למה נתחפש בחורף 2012/13?

ישנן אינסוף זוויות להסתכל על תצוגות האופנה, ניתן לחפש את המגמות החמות, את העיצובים המרגשים, להתרשם מאופנת הרחוב או מהדוגמניות שמאחורי הקלעים. אבל לפעמים, כשעסוקים במה שנמצא על גבי השטח ומנותק מהפרקטיות היום יומית או כל זווית אישית אחרת, הדפדוף בעמודי האינטרנט הופך למשעמם, כפי שהצהירו לא מעט אנשים על גבי דפי הFEED בפייסבוק. אחרים, פרשו מהמרוץ ההדוק לעקוב אחר התצוגות בלי לומר מילה. הדרך להתמודד עם זה היא למצוא איך שבוע האופנה רלוונטי אלינו, מה מדבר באותה שפה בה הצופה מתלבש וכיצד ניתן לאמץ את המראה 6 חודשים לפני שהבגדים שעל המסלול מגיעים לחנויות (הן של המותג והן של H&M). התחקות אחר מקורות ההשראה של המעצבים או סתם התמקדות באלמנטים הסובבים את התצוגה, כמו המוזיקה והתפאורה, הן גם אופציה אפשרית להתמודדות עם הדפדוף המעיק בתצוגות המסלול.

מימין- רף סימונס נפרד מג'יל סנדר, משמאל- סטפנו פילטי נפרד מYSL

הסמיכות של חג הפורים לשבוע האופנה הפריזאי, השפיע הפעם על זווית הראיה שלי לתצוגות האופנה של העונה. מלבד הדחף העז להתחפש לקארין רויטפלד (רק בגלל שתחפושת "קרל לגרפלד" הפכה לכל כך בנאלית, שאפילו רוברטו קוואלי וודאי מצטער על כך שבחר להתחפש למעצב בעל הקוקו הלבן לפני כארבע שנים, במיוחד לאחר שהספיק להשמיץ אותו מאז לא פעם), ניתן היה להבחין בהצעה לתחפושת ספציפית אחת שהוגשה על מסלולי האופנה בחסות מיטב המעצבים: המרגלים. הקדמה הטכנולוגית, הGPS, האינטרנט בטלפונים הניידים, הצ'ק-אין בפייסבוק וכו', הפכו את כולנו לקצת יותר פרנואידים. הצורך להתגונן, בלט גם הוא בקולקציות אופנה רבות, עם חזרתו של צווארון הגולף לאופנה, נוסף למעילי מעטפת, קפוצ'ונים, כובעים וצווארונים גדולים. אבל מראה המרגל, כ"טוטאל לוק", סוג של "סט-קומפלט", בלט על פני מבחר רחב של תצוגות עד שנראה היה כי בשנה הבאה, יש מי שמתכוון לגנוב נתח מהמונופול של "מחסני לב", "תחפושות שושי זהר" ו"זמיר טריקים" בשוק התחפושות לפורים.

מימין לשמאל: הידר אקרמן, ריק אוונס, גרת' פיו, ג'יבנשי.

למעלה- כובעי הגרב של ריק אוונס, למטה- אנה דלו רוסו בכובע הגרב שעיצב רף סימונס עבור קולקציית קיץ 2012 של ג'יל סנדר, האקססורי החם ביותר לעונה.

