דברים שתעשיית המשקפיים מעוניינת להסתיר מעינינו

לוקסוטיקה היא חברה איטלקית שרוב הסיכויים שהקוראים את שורות אלה מעולם לא שמעתם את שמה, למרות שרבים מהם לא יוצאים מהבית מבלי להרכיב על גשר אפם את מוצריה. מדובר בחברה המייצרת, מעצבת ומשווקת משקפי שמש ומשקפי ראיה עבור מותגי על כדוגמת שאנל, פראדה, ורסצ'ה, בולגרי, דולצ'ה וגבאנה, ברברי, טיפני'ס, מיו-מיו, סטלה מקרטני, דונה קארן ורלף לורן. בנוסף לכך, קיימים ברשותה כמה מהרשתות האופטיקה הגדולות ביותר בשוק משקפי השמש והראיה בצפון ארה"ב תחת שמות שונים(כולל רשת דוכני המשקפיים "sunglass hut" הניצבת בחנויות כלבו וקניונים ונחשבת לגדולה בעולם). לוקסוטיקה היא גם הבעלים של "רייבן", מותג המשקפיים הנמכר ביותר בעולם (לאחר שנרכש על ידה ב1999, הצליחה החברה להפוך אותו לנחשק עד כדי כך שניתן יהיה לגבות על מסגרת הפלסטיק ועדשות הזכוכית הנושאות את שמו, מעל 150 דולרים במקום 30 דולרים, מחיר משקפיים לפני כעשור). אוליבר פיפלס, פרסול, ווג, אוקלי ומותג המשקפיים של רשתות "טרגט" ו"סירס" האמריקאיות נמצאות גם הן בבעלות לוקסוטיקה. למעשה, מדובר ביצרנית משקפי השמש הגדולה ביותר בעולם ועל פי ההערכות כ65 מיליון זוגות משקפי שמש יוצאים משערי מפעלה, הממוקם בעיר הפסטוראלית אגורדו, באלפים האיטלקים, מדי שנה (נכון ל2011). 

(הקטע המדובר מתוך התוכנית האמריקאית "60 דקות")

תפוצתה רחבה כל כך עד שבכל רגע נתון חצי ביליון אנשים מרכיבים את המשקפיים של לוקסוטיקה ברחבי העולם, כפי שסיפר אנדראה גוראה, המנכ"ל העולמי של החברה, בראיון לתוכנית האמריקאית "60 דקות". EyeMed, פוליסת הביטוח הרפואית השנייה בגודלה בארה"ב נמצאת גם היא בבעלות לוקסוטיקה. שליטתה של לוקסוטיקה בעולם האופטיקה היא ללא ספק בלתי מעורערת. הסיפור של המותג אוקלי הוא הוכחה לשליטתה המוחלטת של לוקסוטיקה בשוק משקפי השמש. בעקבות מחלוקת בין אוקלי ללוקסוטיקה בנוגע למחירים תמחור דגמי המשקפים החליטה לוקסוטיקה להחרים את המותג הסורר ולא למכור אותו בחנויות שבבעלותה (לרבות 2 רשתות מובילות, בסירס, בטארגט או ב sunglass hut- רשת הדוכנים הגדולה בעולם). בסופו של דבר לא רק שאוקלי נכנעו, אלא גם אפשרו ללוקסוטיקה לקנות אותם.

איך זה עובד? המותג שולח את הסקיצה למפעלי החברה והם אחראיים להתאים, לשנותו ולהביא אותו לייצור על ידי הוספת פריטים קטנים המבטאים את אופי החברה (קריסטלים לבולגרי וסרטי עור לשאנל). אני לא יודע מה אתכם, אבל אם אני קונה זוג משקפי שמש של מעצב על, אני רוצה להאמין שהוא ישב בעצמו וסרטט את הדגם שרכשתי, שהרי מדוע שאשלם אלפי שקלים עבור דגם של מצב אנונימי. גוארה, סרב לנקוב במחיר עלות הייצור בפני המראיינת בתוכנית (המוערכת על ידי מומחים בכמה עשרות דולרים בודדים) וטען כי התמחור שנקבע גם הוא על ידי החברה, נעשה על פי שיקולים פנימיים ויכול להאמיר עד למאות דולרים (על פי ההערכות- עד פי 200 ממחיר הייצור).

(לינדה אוונג'ליסטיה בקמפיין למשקפי השמש שלשאנל- זה רק נראה יקר...)

מדוע הצרכן צריך לשלם מחירים מרקיעי שחקים עבור שתי חתיכות פלסטיק או תיל מתכתי המחוברות בניהן? כיוון שחברה אחת היא זו ששולטת בתעשייה השלמה, ובעצם, מודבר במונופול: לוקסוטיקה היא זו שקובעת את ההיצע וגם את הביקוש (שהרי לפתוח אופטיקה ללא כל קשר עם לוקסוטיקה - הוא מהלך בלתי אפשרי וכל יצרן משקפיים חפץ למכור את עיצוביו בחנויות הרשת). ולכן, כשזה מגיע למשקפיים- הזכות לבחירה החופשית היא בגדר אשליה אופטית בלבד.

"ערכו של מוצר הוא המחיר שהצרכנים מוכנים לשלם", ענה גוארה, בתגובה לטענות על המחירים הגבוהים של מוצר כה פשוט, כמו גם הפערים במחירי משקפיים ממותגים שונים המיוצרים על ידי אותה החברה. מדוע לא לאחד את כל המותגים ולמכור אותם תחת שם החברה שלמעשה מייצרת אותם? התשובה לכך היא הצורך של בני האדם למגוון, כפי שהסביר המנכ"ל.  

(קמפיין המשקפיים של ריי-בן לרגל חגיגות 75 השנים למותג סבב סביב הססמה "Nver Hide"- עקרון שכנראה לא חלחל אל המדיניות של לוקסוטיקה, בעלת השליטה בו)

כשכותרת של פוסט הופכת למציאות:

בשבוע שעבר הוזמנו מיטב עיתונאי האופנה והסטייליסטים לחנוכת השואו-רום החדש של חברת לוקסוטיקה. הם מיששו את הסחורה, הקשיבו לקולות הקניינים ומנהלי השיווק אך סרבו להפנים את השורה התחתונה, אותה ניסיתי להציג בטקסט שלעיל, *רובו גם פורסם בגיליון נובמבר של Belle Mode. כיוון שפניתי לנציגי לוקסוטיקה בישראל לקבלת תגובה לכתבה כשבוע טרם הפרזנטציה, בוטל הסיור שלי במטה (שנקבע הרבה לפני כן) יום לפני שהיה אמור להתקיים ולא נקבע מועד חדש. גם התגובה המובטחת לכתבה לא נשלחה מעולם אולם כן עלתה ההצעה לגנוז את האייטם בתמורה לאייטמים בלעדיים בעתיד (נוסך: "פראדה משיקה קולקציית..."), מיותר לציין שסרבתי. על פי דברי נציגת יחסי הציבור של החברה, הראיון של גוארה הביך מאוד את התאגיד בראשה הוא עומד וזה לא מאחריותו של הנציג הישראלי להגיב על כך.

(Hana Soukupova for Elle Italia April 2011 by Alexei Hay)

אני עצמי, כבר מזמן וויתרתי על קניית משקפי ממותגים, היות וראוי לסגוד לעיצוב ולא ל"שם". את משקפי השמש שלי אני קונה בH&M- הם מסננים את קרינת הUV, נראים נהדר, מעוצבים על פי כל המגמות האחרונות ועולים פרוטות. כך שאתה יכול להרשות לעצמך להישאר עדכני, לא להרגיש פראייר ולהתמלא בנחת כאשר שמרעיפים עליך מחמאות או שואלים "מאיפה המשקוף ההורס?". 

זיכרונות וחוויות משבוע אופנת הגברים במילאנו לחורף 2012/13; דיווח מהשטח!

מילאנו היא בירת אופנה בלתי מעורערת, יותר מניו יורק, לונדון או פאריז. מילאנו היא העיר אליה נושאים חובבי האופנה את עיניהם בשעה שליבם חפץ לצרוך את הפרשנות האלגנטית למגמות האופנה האחרונות. העיר היא גם משכנם של כמה מבתי האופנה הבולטים ביותר בזירת מותגי היוקרה, וחווית הקניות שהיא מאפשרת למבקרים בה היא חסרת תקדים. הגבר האיטלקי קנה את שמו כגנדרן האירופאי המוכשר ביותר, לא רק הודות למסורת החייטות המעולה והמשובחת שמאפיינת את המדינה, אלא גם בזכות הסטייל המעולה שמדיף ניחוח גברי עם טוויסט- סגנון חמקמק שקשה להגדירו במילים. אלה הסיבות שבחרתי לבקר במילאנו בשבוע אופנת הגברים בינואר האחרון (13-18.1) לחורף 2012/13, מעבר לעובדה שטרם יצא לי לטוס למדינת המגף. הרצון לצפות בשבוע אופנת הנשים בפאריז, התנגש עם תאריכי החופשה שיכולתי לקחת ממקום עבודתי ולכן נאלצתי לדחות סיפוקים ולהסתפק במה שיש.

(הדומו, המקום הכי יפה במילאנו!)

הטקסט הבא דן בחוויות שלי מתצוגות האופנה בהן נכחתי, כמו גם אלו שנאלצתי להשלים בצפייה מהבית, ההתרחשויות מאחורי הקלעים והתצפיות מהרחוב. הדברים פורסמו באחד המגזינים עבורם אני כותב, אך כיוון שאינני חושב שיהיה זה מקצועי לכתוב אותם מחדש עבור קוראי הבלוג, אביא אותם כלשונם(כמעט).

