פייטים שחורים

הרבה יותר קל לכתוב על אנשים שאתה בכלל לא מכיר מאשר על אנשים שאכפת לך מהם. מעבר לצורך לרצות, לעמוד בציפיות והרצון לעשות להם טוב, קשה, ואולי אף בלתי אפשרי, לדחוס במילים את כל המחשבות או הרגשות שאתה חש כלפי עבודתם או אישיותם למאמר באורך בר קריאה. ההרגשה היא שמדובר במרוץ בלתי אפשרי, משימה שנדונה מראש לכישלון. ובכל זאת, גם לתפור אינסוף חרוזים על שמלת הוט קוטור זה לא קל, אבל גם את זה עושים. 

(גל בפריז, צילום: עידו זיו)

את גל שנפלד, הכרתי הודות לפרוייקט הגמר שלה בלימודי התואר הראשון בשנקר, אותו כינתה "ROCOCUCU". זה היה ב2011 ואני בחרתי להקדיש לו פוסט (בקישור) כיוון שהיה המוצלח והמדוייק ביותר לדעתי. בהמשך גם פניתי אליה בבקשה להשאיל כמה מהדגמים להפקת אופנה שעשיתי. מאז פרוייקט הגמר שלה בשנקר, גל הספיקה לעשות דבר או שניים ולא מעט בגדים עברו תחת מכונת התפירה שלה (יש שתים, את אחת מהן אפילו נסענו להביא יחד) בדרך לבסס את הקריירה שלה כמעצבת מוכשרת.

   

ROCUCU

"MOI MOI", הוא המותג אותו הגתה גל לפני כשנתיים. השם שמשמעו "אני אני" בצרפתית, נבע מהרצון ליצור קולקציות המבטאות את סגנונה האישי והאופנתי, אך יותר מזה, מאפשר ללקוחות לרכוש טלאי מאישיותה התוססת ואת הדרך הייחודית בה היא רואה את העולם. ראיה זו הובילה אותה לאחרונה לשנות את שמה ל"גאלה שיין" שאת משמעותו והקשרו, כנראה שאין צורך להסביר. מדובר בשם המייצג את הדברים מאחוריהם היא עומדת. כמה שבועות לאחר מכן, החליטה גם "להשיק" מותג חדש בשם "MEWS". את הכבוד להסביר את ששת הפירושים של שם המותג החדש, אני אשאיר לגל, כיוון שכדרכו של כל אדם אלגנטי, גם גל לא שולפת את הדברים מהמותן ומאחורי כל פעולה עומדת מחשבה.

Photography - Guy Nahum Lëvy, Hair + Makeup - Shay Halaly Ziv

Model - Kianne Frankfurt for D E V O T I O N A L Model Management

הקולקציה הראשונה שעוצבה תחת שם מותג זה, עוצבה על טהרת השחור, עם נגיעות של בדים מטאליים כסופים, זניחים במשקלם היחסי, שכן, בזווית מסוימת ותחת תאורה מתאימה גם הוא יכול להראות שחור וגם כי זה נראה טוב יחד. במיוחד על הקולב. היום נראה שהמפלט היחיד מה"סטייט אוף מיינד" הדקדנטי (במובן הפשטני של המילה), העשיר והראוותני בו הייתה לפני שלוש שנים אשר הוליד את פרוייקט הגמר שלה בשנקר, לא יכול להיות אחר מאשר פשטות צרופה. בשחור. מה שהיה נראה אז נכון בזהב, סאטן עם סברובסקי במשקלים כבדים ועיטורי רוקוקו בערמות, נראה היום טוב יותר בבדים ספוגיים נפוחים ולורקס, גזרות בסיסיות וערמות כבדות פחות של סברובסקי, חרוזים או פנינים ועדיין אין נכון יותר, דקדנטי לא פחות ועדיין מחובר לתקופתנו. הבגדים אותם היא עצמה לובשת – שחורים מכף רגל ועד ראש, מה שגורם אפילו לאנשים המעיזים להתייחס אל הצבע השחור כמוקצה מחמת המיאוס – להחוויר אפילו אם הם לובשים כתום אלקטרי, פוקסיה זרחנית או כחול רויאל (כולם יחד). 

