מה נשתנה?

פעם, עוד לפני שפתחתי את הבלוג שלי, מדי עונת תצוגות הייתי נהנה לעבור על התמונות של האורחים/העורכים שישבו בשורה הראשונה. למעשה, אלה היו התמונות אותן הייתי מתחיל לראות עוד לפני שנגשתי בכלל אל הבגדים. פעם, זו הייתה אחת הדרכים הבלעדיות לקבל הצצה אל עולמם, טרם העידן בו קיבלו קרין רויטפלד עמנואל אלט סטטוס של "כוכבי רוק", ולפני שידענו מי זו אנה דלו רוסו. אז, אפילו אנה וינטור עוד נחשבה ל"דמות אניגמטית" שכל שביב מידע שמתגלה עליה, מעורר סנסציה והתרגשות. לאחר שמאסנו בתמונות פפרצי של הסלבריטאים המגיעים לתצוגות, אימצנו את עורכי האופנה היושבים בהן. וכך, ב2007, אסר מרק ג'יקובס, שהיה מזוהה עד אז בצורה הבוטה ביותר עם צעירי וצעירות הוליווד על כניסתם לתצוגותיו. במקביל, התחלפו צלמי הפפרצ'י בבלוגרים וצלמי אופנת רחוב. התמונות שמפיצים לנו עשרות הצלמים הניצבים בפתח הכניסה לתצוגות, מציפות את הרשת מדי יום וחושפות כל פריט לבוש או מחווה של אנשי האופנה עוד לפני שנכנסו לאולם התצוגות. כך, שלאחר שהתיישבו על הספסל, עייפים מהמרדף אחרי אותם צלמים, ולפני שכבים האורות ויוצאות הדוגמניות, לא נותר לאף אחד עניין להצטלם, גם לא להסתכל על התמונות הללו.    

VS.

(למעלה- פי דידי, קלי אוסבורן ושרה ברנהרט בשורה הראשונה של התצוגה של מרק ג'יקובס, ספטמבר 2002, מרי רייט ואשלי אליסן, באותו המקום שנתיים לאחר מכן, למטה- שורה ראשונה בשבוע האופנה לחורף 2001 בפריז)

צילום אופנת הרחוב או החשיפה של האנשים המגיעים לתצוגות, הם לא הדבר היחיד שהשתנה בשנים האחרונות. גם בחוקי השיווק וההפצה חלו תמורות מרחיקות לכת. אם בעבר, נאלצנו לחכות 6 חודשים עד שהבגדים שצעדו על המסלול הספיקו להגיע לחנויות, הרי שכיום, ניתן להזמין אותם כמה ימים לאחר מכן ולקבל אותם 6 שבועות מאוחר יותר, או 22 שבועות מוקדם יותר! (זה כבר תלוי מאיזו זווית אתם בוחרים להסתכל). זאת, תודות לאתרים עסקיים כדוגמת מודה אופרנדי, או למותגים עצמם, שחשו את השינוי בתודעתו של הצרכן האופנתי והזדרזו לספק את המענה (ע"ע המותג ברברי). הרבה לפני כן, יש לציין, בסמוך לרגע שהם עולים בכלל לצפייה בstyle.com, ניתן לראות את אותם הדגמים הבולטים בקולקציות המובילות, נלבשים על ידי אותם האנשים שצופים בתצוגות. אני אפילו לא מתחיל לדבר על רשתות האופנה המהירה, כדוגמת H&M או זארה, שיתרגמו את הבגדים הללו לייצור המוני עוד לפני שנספיק לומר "כריסטובל בלנסיאגה". 

(אופנת רחוב בת זמננו- מימין למעלה- אנה דלו רוסו במעיל פרווה של פראדה כשבוע לאחר שהופיע בתצוגה, תמונת אופנת רחוב של טומי טון, תיק מהקולקציה האחרונה של פנדי בתצלומי אופנת רחוב כמה ימים לאחר התצוגה, ג'יובנה בוטגליה במעיל של רושס שבוע לאחר התצוגה, קרין רויטפלד במעיל של מקס מרה כמה ימים לאחר שצעד על המסלול ומשמאל- קרין רויטפלד מגיעה לתצוגה של ג'יבנשי לחורף 2014 באחד האאוטפיטים עוד לפני שהוצג על המסלול)

 

בחודשים האחרונים עלה לכותרות הדיון על הקצב המסחרר בו גדלים התכנים שמייצרים בוגרים וצלמים חובבנים ברשת. סוזי מנקס הייתה זו שהציתה את הנושא בכתבה שפירסמה במגזין T של הניו יורק טיימס, ואחריה באו התגובות, מתגוננות- מצד הבלוגרים (כמו ליאנדה מדין, המן ריפלרית) או התומכות- מצד הקולגות (כמו טיפ בלנק מstyle.com בסרטון שלמטה). טים בלנק מתאר את המבוכה שחש עבור אותם "גרופים של אופנה", שמגיעים לרחבת הכניסה לאולמות התצוגות לבושים בבגדים אקסצנטרים על מנת למשוך את תשומת ליבם של הצלמים. הרגשה שמוכרת לכל אחד מאיתנו שהספיק להיות נוכח באירוע אופנתי כזה או אחר (אפילו בארץ). תחושת המבוכה מלווה לעיתים קרובות גם בתהייה "האם האדם בחר בכך באופן טבעי, מתוך סגנונו, טעמו והאמונה במה שהוא לובש או שמא מדובר בהצגה?", "תחפושת או הצהרה?". את אותה המבוכה, אני חש הרבה פעמים גם לאחר שראיתי את הדגמים שמציגים מעצבים מסוימים על המסלול. השאלות המלוות נותרות זהות. כך לדוגמה תהיתי לא פעם האם "מישהו מנסה לעבוד עלינו?" כשכתבתי על התצוגות של פראדה, קום דה גרסון, ולאחרונה על הקולקציות של הדי סלימן לסאן לורן (לגבי האחרון, אגב קיים קונצנזוס בקרב העיתונאים אך לא בקרב הקניינים). באותם הפוסטים, הייתי מקפיד לציין שלא משנה עד כמה גרוטסקיים ומשונים נראים הדגמים שהצעידה מוצ'יה על המסלול, תוך חצי שנה, כולנו נתרגל לאהוב אותם ונעורר כמיהה עבורם כאילו היו כליל השלמות.

 

TAKE MY PICTURE from GARAGE Magazine on Vimeo.

הפרספקטיבה הזו, היא בעצם הדבר החשוב ביותר באופנה, שיותר מכל מגמה חברתית אחרת, משתנה באופן תדיר, כל חצי שנה, וכיום, עם קולקציות "קרוז/ריסורט" ו"קדם חורף", "קפסולה" ושיתופי הפעולה אחרים למיניהם, זה קורה אפילו לעיתים קרובות יותר. אבל אנחנו, כבני אדם, נותרנו זהים, וכשם שהמזון, מהיר ככל שיהיה, לא מתעכל מהר יותר רק בגלל שזמן הבישול התקצר, כך גם התקופה שלוקח לנו להתרגל לאסתטיקה חדשה ולאמץ סגנון מקורי, נותר ללא שינוי. דגמים רבים שנתלשו מהדוגמניות שצעדו על המסלול ונלבשים על ידי אותם מצולמי רחוב מבלי שהייתה לנו ההזדמנות לספוג ולנסות להבין אותו, עשויים להיראות לנו לא יותר טוב מאשר תוצר העיכול של מזון בלתי מבושל.