(הנוף הנשקף מחלוני...)

שבוע האופנה המילאנזי מתחיל בשדה התעופה, כאשר נציגי בתי האופנה, לבושים בחליפות מחויטות למשעי, מגיעים על מנת לאסוף את האורחים שהגיעו מרחבי אירופה. מכוניות מרצדס (נותנת החסות לחגיגות האופנה בעיר) אוספות את עורכי האופנה והקניינים על כל מזוודות הלואי וויטון ויתר הפלאות המעוצבות שלהם, ומביאים אותם לכמה מהמלונות העומדים לרשות שבוע האופנה בתקופה זו. הממשלה האיטלקית, בניגוד לזו הישראלית, מבינה את התרומה הכלכלית, כמו גם הפוטנציאל והחשיבות המדינית שבאופנה ומקצה משאבים, לרבות שירותי הסעות, לינה ותנאי עבודה מתאימים עבור התקשורת הזרה המתארחת בהזדמנות זו בעיר (הכל תמורת השתתפות סמלית של העיתונאים בעלויות.על פי הדוחות הפיננסיים, ענף בגדי המותרות לגברים עתיד לגדול ב14% השנה ויניב כ280 ביליון דולרים בשנה. עובדה המהווה הצדקה קיימת ושרירה ללקיחת חגיגות האופנה הגברית הזו המתפרשת על פני שבוע שלם ברצינות המכבדת אותן.

את סגנון הלבושהגברי שבלט על מסלולי מילאנו ניתן לתאר כדקדנטי, כזה הנשען על אלמנטים היסטוריים. המינימליסטיות הגיאומטרית והעתידנית שאפיינה את אופנת הגברים עד היום פינתה את מקומו למראה גרנדיוזי ומגונדר, כזה שאפיין את ה"דנדי" הבריטי או הגביר האיטלקי מאתיים שנים קודם לכן. בדי ברוקד פרחוניים, קטיפות עשירות, ג'קרדים מעוטרים ברקמות זהב נוסח הרוקוקו, הופיעו בקולקציות שהציגו שלל המעצבים השונים. חליפות מחויטות למשעי ומעילים צבאיים כיכבו על המסלולים, בין אם מעוטרים בסמלי מלחמה שאוירו על הדש (כמו בקולקציות של פראדהוורסצ'ה) ובין אם בכפתורי זהב ורקמות מפותלות (אצל דולצ'ה גבאנה).

BURBERRY Fall/Winter 2012/13

(למעלה- תמונות מאחורי הקלעים, למטה- הפינאלה)

את פניהם של המוזמנים לתצוגת האופנה של ברברי, קיבלו בלוגרי אופנת רחוב ושאר הגרופים למיניהם שלא זכו להזמנה וצילמו את הטרנצ'ים, המעילים הצבאיים, הפרוות ושמלות הקוקטייל שלבשו האורחים בעת שחלפו על פני השטיח האדום שנפרס בכניסה (הלבוש החורפי, שתאם את 3- המעלות ששררו בחוץ, הפך עד מהרה למטרד והושל נוכח החימום הקיצוני שהופעל באולם). לאחר קוקטייל קצר (שכלל את הקמפרי, שהומצא בעיר, ושמפניה צוננת) עברו המוזמנים לאולם מוקף בוילונות ושרפרפי עץ מתקפלים בצבע חול. התצוגה החלה כמידי עונה במטר גשם שהוקרן על קיר אימתני עליו תבליטים גיאומטרים שצבע בז'. הדוגמן שעמד מתחת לגשם שהוקרן על הקיר, קיפל את מיטרייתו בעלת ידית ראש הברווז המסורתית, והחל לצעוד בנעלי האוקספורד הקלאסיות שנעל. אחריו החלו להגיח בזה אחר זה יתר הדוגמנים, לבושים בחליפות אפורות ומסורתיות בעלות גזרה צרה, אוחזים בידיהם תיקים בגווני שלכת, כפפות משובצות ניטים ומטריות מרהיבות שידיותיהן עוצבו בצורת ראשי עופות למינהם כמו כלבי ציד. כריסטופר ביילי, המעצב הראשי של המותג, בחר העונה להתרכז בשורשיו שלו אשר ביוקרשר, והציג קולקציה על טהרת סגנונו הקלאסי של הג'נטלמן הבריטי. גווני התכשיטים- ירוק אמרלד או בורדו של אבני אודם לצד הבז' של מעילי הטרנץ' וגווני הזית של מעילי קווילט שהסתיימו על המותן, היו הרמוניים ונוגים להפליא. חולצה מכופתרת עם דוגמת ינשוף נראתה חריגה על רקע הסגנון הקלאסי, אך הוסיפה מעט הומור ועוררה תהיות בנוגע לפשרה.

Backstage @ Burberry

(מלמעלה למטה: בגדים ומטריות על קולבים מאחורי הקלעים, דוגמנים חוזרים לבגדים שלהם לאחר התצוגה, דרק בלסברג בחליפת ארגמן מברוקד ותיק של גויארד, הנעליים של ברברי לאחר התצוגה)

Christopher Bailey, all pictures ware taken by me

לאחר תום התצוגה, נהרו אורחיה אל מאחורי הקלעים, שם נמשכו החגיגות; האלכוהול המשיך לזרום והדוגמנים החלו לפשוט מעליהם את חליפות הקטיפה והסריגים אותם לבשו על המסלול על מנת להחליף לנעלי ספורט, ג'ינס וחולצת טי- "משהו נוח יותר". מתמחות בריטיות חרוצות מיהרו לארוז את הבגדים לשקיות ענק שחורות שנתלו על הקולבים שפוזרו לאורך קירות האולם. התקשורת הקיפה את ביילי כאילו הייה השמש במרכזה של המערכת הקוסמית ובמשך כשעה ארוכה, היה עליו להשיב לשאלות העיתונאים ולקבל את בירכתיהם של האורחים המוקסמים מהדגמים שעיצב (כולל חיבוקים ונשיקות). "רציתי ליצור קולקציה מסורתית, אך גם סקסית", ענה להם ביילי בתשובה לכיוון בו בחר העונה. דרק בלסברג (עיתונאי ווג), סוזי מנקס (מהאינטרנשיונל הרולד טריביון), טים בלנק (מStyle.com), אליונה דסקיבסקיה (לשעבר העורכת הראשית של הווג הרוסי) ועוד עורכי אופנה מוכרים פחות מGQ, שישבו קודם על ספסלי השורות הראשונות, המשיכו להתמנגל גם לאחר התצוגה, לפני שיצאו בדרכם לתצוגות של ג'ון וורבטוס ורוברטו קוואלי שהתקיימו מאוחר יותר.

(מימין- רוברטו קוואלי, משמאל- דולצ'ה וגבאנה)

אצל רוברטו קוואלי, זכה בנו של המעצב הראשי, דניאל, לטבילת האש הראשונה שלו כמעצב עבור המותג של אביו. דניאל, שמר על מראה "המאצ'ו האיטלקי" באמצעות פלטת הצבעים הכהה (שנשברה בעזרת נגיעות של כחול רויאל, ורוד וצהוב), חליפות קלאסיות (חלקן עם הדפסים) ומעילי העור שהציג. ביום שלמחרת, סיפקה מוצ'יה פראדה, קורטוב טוב של סלבריטאים, שבאופן כללי, נעדרו משבוע האופנה שבעיר. על שטיח הארגמן האימתני עם דוגמאות הערבסק שנפרס במרכזו של אולם התצוגות במטה הראשי של המותג, צעדו להם אדריאן ברודי, גרי אולדמן, טים רות וויליאם דפי לצד דוגמנים מן המניין. לבושים במעילים מחויטים בעלי רכיסה כפולה, חולצות צווארון לבנות שנלבשו מעל לגולף בצבע תואם ונעלי ערב שמחציתם עשויה גומי או שהושחלו מתחת לערדליים, הציגו הדוגמנים, כמו גם השחקנים, את אחת הקולקציות המוצלחות של המותג. למרות ההופעה האצילית והמראה האריסטוקרטי נוסח המאה ה19, הדמות שקיבלו על עצמם השחקנים לגלם בתצוגה הייתה זו של נבל מרושע, "שליט עריץ-דיקטטור. הייתה תחושה של 'ערפו את ראשם' בדמות שגילמתי", אמר ברודי לאחר התצוגה. פראדה מצידה ניסתה להעביר באמצעות הדגמים את הרעיון של "האון הגברי". "לבוש כוחני, בגדים אלגנטיים יהיו תמיד מקור לכוח כיוון שבגדים ואלגנטיות תורמים להילה של עוצמה", הסבירה המעצבת.

PRADA Fall/Winter 2012/13

תצוגת האופנה של גוצ'י, התקיימה לא רחוק מהגנים הציבוריים של העיר. שם כשעה קודם לכן, בקור מקפיא, התקיימה התצוגה של המעצב ג'ון ריצ'מונד, באוהל שנפרס במיוחד לצורך האירוע, לא רחוק מהברווזים ששטו באגם הסמוך. המעצב הבריטי בחר העונה להתרחק מסגנון ה"רוק-אנד-רול" המאפיין אותו והציג קולקציה בהשראת ה"קנטרי סייט" האנגלי. בתום התצוגה, זרמו האורחים לכיוון כיכר אוברדון אל הטרנקלין המחומם והעגלגל של גוצ'י, על מנת ללגום כוס משקה ולהתרשם מסידור הפרחים האימתני שנתלה במרכזו ונראה כמו עץ אשוח מקושט המשתלשל מהתקרה אל עבר מראה עגולה וענקית שניצבה במרכז הפואיה. קירות אולם התצוגות הקטן, יש לציין, חופו כולם במראות מבריקות והרצפה, כמו גם ספסלי הישיבה, כוסו בשטיח בעל גוון כחול כהה ועמוק. בין אורחי המותג העל האיטלקי נמנו פרנקהסזני, עורכת הווג האיטלקי, קרין רויטפלד, לשעבר עורכת הווג הצרפתי ואנה דלו רוסו, עורכת האופנה של הווג היפני, שענתה לשאלות התקשורת עד לרגעים האחרונים לפני תחילת התצוגה.

