אה לה פרובינציאל!

ניסיונות של תעשיית האופנה הישראלית להרגיש קצת "חו"ל בארץ", הובילו לשורה של אירועים שכל אחד מהם התברר כמביך יותר מקודמו. התצוגה של רוברטו קוואלי משבוע האופנה בשנה שעברה או התצוגה של מוסקינו בשבוע האופנה האחרון של אופיר לב, סוקרו בתקשורת כמחדלים/כישלונות ארגוניים/בושות והיו אמורים להספיק על מנת שכל בר דעת יבין כי "אופנה ישראלית" צריכה לצאת מישראל (!) ולא להיות מיובאת אליה מחו"ל. שבוע האופנה של מוטי רייף, שהתבסס על מעצבים ישראלים (ואמריקן איגל אחד ממניעים פיננסיים), הצליחו לחזק את הטענה ש"אם אין אני לי- מי לי" וכי בישראל יש אופנה מספיק טובה על מנת להחזיק שבוע אופנה. 

ישבן - חלק מדגם "השיריון" של טיירי מוגלר, שנות ה90 המוקדמות

אבל יש מי שמסרב ללמוד מטעויות, להכיר בכישלונותיו שלו או ללמוד מטעויות של אחרים. אמש, התקיים אירוע השקת הבושם החדש של ניקול ריידמן. הבחירה של אשת האוליגרך הידועה בפטריוטיותה, לפתוח את האירוע בתצוגת האופנה של המעצב הצרפתי טיירי מוגלר, הייתה חוכמת חלם, לא פחות מאשר לפתוח את "שבוע האופנה הישראלי " בתצוגות אופנה של מעצבים איטלקיים. כמו אלה של האיטלקיים, גם התצוגה של מוגלר, לא כללה דגמים שטרם הוצגו, אלא כאלה שעוצבו על ידי המעצב הוירטואוז בתקופת תור הזהב של בית האופנה שלו, שנות התשעים המוקדמות, כמו גם על ידי יורשיו השונים (רוזמרי רודריגז וניקולה פורמיקטי). אבל העיצובים הגיאומטריים, הפרופורציות החוצניות והאולטרה- נשיות שמאפיינים את דגמיו של המעצב המהווים רק פן אחד מזהותו של בית האופנה. הבשמים של מוגלר, שנאלץ לעזוב את בית האופנה הנושא את שמו לאחר שפוטר מתפקידו כבר בשנת 2003 (על ידי חברת קלרינס, בעלת השליטה במותג), היו אלה שהחזיקו את בית האופנה במשך שנים, גם בתקופת שיא הצלחתו ובמיוחד לאחר מכן. אנג'ל, לדוגמה, הבושם הראשון מבית מוגלר שזכה להצלחה מסחררת, גובר מדי פעם על "שאנל 5" ומתברג למקום הראשון ברשימת הבשמים הנמכרים ביותר בצרפת (ביתר המדינות, הוא ממוקם במקום השני). אבל אל תתנו לעובדות להפריע לניקול ריידמן, כשהיא צריכה להשיק בושם עצמאי. ריידמן אולי למדה "שבבון- זה קוף", אבל את השיעור בו לימדו כי "רק חמור חוזר על טעויות של אחרים" היא כנראה הפסידה בזמן שהקיאה בלינצ'סים עם קוויאר וגבינת שמנת בשירותים מרוצפי שיש קררהומנורות קריסטל של בקרה.  