ולמה שחור? כי מאז ומעולם הצבע השחור היה מזוהה עם עולם האופנה, כתבי אופנה, קניינים ומלבישים נהגו ללבוש שחור לשבועות האופנה בפריז עוד בשנות השישים או השבעים, בשעה שאיב סאן לורן התעקש להלביש את כולם בגוונים של אבנים יקרות. כך גם כיום. בתרבות בה כל סטודנט לעיצוב אופנה או גרופי אירופאי אחר מנסה להרשים את צלמי אופנת הרחוב על ידי בגדים בשלל צבעי הקשת, ועולם בו דמויות מגוחכות כדוגמת אנה דלו רוסו, על כל גווניה ואאוטפיטיה, מייצגת בצורה מדויקת את האופנה בעשור הנוכחי- השחור הוא הדבר היחיד שנשאר כאל זמני. נצחי. יקר כמו יהלום או מרשים ורבגוני כמו טווס. למרות שמבחינה אופטית מדובר בחוסר מוחלט של צבע, גם לשחור יש אינסוף גוונים (בטוח שיותר מחמישים).  ויוי בלאיש אמר לי פעם בראיון למגזין "בל-מוד" ששחור הוא הצבע האהוב עליו כיוון שהוא הצבע שאדם יכול להיראות בו הכי בולט וגם הכי נעלם, הכי פשוט או הכי זוהר. באופן זה הוא כנראה גם משאיר מספיק מקום לבטא גם את האישיות של האדם הנושא את הבגד, תוך שהוא יוצר מראה מרשים ומתוחכם. 

Photography - Guy Nahum Lëvy, Hair + Makeup - Shay Halaly Ziv

Model - Kianne Frankfurt for D E V O T I O N A L Model Management

אבל אל תשלו את עצמכם בכך שהדברים יישארו כמו שהם לזמן רב - אופנה, פר הגדרה, היא ישות משתנה שמתפתחת ומתקדמת בהתאם לתנאי התקופה, הלך הרוח של התקופה ואופי התרבות. מי שחשב שהמציאו כבר הכל וכל מה שנותר לנו הוא למחזר או לסובב את הגלגל שוב ושוב, צודד באותו הטיעון גם לפני שכריסטיאן דיור הציג את צללית חצאית הפעמון צרת המותן ב1957, שזכתה מאוחר יותר לכינוי ה"ניו לוק". כיאה למעצבת טובה, גאלה ניחנה ב"אינטליגנציה אופנתית", שזו, בין היתר, גם היכולת לחוש את המציאות בהווה ולהתאים אליה את הבגדים אותם היא מעצבת. אין הכוונה לטרנדיות, אלא לעיצוב עכשוי, אחרי הכל מדובר בבחורה שלא הכירה מי היא אנה וינטור עד לשנת הלימודים הראשונה בשנקר. ולמרות זאת, אתם יכולים לסמוך גם עליה שברגע ש"השחור כבר לא יראה לה כל כך חדש", היא תדאג להמציא את עצמה מחדש. הניחוש שלי – הוא שזה יקרה בלבן.

(#סלפי מהמטרו בפריז)

היות ואנו חיים בתקופה בה רבים מאיתנו צורכים את האינפורמציה שלהם על העולם מוויקיפדיה ומבלוגים של אנשים אלמוניים או חסרי השכלה אקדמאית בתחום עליו הם מדווחים (כמוני), אי אפשר שלא לתת את הדעת על הבעייתיות במידת האובייקטיביות של פוסט זה. אני, הכותב,אומנם אדם הקרוב למעצבת בו עוסק פוסט זה, גאלה, אך אינני סובר שדבר זה פוגם במידת המקצועיות בה אני בוחן את עיצוביה. או במילים אחרות, זה טוב לא בגלל שאני אוהב את זה - אלא - אני אוהב את זה בגלל שזה טוב.
  

את הפריטים מהקולקציה האחרונה שלה, תציג גאלה למכירה שתיערך בביתה, אשר הוסב גם הוא על פי אותו קונספט ייחודי; פשט את צורתו הפונקציונאלית כ"בית" ולבש צורה של "שואורום דקדנטי", אבל בשחור (כמובן). אם אתם אנשים סקרניים, שוכרי אופנה ועיצוב, שאוהבים לגלות את הדבר הבא ברגע הזמן הקוסמי בו הוא קורה ולא שנייה לאחר מכן, זהו המקום בו אתם רוצים להיות. אתם יכולים לסמוך עלי.

