קריסטל רן; אם לה אסור לאכול לחם, אנחנו נאכל לוקשים.

קריסטל רן הצליחה להכות גלים לא רק בעולם האופנה אלא בכל תחום הנוגע בחברה ובתרבות בה אנחנו חיים. הדוגמנית עבת המידות, צעדה על מסלול התצוגות של ז'אן פול גוטייה ארוזה בשמלת ערב צהובה כבר ב2006, רק כדי לחזור בסילואטה של אבטיח בתצוגה של מרק פסט בעודה מותירה פיות פעורים שלא ידעו פחמימה מאז גן חובה. רן, הפכה לנציגה של קת שלמה, דוברת מועדון "השמנה והיפה". היא כיכבה בכל גליון אפריל של הווג האמריקאי (גיליון שנתי אותו מקדישה וינטור מדי שנה לגזרות שונות, "שייפ אישיו"), כתבה את הספר"Hungry: A Young Model’s Story of Appetite, Ambition and the Ultimate Embrace of Curves" ובסוף 2010, עם פריחת הקרירה שלה עיטרה הצלוליט שלירכיה מבול שלם של גיליונות המוקדשים לקבלת הגוף, או יותר נכון עודף הבשר שעליו. אחת ההפקות הבולטות מהז'אנר הייתה זו בה מצולמת רן, בולסת וטוחנת ספגתי, תוקעת ודוחפת לגרונה תמנון, זוללת ורומסת צלי עוף, מקנחת באומצה דשנה.הסערה שהתחוללה סביב רן הובילה לפתיחת תת-מחלקה שלמה המוקדשת למידות גדולות בסוכנות הדוגמניות "פורד". את משנתה שטחה באינסוף כתבות ותוכניות טלויזיה העוסקות במאבקה של אישה אמיתית בעולם המקדש יופי ומראה חיצוני, הלחצים התזונתיים העומדים בפני דוגמנית ועל החיים כאקורדיון אנושי, בתור אחת שיורדת ועולה כמו חצאית הטול של הבלרינה בלונפרק.

( Crystal Renn By Terry Richardson For Vogue Paris October 2010)

אין ספק שהאג'נדה הפופולארית שאימצה לעצמה רן, זו שהפכה להיות מזוהה עימה, הכניסה לה עוד ועוד מזומנים. אבל עם האוכל, בא גם התיאבון, ובדוגמנות כמו בדוגמנות; "אתה טוב בדיוק כמו עצמות הלחיים הגבוהות והבולטות שלך". בין אם בחרה תפריט דל פחמימות, ובין אם בדל שומן, רן החלה להשיל עוד ועוד ממשקלה, ממש כמו אחרונות השווארמות במזללה- עם כל סיבוב על הדי התהילה, כך יורדה לה עוד שכבה. לאחרונה הצטלמה רן להפקה של המגזין Tush: ארוזה ברשת, כשעצמות האגן שלה משורבבות קדימה כמו להבים מבעד לבגד גוף מעור שחור ועצמות הקולר שלה מסותתות כאילו היו מסגרת למודעת פרסומת. זו של קייט מוס עבור קלוין קליין אי שם בשנות ה90.

(לחצו להגדלה, זה לא יעלה לכם בסימני מתיחה. מימין למעלה: רן אצל Mark Fast חורף 2010, בפינאלה של גוטייה 2006, V Magazine 2009, בבגדים של מקווין, מימין למטה: באחד מהShape Issue, ווג אמריקה, טובעת במים- כי אין בהם קלוריות, גם בשמלת קוטור- היא רעבה)

השמנה והיפה הפכה לשדופה וחטובה. כך, יחד עם הקילוגרמים העודפים, התעופפו להם כל האדיולוגיות וההצהרות. מרגישים מרומים? את מכתבי התלונה שילחו בבקשה אל עצמכם. אנחנו שהכתרנו את רן לסמל של אידיאל "השלמות עם הגוף המלא", ממש כפי שהפכנו את דנה אינטרנשנל לנציגת הקהילה הגאה, את פרס לשגריר השלום ואת שרה נתניהו לסוכנת של השטן. אף אחת מהדמויות הנ"ל לא בחרה לעמוד מאחורי הרעיון שמייצגת הפרסונה התקשורתית שלה. כולן נשאבו לתוכה בלת ברירה ונאלצות לשאת את הצלב שהלבשנו והצמדנו לבשרן עם מסמרי מתכת בתוספת כתר קוצים ודרדרים.