איפה הכבוד העצמי?! טיירי מוגלר על האופרה גארנייר אמצע שנות ה90, פריז 

אבל הטעם הרע לא נגמר רק בבחירה להשתמש בדגמים מיושנים המוצגים מדי שנה, כמו קרקס נודד במזרח אירופה ובסין (מוקדי פעילות המותג) או בעצם הרעיון לשלב בית אופנה המזוהה בעיקר בזכות בשמיו שלו באירוע להשקת בושם מתחרה. על רצפת הפואיה בביתן 10 אשר בגני התערוכה, בו התקיים האירוע, נפרש שטיח דשא מלאכותי, ספות לבנות קושטו בכריות מבדים מטאליים בצבעי פסטל, נגניות נבל ורקדניות ממוצא סובייטי הסתובבו לבושות שמלות פאייטים חושפניות, כשלראשן כלובי זהב כמו בסרט דל תקציב של ציצ'ולינה בשנות ה90 ניצבו בין קשתות פרחים שנראו כמו תפאורה לגן ויקטוריאני בהצגת ילדים בריטית. החלל בו נערכה התצוגה עצמה עוצב בצבעים כהים ותאורה חשוכה והמוזמנים ישבו סביב שולחנות ערוכים באווירת אולם שמחות רוסי, דבר שהיה כנראה הכנה לפיס דלה רזיסטאנס; הופעתו של זמר הפופ הרוסי פיליפ קירקורוב. בהמשך גילו המוזמנים לאירוע, כי אין ארוחות חינם וכי גם בעולמו של האוליגרך הנדיב, לכל דבר יש מחיר; הופעה של כלת השמחה בעצמה. כי אם היא יכולה להוציא שמונה מליון שקלים מכיסה עבור האורחים, המעט שהם יכולים לעשות עבורה בתמורה הוא לשבת בשקט, להקשיב לפלייבק של קולה ולמחוא כפיים, גם אם ירגישו צורך לחתוך לעצמם את האוזניים ולתלוש את העיניים. ההופעות המביכות, התלבושות הגרוטסקיות, והדרגיסטים (על הבמה וגם אלה שהיו בין קהל המוזמנים), חלקם לבושים בבגדים של מוגלר, הבטיחו שגם ההוט קוטור הצרפתי הגבוה ביותר, יראה כמו אולם שמחות לבונטיני ויחתום את האירוע כמביך מאין כמותו.

 

ככה עושים "אובר דה טופ" כמו שצריך- "Cirque D'hiver" תצוגת ההוט קוטור של טיירי מוגלר לחורף 1995/6 וחגיגות ה20 שנים למותג שלו.

 אני לא נכחתי באירוע, ולמרות שאני מאמין שלא ניתן לפסול דבר לפני שמנסים ובוחנים אותו לעומק, היה ברור לי שכאן, מדובר במקרה יוצא מהכלל. אחרי הכל, בעולם של היום, לא צריך להימצא במקום פיזית על מנת לספוג את האווירה - מספיק להציץ בחשבון האינסטגרם של קולגה שמתעקשת להצהיר "הייתי שם", בפייסבוק של חבר חסר תובנה אחר שמתעקש כי מדובר "באירוע הלוהט של השנה" או בתמונות של אמן דראג שבחר להתלבש כמו ריידמן עצמה. יכולתי לדמיין כיצד תחושת האופוריה התיאורטית שצפויה להתקבל מצפייה בתצוגת מעצב העל שהגדיר את שנות התשעים ופרץ דרך למעצבים רבים שבאו אחריו (כדוגמת ג'ון גליאנו, אלכסנדר מקווין או ג'אן פול גוטייה), מתרסקת במבחן המציאות לאחר ההבנה שמדובר בלא יותר מפיאסקו כושל, מלא בפאתוס, פומפוזיות, טעם רע וקיטש מהסוג הלא נכון, כזה שרק יוצאי בריה"מ, נרקסיסטיים ועשירים ככל שיהיו, מסוגלים להעריך. עוד הפריעו לי הבורות שאפפה את כל האירוע, העובדה כי המעצב לא היה חלק מהחברה במשך עשור וחצי וכי רבים מהיושבים בקהל, מדושני עונג ובטוחים כי הם עדים לאירוע היסטורי, בכלל לא הכירו את עבודותיו או את קורותיו של בית האופנה או המעצב. ואכן, שום הון שבעולם לא יכול היה להציל את כבודו של אירוע זה, אלמלא נודע השבוע כי מוגלר עצמו חזר לשמש כמנהל האומנותי של בית האופנה (לאחר פרישתו של פורמיקטי לאחרונה). מאז פרישתו, אגב, בחר המעצב להקדיש את עצמו למטמורפוזה של גופו שלו והתמסר ל"בודי בילדינג" (תמונה חושפניות בלינק). סירבתי להיות חלק מאירוע המהווה תעודת עניות לתעשיית האופנה הישראלית כולה (שרבים ממנה יותר משמחו להשתתף בו), כזה המעיד על לא יותר מאשר הפרובינציאליות שלנו ומשקף במדויק כיצד התעשייה המקומית מצליחה להכשיל את עצמה חדשות לבקרים.