הסמיכות של חג הפורים לשבוע האופנה הפריזאי, השפיע הפעם על זווית הראיה שלי לתצוגות האופנה של העונה. מלבד הדחף העז להתחפש לקארין רויטפלד (רק בגלל שתחפושת "קרל לגרפלד" הפכה לכל כך בנאלית, שאפילו רוברטו קוואלי וודאי מצטער על כך שבחר להתחפש למעצב בעל הקוקו הלבן לפני כארבע שנים, במיוחד לאחר שהספיק להשמיץ אותו מאז לא פעם), ניתן היה להבחין בהצעה לתחפושת ספציפית אחת שהוגשה על מסלולי האופנה בחסות מיטב המעצבים: המרגלים. הקדמה הטכנולוגית, הGPS, האינטרנט בטלפונים הניידים, הצ'ק-אין בפייסבוק וכו', הפכו את כולנו לקצת יותר פרנואידים. הצורך להתגונן, בלט גם הוא בקולקציות אופנה רבות, עם חזרתו של צווארון הגולף לאופנה, נוסף למעילי מעטפת, קפוצ'ונים, כובעים וצווארונים גדולים. אבל מראה המרגל, כ"טוטאל לוק", סוג של "סט-קומפלט", בלט על פני מבחר רחב של תצוגות עד שנראה היה כי בשנה הבאה, יש מי שמתכוון לגנוב נתח מהמונופול של "מחסני לב", "תחפושות שושי זהר" ו"זמיר טריקים" בשוק התחפושות לפורים.

A.F Vandevorst Fall/Winter 2012/13

מראה הבלש היה התמה המרכזית בתצוגה של A.F Vandevorst, שהציגו לוק מסתורי וכיסו את פני הדוגמניות לבושות המעילים הרחבים בצעיפים, צווארונים וכובעים בצורה כה יסודית, עד כדי כך שלא היה ברור כיצד הצליחו הדוגמניות לראות משהו בעודן צועדות בבטחה על המסלול. גרת' פיו הציג העונה מעילי עור בגזרות אלכסון אסימטריות, עם צווארונים מחודדים שכיסו את צוואר ועברו את זווית הלסת. ריק אוונס הציג שמלות באורך רצפה לצד מעילים תואמים באותו האורך וסרג, במיוחד לתצוגה כובעי גרב שכיסו את הפנים ברשת אוורירית של צמר, סוג של הכלאה בין מסיכות סייף, רשתות כובעי נשים וכובעי גרב של פורצים. בהרמס וולנטינו, הציגו שכמיות שחורות מעור עם זיקה לשרלוק הולמס במראה גברי ואפל יותר. ז'אן פול גוטייה לעומת זאת, בחר העונה שלא להציג את הווריאציות המסורתית שלו למעילי הטרנצ'ים שהפכו מזוהים עימו, ולכן מי שתרצה להצטייד בטרנץ' אופנתי, פק"ל של כל סוכן בילוש, תמצא אותו בקולקציות קודמות של המעצב (בברברי, אגב, שדרגו את הטרנץ' השגרתי והקלאסי בעזרת כיסים גדולים שנתפרו בחזית המעיל ויצרו צללית של מותן צרה ואגן רחב של "הניו לוק", אלמנט שחזר גם אצל שאנל).

מימין לשמאל: ולנטינו, הרמס, בלנסיאגה.

נשים שעובדות בגורד שחקים, החל ממתמחות משרד פשוטות למרגלות בין לאומיות, היו ההשראה מאחורי הקולקציה המוזרה של אוליביה גסקייר עבור בלנסיאגה. מעילים מוגזמים בצבע אפור עם פאנלים בצבעים עזים, חצאיות עור בגזרת עפרון חצי שקופות וכפפות עור, על מנת שלא להשאיר עקבות, היו הלוק הבלשי שהציע גסקייר עבור לקוחות המותג. המרגלות של הידר אקרמן, התרחקו מעט מצבעי האפור, בז' ושחור שמהווים הסוואה מושלמת עבור המרגל הלילי, ולבשו צבעי חמרה של כתום כורכום ואדום להבה. ז'קטי טוקסידו עם כמויות עצומות של בד עודף, מעילים ארוכים, סריגים עם צווארונים נשפכים שכיסו את מחצית הפנים וחצאיות פיפלם ארוכות שנרכסו עם חגורות רחבות היו המראה המסתורי של המעצב עבור סוכנות הבילוש של 2013.