GUCCI Fall/Winter 2012/13 Backstage

המראה היוקרתי והאווירה הרשמית תאמו גם את הקולקציה שעיצבה פרידה ג'יאניני, המנהלת האומנותית של המותג, בהשראת "גראנג' בוהמיאני", כפי שהיא עצמה הגדירה זאת. "רציתי להוסיף אלמנט רך לגבר הנוקשה של גוצ'י. אני אוהבת את הרעיון הרומנטי של דמות המשורר המיוסר והדקדנטי מהמראה ה19, בעל הגישה הלא מתאמצת כשזה מגיע ליצירת הסגנון האישי שלו", הסבירה ג'יאניני. "היוקרה האינטלקטואלית" של מהעצבת, מצאה את ביטויה באמצעות מקטורני סמוקינג מקטיפה, מקטורנים עשויים בדי ג'קרד עשירים, ברוקאד, סאטן מבריק ואריגים קשיחים עם הדפסי פרחים וגוונים של כחול פטרול עמוק, ירוק בקבוק, חום ובורדו כהה הוצגו בליווי תיקי עור קרוקודיל. הלוק הדקדנטי שאפיין את הקולקציה, תאם את האווירה ששררה באולם כמו גם את אופיו של מותג היוקרה הנחשק.

GUCCI Fall/Winter 2012/13 Runway

GUCCI Fall/Winter 2012/13 Backstage

בסוף התצוגה נעמדו רבים מהמוזמנים בתור ארוך שהוביל אל מאחורי הקלעים על מנת לברך את המעצבת הראשית. גם אני נעמדתי מאחוריהם, בציפייה לקחת חלק בחגיגות התוססות שלאחר התצוגה, בציפייה שמה שחוויתי "מאחורי הקלעים" בתצוגה של ברברי ישוחזר כאן גם הפעם. בתור הצלחתי לשמוע שיחה תמוהה ומשעשעת בין כתב האופנה של המגזין DAZED לבין בחור יפני, במהלכה ניסה הראשון להסביר לשני על המגזין, כיוון שזה מעולם לא שמע עליו. אולם עד מהרה הבנתי שחגיגות כבר לא יהיו פה; ג'יאניני, שירדה כנראה כמה קילוגרמים מהסטרס שלפני התצוגה, נראתה אצילית ונאווה במכנסי סאטן רחבים ומקטורן טוקסידו ארוך, בעודה לוחצת את ידי המברכים וחיוך מרוח על פניה. סביבה ניתן היה להבחין במאבטחים חמורי הסבר ששמרו על הסדר באולם, כמו גם על הבגדים והתיקים שנארזו ונתלו כבר על הקולבים הפזורים לאורך קירות החדר האחורי. אני, שהבנתי שהינה גם תורי מתקרב, התחלתי להביט ימינה ושמאלה, כאילו בניסיון למצוא נתיב הימלטות. ג'יאניני לא נמנית בין המעצבים המוערכים עלי והסט בו נערכה התצוגה, כמו גם הדגמים עצמם, הוכיחו את הניסיון שלה לשחזר ולהמשיך את אשר התחיל טום פורד במותג. לבסוף, בחרתי לתת לה את הכבוד הראוי לה, כמארחת ונציגת בית האופנה שאירח אותי ולחצתי לה את היד, בעודי משבח אותה על "התצוגה הנהדרת", לאחר שהצגתי את עצמי ככתב מישראל. היא והדובר המגונדר שעמד לצידה, חייכו מאוזן לאוזן ונראו מרוצים. אחר כך, התפנתה ג'יאניני לענות לשאלותיו של טים בלאנק ולהצטלם לקליפים שהתרגלנו לראות באתרים כדוגמת Style.com ודומיו.

MOSCHINO Fall/Winter 2012/13 and the Elephant outside

(אני לא מבין איך דבר כזה קורה- מימין- דגם של מוסקינו, משמאל- דגם של ז'אן פול גוטייה שהוצג שבוע אחר כך!)

קולקציית הגברים של המותג מוסקינו, התאפיינה גם העונה בהומור הסוריאליסטי שהפך למזוהה כל כך עם המותג; חליפות עם הדפסים לבנים, מקטורנים הפוכים, חולצות פיג'מה, חליפות בצבע ירוק רעל וכובעים שהזכירו את אלה של "בן האדם" מהציור המפורסם של מגרית, היו רק חלק קטן ממבחר הפריטים המשעשע שהציג המותג האיטלקי. האווירה ההיתולית והלא רשמית המשיכה גם מחוץ לאולם התצוגות כאשר הדוגמנים הואילו להצטלם יחד עם המעריצים שחיכו להם מיד ביציאה מאולם התצוגות. פסל גור פילים עשוי מחוטים בצבעי הקשת עמד בסמוך לאזור התרחשויות שלאחר התצוגה ונראה כתפאורה טבעית.

VERSACE Fall/Winter 2012/13

במרחק 15 דקות הליכה משם, לאורך רחוב ג'יזו, בו ממוקם המטה המרכזי וההיסטורי של מעצב העל ג'יאני ורסצ'ה, השתרך תור מכוניות אורך. מכוניות מרצדס שחורות נעמדו בכניסה לבית מספר 12 והורידו היישר לכניסתו המקורה של הבניין יורשים בריטים, שחים ערבים וחברי משפחה קרובים. אנה דלו רוסו, דאגה לרדת בקצה הרחוב על מנת שתוכל להפגין את מחלצותיה, (מעיל פרווה עשיר באורך מיני ונעלי עקב מרקיעות שחקים), בעודה מפלסת את דרכה בין המוני הצלמים שהמתינו בכניסה לאולם. בשעה 20:00(השעה בה הייתה אמורה התצוגה להתחיל), נראתה סוזי מנקס, עורכת האופנה של האינטרנשיונל הרולד טריביון, מדדהלה בעצלתיים לעבר הכניסה, תוך כדי סגירת פרטים טלפוניים אחרונים הנוגעים לראיון וכתבה אותה היא תכננה לפרסם בימים הקרובים (כמובן שמוזיקת התצוגה לעולם לא תתחיל להתנגן לפני שאושרו נוכחותם של מנקס ועמיתיה, עורכי האופנה החשובים האחרים, באולם). בתצוגה עצמה, צעדו הדוגמנים בחליפות ג'ינס עם צווארוני פרווה בצבעים בוהקים של צהוב, ורוד וירוק, כותנות שינה גבריות מודפסות וצבעוניות, חליפות ומעילים בצבע אדום פרג לוהט או הדפסים עליזים של פרחים. מעילי עור מעוטרים בניטים, ז'קטי ג'ינס מקושטים בשלשלאות וחולצות תחרה שחורות היו אזכור גס לשנות השמונים בהן שגשג ופרח המותג. באותה שעה בדיוק, בקצה השני של העיר, חגגו להם קומץ האנשים שלא הוזמן לתצוגה הדקדנטית של ורסצ'ה, ב"אפטר פארטי" של Dirk Bikkembergs, במסעדה היוקרתית Eat's אשר ממוקמת בכלבו הבוטיק היוקרתיExcelsior, שנסגרה לצורך האירוע. הדוגמנים, המתאבנים המשובחים והאלכוהול שזרם, הצליחו להדיר כל תחושות קיפוח או החמצה שהיו עשויות להתעורר בקרב החוגגים שלא זכו לראות את דונטלה ורסצ'ה, ממשיכה להחיות מחדש את המותג של אחיה.

