משחקי מגדרים בתצוגות חורף 2013/14 לגברים

מדענים איטלקיים כבר קבעו בתחילת שנות האלפיים כי עד סוף המאה יטשטשו הגבולות בין שני המינים וההגדרות המגדריות המבדילות בין "זכר" או "נקבה" באופן דיכוטומי, כפי שאנו מכירים אותם כיום, לא יהיו עוד רלוונטיות. אין הכוונה לכך שצבע ורוד ומשחקים בבובות יהיו מקובלים לבנים וכחול ומשחקים במכוניות יהיו לבנות, אלא שהמושג "בנים-בנות" ימחק מעל פני האדמה כאילו לא היה. כבר היום, מושגים כמו "עקר בית" או "נהגת מונית" הופכים לשגורים בשיח היומיומי, אבל בעתיד, נחיה כנראה כולנו ללא הבדלי מין, באופן מילולי ופיגורטיבי כאחד. באופן לא מפתיע, האופנה, כמדיום בלתי נפרד מהתרבות באטמוספרה בה אנו חיים, משקפת גם היא את המגמה החברתית, ביטול ההבדלים והשוני בין המינים. אולם בעוד שקוקו שאנל הלבישה נשים במכנסיים כבר בשנות העשרים של המאה ה20 ואיב סאן לורן שדרג את הטוקסידו רווי הטסטוסטרון לאלטרנטיבה מקובלת לשמלת הנשף כמה עשורים מאוחר יותר, גברים היו שמרניים יותר כשזה מגיע להשאלת פריטים מהארון של בנות המין הנגדי.

גם על המדרכות- אחד עם מלץ' של פייר הארדי, השני עם התיק של גרייס קלי (הרמס כמובן). 

"אותה מכפלת רק על גברת" (טום בראון, צילום טומי טון)

ואכן, בשנים האחרונות, מגלה הגבר פתיחות לגבי מה שנכנס (או יוצא) מהמלתחה שלו. כך, הMeggings (Male Leggings- גרביונים לגברים) החלו להופיע על המסלולים של תצוגות האופנה עוד ב2008, זאת למרות שרבים יטענו ש"טייץ הוא אינו מכנס", אפילו לנשים. אחריהם הגיע הMulch (Male + Clucth) והפרוות הפכו ללגיטימיות עבור גברים, גם עבור אלו שאינם סרסורים. הקרדיגן, פריט אייקוני מהמלתחה הנשית של שנות החמישים, עשה את צעדיו הראשונים למחלקת בגדי הגברים ברשתות האופנה המהירה כבר באמצע העשור הקודם, אולם הפך לשגור ומקובל על הגבר הממוצע רק בשנים האחרונות (כך, אפילו בארץ- היבואנים הישראליים של המותג האיטלקי בעל הסגנון "המצואיסטי", "אנטוניו מוראטי", נותר פעור פה לאחר ש100 קרדיגנים סרוגים שהסכימו לייבא בלב מלא ספקות, נחטפו ממדפי חנות הדגל הראשונה של המותג באילת תוך שבוע מבלי להותיר זכר!). 

משמאל- החזון של דונטלה ורסצ'ה למודל הגבריות בקולקציית חורף 2013 של ורסצ'ה, מימין- "החזון" של ג'יאני עטוף בחולצת תחרה בתמונה משנות ה90. 

(משמאל- זארה, מימין דיסקוורד וולנטינו)

בשבועות התצוגות שהתקיימו לאורך חודש ינואר בבירות האופנה באירופה, בלט המיקס הנשי בקולקציות המיועדות לגברים של חורף 2013/14. ברברי פורסום, מותג בריטי קלאסי ומסורתי, הצעיד את דוגמניו במעילי עור בצבע בורדו (טרנד מוביל מחורף 2012/13 לנשים), חולצות בדוגמת לבבות ותיקים בהדפסי חיות (מעילים מנומרים הזכירו מאוד את אלה שהציגה סטלה מקרטני לפני חצי שנה לקיץ 2013). זכרי האלפא השריריים של ורסצ'ה צעדו בחליפות עם דוגמאות כרכובי בארוק מוזהבים ובגדי גוף עשויים מתחרה כשמעל אבריהם המוצנעים מודפס סמל המדוזה. הבחורים של גוצ'י ילבשו בחורף הבא חליפות פיפיטה שתלויות כבר על הקולבים במחלקת הנשים של זארה ואת חליפות וחולצות הטרטן בדוגמת ה Black Watchמהמדפים ליד, תוכלו לרכוש בחורף הבא גם בגרסה "הגברית" מהקולקציה של ולנטינו ודיסקוורד. החצאיות (אך לא המחוכים) שעיצב ז'אן פול גוטייה לגברים כבר בשנות השמונים, המשיכו לתפוס תאוצה גם העונה והופיעו בין היתר בקולקציות של מונקלר או יוז' יממוטו, שהלביש בהן דוגמנים עם שפמים רב גוניים. הכוכב הבריטי העולה, J.W Anderson, הלביש את הגברים שלו בסינרים, שמלות מיני, חצאיות רפלס וכפפות (כמו גם מגפיים תואמים), שדמו לאלה המשמשות להגנה על עור הידיים העדין בעת ביצוע מלאכת הקודש של שטיפת הכלים. באופן מפתיע אותם הדגמים בדיוק (!) הופיעו גם על דוגמניות ביום שלאחר התצוגה בקולקציית ה"קדם חורף" שלו לנשים. ולטר פון בירנדונק הצעיד על המסלול מעילים וחליפות מעוטרות פאייטים. אצל מוגלר, לבשו הדוגמנים חליפות פוקסיה עם סריגים כתומים ובקום דה גרסון נצבעו החליפות בצבעים פסטליים רכים.

