פרידה ממגזין האופנה של המדינה

בשבוע שעבר נשלח אלי מייל מאת מפיקת המערכת של המגזין BELLEMODE, שבישר על סגירתו של המגזין. התחלתי לכתוב במגזין BELLE כבר מהגיליון השני, לאחר שנסגר לתקופה קצרה לאור תביעה של מגזין ELLE וחזר שמו הנוכחי לאחר דיונים בבית המשפט העליון. מאז, הכתיבה עבור המגזין הייתה משמעותית עבורי לא פחות מאשר אני הייתי משמעותי עבורו. כתבתי כתבות אורך ורוחב, על מעצבים, על מותגים, על מגמות, על תצוגות, על נסיכות, על חתונות, על תרבויות, על סרטים, על נסיעות ועוד. נפגשתי וראיינתי מעצבים מובילים ושאר בכירים בתעשיית האופנה, קיבלתי אינספור תגובות, תודות וכתבות התוכן שלי זכו ללא מעט מחמאות (לעיתים אף הצלחתי ללמד אנשי יח"צ מספר דברים על המותג אותו הם יצגו). הגשמתי חלומות והמגזין אפילו פתח בפניי כמה דלתות. זה נכון שלאורך התקופה בה כתבתי בו, לא הייתי אולי שבע רצון מיתר התכנים, מהעריכה, מהעיצוב הגרפי או מהסגנון הכללי בו, אבל הייתי שלם עם הדברים אותם כתבתי ועמדתי מאחוריהם באופן מלא. 

BELLE- הגיליון הראשון

בל מוד, הוקם כמגזין חלוצי אמצע שנת 2010, בתקופה שבה היו רק עיתוני נשים, כשאופנה הייתה רק עוד מדור שנבלע בין שפע מדורים על בישולים, יחסים, ילדים, קריירה, רכילויות ושאר ירקות ב"את" או "לאישה". הערכתי את מייסדו, ג'קי בן זקן (למרות היותו דמות מפוקפקת בחברה הישראלית), על כך שראה באופנה "מיזם", סוג של השקעה. העובדה כי הגיע מעולם הקשור לאופנה רק דרך הדוגמניות היוצאות עם שחקני הכדורגל מעולמו שלו, הפכו את בחירתו לשים את כספו בעולם זה לראויה להערכה בעיניי. הרגשתי שהוא, כמוני, מצליח לראות את הפוטנציאל הטמון בתחום זה, האפשריות האינסופיות והצורך לבסס ולמנף את האופנה בישראל מתוך שאיפה להדביק את השגשוג של התחום במדינות שמעבר לים. הוצאות מתחרות אחרות, השכילו גם הן לראות את הפוטנציאל שבמגזיני אופנה, וכך, לאחר הקמתו של בל מוד, לבלבו להם שפע מגזינים מתחרים; מגזין ""GO הפך לGOstyle"", והייצוג היחסי של עמודי האופנה ב"את" ו"לאשה" גדל גם הוא בצורה משמעותית.

כמה החלטות שגויות לאחר מכן, כדוגמת מינוי ראשון של עורכת ראשית (#1) שלא הייתה כל כך מקצועית, בזבזנית ויש לומר גם חסרת טעם (בלשון המעטה), שתוך זמן קצר גם הסתכסכה עם כל התעשייה- הובילו את המגזין להפסדים נוראיים ותדמית נוראית עוד יותר. עורכת המשנה שמונתה במקומה (#2), נותרה בלי הרבה חזון או ידע מקצועי והרבה מידי "באלגן לוהט". הניהול הכושל הוביל את המגזין להתגלגל לידיו של טייקון המגזינים, "מוטו תקשורת", שבסופו של דבר, כמו כל ארגון קפיטליסטי שמגלגל כספים כמו אוליגרך רוסי ודופק כמו שעון שוויצרי, שם לעצמו את "המכירות" כמטרה נעלה, תוך שהוא רומס את ערכיו ויחודו של המגזין או כל ערך אופנתי מוסף שהיה לו. עורכת עבר בקוסמופוליטן ישראל, מוקמה בכיסא הEIC (Editor In Chief) (#3) ושלושת ה"סמכים" – סקס, סלבס וסיילס- הפכו למילות המפתח שעמדו לנגד עיניה בבואה להוציא את המגזין.