המיקום – שבזי 56, התאריך 22.5.14 בין השעות 18:00-23:00 וב23.5.14, בין השעות 11:00-16:00.

גם אני אהיה שם. 

ביקום מקביל נמרים לובשים בגדים עם הדפסים של מעצבי קסטרו - תצוגת האופנה של המותג לחורף 2013/14

לפני קצת פחות משנה, הוקרן במוזיאון העיצוב בחולון הסרט התיעודי על עורכת האופנה המיתולוגית, דיאנה ורילנד. אני זוכר כיצד התרגשתי כאשר דיאנה ורילנד אמרה "עולם ללא מנומר הוא עולם שלא הייתי רוצה לגור בו". למה התרגשתי? ראשית בגלל שאני מסכים עם כל מילה במשפט הזה, אבל יותר מכך, כיוון שאני עצמי ישבתי על כיסא אדום במרקם קטיפה, לבוש חולצה בהדפס מנומר בגווני אפור שרכשתי בTOPMAN כמה ימים קודם לכן. אני זוכר גם היטב את הרושם העז שהותיר בי הסרט ותחושת ההשראה המשכרת שריחפתי עימה במשך שבוע שלם. במקרה, עבדתי אז בעצמי על הפקת אופנה עבור מגזין אופנה ישראלי (שהיום כבר נחשב להיסטוריה), כך שהתזמון היה מושלם.

"A world without leopards, well, who would want to live in it?" - Diana Vreeland

Models wearing Azzedine Alaïa in American Vogue, 1991, shot by Jean-Baptiste Mondino

גם צוות המעצבים של קסטרו ישב אז באולם והתרשם כנראה לא פחות ממני מרוחה, סגנונה והגיגיה של ורילנד. זה יכול להסביר אולי גם את שפע ההדפסים המנומרים שהופיעו בקולקציית חורף 2013/14 שהציג הבוקר המותג, כחלק מתצוגת האופנה העונתית שלו בביתן 1 שבגני התערוכה, תל אביב. חברבורות גדולות, קטנות, בגווני חום, חרדל, אפור, כחול, אדום, שחור, על שמלות, חצאיות, עליוניות, מעילים לנשים או חולצות מכופתרות לגברים. הדוגמניות והדוגמנים שצעדו על המסלול נראו כאילו נבלעו על ידי נמרי ספארי בקניה ונשארו בחיים רק על מנת לספר לנו על כך בתצוגה. למעשה, שגיב גלעם, המעצב הראשי של בגדי הגברים בחברה, לבש חולצה זהה (באופן מדויק עד לקיפול שבקצה השרוול) לזו שאני לבשתי באותה הקרנה מיוחדת. 

ועם זאת, בניגוד לקולקציות מעונות קודמות שהתאפיינו במקבצים שלמים של דגמים שניתן היה לייחס למותג על אחר, העונה, הדימיון לקולקציות של מותגי העל שמעבר לים בלט פחות. הפעם, נראה היה שיצירת סגנון או "סטייל" ייחודי היה הקו שהנחה את המעצבים בשעה שהרכיבו את הקולקציה. חלקה הראשון של התצוגה התאפיין במה שניתן לכנות "רוק-סטריט-גלאם", סוג של גראנג' מיליטריסטי עם נגיעות נרחבות של פאייטים ובדי לורקס שהשתלבו נהדר עם המנומר. לא משהו שלא ראינו קודם ברשתות האופנה הבינלאומיות המתחרות הקרובות לביתנו, אבל הפעם בצורה מדויקת יותר מאשר בעונות קודמות של קסטרו. בהמשך עלה מקבץ דגמים קלאסיים שכלל חצאיות גבוהות (מאוד), לרוב מנומרות, וסריגים צמריים בגוונים טבעיים שיצרו צללית שאפיינה את סוף שנות החמישים בואך שנות השישים, והפכו למזוהות עם כוכבות הסרטים של היצ'קוק. קולקציות החורף של אלכסנדר מקווין משנת 2005 או של מייקל קורס מ2008, עלו כאסוציאציות. גם הגזרות הקלאסיות והאולטרה נשיות של דיאן פון פירסטנברג (כולל ההדפס המנומר) היו כנראה השראה לקולקציה הנוכחית. בקולקציית גברים, הבגדים שלבשו הדוגמנים על המסלול העלו אסוציאציות לסגנון הפרפ המודרני של טום בראון או לוולגריות המתוחכמת של דולצ'ה וגבאנה.   