Haider Ackermann Fall/Winter 2012/13

אם כן, בחורף הקרוב, כנראה שכולנו נתחפש למרגלים גם מעבר לשלושת ימי החגיגות המעצבים לפורים. ועל כן, מאחר וכבר די פספסתי את המומנטום כדי לדבר על פורים בחורף הנוכחי, אאחל לכולכם ש365 הימים שבהם אתם קמים כל בוקר ומתלבשים, ישמחו אתכם מספיק עד כדי שתאבדו את הצורך להתחפש באופן מיוחד.

חג שמח!

Fashion is out, Art is what it's all about.

הלמוט לאנג ייזכר כאחד מאבות המינימליזם. המעצב מהמוצא הווינאי, אומנם החל לעצב בארץ הולדתו קולקציות לפי מידה (made-to-measure), אולם התפרסם רק ב86, לאחר שפתח את המותג שלו באופן רשמי והציג את הקולקציה הראשונה שלו בפריז, כחלק מהתערוכה "Vienne 1880-1939: L'Apocalypse Joyeuse", במוזיאון פומפידו. בהמשך, הגזרות הארכיטקטוניות והסגנון הדקונסטרקטיבי של לאנג, הפכו לחלק בלתי נפרד מהצללית שהגדירה את שנות ה90 ומצאו ביטוי בחליפות בשחור-לבן, קולקציות ג'ינסים ושימוש בחומרים אורבניים אחרים לגזרות בסיסיות. הוא גם היה הראשון שברח מהקונספט של "התצוגה כספקטקל", רעיון שהיה נהוג באותה התקופה וטופח על ידי מעצבים כדוגמת ג'יאני ורסצ'ה, כריסטיאן לקרואה או טרי מוגלר (גם הוא וינאי, אגב) ואירועי האופנה שלו, כמו גם הבגדים שהתאפיינו בפוריטניות וצניעות. ב1999, רכשה קבוצת פראדה 51% ממניות המותג של לאנג (כחלק מאסטרטגיה להתפשטות גלובלית ובניית "מולטי מותג", רכשה פרדה גם את ג'יל סנדר). באוקטובר 2004, לאחר מחלוקות עם מנכ"ל הקבוצה, מכר לאנג את חלקו במותג הנושא את שמו וחדל מלהיות המעצב הראשי בו בינואר 2005. שנה אחת לאחר מכן, מכר תאגיד פראדה את "הלמוט לאנג" לאנדרו רוזן, מנכ"ל המותג Theory (שנמצא כיום בניהולו האומנותי של יקיר הבלוג, אוליביה טסקינז) וכיום, גם שותף חדש בבעלות על פרוהנזה סקולר ("מכונת הטרנדים" ובחיר ליבה של כל "IT GIRL" אמריקאית). באשר ללאנג עצמו, מאז שעזב את סטודיו העיצוב, הקדיש הלמוט את כל כוחותיו ומרצו היצירתי לעולם האומנות ( הוא הציג תערוכות ואפילו הוציא שני ספרים), בעוד שהמותג שלו המשיך להתקיים בניו יורק עם צוות מעצבים חדש.

Helmut Lang Fall Winter 1996/7 CNN Report

בחודש שעבר, החליט המעצב לעשות דבר רדיקלי (בלשון המעטה), וגרס/גזר/השחית/קצץ/רמס את כל (!) הארכיב שלו, המונה כ6,000 פריטים, רק כדי ליצור סדרה של מאה עמודים דמויי נטיפים עשויים papier mâché של קוטור יקר ערך [עדכון: בכתבה שפרסמה יערה קידר וכללה ראיון עם המעצב מסתבר ששנה קודם לכן, פרצה "שרפה בארכיב" המעצב וזו, הייתה כנראה הקטליזטור לכל הסיפור. פרט זה מובא המאמר מוסגר כיוון שטרם נתקלתי בו בכל מקור אחר]. כחלק ממעשה נעיצת האצבע אמצעית של לאנג בעינו של עולם האופנה (רוצה לומר ז' בעין, אבל יש לי עכבות...) הוצגו 12 עמודי כאלה בגלריה The Fireplace Project שבאיסט המפטונס תחת הכותרת “Make It Hard” במשך פחות מחודש אחד! אולם העליונות המוסרית של לאנג, אומן הנישא מעל לעולם האופנה השטחי והנחות, לא עמדה בכל מבחני המציאות; במקביל להשקת התערוכה נפוצו השמועות כי לאנג היה בין השמות שהשתרבבו ברשימת המועמדים להחליף את ז'אן פול גוטייה בבית הרמס, (נזכיר כי כריסטוף למר, אקס-לקוסט מונה בפועל ליורש). מסתבר שלא רק מעצבי אופנה, אלא גם אומנים, צריכים יחצ"נים.