"שמתי לו ליפסטיק צבעתי ריסים..."- מאחורי הקלעים בתצוגה של מוגלר.

מימין סאן לורן, משמאל בירנדונק (לחצו על התמונות להגדלה)

השימוש באלמנטים המזוהים כ"נשיים" בבגדי גברים, אינו מסרס את הגברים הלובשים אותם, אלא  מוסיף עניין וגיוון למונוטוניות המשמימה של המלתחה הגברית הקלאסית. חלוקי משי אדומים מעוטרי פרחים מעל לחליפות טוקסידו מעונבות אצל לואי ויטון, מעילים עם הדפסי פרחים בסגנון איורי השמש מתקופת הרנסנס, היו תוספת מבורכת של רוך מעודן ונשי למראה הדוגמנים החטובים שלבשו אותם. מעצבי על רבים בחרו ללהק לתצוגות האופנה שלהם דוגמנים מסוקסים ושריריים, בעודם מעדיפים להתרחק מהמראה האנדרוגני והשדוף (שהשיק הדי סלימן כמעצב של דיור הום בעבר וסאן לורן בהווה- והמשיך לככב על מסלולי מותגים אלה גם העונה). בחירה שרק הבליטה על דרך הניגוד את המיקס האלכימאי בין הפרומונים הנשיים לאנדרוגנים הגבריים וזאת מבלי להראות כ"סטייה", לעורר תחושת אי נוחות, התנגדות או רתיעה בעיני הצופים. 

בורדו, סגול ופרווה מאחרוי הקלעים של מרג'יאלה

פרוות אצל פנדי וקנאלי ופרחים אצל לואי ויטון ודולצ'ה וגבאנה

עוד בלטו שימוש נרחב בעור, קטיפה, בדים משובצים, פרוות, גוונים של סגול, פוקסיה, פסטליים למיניהם נוסף לבורדו ותכלת-  שהיו טרנדים מובילים שבלטו בעבר בקולקציות הנשים- ונחתו העונה (באיחור קל) בתצוגות הגברים. כל אלה מספיקים להעביר את הנקודה- כי בשונה מהסיפור התנכי, בגדי הגברים נוצרים "מצלעות" של קולקציות הנשים ושהאמרה "ברוך שלא עשני אישה", יצאה גם היא מהאופנה.

נדוש אבל חיוני - שיר לפני פיזור:

 

*נכתב על בסיס טור שהכנתי עבור המגזין Belle Mode. 

Keep 'Em Comin - The Upcoming Designer Contest by Renuar, TLVFW

את שבוע האופנה "הרשמי" של תל אביב, TLVFW, כפי שהגדיר אותו מארגנו אופיר לב, אי אפשר לסכם במילה אכזבה. אכזבות קורות כאשר יש ציפיות גבוהות מידי, ובמקרה הזה, הציפיות, כפי שאומרת הקלישאה, נשארו על הכריות. רשימת המעצבים העלובה איתה נותר לב (,) לאחר ששותפו לארגון האירוע, מוטי רייף, פרש והקים שבוע אופנה מתחרה עם "החלק הארי והבריא" של מעצבי ישראל, הכתיבה את גורלו של הTLVFW ככישלון חרוץ מראש. נקודות האור היחידות שניתן היה להיאחז בהן מתוך הלו"ז שהרכיב לב, היו התצוגות של ליאורה טרגן, שהצטרפה 48 שעות לפני פתיחתו והציגה למעשה דגמים שהיו מוכנים מראש, בסגנון שמוכר לכולנו, (אלה הובאו לתצוגה בעזרתו של הסטייליסט הנלהב כדורי, שאף אחד חוץ ממנה אינו מוכן כנראה לעבוד איתו). גם התצוגה של מוסקינו נראתה כהבטחה מאירת פנים מתוך בליל התצוגות המשמים שציפה לנו, אך גם היא הפכה במהרה לאסון ארגוני, קטסטרופה ביצועית שביזתה לא רק את שבוע האופנה ומארגניו, אלא גם את בית האופנה עצמו. התהלוכה החובבנית של הדוגמניות, שהוגדרו על ידי נציגות בית האופנה כ"שמנות" ביום שקדם לה, הייתה יכולה להיות נסבלת יותר אילו הבגדים ישבו עליהן כראוי והשיער היה עשוי כמו שצריך (ולא כמו גבבת קש עקומה שרוססה בספרי יתר על המידה עד שניתן היה להבחין בשוונצ'ים רבים יותר מאשר שיערות שהיו במקום). ולכן, לפיאסקו הזה, להלן התצוגה של מוסקינו, ראוי להקדיש פוסט נפרד.