מאירועי השבועות האחרונים

ניו יורק

סטפאן ג'ונס התחיל לעבוד על 60 הכובעים שעיצב עבור תצוגת האופנה של מרק ג'יקובס בנובמבר. טוב, בזמן שגליאנו מתבוסס בקיא של עצמו ונאבק בנטילת כדורי דיסולפירם וטיפולי אוורסיה אחרים כדי להיגמל מאלכוהול, ג'ונס צריך להעסיק את עצמו ולהתפרנס. ויקטוריה בקהם, ג'ילס דיקון וקינדר אגוג'יני, דאגו גם הם שלג'ונס לא יהיה משעמם והזמינו ממנו כובעים לקראת עונת התצוגות של חורף 2013, הנמצאת בעיצומה במילאנו ברגעים אלה ממש. מה שהיה מעניין בכובעים שיצר ג'ונס עבור התצוגה של ג'יקובס, הוא עצם היותם חלק בלתי נפרד מהדגמים שהוצגו על המסלול. הם עזרו להגדיר את מימדי האוברסייז והצללית הגרוטסקית הייחודית שעיצב ג'יקובס העונה, הם הדגישו את הפרופורציות המוגזמות והשלימו את המראה העלוב והעני שעמד במרכזה של הקולקציה. בדים בטקסטורות צמריות, שאלים שנרכסו על ידי סיכות ביטחון ענקיות, בדי ברוקאד וג'קרדים שיצרו מעילים וחצאיות בגזרת ה"ניו לוק" הנושנה של דיור משנת 1947, נראו כאילו היו תלבושות במחזמר LE MISERABLES, ואולי נכון יותר מאוליבר טוויסט. נעלי הגברים השחורות מהמאה ה18, עם אבזם המתכת שנעלו הדוגמניות כמו גם ג'יקובס בעצמו בסוף התצוגה, שיר הנושא של הסרט, "Who Will Buy" במגוון ביצועים, כולל זה של ננסי סינטרה ותפאורת החורבות המושלגות בעיצובה של חברתו של ג'יקובס, האומנית שגם הצטלמה לקמפיין של המעצב, רייצל פיינשטיין, יצרו חבילת מולטימדיה מושלמת, עם מסר ברור ומרשים. כזה שעזר למלא את החלל שהותירו אחריהם תצוגות האופנה של גליאנו ומקווין בזכרון של כולנו. האחידות הרעיונית, המופלאות הסגנונית שבטוטאל-לוק, בניצוחה של הסטייליסטית קיטי גראנט (שהפכה לצל של ג'יקובס), כמו גם תשומת הלב לכל "המסביב" לבגדים עצמם הקפיץ את הקולקציה הזו לליגה אחרת על רקע יתר התצוגות שתפסו מקום בלו"ז של שבוע האופנה בניו יורק.

Marc Jacobs Fashion Show, F/W 2012/13

לונדון

מעצבי הממלכה הבריטית, הציגו את הדבר שהפך להיות מנת הדגל של שבוע האופנה במדינה, ההדפסים. הדפסי ציורי הרנסנס על השמלות של ג'ילס דיקונס נחרכו, נשרפו והוצגו לצד ג'קטים עשויים רצועות בד שחורות ומפוייחות שנראו כפחמי עץ. השוליים המתפוררים קיבלו את הברק החם של הגחלים הלוחשות, בעזרת קריסטלים שקופים, חומים וכתומים. צווארונים גבוהים וויקטוריאנים נראו כאילו היו מגואלים בדם, וכמוהם, גם כמה שמלות שהוכתמו בצבע אדום בשרני. סיפור מנוסתה של בעלת אחוזה מביתה הבוער שעולה בלהבות, היה הנרטיב שמאחורי הקולקציה. קריסטלים רבים בקומפוזיציות מורכבות עיטרו גם את הקולקציה המוצלחת של מרי קטרנצו, שהמשיכה עם קו שמלות ההדפסים הגרפיים שלה ושילבה עליהם פרינטים של פריטים מחיי היום ים. היכולת של קטרנצו לעבוד עם ההדפס באופן תלת מימדי, החיוניות שמשדרים עיצוביה, עושר הבדים והרעיונות שהיא מצליחה ליצר מדי עונה, הופכים אותה לאחת הבולטות באופנה הבריטית. צמד מעצבים נוסף שאינו מותיר כל אפשרות להישאר אדישים כלפיו, הוא מידהאם קירכוף, שהציגו קולקציה פסיכודאלית, צבעונית עליזה ומרעננת בהשראת מועדון הדיסקו האידאלי מבחינתם. פייטים בצבעי הקשת, פרוות בצבעי פסטל ועיצובים פסיכוטיים, טולים, גרביים מפוספסות ואיפור ליצנים ביזארי, היו התוספת הצוהלת והמשעשעת ביותר לשבוע האופנה הבריטי.

מימין- מרי קטרנרנצ'ו, משמאל- ג'ילס דיקון, חורף 2012/13

מידהאם קירכוף, חורף 2012/13

תל אביב

ובזמן שמעצבי העולם מנסים להמציא את הגלגל מחדש, להתחקות אחר הקרייבינג שלנו בחורף הבא ולמציגים את יצירותיהם המקוריות לחורף הבא בבירות האופנה באירופה, קסטרו, ישראל, עסוקים בלמחזר ולהציע אותם לקיץ הקרוב, בתצוגת האופנה העונתית של המותג. ולמרות זאת, מדובר באירוע האופנה היחיד שמכבד את עצמו ואת בעליו, כמו גם את צירוף המילים "תצוגה + אופנה". אירוע דו שנתי המאחד את מיטב הדוגמנים והדוגמניות, מעצבי השיער, המאפרים ומפיקי התצוגות בארץ, על מנת להציג את דגמיו של בית האופנה בפני עיתונאים ואנשי הבראנז'ה שלנו כאן. את תפקידם של הקניינים בתצוגות העולמיות, תופסים "הזכיינים" של סניפי המותג ברחבי הארץ, (מדובר בקונספט "הכי/אחי" ישראלי כמעט כמו החומוס המקומי) שתמיד נראים נלהבים יותר, מתאמצים יותר ומנותקים יותר

Castro f/w 2012/13

המעניין בתצוגות האופנה של קסטרו, הוא בדיוק אותו הרעיון שכולם אוהבים לגנות ולבקר את קסטרו על בסיסו- עצם תרגומם/העתקתם של דגמי מעצבים נודעים מעבר לים. התחושה שליוותה את המבט הראשון על שמלת הקפטן או המכנסיים בהדפס הזברה של DVF, אשר צעדו על המסלול המשופע שהוצב על רקע נופי מאדים בתצוגה של קסטרו, הייתה באמת מקוממת. מדוע יש צורך להעתיק את גלביות הפליסה השחורות והארוכות של YSL ולהציג אותן באופן מובהק כל כך לצד שרשראות המתכת הארוכות ותליוני התותים האופייניות של המותג מקולקציית חורף 2010? איך מצאו עצמם מכנסי המעויינים עם אפקט הבטיק השבטי של ברברי או הבדים עם הדפסי הפייזלי הצבעוניים של רף סימונס לג'יל סנדר, בקולקציה שיצר שגיב גלעם, מעצב קו הגברים של קסטרו?

המראה הניאנדרטלי, מאחורי הקלעים של קסטרו. תודה ל"Boyfriend" על התמנות.

אבל רגשות ההטפה והצדקנות השליליות הללו מתחלפות מהר מאוד בהבנה של קונספט עמוק יותר: התצוגות של קסטרו מאפשרות לנו חלון הצצה לדבר שבאופן טבעי ניתן להבין רק עשור אחד מאוחר יותר. הן משקפות את זהותם של המעצבים המשפיעים על האופנה בזמנינו, מגדירות את הפריטים שלדעת מעצבי המותג הם המוצלחים והנחשקים ביותר מבין הפריטים המוצגים בעולם. הן מגדירות מיהם הכריסטיאן דיור והאיב סאן לורן של תקופתינו (שהם בעצם ג'ון גליאנו וסטפנו פילטי של היום. כאן, לא הרבה השתנה... אבל יש גם את סלין ורף סימונס...). הדמיון של שמלת החוטים הסרוגה עם הפרינז'ים בסגנון שנות העשרים, הזכירו את אלה שהוצגו בקולקציית הבחורה של יניב פרסי. המחווה למעצב הישראלי, הייתה רגע אופטימי של נחת, מזוקק מציניות, מלא בפטריוטיות (גם אם מעוותת) וזיקה ישראלית, עד שהבנתי שגוצ'י עיצבו בדיוק את אותן השמלות. למעשה, תצוגה זו מסייעת לקצר את "תקופת העשור" שנדרשת לעבור עד שאנחנו מצליחים למצב בצורה קוהרנטית ולהגדיר באופן נהיר את המראה שאפיין את העשור הנוכחי. התצוגות של קסטרו מספקות סוג של הצצה לעתיד, מעין חיבור קוסמי רגעי למה שקורה סביבנו, מתוך פרספקטיבה חדשה, שמאוד קשה לראות בחיי היום יום, ועל כך אני מעריך אותן.

אם אנסה להתעלם מכל הרפרנסים לקולקציות של מעצבים אחרים ואתמקד בבגדים עצמם, אפשר לומד שהיה מדובר בקולקציה מוצלחת. שמלות ארוכות עם שנץ עמוק המטפס עד לאזור המפשעה הנשית, חליפות "אמריקן אפרל" בשלל צבעים או טוטאל לוק של הדפסים שבטיים לגברים, היו בחירה נועזת עבור הקולקציה שיצרו מעצבי קסטרו. גם אם רוב הבגדים לא יוצעו למכירה כפי שהוצגו על המסלול ובמקרה הטוב, ימצאו את עצמם על קולב סמפלים עלוב בסניף הדגל בדיזינגוף סנטר, ניתן יהיה למצוא שם "מה ללבוש". קולקציית הגברים הייתה כה מוצלחת עד שהצליחה להסיט את תשומת ליבי מלהבין עד כמה היו מכוערים הדוגמנים שלבשו אותה. את פניו של "הדוגמן הישראלי המכוער" ועד כמה הוא אינו פחות מכוער מהישראלי המכוער ביותר, גיליתי בתמונות שצילם הבלוגר שמאחורי מגזין האינטרנט "הבויפרנד", הן מאחורי הקלעים והן על המסלול. אתם יותר ממוזמנים להתרשם בעצמכם...