אולם האם בריחתו של לאנג מעולם האופנה ומחאתו כנגד התאגידים הקפיטליסטים והיו"רים האינטרסנטים במקומה?

רבים יטענו כי אופנה היא אינה אומנות, אלא סוג של עיצוב מוצר, ספק נישה בעיצוב התעשייתי, אולם מעצבי אופנה לא מעטים הצליחו להוכיח אחרת לאחר שיצרו פריטים הראויים להיות תלויים במוזיאונים היות והם מגלמים אמירה חזקה ונושאים עימם משמעות עמוקה. כך, יצירותיו של חוסיין שליין, האופנה הקונספטואלית של ויקטור ורלף, ז'אן פול גוטייה הכובען סטפאן ואלכסנדר מקווין (ששבר שיאים מבחינת כמות המבקרים שהגיעו לתערוכה שלזכרו במוזיאון המטרופולין) הצליחו לגשר על הפער שבין אופנה לאומנות לא רק בזכות הדגמים האסטטיים והדקורציות הנאות שיצרו כפי שהיה נהוג לתפוס את דגמיהם של כריסטיאן דיור או כריסטובל בלנסיאגה כשהוצגו מאחורי ארונות זכוכית. התפעלותו של המתבונן לגבי היופי האסטטי, הגזרות המורכבות והעבודה הטכנית המשובחת התחלפה בהתרשמות עמוקה מהקונספט, אמירות חברתיות או פוליטיות ומסרים גלובליים יותר בתערוכותיהם של המעצבים בני זמנינו.

Make It Hard, תמונות מתוך מיצג האומנות האחרון והמדובר של לאנג

יתכן והמיצב של לאנג מבטא את הצורך שלו להתיר את הרסן שנכרך סביבו בתקופתו כמעצב. כמחאה על הכבלים המאפיינים את תהליך העיצוב וכוללים את האוריינטציה לשיקולים מסחריים של בעלי התאגידים, החשיבה על צרכי הלקוחה, דאגה לשביעות רצונם של בעלי המניות ושאר חישובים כלכליים יבשים. במקום זה הוא יצר תערובת מוצקה המהווה תמהיל שמסמל את המורשת שלו ומכיל בתוכו את הארכיון, אולם משולל כל צורה פונקציונלית. מדובר במעין "קפסולת זמן". אך בשונה מזו של אנדי וורהול, הקפסולה הזו חסרת כל תועלת עתידית, גזרי הבדים והחומרים המרכיבים אותה לא ישמשו שום תפקיד אחר פרט להיותם שבבים של זיכרון הבונים נטיפים מכוערים.

לאנג, חוטב עצים וחובב תרנגולים!

הפרעת חרדה היסטרית, כונתה בעבר "היסטריה" והיא תיארה אז אישה המנסה לברוח מבעלה (כיום, היא קיבלה משמעות של הפרעת חרדה- Panic disorder without agoraphobia). המיצג של לאנג, הוא סוג של ניסיון בריחה ומחאה מתוך גחמה. לנג, בדומה לאותה אישה היסטרית, כיוון שלא שינה את עצמו, רץ היישר לזרועותיו של גבר אלים אחר. השיפט מעולם האופנה לעולם האומנות לא יפתור את לאנג מהדאגות אחר מילוי רצונם של משתנים חיצוניים וריצוי הלקוחות. באומנות, ממש כמו באופנה, ליצירה יש ערך בפני עצמה והיא עומדת בזכות היותה תוצר ידי אומן, אולם כדי להיות גם רווחית למי שיצר אותה וכדי לעורר מספיק הדים, להפיץ מסר באופן נרחב אך גם לתגמל את בעליה, עליה לקרוץ ולשבות את ליבו של קהל היעד שלה. גם באומנות ישנו קהל יעד, בין אם מדובר במבקרי מוזיאון ובין אם מדובר באספנים וסוחרי אומנות המבקרים בגלריה יוקרתית.

