתאים נעל לתיק ולק לאודם היה ה"בון-טון". בתחילת העשור הקודם, הוכנע מזרחי ע"י משברים כלכליים וכך גם קו הסמי-קוטור שייצר. היום, רבים מכירים אותו בזכות הטוקשואו שהנחה ומזהים את עיצוביו הודות לקולקציות שעיצב עבור ליז קלייבורן וטארגט. העונה, הציג מזרחי קולקציה שהייתה כמו "בונבון בחתונה מרוקאית", השמלות שעוצבו ברוח מינימליסטית בתוספת אלמנטים גרפיים כמו פפיונים מוגזמים ושרשראות עיטורי בארוק ברוח מודרנית. הדגמים הוצגו לצד עוגות 3 קומות שעוצבו ברוח השמלות. כלבי הפודל שנצבעו גם הם בגוון הבגד, היו תוספת שהזכירה את הקסם הזול של שנות ה80. העיצובים עצמם: מכנסיים צרים באורך הקרסול, שמלות שיפט בנפחים מעניינים עשויות מבדים מרופדים ומעילי פרווה בצבעים בוהקים, כולם אלגנטיים ומלאי חן. רק דמיינו כמה נפלא יהיה אילו המארחת של מסיבת הקוקטייל באפר-איסט סייד תופיעה לבושה בשמלה שתואמת העוגה שתואמת את הפודל...

(אמריקנו- מימין מיקל קורס, משמאל דונה קארן)

העתקות הפכו לאחרונה ל"מטבע העובר לסוחר", או יותר נכון "גזרה גנובה העוברת לתדמיתנית ולעוד תדמיתנית ולעוד תדמיתנית"...דיאן פון פרסטנברג עשתה איב סאן לורן מהתקופת ריב גוש וטבלה במעט ג'וצי ולואי ויטון מהעונות האחרונות, דונה קארן (שהפתיעה אותי לטובה) כיבדה באמצעות הקולקציה שלה את העיצובים של אלבר אלבז ללנוון, ממש כפי שעשה דרק לם בכמה מהשמלות שהציג ומקס אזריה רכב על השראת הסייסות של הרמס. הקולקציה של אלכסנדר וונג (שהייתה בין המוצלחות השבוע) התכתבה עם קולקציות של טום פורד לג'וצי מחורף 2001, 2002 ו2004 ואילו השפה החדש של פרבל גורנג (שהורין מספרת כי הצפייה בה הייתה כמו לקבל משב רוח חם היישר אל הפנים, מאדם שמעולם לא פגשת קודם) דיבר בדיוק באותו הניב של זק פוזן. מיקל קורס שחגג 30 שנה של עיצוב, יצר כרגיל קולקציה שהזכירה לכולם כיצד הפשטות שבעיצוב הספורטיבי שלו מיקמה אותו בראש המעצבים הוותיקים בניו יורק. שנות ה70 והימים בהם עיצב בסלין, לא פחות מהקולקציות האחרונות של פובי פילו לסלין (בעיקר חורף וקיץ 2010)- השתקפו כולם מבעד לדגמים

(ג'רמי סקוט כינה את הקולקציה שלו "Candyflip", מילה המתייחסת ללקיחת אקסטזי וLSD ביחד ע"פ תרבות הרייב של שנות ה90)

עבורי, כוס המים שהוגש לאחר הנגיסה מהתפוח המקורמל והדביק שניתן לכנותו "שבוע האופנה בניו יורק"- הייתה התצוגה של ג'רמי סקוט. סקוט יוצר מדי עונה דגמים האוצרים בתוכם מחאה, בגדים שמעבר להיותם כסות עליונה לגוף, משמשים כערוץ להעברת המניפסט של המעצב. הקונספטואליות והשנינות של סקוט גורמים לי לאהוב אופנה לא פחות מאשר המורכבות, היצירתיות ודקדקנות שבבגדי הוט קוטור (למרות המרחק בין שני הז'אנרים). העונה, בחר סקוט להעמיד בספק את גיבורי התרבות שלנו: שמלת פייטים עם סמל הS של סופרמן הוחלף בסימן שאלה, הסמל הרשום של "קוקה קולה" הפך לכתובת "GOD" שהודפסה על פוטר גברי או שמלת מיני אדומה. הגראנג' הטראשי של שנות ה90 כרגיל גם הוא היה שם ואפילו "קלולס", קפצה לומר שלום דרך כמה בגדים. דגם מהקולקציה של פראדה לקיץ 2011 קיבל במכוון ראינטרפרטציה זולה ברוח המנגה היפנית, כולל פרוות שועל בצבע זרחני שנראתה כמו בובת ילדים (אזכור לזנבות השועל מאותה הקולקציה של פראדה שהפכו לטרנד לוהט עוד בטרם הגעתם לחנויות). גם קולקציית "מארק של מרק ג'יקובס", D&G, קסטלבלז'ק ואפילו ג'ילס דיקון- כולם קיבלו מחווה גרוטסקית שיצרה אמירה בוטה ומשעשעת.

אם נסכם, אייזק מזרחי הפך את הקיטש הטראשי שב"מצ'י-מץ'" למשהו שלגמרי הייתי מאמץ, סקוט הצליח להפיק הרבה משמעות בחוסר מקוריות, דונה קארן עשתה נפלאות למרות שהשאילה רעיונות והרפרנסים אצל מיקל קורס לא הצליחו להרוס.

מי בא לזארה? שמעתי שהגיעו העליוניות עם איורי הקופים והבננות.