Instagram from the first row at the Castro F/W 2012/13 show

מילאנו

ובחזרה לבירות האופנה- אצל מוצ'יה פראדה הפך עניין ליהוק הדוגמניות לסוג של ספציאליטה. בתור המעצבת שהשיקה את הקריירות של דוגמניות על, כמו דריה וורבוי, סשה פיפוברובה ואריזונה מיוז בעזרת המלהק רסל מרש, הנטל לאתר את הפרצוף הבא בעולם האופנה לעולם אינו יורד מכתפיה. אבל כמו בקסטרו, גם בקולקציה של פראדה היה קשה להתרכז בדוגמניות. חליפות מעילי הברוקד והמכנסיים בהדפסים הגיאומטריים של מעויינים או משולשים, תיקים תואמים לצד "תיקי רופא" בשחור או לבן, הקריסטלים על השמלות, העליוניות והחצאיות שהיו עשויות בד שחור ועבה, לא הותירו מקום לדיבורים על דוגמניות, בשיחת היום לצד האספרסו. דונטלה ורסצ'ה, הבינה שסוס מנצח לא מחליפים, והמשיכה עם קו ה"שלפתי מהארכיון", שהיה כה מוצלח עבורה בשתי העונות האחרונות: דוגמאות צלבים גוטיים נרקמו בקריסטלים כחולים על שמלות עור, אותיות שם המותג פוזרו על שמלת מיני צהובה ושמלות הנשף הידועות של ג'יאני, ובפרט, שמלה אסימטרית בשילוב חצי מחוך ושרוול ארוך, הזכירו לכולם (שוב) מי הוא בית האופנה האגדי ביותר בעיר. את פן הקרשים החלק (אה-לה-דונטלה) שאפיין את תספורת הדוגמניות בתצוגות בשנים האחרונות, החליפו פאות פוני ושיער חלק אך שמנוני, שמבקרים אחדים פירשו כאזכור לרוני מארה, (המועמדת לאוסקר על תפקידה בסרט "נערה עם קעקוע דרקון"). האסוציאציה אומנם הולמת את המראה הגותי והאפל של הקולקציה הנוכחית, אך עבורי, הזכיר הלוק את זה של לינדה אוונג'ליסטה או כריסטי טרלינגטון בימים בהן דגמנו בתצוגות המותג בשנות ה90 יותר מאשר כל דבר הקשור לימינו אנו.

מימין- איך נראים הפריטים הנחשקים ביותר לחורף הבא? משמאל- איך עושים פוני בורסצ'ה, חורף 2012/13

גם במוסקינו, החליטו לחזור לשורשים, והציגו קולקציה רוויית מעוייני עור נפוחים, פרזולי מתכת ולבבות, ששולבו במיקס כזה או אחר על הדגמים והזכירו את סגנון ה"פטיש-אייטיז" של המותג. החגורות בסגנון הוינטג', עם האותיות מוזהבות שמאייתות את שמו של המעצב, שולבו גם הן בקולקציות האחרונות והן נחטפות מהמדפים בקצב מסחרר. אצל בלומרין, שאבו קצת מהתעוזה של דונטלה והציגו קולקציה רווית צבעים מטאליים בסגנון שעשוי היה להתפרש כ"טעם רע". החליפות המנומרות, מכנסי הכסף ומעילי הפרווה הצבעוניים היו כה אוטנטיים על הדוגמניות, שנראה היה שאנה מולינרי, מעצבת המותג, ציידה אותן במנטרה: "I DON’T GIVE A DAMN".

לחצו על התמונה להגדלה- מימין לשמאל- מוסקינו, בלומרין וורסצ'ה, חורף 2012/13

Fashion is out, Art is what it's all about.

הלמוט לאנג ייזכר כאחד מאבות המינימליזם. המעצב מהמוצא הווינאי, אומנם החל לעצב בארץ הולדתו קולקציות לפי מידה (made-to-measure), אולם התפרסם רק ב86, לאחר שפתח את המותג שלו באופן רשמי והציג את הקולקציה הראשונה שלו בפריז, כחלק מהתערוכה "Vienne 1880-1939: L'Apocalypse Joyeuse", במוזיאון פומפידו. בהמשך, הגזרות הארכיטקטוניות והסגנון הדקונסטרקטיבי של לאנג, הפכו לחלק בלתי נפרד מהצללית שהגדירה את שנות ה90 ומצאו ביטוי בחליפות בשחור-לבן, קולקציות ג'ינסים ושימוש בחומרים אורבניים אחרים לגזרות בסיסיות. הוא גם היה הראשון שברח מהקונספט של "התצוגה כספקטקל", רעיון שהיה נהוג באותה התקופה וטופח על ידי מעצבים כדוגמת ג'יאני ורסצ'ה, כריסטיאן לקרואה או טרי מוגלר (גם הוא וינאי, אגב) ואירועי האופנה שלו, כמו גם הבגדים שהתאפיינו בפוריטניות וצניעות. ב1999, רכשה קבוצת פראדה 51% ממניות המותג של לאנג (כחלק מאסטרטגיה להתפשטות גלובלית ובניית "מולטי מותג", רכשה פרדה גם את ג'יל סנדר). באוקטובר 2004, לאחר מחלוקות עם מנכ"ל הקבוצה, מכר לאנג את חלקו במותג הנושא את שמו וחדל מלהיות המעצב הראשי בו בינואר 2005. שנה אחת לאחר מכן, מכר תאגיד פראדה את "הלמוט לאנג" לאנדרו רוזן, מנכ"ל המותג Theory (שנמצא כיום בניהולו האומנותי של יקיר הבלוג, אוליביה טסקינז) וכיום, גם שותף חדש בבעלות על פרוהנזה סקולר ("מכונת הטרנדים" ובחיר ליבה של כל "IT GIRL" אמריקאית). באשר ללאנג עצמו, מאז שעזב את סטודיו העיצוב, הקדיש הלמוט את כל כוחותיו ומרצו היצירתי לעולם האומנות ( הוא הציג תערוכות ואפילו הוציא שני ספרים), בעוד שהמותג שלו המשיך להתקיים בניו יורק עם צוות מעצבים חדש.

Helmut Lang Fall Winter 1996/7 CNN Report

בחודש שעבר, החליט המעצב לעשות דבר רדיקלי (בלשון המעטה), וגרס/גזר/השחית/קצץ/רמס את כל (!) הארכיב שלו, המונה כ6,000 פריטים, רק כדי ליצור סדרה של מאה עמודים דמויי נטיפים עשויים papier mâché של קוטור יקר ערך [עדכון: בכתבה שפרסמה יערה קידר וכללה ראיון עם המעצב מסתבר ששנה קודם לכן, פרצה "שרפה בארכיב" המעצב וזו, הייתה כנראה הקטליזטור לכל הסיפור. פרט זה מובא המאמר מוסגר כיוון שטרם נתקלתי בו בכל מקור אחר]. כחלק ממעשה נעיצת האצבע אמצעית של לאנג בעינו של עולם האופנה (רוצה לומר ז' בעין, אבל יש לי עכבות...) הוצגו 12 עמודי כאלה בגלריה The Fireplace Project שבאיסט המפטונס תחת הכותרת “Make It Hard” במשך פחות מחודש אחד! אולם העליונות המוסרית של לאנג, אומן הנישא מעל לעולם האופנה השטחי והנחות, לא עמדה בכל מבחני המציאות; במקביל להשקת התערוכה נפוצו השמועות כי לאנג היה בין השמות שהשתרבבו ברשימת המועמדים להחליף את ז'אן פול גוטייה בבית הרמס, (נזכיר כי כריסטוף למר, אקס-לקוסט מונה בפועל ליורש). מסתבר שלא רק מעצבי אופנה, אלא גם אומנים, צריכים יחצ"נים.

אולם האם בריחתו של לאנג מעולם האופנה ומחאתו כנגד התאגידים הקפיטליסטים והיו"רים האינטרסנטים במקומה?

רבים יטענו כי אופנה היא אינה אומנות, אלא סוג של עיצוב מוצר, ספק נישה בעיצוב התעשייתי, אולם מעצבי אופנה לא מעטים הצליחו להוכיח אחרת לאחר שיצרו פריטים הראויים להיות תלויים במוזיאונים היות והם מגלמים אמירה חזקה ונושאים עימם משמעות עמוקה. כך, יצירותיו של חוסיין שליין, האופנה הקונספטואלית של ויקטור ורלף, ז'אן פול גוטייה הכובען סטפאן ואלכסנדר מקווין (ששבר שיאים מבחינת כמות המבקרים שהגיעו לתערוכה שלזכרו במוזיאון המטרופולין) הצליחו לגשר על הפער שבין אופנה לאומנות לא רק בזכות הדגמים האסטטיים והדקורציות הנאות שיצרו כפי שהיה נהוג לתפוס את דגמיהם של כריסטיאן דיור או כריסטובל בלנסיאגה כשהוצגו מאחורי ארונות זכוכית. התפעלותו של המתבונן לגבי היופי האסטטי, הגזרות המורכבות והעבודה הטכנית המשובחת התחלפה בהתרשמות עמוקה מהקונספט, אמירות חברתיות או פוליטיות ומסרים גלובליים יותר בתערוכותיהם של המעצבים בני זמנינו.

Make It Hard, תמונות מתוך מיצג האומנות האחרון והמדובר של לאנג

יתכן והמיצב של לאנג מבטא את הצורך שלו להתיר את הרסן שנכרך סביבו בתקופתו כמעצב. כמחאה על הכבלים המאפיינים את תהליך העיצוב וכוללים את האוריינטציה לשיקולים מסחריים של בעלי התאגידים, החשיבה על צרכי הלקוחה, דאגה לשביעות רצונם של בעלי המניות ושאר חישובים כלכליים יבשים. במקום זה הוא יצר תערובת מוצקה המהווה תמהיל שמסמל את המורשת שלו ומכיל בתוכו את הארכיון, אולם משולל כל צורה פונקציונלית. מדובר במעין "קפסולת זמן". אך בשונה מזו של אנדי וורהול, הקפסולה הזו חסרת כל תועלת עתידית, גזרי הבדים והחומרים המרכיבים אותה לא ישמשו שום תפקיד אחר פרט להיותם שבבים של זיכרון הבונים נטיפים מכוערים.