Accessories collection séance de travail, fall–winter 2001–2002, Helmut Lang

חשיבותו של הלקוח מובנת מאליה כאשר מדברים על עולם האופנה, בעוד שכשזה מגיע לאומנות, אנשים בטוחים שהם חיים בעולם אנרכי, כחלק מתפיסה נרקסיסטית וילדותית שלפיה האומנות והיצירה משרתות את היוצרים, הדחפים של האומן עצמו והן מיועדות להוות מוצא לפורקן הרגשי והמחשבתי שלו בלבד. תפיסה זו אינה מחזיקה במבחן המציאות: בפרק "העשירים הם חברים" מהסדרה המוצלחת של ערוץ 8, "גיבורי תרבות", מסבירים אמנים שונים (בניהם עדי נס וזויה צ'קרסקי) את החשיבות שבקריצה אל ליבו וכיסו של הלקוח ומדוע גם באומנות, כמו בכל תחום אחר, צריך לפעמים לעשות גם את מה שלא בדיוק עולה בקנה אחד עם האמת העצמית שלך. הם מתוודים על פשרות שהם עושים כדי לגעת בליבם ולדבר לכיסם של הקניינים וצרכני האומנות, התלות הקיומית והמקצועית שלהם הגלריסטים והאספנים שמכתיבים הרבה משגרת היום שלהם ואפילו את הרגעים האינטימיים ביותר שלהם מול הקנבס, גושי החמר או המצלמה. הם מציגים מציאות שונה מהאוטופיה הרומנטית שקסמה כנראה ללאנג ולפיה את האומנות הטהורה, לא יוכל לחלל אפילו הקפיטליזם.

Helmut Lang, "Next Ever After", 2007,

כדור DISCO ששימש בתחילה כפריט דקורטיבי בחנות של לאנג והפך מאוחר יותר למיצג בתערוכת האומנות שלו # רדי-מייד או סתם בלוף?

בהקשר זה בל נשכח, שבין אספני האומנות הגדולים נמנים ראשי תאגידים, מנכ"לים בחברות מונופול שונות ובעלי הון. גם פטריציו ברטלי, מנכ"ל פראדה שהחיכוכים בינו לבין לאנג עלו לשני בתואר "דיזיינר", גם הוא אספן אומנות נלהב ומוצ'יה פראדה ידועה כתומכת ופטרונית נאמנה של כל סוג אומנות באשר הם. כעת למעשה, לאחר שהסיר את העול לעצב עבורם, התפנה לאנג למלא אחר גחמותיהם ורצונם של חבריהם או סתם אנשים כמותם או אפילו הם עצמם. הצעד שעל פניו מגלם ניסיון להתרסה, הרס והבעת מחאה- אלמנטים שהפכו לחלק בלתי נפרד מהמציאות היומיומית שלנו גם בישראל, עשוי היה להיות סתם עוד קפריזה מיותרת של ילד סורר וחסר רסן. אני בטוח שבראש של לאנג, כל הרעיון הצטייר בצורה הרבה יותר נבונה, אבל האם אכן מדובר במעשה חכם?

