Back to Black

יש הטוענים כי שחור אינו צבע, אחרי הכל, מדובר בהעדר מוחלט של צבעים. בבגדים שחורים אין אולי שום דבר מיוחד, אבל דווקא בגלל זה יש בהם הכל. הדברים תקפים גם אם נתרחק מהקלישאה של "השמלה השחורה הקטנה", שאגב, יש הטוענים כי קוקו שאנל הרשומה על זכויות היוצרים של פק"ל המלתחה הזה, גנבה אותה ממאדם ויונט (קוטוריירית שעבדה במקביל לשאנל באותה התקופה). "כשאישה לובשת שחור, היא יכולה להיות הכי נעלמת או הכי בולטת" אמר לי פעם ויוי בלאיש ואני, לבוש שחור "הד טו טואו", יכולתי להתחבר בדיוק לרעיון אליו התכוון. האדם הוא שמעצב את אשר שמשתקף מהשחור שהוא לובש. הצללית הסולידית והנקייה שמגדירה המונוכרומטיות הכהה הזו יוצרים מראה שתמיד ידבר סטייל, לא אופנה. משחקי טקסטורות וטקסטיל, נוסף לאישיות של מי שלובש אותם, הם שהופכים את ה"טוטאל בלק לוק" למעניין.

בבקרים מאוסים, כאשר אני נעמד מול המראה במצב רוח ירוד, נטול כל חשק או מעוף "להתלבש", אני תמיד מתחיל בשחור- "I go back to black" . אם שחור אינו הצבע שנועדתי ללבוש באותו יום, לאחר מבט חטוף במראה- אני מייד יודע למה אני צריך להחליף. וזה עובד פלאים, מדהים איך אאוטפיט של מכנסי בז' ושריג כתום, חגורה ומוקסינים חומים יכולים להיוולד משחור שחור ועוד שחור. לא לחינם בכל פעם כאשר חברות התחזיות מחליטות להפוך גוון חדש ל"להיט העונה" (לרוב גוון של פרי או תבלין), מכריזים המגזינים על "השחור החדש", אולם ללא הצלחה. עצם העובדה כי אנו חוזרים תמיד לשחור כרפרנס הראשוני- ולא ורוד (השחור החדש מ2008) או החרדל החדש (2012) שמחליף את הכתום הישן (2011)- מעידה על יציבותו ועמידותו איתן כעמוד תווך בסכמת הצבעים של כל מעצב. למעשה שחור אף פעם לא יהיה טרנד.

(כי הלבן הוא רק טרנד- שחור, חורף 2012, מימין: ויקטור ורלף, ג'יל סנדר, YSL, אלכסנדר ואנג, ג'ילס, הידר אקרמן, ריק אוונס)

כמובן שאין בפוסט זה כל ניסיון להטיף להתלבש בשחור כדרך קבע, אלא רק להצביע על התשוקה הבוערת בכולנו לשחור הנפלא. זה שתמיד מנחם אותנו כשעלינו כמה ק"ג, כשמזג האויר הפך לסגרירי, כשלא הצלחנו להתחבר לשום צבע אחר או כשכל השאר נראה כל כך מיותר. הוא מרזה, מסתיר כתמים, סמכותי ואף אחד לא יזכור שלבשתם את אותו האאוטפיט השחור לפני יומיים. השחור אינו קדוש (כפי שרבים באופנה מתייחסים אליו). למעשה, הקדושים בעולם האופנה הם הפרופורציות, האיזון, ההיגיון והאינטואיציה- כאשר אלה כבר קיימים- הם בולטים פי כמה וכמה על רקע שחור.

ולפני פיזור ציטוט קטן: "מי שלא רוצה לעשות טעויות, שתקנה בגדים שחורים. זה תמיד טוב", קרין רויטפלד # מילה של סטייליסטית.