לאנג, חוטב עצים וחובב תרנגולים!

הפרעת חרדה היסטרית, כונתה בעבר "היסטריה" והיא תיארה אז אישה המנסה לברוח מבעלה (כיום, היא קיבלה משמעות של הפרעת חרדה- Panic disorder without agoraphobia). המיצג של לאנג, הוא סוג של ניסיון בריחה ומחאה מתוך גחמה. לנג, בדומה לאותה אישה היסטרית, כיוון שלא שינה את עצמו, רץ היישר לזרועותיו של גבר אלים אחר. השיפט מעולם האופנה לעולם האומנות לא יפתור את לאנג מהדאגות אחר מילוי רצונם של משתנים חיצוניים וריצוי הלקוחות. באומנות, ממש כמו באופנה, ליצירה יש ערך בפני עצמה והיא עומדת בזכות היותה תוצר ידי אומן, אולם כדי להיות גם רווחית למי שיצר אותה וכדי לעורר מספיק הדים, להפיץ מסר באופן נרחב אך גם לתגמל את בעליה, עליה לקרוץ ולשבות את ליבו של קהל היעד שלה. גם באומנות ישנו קהל יעד, בין אם מדובר במבקרי מוזיאון ובין אם מדובר באספנים וסוחרי אומנות המבקרים בגלריה יוקרתית.

Accessories collection séance de travail, fall–winter 2001–2002, Helmut Lang

חשיבותו של הלקוח מובנת מאליה כאשר מדברים על עולם האופנה, בעוד שכשזה מגיע לאומנות, אנשים בטוחים שהם חיים בעולם אנרכי, כחלק מתפיסה נרקסיסטית וילדותית שלפיה האומנות והיצירה משרתות את היוצרים, הדחפים של האומן עצמו והן מיועדות להוות מוצא לפורקן הרגשי והמחשבתי שלו בלבד. תפיסה זו אינה מחזיקה במבחן המציאות: בפרק "העשירים הם חברים" מהסדרה המוצלחת של ערוץ 8, "גיבורי תרבות", מסבירים אמנים שונים (בניהם עדי נס וזויה צ'קרסקי) את החשיבות שבקריצה אל ליבו וכיסו של הלקוח ומדוע גם באומנות, כמו בכל תחום אחר, צריך לפעמים לעשות גם את מה שלא בדיוק עולה בקנה אחד עם האמת העצמית שלך. הם מתוודים על פשרות שהם עושים כדי לגעת בליבם ולדבר לכיסם של הקניינים וצרכני האומנות, התלות הקיומית והמקצועית שלהם הגלריסטים והאספנים שמכתיבים הרבה משגרת היום שלהם ואפילו את הרגעים האינטימיים ביותר שלהם מול הקנבס, גושי החמר או המצלמה. הם מציגים מציאות שונה מהאוטופיה הרומנטית שקסמה כנראה ללאנג ולפיה את האומנות הטהורה, לא יוכל לחלל אפילו הקפיטליזם.

Helmut Lang, "Next Ever After", 2007,

כדור DISCO ששימש בתחילה כפריט דקורטיבי בחנות של לאנג והפך מאוחר יותר למיצג בתערוכת האומנות שלו # רדי-מייד או סתם בלוף?

בהקשר זה בל נשכח, שבין אספני האומנות הגדולים נמנים ראשי תאגידים, מנכ"לים בחברות מונופול שונות ובעלי הון. גם פטריציו ברטלי, מנכ"ל פראדה שהחיכוכים בינו לבין לאנג עלו לשני בתואר "דיזיינר", גם הוא אספן אומנות נלהב ומוצ'יה פראדה ידועה כתומכת ופטרונית נאמנה של כל סוג אומנות באשר הם. כעת למעשה, לאחר שהסיר את העול לעצב עבורם, התפנה לאנג למלא אחר גחמותיהם ורצונם של חבריהם או סתם אנשים כמותם או אפילו הם עצמם. הצעד שעל פניו מגלם ניסיון להתרסה, הרס והבעת מחאה- אלמנטים שהפכו לחלק בלתי נפרד מהמציאות היומיומית שלנו גם בישראל, עשוי היה להיות סתם עוד קפריזה מיותרת של ילד סורר וחסר רסן. אני בטוח שבראש של לאנג, כל הרעיון הצטייר בצורה הרבה יותר נבונה, אבל האם אכן מדובר במעשה חכם?

להתפרוון (-על משקל להתחרדן/להתאבן)

בשבוע האחרון צפיתי בסרט של YES-דוקו שדן בתלבושות בסרטי קולנוע. הרבה חידושים והמצאות לא היו בנמצא ונראה שהסרט מיועד בעיקר לגרופים של אופנה בקולנוע (ארוחת בוקר בטיפניס, קתרין הפבורן וכו'). כאשר אני צופה בסרט, אינני נוטה לשים את הדעת על המשמעות המלתחה ותרומתה למיצוב הדמות. בחיים האמיתיים, זה ברור לי שאופנה משמשת ערוץ תקשורת בלתי מילולי המאפשר לאינדיבידואל לבטא את השקפותיו לגבי העולם או לגבי עצמו, אף בחירה בפריט לבוש אינה מקרית. כנראה שכמו במציאות, כך גם בקולנוע או בטלויזיה. לדמות יש מבטא, הרגלים וגם סגנון לבוש שהופך אותה למי שהיא. מסתבר שתכנון המלתחה מתחיל עוד לפני שהשחקן מתחיל לעבוד על התפקיד. רמת הדקויות שאליהן יורדות המלבישות המסייעות לבמאי ולשחקן לעבד את הדמות יורד עד לבחירת הלבנים שהייתה בוחרת הפרסונה הספציפית שמגולמת על המסך.

[גלן קלוז (קרואלה דויל), גווינת פאלטרו (מרגוט טננבואום), ג'וליאן מור (לינדה פרטריג')]

צפיה בסרט מגנוליה (מוטב מאוחר מאשר לעולם לא) חידדה את ההבנה הזו. הסרט אולי טומן בחובו תובנות רבות ומוסרי השכל עמוקים יותר מאשר אלה הנוגעים לעיצוב התלבושות בו, אבל אותי עניין דווקא האספקט הזה ומלתחתה של ג'וליאן מור בפרט. מור, אשתו של קשיש גוסס, לובשת במשך כל הסרט מעיל פרוות מינק ארוך בעל צווארון רחב (מסתבר שהפרוה היא בעיקר בצוארון, דבר שאי אפשר להבחין בו במהלך הסרט) וטי-שרט טריקו פשוט עם מפתח V, שעוזר אולי להבליט את המיניות שבה (היות והוא בעיקר מדגיש את שדיה). מור, אינה הדמות היחידה שלובשת מעיל פרווה לאורך כל הסרט בו היא מופיעה, כמוה גם מרגוט טננבאום, קרואלה דויל, וכנראה שעוד כמה דמויות שלא עולות לי כרגע או שלסרט בו הן הופיעו לא הספקתי עדיין להגיע. אז למה התכוונו המשוררים כאשר הלביש את הדמויות הנ"ל בכסות המחממת הזו של בעלי החיים? אולי רצה להעביר הקרירות, הניכור הרגשי והריחוק שמאפיין את אישיותן? זה המאלץ אותן לקבל את כסותו של בעל חיים זר על מנת לשמור על חום גופן. ממש כשם שהחרדון, זוחל בעל דם קר, משתמש בקרני השמש כדי לווסת את טמפרטורת גופו. משם יצא גם פועל נחמד, "להתחרדן". מעבר ליופי שבגווינת' פלטרו, עטופה בפרווה בלונדינית ובשרנית, בגלן קלוז הרודפת אחרי פרווה דלמטית או בג'וליאן מור האדמונית עוטה פרווה חומה ושמימית, המעלים הלו עזרו להגדיר את הדמויות אותן הן גילמו. "ההתפרוונות" הזו, היא אולי לא לטעמו של כל צופה, אך היא מטבלת את העלילה במשמעויות ומסרים שלרובם לא בטוח שאנו מודעים.

ובחזרה למציאות- כל האמור לעיל כנראה תופס גם פה. וינטור, מלכת הקרח.

בעונות האחרונות חזרה הפרווה לככב על לוחות הטרנדים והמסלולים. הניכור החברתי שלנו זה לזה או כלפי הטבע הסובב אותנו, הקפיטליזם ועצם הפיכתנו לאגואיסטית (כאינדיבידואלים) הם אול הטורבינות שעומדות בבסיסו של טרנד זה. כאן, ה"התפרוונות", עשויה להתפס על משקל "התאבנות". אז לא, פרווה לעולם אינה "ירוקה", אבל אם זה יעזור להרחיק את הצרכן מהמחשבה שמדובר במוצר שלמעשה הופשל מעל לגופו בעל חיים חסר אונים, Green IT IS.