Back to Black

יש הטוענים כי שחור אינו צבע, אחרי הכל, מדובר בהעדר מוחלט של צבעים. בבגדים שחורים אין אולי שום דבר מיוחד, אבל דווקא בגלל זה יש בהם הכל. הדברים תקפים גם אם נתרחק מהקלישאה של "השמלה השחורה הקטנה", שאגב, יש הטוענים כי קוקו שאנל הרשומה על זכויות היוצרים של פק"ל המלתחה הזה, גנבה אותה ממאדם ויונט (קוטוריירית שעבדה במקביל לשאנל באותה התקופה). "כשאישה לובשת שחור, היא יכולה להיות הכי נעלמת או הכי בולטת" אמר לי פעם ויוי בלאיש ואני, לבוש שחור "הד טו טואו", יכולתי להתחבר בדיוק לרעיון אליו התכוון. האדם הוא שמעצב את אשר שמשתקף מהשחור שהוא לובש. הצללית הסולידית והנקייה שמגדירה המונוכרומטיות הכהה הזו יוצרים מראה שתמיד ידבר סטייל, לא אופנה. משחקי טקסטורות וטקסטיל, נוסף לאישיות של מי שלובש אותם, הם שהופכים את ה"טוטאל בלק לוק" למעניין.

בבקרים מאוסים, כאשר אני נעמד מול המראה במצב רוח ירוד, נטול כל חשק או מעוף "להתלבש", אני תמיד מתחיל בשחור- "I go back to black" . אם שחור אינו הצבע שנועדתי ללבוש באותו יום, לאחר מבט חטוף במראה- אני מייד יודע למה אני צריך להחליף. וזה עובד פלאים, מדהים איך אאוטפיט של מכנסי בז' ושריג כתום, חגורה ומוקסינים חומים יכולים להיוולד משחור שחור ועוד שחור. לא לחינם בכל פעם כאשר חברות התחזיות מחליטות להפוך גוון חדש ל"להיט העונה" (לרוב גוון של פרי או תבלין), מכריזים המגזינים על "השחור החדש", אולם ללא הצלחה. עצם העובדה כי אנו חוזרים תמיד לשחור כרפרנס הראשוני- ולא ורוד (השחור החדש מ2008) או החרדל החדש (2012) שמחליף את הכתום הישן (2011)- מעידה על יציבותו ועמידותו איתן כעמוד תווך בסכמת הצבעים של כל מעצב. למעשה שחור אף פעם לא יהיה טרנד.

(כי הלבן הוא רק טרנד- שחור, חורף 2012, מימין: ויקטור ורלף, ג'יל סנדר, YSL, אלכסנדר ואנג, ג'ילס, הידר אקרמן, ריק אוונס)

כמובן שאין בפוסט זה כל ניסיון להטיף להתלבש בשחור כדרך קבע, אלא רק להצביע על התשוקה הבוערת בכולנו לשחור הנפלא. זה שתמיד מנחם אותנו כשעלינו כמה ק"ג, כשמזג האויר הפך לסגרירי, כשלא הצלחנו להתחבר לשום צבע אחר או כשכל השאר נראה כל כך מיותר. הוא מרזה, מסתיר כתמים, סמכותי ואף אחד לא יזכור שלבשתם את אותו האאוטפיט השחור לפני יומיים. השחור אינו קדוש (כפי שרבים באופנה מתייחסים אליו). למעשה, הקדושים בעולם האופנה הם הפרופורציות, האיזון, ההיגיון והאינטואיציה- כאשר אלה כבר קיימים- הם בולטים פי כמה וכמה על רקע שחור.

ולפני פיזור ציטוט קטן: "מי שלא רוצה לעשות טעויות, שתקנה בגדים שחורים. זה תמיד טוב", קרין רויטפלד # מילה של סטייליסטית.

Press those pants

שנות ה90 טבעו את הצרוף "ג'ינס וטי-שרט" כמילה הנרדפת האולטימטיבית ל"קז'ואל". במשך כמעט שני עשורים (למרות שאפשר לכלול גם את שנות 80), דנים הפך לבד היחיד שאנחנו מכירים. הוא פרקטי, עמיד ודורש מינימום טיפוח, פשוט לזרוק למכונה, לתלות על חבל כביסה ו- DONE. אבל כך גם המומנטום של הצרוף הזה, DONE.