תצוגת האופנה של קסטרו לחורף 2013/14

עבור קוראיי שאינם משתייכים לתעשיית האופנה (או לרשימת המוזמנים של האירוע), אציין, כי תצוגת האופנה של קסטרו היא הדבר הקרוב ביותר שיש לנו, בישראל הקטנה, לשבוע האופנה בפאריז או ניו יורק. וזאת, אף על פי ולמרות שכבר ייסדנו שבוע אופנה משל עצמינו. התצוגות של קסטרו עדיין נחשבות לקרם דה לה קרם של האירועים בתעשיית אופנה הישראלית. ובהתאם לכך, רבות מהנפשות המרכיבות את תעשייה זו, מקבלות ומתייחסות/מתלבשות בהתאם – כאשר כלל הברזל היחיד הוא "לא לובשים קסטרו", (כפי שניתן לראות בסיקור "המתלבשים"שכתבתי ואצרתי עבור "פאשן פורוורד"). מה כן לובשים? כל אחד והאאוטפיט היפה ביותר שלו, זה שהוא רק שומר להזדמנות מיוחדת. לי עצמי לקח שבוע להחליט מה ללבוש, וזה כולל צילום והתייעצות בנוגע ללפחות שישה אאוטפיטים שונים שהרכבתי. לא בגלל שזה באמת משנה מה אתה לובש, אלא בגלל שמעטות הן ההזדמנויות שאדם יכול להרשות לעצמו להתלבש ללא כל עכבות. והזדמנויות כאלה יש לנצל בחוכמה.

עדיין, קיים הבדל עצום בין התדמית הגבוהה של התצוגה והסטנדרטים הגבוהים שמפגינים בה צוותי העיצוב של קסטרו, לבין המציאות שהיא ה"אמת" של המותג מחוץ לגני התערוכה. על מדפי החנויות לא תמצאו את השמלות האולטרה-נשיות, המעילים המפוסלים לנשים או מכנסי הווניל בצבע זית לגברים, אלא דגמים בגזרות בסיס ובצבעים "החמים" של העונה או חולצות טי מבדים זולים (כי על מעצבי המותג להתחרות ברשתות האופנה המהירות שפלשו וכבשו את הקניונים כבר לפני כשלוש שנים ומציעות מחירים אטרקטיביים יותר). הבגדים שלובשות הדוגמניות על המסלול ישמשו בהמשך להפקות אופנה וצילומי סטייל שונים- הם נועדו ליצר מפגן יכולת, כוח, הצהרת כוונות והם מהווים מניפסט ליכולות/חזון של המותג. אך בין הכוח לפועל, קיים מרחק של מספר שנות אור. המבחר שיציעו עשרות הסניפים של המותג על הקולבים יכלול מגוון עיצובים בינוניים, שנועדו לקלוע לטעמם של ההמונים. כי חוק ברזל הוא שעל מנת למכור ליותר אנשים צריך לשאוף אל המכנה המשותף הרחב ביותר שבניהם, או במילים אחרות, יש לשאוף אל הבינוני. את רעיון זה ניתן להמחיש באמצעות עקומת הגאוס, שבה השטח הגדול ביותר נמצא במרכז העקומה, באמצע. הרצון להפיק רווחים, ההתמסחרות והמוכנות להקריב עבור מטרה זו כל ערך אחר (חלק ממגמה כלל עולמית) היא גם הסיבה שבגללה האופנה כיום הפכה למשהו הרבה פחות מרגש ממה שהייתה או ממה שהייתה יכולה להיות. 

אה לה פרובינציאל!