רן איננה לבד, כשתשואות המעריצים מגיעות, הדיאטות חוגגות: מיה דגן ונינט הן הדוגמאות המקומיות, ג'ניפר הדסון, בת מידלר וסופי דהל, דוגמנית עבת מידות (שגילתה איזבלה בלואו) עשו גם הם את המעבר מהחלב המלא לחלב הדל עם הצלחת הקרירה שלהם. אופרה וינפרי, קריסטי אלי ומריה קלס הן נשים שהמאבק שלהן במוזנים הכתיר אותן לחביבות הקהל תוך שהן מרצדות בין לבישת שכבות שומן לחשיפת עצמות- רק כדי שאנחנו נוכל לעקוב אחריהן במיקרוסקופ ולשמוח לעד על כל קילוגרם שיורק ואחת כמה וכמה- על כל אחד שעולה.

(פעם אני עולה, פעם אני יורדת.Crystal Renn for Tush Summer 2011 by Ellen von Unwerth)

ואם לכולנו נראה שלהיות 180 ס"מ/50 ק"ג זה יפה, למה שרן תהיה שונה? הפיכתה לדמות נעלה מיתר הבריות, כזו הרואה מעבר לשאר הבריות ומונעת מתוך אידיאלים נשגבים יותר משל שאר החברה, הייתה זו שהקפיצה את הקריירה של רן אך הייתה לה גם למכשול. הרי אין זה הגיוני לבקש מבן אנוש שלא ללכת אחרי האינסטינקטים הטבועים בו כחלק מקולקטיב בעל ערכים דומים.

נרקיסיזם פורדיאני

טום פורד תכנן במשך 6 שנים את הרגע בו יציג את קולקציית הנשים שלו מול עיניהם הרעבות של חובבי האופנה בעולם. ביום ראשון האחרון, זה קרה, פורד חשף את את חליפות הטוקסידו הנשיות והשמלות הארוכות האציליות שלו בפעם הראשונה מאז עזב את גוצ'י והותיר את עולם האופנה כשדמעות זולגות מעניהם (זה באמת נכון, כולם בכו שם!). תחילה הוא השיק קו משקפיים שלו, כדי לאפשר למזומנים להתחיל לזרום, אח"כ המשיך עם מותג גברים, כי ביננו, אף אחד לא באמת מצפה לשום דבר מיוחד באופנת גברים. אחרי שהגשים את החלום הקולנועי שלו, באופן מוצלח יש לציין, התפנה לכיבוש הבא: עולם האופנה הנשי. הפעם, סולו, כסוכן של עצמו. אבל כשאתה עושה לגוצ'י את המהפך הרווחי ביותר שלהם, כזה שמנציח אותם על מפת האופנה למשך שנים, מחליף את איב סאן לורן בעודו בחיים, מגדיר סגנון לבוש שלם וזוכה לביקורות שאחריהן הפרישה לפנסיה נראית מתוקה יותר מתמיד, כדאי שיהיה לך הרבה מה לומר לפני שאתה עושה משהו תחת שמך.

(למעלה: ג'וליה רויטפלד, פרידה. למטה: דפני גינס וטום פורד)

לתצוגה, שנערכה בחנות הגברים של פורד בשדרות מדיסון הוזמנו רק 100 עורכי אופנה. את שאר הנשים שפורד חפץ ביקרן, הוא הלביש והצעיד על המסלול. גימיק? לא כשטום פורד עושה את זה...ומי לא היה שם: בגזרת הדוגמניות, דריה ורבוי, קרין אלסון, שאנל אימן, פניה ביהה וסטלה טננט, בגזרת השחקניות: ג'וליאן מור, מריסה ברנסון, עמנואל זינגר (הגברת של רומן פולנסקי) ולורן היוטון, ובגזרת "גורו האופנה": פרידה קלפה, ג'וליה רויטפלד, ועוד ועוד. הצלמים, נשארו הפעם בחוץ. טרי ריצרדסון, האחראי לכמה מהקמפיינים של פורד, היה היחיד שהשתטח על המסלול בהתלהבות כדי לצלם את החנדלך שעשתה לו דפני גינס או נטליה ודינובה. על מריו טסינו לא שמעתי בהקשר הזה של התצוגה. מעניין.