(סטלה, דונטלה, קורס חורף 2010, קיץ 2006, חורף 2008, בהתאמה)

תצוגת חורף 2010 של סטלה מקרטני הוכיחה שאפשר גם אחרת. מכנסי העיפרון הצרים והמגוהצים למשעי שהוצגו יחד עם שריגים בצבעים נטרליים של אפור או בז' ונעלי עקב מחודדות- היו למעשה כל מה שאנשים מתכוונים אליו כשהם אומרים "ג'ינס וטי-שרט". אבל גינס לא היה שם, גם לא טי שרט. מקרטני הציעה את חלופה המתוחכמת לנונשלנטיות ולנוחות הגלומה בגינס וחולצת טריקו, בתוספת האלגנטיות של מכנסי בד, החן שבמכנסיים באורך הקרסול והאיכות של הקשמיר בשריג העליון. המונוכרומטיות הייתה גם היא חיונית ליצירת מראה "כובש אך לא מתאמץ".

( Pre-Fall 2011, Balenciaga, Jil Sander, Michael Kors)

ואם במכנסיים בגזרת עפרון עסקינן, אינני יכול שלא להתייחס לקולקציה שהציגה דונטלה וורסצ'ה לקראת קיץ 2006. פריטי המפתח בה, לפחות עבורי, היו אותם המכנסיים המוצלחים. זה נכון, מדובר בפריט קלאסי מהמלתחה הנשית, אבל בקונטקסט הנ"ל, הם התקבלו כהברקה מרעננת ובלטו על רקע שלל הבדים המודפסים, השיזוף והפן החלק שלשערן מלא התוספות של הדוגמניות או התיקים בעלי אבזמי הזהב האימתניים. העוצמה ששידרו המכנסיים על המסלול, לא נפלה מזו של שמלות הערב עם השסע העמוק או המחשוף הנדיב שקנו את שמו של "ורסצ'ה". מיקל קורס הציג בקולקציית קדם חורף 2011/12 שלו מכנסיים מאותו הז'אנר- לייט'S 60-ארלי S'70. קורס עשה זאת כבר בעבר ולימד אותנו ש-'S60 נראה טוב גם במכנסיים, נטול שמלות נפוחות וצרות מותן בגזרת A. התצוגה המוצלחת ההיא, שאבה השראה מסגנון הלבוש באותו העשור עוד לפני שהתחלנו לכנות אותו "מד מן סטייל".

(Pre-Fall 2011, Celine, Lanvin, Givenchy)

כמו קורס, גם מעצבים רבים אחרים, שילבו בקולקציות הקדם חורף שלהם לשנה הבאה הצע רחב של מכנסי עפרון בעלי כפל בחזית, חד כחוד הסייף. המשמעות: מדובר בטרנד. אי לכך ובהתאם לזאת, אני מציע שנתחיל להיערך בהתאם. מכיוון שלרובינו אין מושג כיצד ליצור את אותו מראה קריספי- זוויתי ורענן בקדמת המכנס שלגופינו, אני רואה בסרטון המצורף שיעור לחיים, "טיפ אודטה". אגב, על גברים זה גם נראה מציין. אחרי הכל, אנחנו לבשנו מכנסיים קודם (עוד "הארת" אגב: כשזה מגיע לגברים, יש לנקוט משנה זהירות בנוגע לאורך...).

אפשר להתחיל לחמם מגהצים...