ניסיונות של תעשיית האופנה הישראלית להרגיש קצת "חו"ל בארץ", הובילו לשורה של אירועים שכל אחד מהם התברר כמביך יותר מקודמו. התצוגה של רוברטו קוואלי משבוע האופנה בשנה שעברה או התצוגה של מוסקינו בשבוע האופנה האחרון של אופיר לב, סוקרו בתקשורת כמחדלים/כישלונות ארגוניים/בושות והיו אמורים להספיק על מנת שכל בר דעת יבין כי "אופנה ישראלית" צריכה לצאת מישראל (!) ולא להיות מיובאת אליה מחו"ל. שבוע האופנה של מוטי רייף, שהתבסס על מעצבים ישראלים (ואמריקן איגל אחד ממניעים פיננסיים), הצליחו לחזק את הטענה ש"אם אין אני לי- מי לי" וכי בישראל יש אופנה מספיק טובה על מנת להחזיק שבוע אופנה. 

ישבן - חלק מדגם "השיריון" של טיירי מוגלר, שנות ה90 המוקדמות

אבל יש מי שמסרב ללמוד מטעויות, להכיר בכישלונותיו שלו או ללמוד מטעויות של אחרים. אמש, התקיים אירוע השקת הבושם החדש של ניקול ריידמן. הבחירה של אשת האוליגרך הידועה בפטריוטיותה, לפתוח את האירוע בתצוגת האופנה של המעצב הצרפתי טיירי מוגלר, הייתה חוכמת חלם, לא פחות מאשר לפתוח את "שבוע האופנה הישראלי " בתצוגות אופנה של מעצבים איטלקיים. כמו אלה של האיטלקיים, גם התצוגה של מוגלר, לא כללה דגמים שטרם הוצגו, אלא כאלה שעוצבו על ידי המעצב הוירטואוז בתקופת תור הזהב של בית האופנה שלו, שנות התשעים המוקדמות, כמו גם על ידי יורשיו השונים (רוזמרי רודריגז וניקולה פורמיקטי). אבל העיצובים הגיאומטריים, הפרופורציות החוצניות והאולטרה- נשיות שמאפיינים את דגמיו של המעצב המהווים רק פן אחד מזהותו של בית האופנה. הבשמים של מוגלר, שנאלץ לעזוב את בית האופנה הנושא את שמו לאחר שפוטר מתפקידו כבר בשנת 2003 (על ידי חברת קלרינס, בעלת השליטה במותג), היו אלה שהחזיקו את בית האופנה במשך שנים, גם בתקופת שיא הצלחתו ובמיוחד לאחר מכן. אנג'ל, לדוגמה, הבושם הראשון מבית מוגלר שזכה להצלחה מסחררת, גובר מדי פעם על "שאנל 5" ומתברג למקום הראשון ברשימת הבשמים הנמכרים ביותר בצרפת (ביתר המדינות, הוא ממוקם במקום השני). אבל אל תתנו לעובדות להפריע לניקול ריידמן, כשהיא צריכה להשיק בושם עצמאי. ריידמן אולי למדה "שבבון- זה קוף", אבל את השיעור בו לימדו כי "רק חמור חוזר על טעויות של אחרים" היא כנראה הפסידה בזמן שהקיאה בלינצ'סים עם קוויאר וגבינת שמנת בשירותים מרוצפי שיש קררהומנורות קריסטל של בקרה.  