[מימין: גוצ'י חורף 2011/12, YSL קדם חורף 2011/12, פראדה חורף 2011/12, DVF חורף 2011/12]

יומיים ממילאנו- שבוע אופנת חורף 2011/12 במילאנו

את היום השני של שבוע האופנה במילאנו ליוותה הידיעה על השהייתו של ג'ון גליאנו מבית כריסטיאן דיור, שבוע אחד טרם תצוגת האופנה של המותג. העובדה שהצרפתים הם עם אנטישמי, לא מפתיעה אף אחד, אך כיצד מעיז *צרפתי לכנות *יהודי; "מלוכלך"? בין המלל שגיבה את הידיעה הקצרה, לפתע קלטתי כי גליאנו חגג בנובמבר האחרון 50 חורפים! דבר שהוביל אותי להנחה כי גויים כנראה משתמרים טוב ומוטב שמדונה תשקול בשנית את צעדי התקברותה ליהדות. אבל אז, החלו להגיעה הגרסאות לגבי תוכן ההערה שזרק ג'ליאנו לזוג שראה בפאב שישב ברובע המארה בפריז ובינהן הערה על תיק מכוער, כמעט כמו הפרצוף היהודי של מי שנשאה אותו. פתאום הכל היה ברור, היא בטח הלכה עם גוצ'י.

(ג'וצי חורף 2011/12)

נחזור לעניינינו: במילאנו, האיטלקים אוהבים את האופנה שלהם טרנדית אבל שופעת סגנון, כזו המשאירה בפה ארומה מתקתקה וטעם לעוד, ממש כמו אספרסו קצר שנלגם בעמידה על הבר. העונה, היה קצת מעבר לטרנדים, ונראה שחלק מהמעצבים חצו את גבולות "איזור הנוחות" שלהם. פרידה ג'יאניני עיצבה עבור גוצ'י קולקציה נוטפת מסגנון שנות ה70, עם רפרנסים לYSL ולעבודות של הלמונט ניוטון. גוונים היו מעושנים של יין, ירוק מעופש, סגול חציל, חרדל, אפור וחום, שסייעו לג'יאניני להתרחק מסגנון ה"טום-בוי, גלאמור, רוק-צ'יק" שמאפיין אותה ואפילו אני, כמעט הצלחתי לאהוב את הקולקציה. אולם היה בה משהו מתחנף מידיי, פאסון שנתפר עבור הלקוחות- כזה שמנסה לשחזר את המתכון של טום פורד על ידי שימוש בפרוות שועל בשרניית, מקטורני קטיפה, ז'קטים מעור פיתון, חולצות סאטן נשיות וחצאיות באורך ברך.

(פראדה חורף 2011/12, למטה: הלנה בונהם קרטר מתוך "נאום המלך")

פראדה, הציגה קולקציה בסגנון שנות ה20, ויצרה מבחר שיכול היה להתאים גם ל2020; המותן השמוטה, האגן המטושטש והחגורות בעלות האבזמים המרובעים לא השאירו מקום לטעויות. אבל הרבה יותר ממעילים טובים, פרוות מגרות, דוגמאות גרפיות ומגפיים מכוערים, לא היה שם. עם זאת, החצאיות והמעילים, עשויים דסקיות פלסטיק שקופות ומבריקות בצבעי כתום או צהבהב יצרו מראה עתידני ומלוטש. קשקשי הפלסטיק השקוף העניקו לבגדים תנועה כאילו היו עשויים חוליות חוליות והוסיפו טקסטורה מעניינת. מעילי פרווה מלאכותית ומעילים עשויים עור פיתון אתגרו את ה"יופי" שבסממני יוקרה מקובלים (מוטיב שחוזר בקולקציות של פרדה מדי עונה). כובעי הטייסים שחבשו הדוגמניות היו גם הם במקום. אם בסרט "אומץ אמיתי", נראה היה שמעצבת התלבושות שאבה השראה מהקולקציה של מיוצ'יה לחורף 2009, בחורף 2011/12, מיוצ'יה דרשה מעולם הקולנוע טובה בחזרה כשבחרה לשלב כמה צווארוני פרווה אה-לה "נאום המלך" (אגב, המלכה האם השאירה כנראה רושם גם על ג'יאניני).

(מוסקינו חורף 2011/12)

מוסקינו חזרו לשורשים אך נשארו מאופקים ומסחריים; האלמנטים הסוריאליסטיים כדוגמת תיק מינייטורי או תרנגול הודו על ראשה של הדוגמנית קוקו רושה לבושה במה שנראה כמדי חדרנית כמו גם צווארונים עשויים בובות דביבונים- הזכירו את הימים בהם פרנקו מוסקינו עצמו הצליח לחולל סערות ולשלהב את השורות הראשונות. התצוגה נראתה כמו סיפור של גברת העוברת ליד פקיד הקבלה, מברכת את השומר, נכנסת לרולס רויס ומורה לנהג הפרטי: "קח אותי לארוחת חג ההודיה אצל חמותי". כל הדמויות מהסיפור הנ"ל, היו שם בצורה זו או אחרת. הקשר היחיד בין הקולקציה שהציגה דונטלה ורסצ'ה לבין ג'יאני ורסצ'ה היו כפתורים זהבים מעוטרים בדמות המדוזה. הקולקציה הייתה מינימליסטית והגזרות פשוטות אך מחויטות היטב. למרות השימוש בפרוות והעור, העיטורים הצהובים על הרקע השחור היו ברוק שהחמיץ לאחר שעבר אבסטרקטיזציה שאינה במקומה. הפרוות נראו יוקרתיות והנפח שיצרו בכתפיו של מעיל שמלה לבן כששולבו בשרוול יצר מראה שכל ריץ ביץ' מודל 2000 תשמח לאמץ. בנוגע לשילוב הנוצות, נראה שלדונטלה יש עוד מה ללמוד.

ולסיום, מה עוד עושים עם קשקשים?

(מימין: פראדה חורף 2011, כריסטיאן דור הוט קוטור 2006, ורסצ'ה קיץ 2007, ג'אן פול גוטייה הוט קוטור קיץ 2008)

True Grit # FashionMatics # The Oscars

צפיתי בסרט "True Grit" והוא מאוד מצא חן בעיני. ההסתייגות היחידה שיש לי נוגעת לניצול שעושה העלילה בדמות הנערה בת ה14...שהיא בעצם לא ילדה לא אישה, אבל עדיין לא חסכו ממנה האחים כהן, שכתבו וביימו, את החובה לשמש צלע בסיפור בעל רמיזות/גוון רומנטי. התסריט גם הפך אותה לסוג של "ציר", עליו הלבישו קטעים קומיים להפגת מתח או אפיזודות אחרות שנועדו לרגש את הצופה. לא הבנתם? צפו בסרט. שווה לציין גם בהזדמנות זו את הטקסטים המעולים ואולי גם את הצורה המוצלחת בה מעבירה אותם הילדה, באפקט קפוא, מבלי להביע רגשות.

(לחצו על התמונה להגדלה. משמאל: פראדה חורף 2009, דיור הום חורף 2011, ספריי בצבע זית, היילי סטיינפלד. *נוצר בהשראת...)

הסרט מועמד לאוסקר בקטגוריית עיצוב תלבושות (בנוסף ל9 קטגוריות כמו השחקן הראשי, שחקנית המשנה, המוזיקה, התסריט וכו'). על התלבושות, הוא מתמודד מול "I am love" ו"The Kings Speech", "Alice in wonderland" ו- "The Tempest". אילו הייתי נמנה בין "חברי האקדמיה", אינני בטוח במי הייתי בוחר. הבגדים של רף סימונס לג'יל סנדר (המופיעים ב"אני אהבה") מאוד (מאודX2) יפים והולמים את טילדה סווינטון, אבל ב"אומץ אמיתי" יש משהו מעבר והוא מצליח לשמור על גוון אופנתי לא פחות (זאת, למרות היותו סרט תקופתי). בנאום המלך, הייתה תחושה של פשטות מודרנית והבגדים לא נראו אוטנטיים. צוארוני המינק של המלכה הצליחו להרשים אותי כמו גם שמלת הסאטן השחורה והקטנה של גברת סמפסון שנלבשה באופן "שאנלי" ביותר עם שרשרת הפוכה. מה שכן ברור לי, הוא שסיפורי הפנטזיה המועמדים לא הצליחו להרשים אותי מבחינת התלבושות. אני חושב, שכיוון שמדובר בחלומות ופנטזיה, קיימת האפשר להגיע רחוק ככל שיוביל אותך הדמיון. עיצוב תלבושות בסרט כדוגמת זה של טים ברטון או The Tempest, לא דורש הרבה מעבר לראש קריאטיבי ותקציב מספיק שמן. כדי ליצור עניין במלתחה של בוקרים, שם נראה שנאמר כבר הכל- ולעשות זאת מבלי ליפול למלכודת הקלישאות, צריך כשרון אמיתי.

The age of the shoulder

נתחיל מהסוף: ויל וגרייס. עונה 3 פרק 19. ספא. ג'ק וקרן משדלים אשת חברה לעבור ניתוח ניסיוני להחדרת שתלי סיליקון בכתפיים לפני שגב' ווקר עוברת אותו בעצמה. (השניים קראו קודם לכן כי זהו הטרנד הבא בניתוחים הקוסמטיים. שודר ב2001). היום, תודות לקולקציה החדשה של פראדה, אם אי פעם הסדרה תחזור, קרן כבר לא תצטרך לעבור את הפרוצדורה. מוצ'יה, מוצ'ו מוצ'ו גרסיאס!