מוזיקה שנתפרה לבגדים

"אוכל אוכלים עם העיניים", הוא משפט שכל קונדיטור פריזאי תופס כמובן מאליו. המוזיקה שלצליליה צעדו הדוגמניות על המסלול בשבוע האופנה האחרון, הוכיחה כי "בבגדים מתאהבים גם באמצעות האוזניים". אם לומר את האמת, המנגינות האלה שליוו את הדגמים היו לעיתים הסיבה היחידה שגרמה לי להמשיך ולהתבונן בהם. בשבוע האופנה האחרון התקשתי מאוד למצוא קולקציה שתכבוש את ליבי. הצבעוניות של YSL משנות ה60-70 הופיעה מעל לכל מסלול רענן, המינימליזם נמהל עם "הדקדנטיות החדשה" ובאופן כללי, נראה שכבר ראינו את הכל ואולי סתם לא הייתי במצב רוח הנכון כדי להעריץ את הבגדים, גם זה יכול להיות. כך או כך, אנו נוטים להתעלם מרכיב מאוד משמעותי בתצוגות האופנה, חשוב לא פחות מהאיפור או השיער ולפעמים גם הבגדים עצמם: המוזיקה. היא מגדירה את מקצב צעדי הדוגמניות, יוצרת את האווירה ולא פעם משמשת ערוץ תקשורת נוסף המשקף את "כוונתו של המשורר"- המעצב, במקרה הזה.

הקולקציה שהציג רף סימונס עבור בית "ג'יל סנדר", התאפיינה במינימליזם מוקפד: הגזרות היו פשוטות, הבדים היו סינתטיים ופלטת הצבעים הייתה ססגונית מתמיד. התפירה העילית והאיכות הגבוהה של הדגמים היו עשויים לחמוק מתשומת ליבם של הקהל אלמלא הדרמטית והמתח שיצרה המנגינה שהלחין Bernard Herrmann במיוחד עבור סרטו של היצקוק, Psycho והתנגנע ברקע התצוגה.

(לצערי, הסרטון אינו זמין בעקבות תביעת זכויות יוצרים. "זכויות יוצרים?! מה זה? אז אלה הבגדים ולמטה, המוזיקה שהייתה ברקע, הפעם בביצוע חי)

המנגינה האופראית שהחלה את התצוגה של "Proenza Schoule" המנגינה האופראית שהחלה את התצוגה של "Proenza Schoule" לוותה בקול אנושי שהוסיף מעט חיות לדגמים שנראו מתים, ועם זאת, עוצרי נשימה. שמלות טוויד דקיקות בצבעי שחור וצהוב אלקטרי היו גולת הכותרת בתצוגה וכשהחלו להופיע סרחי השיפון השחורים הקלילים שהתנופפו כמו שובל אווירי מאחורי גבן של הדוגמניות, שונתה מייד מנגינת הרקע המנגינה ל"זמזום הדבורה" של ניקולאי רימסקי. רצועות וולנים צהובים על קומבינזון רשת שחור בגזרה רפויה השתלבו עם המנגינה בהרמוניה פואטית שהייתה רחוקה מלהיות בנאלית או צפויה.

דונטלה וורסצ'ה בחרה העונה (ובצדק) לחזור לעיטורים היווניים והגיאומטריים שמההווים חלק מה"D.N.A" של המותג. העיטורים האייקונים, אשר שולבו בשמלות נשיות שהסתיימו ממש מתחת לברך, הוצגו על המסלול כשברקע התנגן העיבוד המוזיקלי בעל הסגנון היווני שייצר מלקום מקלארן, (בעלה השני של ויויאן ווסטווד), לאופרה כרמן. למרות שהקולקציה לא הייתה מרשימה במיוחד, קולות הבוזוקי שהעניקו את המקצב הים תיכוני לסאגה הספרדית, כבשו את הקהל והנחו את הדוגמניות לפסוע על המסלול בצעדים חדים כמו בריקוד כוחני. (אגב, זה גם הרינגטון החגש שלי).

המקטורנים הארוכים ורחבי הכתפיים שבקולקציה של סטלה מקרטני שולבו עם מכנסיים גבוהים כחלק מהרצון לספק ללקוחה נוחות בלתי מתפשרת. באותה הרוח, הוצגו גם חולצות ג'ינס בסגנון "אוברסייז מהאייטיז ואת מקומן של נעלי העקב הגבוהות תפסו סנדלים בעלי עקב מינימלי. Girls and Boys , של להקת Blur, שפתחה וסגרה את התצוגה, הייתה הבחירה המושלמת כדי להציג את הניגודיות שבין גזרות בעלות פרופורציות גבריות לבין הצבעים הפסטלים והרכים ששלטו בקולקציה.