להתפרוון (-על משקל להתחרדן/להתאבן)

בשבוע האחרון צפיתי בסרט של YES-דוקו שדן בתלבושות בסרטי קולנוע. הרבה חידושים והמצאות לא היו בנמצא ונראה שהסרט מיועד בעיקר לגרופים של אופנה בקולנוע (ארוחת בוקר בטיפניס, קתרין הפבורן וכו'). כאשר אני צופה בסרט, אינני נוטה לשים את הדעת על המשמעות המלתחה ותרומתה למיצוב הדמות. בחיים האמיתיים, זה ברור לי שאופנה משמשת ערוץ תקשורת בלתי מילולי המאפשר לאינדיבידואל לבטא את השקפותיו לגבי העולם או לגבי עצמו, אף בחירה בפריט לבוש אינה מקרית. כנראה שכמו במציאות, כך גם בקולנוע או בטלויזיה. לדמות יש מבטא, הרגלים וגם סגנון לבוש שהופך אותה למי שהיא. מסתבר שתכנון המלתחה מתחיל עוד לפני שהשחקן מתחיל לעבוד על התפקיד. רמת הדקויות שאליהן יורדות המלבישות המסייעות לבמאי ולשחקן לעבד את הדמות יורד עד לבחירת הלבנים שהייתה בוחרת הפרסונה הספציפית שמגולמת על המסך.

[גלן קלוז (קרואלה דויל), גווינת פאלטרו (מרגוט טננבואום), ג'וליאן מור (לינדה פרטריג')]

צפיה בסרט מגנוליה (מוטב מאוחר מאשר לעולם לא) חידדה את ההבנה הזו. הסרט אולי טומן בחובו תובנות רבות ומוסרי השכל עמוקים יותר מאשר אלה הנוגעים לעיצוב התלבושות בו, אבל אותי עניין דווקא האספקט הזה ומלתחתה של ג'וליאן מור בפרט. מור, אשתו של קשיש גוסס, לובשת במשך כל הסרט מעיל פרוות מינק ארוך בעל צווארון רחב (מסתבר שהפרוה היא בעיקר בצוארון, דבר שאי אפשר להבחין בו במהלך הסרט) וטי-שרט טריקו פשוט עם מפתח V, שעוזר אולי להבליט את המיניות שבה (היות והוא בעיקר מדגיש את שדיה). מור, אינה הדמות היחידה שלובשת מעיל פרווה לאורך כל הסרט בו היא מופיעה, כמוה גם מרגוט טננבאום, קרואלה דויל, וכנראה שעוד כמה דמויות שלא עולות לי כרגע או שלסרט בו הן הופיעו לא הספקתי עדיין להגיע. אז למה התכוונו המשוררים כאשר הלביש את הדמויות הנ"ל בכסות המחממת הזו של בעלי החיים? אולי רצה להעביר הקרירות, הניכור הרגשי והריחוק שמאפיין את אישיותן? זה המאלץ אותן לקבל את כסותו של בעל חיים זר על מנת לשמור על חום גופן. ממש כשם שהחרדון, זוחל בעל דם קר, משתמש בקרני השמש כדי לווסת את טמפרטורת גופו. משם יצא גם פועל נחמד, "להתחרדן". מעבר ליופי שבגווינת' פלטרו, עטופה בפרווה בלונדינית ובשרנית, בגלן קלוז הרודפת אחרי פרווה דלמטית או בג'וליאן מור האדמונית עוטה פרווה חומה ושמימית, המעלים הלו עזרו להגדיר את הדמויות אותן הן גילמו. "ההתפרוונות" הזו, היא אולי לא לטעמו של כל צופה, אך היא מטבלת את העלילה במשמעויות ומסרים שלרובם לא בטוח שאנו מודעים.

ובחזרה למציאות- כל האמור לעיל כנראה תופס גם פה. וינטור, מלכת הקרח.

בעונות האחרונות חזרה הפרווה לככב על לוחות הטרנדים והמסלולים. הניכור החברתי שלנו זה לזה או כלפי הטבע הסובב אותנו, הקפיטליזם ועצם הפיכתנו לאגואיסטית (כאינדיבידואלים) הם אול הטורבינות שעומדות בבסיסו של טרנד זה. כאן, ה"התפרוונות", עשויה להתפס על משקל "התאבנות". אז לא, פרווה לעולם אינה "ירוקה", אבל אם זה יעזור להרחיק את הצרכן מהמחשבה שמדובר במוצר שלמעשה הופשל מעל לגופו בעל חיים חסר אונים, Green IT IS.

[מימין: גוצ'י חורף 2011/12, YSL קדם חורף 2011/12, פראדה חורף 2011/12, DVF חורף 2011/12]