לא כל אחד יכול להיות אנה וינטור

יחד עם הרצון להגדיל את המכירות, בא גם הצורך להנמיך את התכנים במגזין, להפשיט אותם ממקצועיותם ומאופיים האופנתי ולקרב אותם להמונים. שכן, על מנת להגיע לאזור הרחב ביותר בעקומת גאוס, צריך להתקדם אחורה, לכיוון האפס. כל הניסיונות לסטות מקו זה, סוכלו על ידי מנהלי המגזין, וכך, עורכת מחליפה שמונתה לעורכת הראשית (#4) למשך חודשיים בלבד (בזמן שהקודמת הייתה בחופשת לידה) פוטרה בטענה כי היא "מכוונת גבוה מידי". לי, כמוהה, לא נותר הרבה מקום במגזין. הצרכים בכתבות פופולאריות ורדודות לא הותיר עבורי כל עניין להיות חלק ממנו. נאמר לי שהכתבות העמוקות והמקצועיות שעסקו בליבת האם של האופנה, אינן רלוונטיות לחזון החדש של המגזין. ואני, סירבתי לרדת לזנות ולכתוב עבור תשלום על נושאים רדודים ושטחיים שלא כיבדו לא את המגזין ובטח שלא אותי. למעשה, הידיעה על סגירתו, עוררה בליבי תחושה של הקלה משמעותית, היא ביטלה את תחושות האשם שלי על כך שאינני חלק ממנו עוד ונראתה לי טבעית וצודקת, חלק מתהליך אבולוציוני בנאלי, שבו "החזק שורד". 

מתוך הפקת אופנה שעשיתי עבור המגזין

Publisheb in Belle Mode, January 2013

Photography: Gilad Bar Shalev 

Models: Shiran & Irena for Déjàvu 

Hair & Makeup: Ben Revivo 

Fashion: Zohar Furman

לא מדובר בשיר קינה על גורלה המר של העיתונות המודפסת ודעיכתו/מותו של "הפרינט", אלא מקרה פרטי, סיפור הוגן על נפילתו של מגזין עם תוכנית אם מבריקה, שהלך לאיבוד בתרגום לאחר שטעה מספר פעמים בדרכו להגשים אותה. אני חושב שבעולם התחרותי של היום, בו כבר חשבו על הכל, המציאו את הכל ודאגו שיהיה שפע רב ממנו- אין מקום לכל דבר העומד בגדר "עודף" ו-"מיותר". מה שאנחנו בטוח לא צריכים הוא "עוד אחד" מההרבה שכבר יש לנו, אלא מעט ממה שאין. אם אין לך שום ערך מוסף להציע, מוטב שתנתב את האנרגיה לתחום אחר. אני סבור ובטוח כי מקומה של העיתונות המודפסת עדיין שריר וקיים, הוא מעוגן "בקוד הגנטי שלנו", מתוקף בצורך שלנו לחוש את הנייר הכתוב ולחוות את הטקסט במספר חושים, בהרגלים שסיגלנו לעצמינו והתקבעו עמוק בתוכנו. יחד עם זאת, שומה עליהם להצדיק את קיומם היטב, נוכח תנאי המציאות החדשה בעולם הדיגיטאלי, המודרני והשופע.      

פוסט מסוג זה לא יהיה שלם ללא תודה, לכל האנשים שהיו חלק מהמערכת של המגזין- לדורותיו, ללא יוצא מהכלל- אלה שהסכמתי איתם יותר וגם אלה שהסכמתי איתם פחות, כי מכל מלמדי השכלתי. תודה על ההזדמנות, הניסיון, ההנאה והשיעורים החשובים מפז שהענקתם לי. כי הכתיבה, ההתמודדות מולכם והחוויות שצברתי רק הוסיפו למאגר שיקרא יום אחד "ניסיון החיים" שלי, חלק מההיסטוריה האישית שלי.

ומי יודע, אולי נתראה בגלגול הבא של המגזין, בתקווה שיהיה מוצלח יותר...