איפה הכבוד העצמי?! טיירי מוגלר על האופרה גארנייר אמצע שנות ה90, פריז 

אבל הטעם הרע לא נגמר רק בבחירה להשתמש בדגמים מיושנים המוצגים מדי שנה, כמו קרקס נודד במזרח אירופה ובסין (מוקדי פעילות המותג) או בעצם הרעיון לשלב בית אופנה המזוהה בעיקר בזכות בשמיו שלו באירוע להשקת בושם מתחרה. על רצפת הפואיה בביתן 10 אשר בגני התערוכה, בו התקיים האירוע, נפרש שטיח דשא מלאכותי, ספות לבנות קושטו בכריות מבדים מטאליים בצבעי פסטל, נגניות נבל ורקדניות ממוצא סובייטי הסתובבו לבושות שמלות פאייטים חושפניות, כשלראשן כלובי זהב כמו בסרט דל תקציב של ציצ'ולינה בשנות ה90 ניצבו בין קשתות פרחים שנראו כמו תפאורה לגן ויקטוריאני בהצגת ילדים בריטית. החלל בו נערכה התצוגה עצמה עוצב בצבעים כהים ותאורה חשוכה והמוזמנים ישבו סביב שולחנות ערוכים באווירת אולם שמחות רוסי, דבר שהיה כנראה הכנה לפיס דלה רזיסטאנס; הופעתו של זמר הפופ הרוסי פיליפ קירקורוב. בהמשך גילו המוזמנים לאירוע, כי אין ארוחות חינם וכי גם בעולמו של האוליגרך הנדיב, לכל דבר יש מחיר; הופעה של כלת השמחה בעצמה. כי אם היא יכולה להוציא שמונה מליון שקלים מכיסה עבור האורחים, המעט שהם יכולים לעשות עבורה בתמורה הוא לשבת בשקט, להקשיב לפלייבק של קולה ולמחוא כפיים, גם אם ירגישו צורך לחתוך לעצמם את האוזניים ולתלוש את העיניים. ההופעות המביכות, התלבושות הגרוטסקיות, והדרגיסטים (על הבמה וגם אלה שהיו בין קהל המוזמנים), חלקם לבושים בבגדים של מוגלר, הבטיחו שגם ההוט קוטור הצרפתי הגבוה ביותר, יראה כמו אולם שמחות לבונטיני ויחתום את האירוע כמביך מאין כמותו.

 

ככה עושים "אובר דה טופ" כמו שצריך- "Cirque D'hiver" תצוגת ההוט קוטור של טיירי מוגלר לחורף 1995/6 וחגיגות ה20 שנים למותג שלו.

 אני לא נכחתי באירוע, ולמרות שאני מאמין שלא ניתן לפסול דבר לפני שמנסים ובוחנים אותו לעומק, היה ברור לי שכאן, מדובר במקרה יוצא מהכלל. אחרי הכל, בעולם של היום, לא צריך להימצא במקום פיזית על מנת לספוג את האווירה - מספיק להציץ בחשבון האינסטגרם של קולגה שמתעקשת להצהיר "הייתי שם", בפייסבוק של חבר חסר תובנה אחר שמתעקש כי מדובר "באירוע הלוהט של השנה" או בתמונות של אמן דראג שבחר להתלבש כמו ריידמן עצמה. יכולתי לדמיין כיצד תחושת האופוריה התיאורטית שצפויה להתקבל מצפייה בתצוגת מעצב העל שהגדיר את שנות התשעים ופרץ דרך למעצבים רבים שבאו אחריו (כדוגמת ג'ון גליאנו, אלכסנדר מקווין או ג'אן פול גוטייה), מתרסקת במבחן המציאות לאחר ההבנה שמדובר בלא יותר מפיאסקו כושל, מלא בפאתוס, פומפוזיות, טעם רע וקיטש מהסוג הלא נכון, כזה שרק יוצאי בריה"מ, נרקסיסטיים ועשירים ככל שיהיו, מסוגלים להעריך. עוד הפריעו לי הבורות שאפפה את כל האירוע, העובדה כי המעצב לא היה חלק מהחברה במשך עשור וחצי וכי רבים מהיושבים בקהל, מדושני עונג ובטוחים כי הם עדים לאירוע היסטורי, בכלל לא הכירו את עבודותיו או את קורותיו של בית האופנה או המעצב. ואכן, שום הון שבעולם לא יכול היה להציל את כבודו של אירוע זה, אלמלא נודע השבוע כי מוגלר עצמו חזר לשמש כמנהל האומנותי של בית האופנה (לאחר פרישתו של פורמיקטי לאחרונה). מאז פרישתו, אגב, בחר המעצב להקדיש את עצמו למטמורפוזה של גופו שלו והתמסר ל"בודי בילדינג" (תמונה חושפניות בלינק). סירבתי להיות חלק מאירוע המהווה תעודת עניות לתעשיית האופנה הישראלית כולה (שרבים ממנה יותר משמחו להשתתף בו), כזה המעיד על לא יותר מאשר הפרובינציאליות שלנו ומשקף במדויק כיצד התעשייה המקומית מצליחה להכשיל את עצמה חדשות לבקרים.