(הקאסט! מומלץ ללחוץ להגדלה)

מופע האגו הכוחני הזה של פורד, עם השליטה האובססיבית על כל פרט, מרמזים על מעמדו ב"תעשייה" מצד אחד, אבל גם מספקים חלון הצצה לנפשו. ההקפדה על כל פרט, החל מסלקציית הדוגמניות, בחירת המוזמנים, קביעת התמונות שיפורסמו בתקשורת, שהרי הוא יהיה הספק היחידי שלהן, קביעת התאריך הן יראו אור ויפורסמו בתקשורת, או תמחור הבגדים במחירים אסטרונומיים פשוט כדי שיהיו יקרים (בתקווה שמחירם יהווה אינדיקציה לאיכות, יוקרה ואקסקלוסיביות). נראה שפורד משוכנע כי החוקים החלים על שאר בני התמותה, אינם מחייבים אותו וכללי המשחק לפיהם סובב העולם עבור מעצבים גדולים לפניו וכאלה שיבואו אחריו, אינם רלוונטיים בהקשר שלו. בודדים האנשים שהיו יכולים to get away with such behavior, הנרקיסיזם שלהם, בדרך כלל נבלם על ידי תנאי המציאות. אבל במקרה של פורד, כל מה שיאכיל אותנו, אנחנו נבלע, נגהק ונומר "תודה!". נשתדל גם שלא לפלוט.

(תמונות אווירה...)

אני מעריץ את טום פורד, אין דבר שהייתי רוצה יותר מאשר לראות את הקולקציה שלו. אין ספק שאצא מגדרי כשאראה אותה ואני בטוח שהייתי נותן לו לסובב גם אותי, כפי שאפשרו לו אנשי עולם האופנה והתקשורת בניו יורק. אבל זה בדיוק מה שמקומם אותי. איך יתכן שאנשים מסכימים להיות קורבן של בעלי הפרעות האישיות?!

יופי טופי

דריה וורבוי בוודאי תקבל מקום של כבוד בפנתיאון הנשים היפות בתבל. הדוגמנית ילידת קרקוב, מהמוצא אוקראיני (שגדחה אומנם בקנדה) כובשת את המסלולים כבר כמעט 10 שנים. התקופה בה פרצה, הייתה תקופה דיי מוצלחת שהצמיחה מספר דוגמניות מובילות בניהן קארן אלסון הבריטית ואליס קומבז הבלגית ומאוחר יותר את גמה וורד ולילי קול. אולם השתיים האחרונות לא זכו באיכויות שבהן התברכה וורבוי, או במה שאנשי ה"שואוביז" אוהבים לכנות "Factor X " (ואין מדובר כאן בגורם סיכון לסינדרום המטבולי, "סינדרום X", או בפקטור המשמעותי במסלול הקרישה החלבונית). וורבוי ניחנה באישיות מקסימה, מזג נעים שמתווספים ליופי הקורן והעצמתי שלה. היא תמיד נראתה לי כשריד לדוגמניות העבר, "האמזונות": בעלת יופי טהור, נקי, גולמי שכזה, דהכל על טהרת "המראה בריא". היא מעולם לא נראתה רזה מידיי או עייפה מידיי, תמיד נשמעת אינטליגנטית, מלאת ביטחון ושלמות עצמית, אבל לא מהסוג המרתיע. בעידן שבו דוגמנית כבר לא יכולה להרשות לעצמה התקפי טמפר-טנטרום מאחורי הקלעים (AKA נעמי קמפבל) ,דריה היא כנראה כליל השלמות החיצונית ויש סיכוי טוב שגם הפנימית.