למרבה ההפתעה, כתפיים הן אלמנט שזוכה להתייחסות מיוחדת באופנה. עד שחשבנו שנפתרנו מכריות הכתפיים והשארנו אותן יחד עם סלסול הפרמננט בשער אי שם בשנות ה80, הן הצליחו להשתחל בחזרה לאופנה בעשור האחרון, החל מלפני 3-4 שנים, כאשר מג'יאלה בחר לתת לכתפיים מתאר מסותת. מאז, מפעלי "כריות הכתפיים" מודים לו כל יום. אין מעצב שלא עשה כתפיים מחודדות, זוויתיות, שפיציות או גיאומטריות. ייתכן והעיסוק הזה בכתף הנשית נועד כדי לאפשר לנשים ליישר קו עם הפיגורה הגברית שמתאפיינת בזוית חדה יותר בין הכתף לזרוע ( כמו נעלי העקב שנועדו לפצות על הגובה או המכנסיים שהולאמו מהארון הגברי למלתחה הנשית).

מוצ'יה פראדה חשה את הצורך הבלתי מובן להתגרות בטעם של הקהל האופנתי וממשיכה לייצר קולקציות שנעות על הגבול הדק שבין חדשנות קונספטואלית מצד אחד לבין כיעור גרוטסקי קשה לעיכול. הקסם של מוצ'יה הוא בכך שהיא תמיד מצליחה לבסוף לגרום לנו לרצות את הפריטים, גם אם היו לנו ספקות לגביהם בהתחלה (ואולי זה האפקט של המגזינים). הקולקציה שהציגה שלשום הייתה רוויה במוטיבים מקסיקנים, רקמות צבעוניות ואלמנטים אקזוטיים אחרים כמו בננות, קופים וכרכובים (האחרון מהארמון, לא מהג'ונגל).

(טעימות מהקולקציה. החליפה השמאלית נראית כאילו עוצבה במטרה שלגב' וינטור יהיה מה ללבוש, מינוס הסומבררו פלוס ענק הקוורצים)

הסילואטה שפתחה את התצוגה והיוותה את הבסיס שהכשיר את הקרקע לקראת הבאות (ואני נזהר שלא לומר זוועות, כיוון שכולנו נלבש את זה בעוד 6 חודשים, או שנה כשזה יגיע לזארה). הצללית הגרפית- קריקטוריסטית קיבלה משנה כוח באמצעות הצבעים העזים של הבגדים, הפלטפורמות המגוחכות וזנבות שועל (אני מזכיר, זו קולקציית קיץ) בצבעים של כתום, פסים של ורוד ולבן וכחול אלקטרי. הן נראו כמו נשות המאפיה, מקובה או דרום איטליה. נשות נוכלים מפוקפקים, אי שם בשלהי שנות ה20 או ה40. אבל אז החלו לשטוף את המסלול הנשים של גוודלה'רה עם הסובררו שלהן, הבגדים המפוספסים, הקופים והבננות. ובדיוק שעברה במוחי המחשבה: "איך אנה וינטור הולכת ללבוש את הבגדים הללו?" הוצגו החליפות הסטנדרטיות יותר בפסים של זפת וסגול.

(לא כתף קרה: הצעת ההגשה של פראדה כוללת זנבות שועל צבעוניים- עכשיו גם לכתף יש אקססורי)

הצללית החדשה של פראדה הייתה בשבילי הבשורה: מחקו את הכתפיים. החצאיות שולבו עם ז'קטים שהתריסו וזעקו במחאה כנגד הכתפיים הזוויתיות. לא עוד כריות. אם בעונה הקודמת התמקדה פראדה בחזה ובגזרת הA הנשית, הרי שהפעם, היו אלה הכתפיים שזוכות להיות מוקד המסמל את הנשיות וצורתן הקעורה הודגשה ללא בושה. פראדה מאתגרת את האסטטיקה האופנתית שלנו. היא מאיצה בנו לשקול לקבל דברים שונים מתוך מאמץ לפרוץ את גבולות הבנאליות. השאפתנות של פראזה לשמור על החוק של גלילאו " Eppur si muove" ("ואף על פי כן נוע תנוע") מעוררת השראה ומצדיקה את כל ההערכה שהיא זוכה לה.

יופי טופי

דריה וורבוי בוודאי תקבל מקום של כבוד בפנתיאון הנשים היפות בתבל. הדוגמנית ילידת קרקוב, מהמוצא אוקראיני (שגדחה אומנם בקנדה) כובשת את המסלולים כבר כמעט 10 שנים. התקופה בה פרצה, הייתה תקופה דיי מוצלחת שהצמיחה מספר דוגמניות מובילות בניהן קארן אלסון הבריטית ואליס קומבז הבלגית ומאוחר יותר את גמה וורד ולילי קול. אולם השתיים האחרונות לא זכו באיכויות שבהן התברכה וורבוי, או במה שאנשי ה"שואוביז" אוהבים לכנות "Factor X " (ואין מדובר כאן בגורם סיכון לסינדרום המטבולי, "סינדרום X", או בפקטור המשמעותי במסלול הקרישה החלבונית). וורבוי ניחנה באישיות מקסימה, מזג נעים שמתווספים ליופי הקורן והעצמתי שלה. היא תמיד נראתה לי כשריד לדוגמניות העבר, "האמזונות": בעלת יופי טהור, נקי, גולמי שכזה, דהכל על טהרת "המראה בריא". היא מעולם לא נראתה רזה מידיי או עייפה מידיי, תמיד נשמעת אינטליגנטית, מלאת ביטחון ושלמות עצמית, אבל לא מהסוג המרתיע. בעידן שבו דוגמנית כבר לא יכולה להרשות לעצמה התקפי טמפר-טנטרום מאחורי הקלעים (AKA נעמי קמפבל) ,דריה היא כנראה כליל השלמות החיצונית ויש סיכוי טוב שגם הפנימית.

(טרי ריצרדסון לווג פריז, סטיילינג: עמנואל אלט)

אבל לא ההפקות האחרונות של דריה בווג פאריז ולא הפרסומת שלה לH&M גרמו לי סוף סוף לפתוח את הלפטופ ולהתחיל להקליד את "שיר ההלל לדוגמנות". היה זה "סרטון המניפסטו" של YSL, שהצליח לספק תירוץ מספיק טוב לחלוק את הרהורי לגבי יופיה מעל פלטפורמה זו. המפניפטו הוא רק תוספת למודעות הפרסומת המעולות של החברה, בכיכובם של ורבוי והבגדים שעיצב סטפנו פילטי בהשראת הסבנטיז והארכיונים של סאן לורן מאותה התקופה. גרם המדרגות האירופאי בסגנון רוקוקו נאוקלאסי מהווה תפאורה מושלמת לדוגמנית המהפנטת שיורדת בסלואומואושן בעודנו, הצופים, אחוזים בציפיה והתנשפות. כשכל תנועה או קמט מעודן בפניה מגבירים את הסקרנות והשקיקה לקלואוסאפ הנכסף.

(ורבוי "חוזרת לשורשים" בתצוגת הקייץ 2004, רוברטו קואלי, עמנואל אונגרו, וכמו פרח באגרטל יפיפה שוב אצל קואלי)

אולם כל היופי המרתק הזה, המסתוריות והשלווה התהומית שהיא משדרת יתפוגגו יום אחד כאילו לא היו. אז, במידה ותסרב לוותר על יופיה שהיה אחד ממקורות הכוח (והפרנסה שלה) ותצא למירוץ אחר הנעורים הנצחיים, יתפוגג כל הקסם הנונשלאנטי של וורבוי (בדומה מדונה, שאיבדה כל טיפת כבוד יחד עם שכבת תת העור המקורית בפניה לאחר שהוחלפה בבוטוקס או חומצה היאלורונית. על פניה של האם (גם M), שחצתה את גיל החמישים, לא נותרו מספיק תאים בגודל טבעי כדי לבצע מתיחה נוספת...). ונכון שכיום כבר לא מזדקנים כמו בעבר, והאימהות שלנו לא נראות כמו ההאימהות שלהן כשהיו בגילן, הכל המובן הודות לשינוי באיכות החיים, התזונה, התברואה, המצב הכלכלי- אבל גם את המעט הזה מהתהליך הטבעי מכתיב לנו הטבע, אנחנו מסרבים לקבל.

כעט, נבצע גלישה אסוציאטיבית (קלה) ונעבור ליפיפייה אחרת, הפעם מקומית: ירדנה ארזי. ארזי הייתה דוגמה נוספת לשלמות שבתווי פנים. התמונות שלה מימי להקת הנחל ושוקולד מנטה מסטיק מפיצות כל כך הרבה יופי מסנוור עד שקשה להישיר אליהן מבט. לכן עולה השאלה: "איך יתכן שיופי כל כך מושלם יכול להעלם מהיעלם יום אחד כאילו לא היה"? ואם כך, היכן הצדק בעולם זה בו אנו חיים? מדוע התברך אדם בכל הטוב שבתבל רק כדי שילקח ממנו באחד הימים? ואיך ניתן לגדל ילדים לעולם שבו "יום אחד כל זה כבל לא יהיה שלך" וכולנו נבול כמו צמח שהיה צמא לטיפת מים נקיים במשך רוב ימות חיו. אם המחשבה על ניתוחים פלסטיים עברה בראשכם, אז בהצלחה! אני, טרם זכיתי לראות מתיחת פנים אחת מוצלחת או הזרקה שגרמה למראה טבעי ומי שמתעקש לשים את עצמו מתחת לסכין המנתחים, צריך לדעת שהוא מפקיד את הנכס היקר לו בידי נגרים! (מתוך היכרות אישית-מקצועית).

כך, פוסט שהתחיל באופטימיות של "יופי טופי דביק" נגמר בתוגה נוגה. כמו בחיים. ולמה זה צריך להיות הפוסט לקראת השנה החדשה? עדיין לא מצאתי את התשובה.
שנה טובה!