(טרי ריצרדסון לווג פריז, סטיילינג: עמנואל אלט)

אבל לא ההפקות האחרונות של דריה בווג פאריז ולא הפרסומת שלה לH&M גרמו לי סוף סוף לפתוח את הלפטופ ולהתחיל להקליד את "שיר ההלל לדוגמנות". היה זה "סרטון המניפסטו" של YSL, שהצליח לספק תירוץ מספיק טוב לחלוק את הרהורי לגבי יופיה מעל פלטפורמה זו. המפניפטו הוא רק תוספת למודעות הפרסומת המעולות של החברה, בכיכובם של ורבוי והבגדים שעיצב סטפנו פילטי בהשראת הסבנטיז והארכיונים של סאן לורן מאותה התקופה. גרם המדרגות האירופאי בסגנון רוקוקו נאוקלאסי מהווה תפאורה מושלמת לדוגמנית המהפנטת שיורדת בסלואומואושן בעודנו, הצופים, אחוזים בציפיה והתנשפות. כשכל תנועה או קמט מעודן בפניה מגבירים את הסקרנות והשקיקה לקלואוסאפ הנכסף.

(ורבוי "חוזרת לשורשים" בתצוגת הקייץ 2004, רוברטו קואלי, עמנואל אונגרו, וכמו פרח באגרטל יפיפה שוב אצל קואלי)

אולם כל היופי המרתק הזה, המסתוריות והשלווה התהומית שהיא משדרת יתפוגגו יום אחד כאילו לא היו. אז, במידה ותסרב לוותר על יופיה שהיה אחד ממקורות הכוח (והפרנסה שלה) ותצא למירוץ אחר הנעורים הנצחיים, יתפוגג כל הקסם הנונשלאנטי של וורבוי (בדומה מדונה, שאיבדה כל טיפת כבוד יחד עם שכבת תת העור המקורית בפניה לאחר שהוחלפה בבוטוקס או חומצה היאלורונית. על פניה של האם (גם M), שחצתה את גיל החמישים, לא נותרו מספיק תאים בגודל טבעי כדי לבצע מתיחה נוספת...). ונכון שכיום כבר לא מזדקנים כמו בעבר, והאימהות שלנו לא נראות כמו ההאימהות שלהן כשהיו בגילן, הכל המובן הודות לשינוי באיכות החיים, התזונה, התברואה, המצב הכלכלי- אבל גם את המעט הזה מהתהליך הטבעי מכתיב לנו הטבע, אנחנו מסרבים לקבל.

כעט, נבצע גלישה אסוציאטיבית (קלה) ונעבור ליפיפייה אחרת, הפעם מקומית: ירדנה ארזי. ארזי הייתה דוגמה נוספת לשלמות שבתווי פנים. התמונות שלה מימי להקת הנחל ושוקולד מנטה מסטיק מפיצות כל כך הרבה יופי מסנוור עד שקשה להישיר אליהן מבט. לכן עולה השאלה: "איך יתכן שיופי כל כך מושלם יכול להעלם מהיעלם יום אחד כאילו לא היה"? ואם כך, היכן הצדק בעולם זה בו אנו חיים? מדוע התברך אדם בכל הטוב שבתבל רק כדי שילקח ממנו באחד הימים? ואיך ניתן לגדל ילדים לעולם שבו "יום אחד כל זה כבל לא יהיה שלך" וכולנו נבול כמו צמח שהיה צמא לטיפת מים נקיים במשך רוב ימות חיו. אם המחשבה על ניתוחים פלסטיים עברה בראשכם, אז בהצלחה! אני, טרם זכיתי לראות מתיחת פנים אחת מוצלחת או הזרקה שגרמה למראה טבעי ומי שמתעקש לשים את עצמו מתחת לסכין המנתחים, צריך לדעת שהוא מפקיד את הנכס היקר לו בידי נגרים! (מתוך היכרות אישית-מקצועית).

כך, פוסט שהתחיל באופטימיות של "יופי טופי דביק" נגמר בתוגה נוגה. כמו בחיים. ולמה זה צריך להיות הפוסט לקראת השנה החדשה? עדיין לא מצאתי את התשובה.
שנה טובה!