 התלבטתי ארוכות האם לסקר את שבוע האופנה בבלוג זה. לא הייתי בטוח שלאירוע רדוד כל כך, שכל שהשיג היה להאיר אותנו ואת מעצבי ארצנו באור שלילי בפני המשלחת (המכובדת יש לציין) שהגיעה מכל קצוות העולם על מנת לחזות בו. העובדה כי העיתון מטעמו הייתי אמור לסקר את התצוגות החליט להחרים את שבוע האופנה הנ"ל מכיוון שנציגיו נותרו ללא כרטיסים בערב התצוגה (תוצאה של הארגון החובבני וההתנהגות הקלוקלת של נציגי "גלעד תקשורת", חברת היח"צ שעמדה מאחורי שבוע האופנה), נתנה לי את ההזדמנות להציג את הרשמים בפלטפורמה זו. הדבר העיקרי שעזר להכריע את הכף הייתה המחשבה על השעות הרבות והריקות אותן בזבזתי במהלך אותו השבוע, שישרפו לריק אם לא אעשה זאת, יחד עם הקלוריות שנשרפו איתן בלית תיאבון ובהיותינו עסוקים מידי בקיטורים והשמצות- סוג של שחרור קיטור במרווח הזמן שבין התצוגות. המחויבות לקוראיי והרצון לחלוק איתם בכל זאת את האספקט החיובי היחיד של TLVFW, כפי שחוויתי אותו אני, הובילו אותי לדבר על תחרות ה"Upcoming Designers" , שהתקיימה בחסות "רנואר" ובה גם שימשתי כשופט!

 

[סרטון היכרות עם המתמודדים: אדווה ברונר ((duende, נדב רוזנברג (NORTHEM-STAR), נדב סווטלוף, תמר לויט ויען לוי (Muslin Brothers), יעל זיסר (rubida), מארק גולדנברג (MG), דנה הראל, נילי בן סימון (NIHILO), עדי עופרי (FIRST KISS), מריה ברמן, סבינה מוסייב, ].

מדובר בתצוגה המרגשת, המסקרנת והאיכותית ביותר שנראתה בשלושת ימי התצוגות. כן, היצירתיות של המעצבים הצעירים הצליחה להתעלות על המונוטוניות המיושנת והמשמימה של מוסקינו. בתצוגה, שהחלה באיחור של שעה (עיכוב סביר ביחס ללו"ז המשובש של שאר התצוגות), הוצגו הקולקציות של 10 מעצבים צעירים, שהתחרו על הזכות לעצב קולקציה עבור רנואר. לאור ניסיון העבר מהשנה שעברה, החברה העניקה למעצב הזוכה את האפשרות לפטור את עצמו מכאב הראש שבהעמדת קולקציה מסחרית ולהעביר את הפרס לאחד מיריביו בתחרות (זאת משום שלאחר שעות רבות של עיצוב, תכנון ומשא ומתן קריאטיבי, מצא עצמו ישראל אוחיון, הזוכה המוכשר מהשנה שעברה, מול קולקציה שעוצבה מראש והתבקש לחתום עליה מבלי שהיה לו כל יד או עניין בה). חבר השופטים בתחרות נבחר על ידי זאביק דרור, האחראי על יחסי הציבור של החברה, וייצג אספקטים שונים ומגוונים של עולם האופנה הישראלי. אני, שמלאתי את תפקיד "הבלוגר", כיבדתי את התפקיד ברצינות המגיעה לה ונהניתי מכל שנייה.

(משמאל- רשימת השופטים מתוך האינסטגרם של זאביק דרור, מימין- השופטים ממתינים לתחילת התצוגה, מתוך האינסטגרם שלי)

סיבוב מקדים וקצר מאחורי הקלעים, אפשר לנו השופטים להכיר מעט את המתמודדים, שהציגו בפנינו דגם אחד בלבד מתוך הקולקציה (זאת בשל קוצר הזמן). כיוון שכשהגענו לאולם התצוגה, הבגדים לא היו אפילו תלויים על הקולבים, ניצלנו את ההזדמנות על מנת להכיר זה את זה ולקשקש בנינו. התיישבנו על כיסאות הפלסטיק השחורים שפינו לנו הדוגמניות שניצלו גם הן את ההפסקה כדי לאכול סנדביץ' (כן, חזיתי בכך במו עיני, אבל הדוגמנית לא הסכימה שאצלם אותה!). הלגה גוטסדינר, בעלת בוטיק מעצבי העל "הלגה עיצובים" בכיכר המדינה, סיפרה לי על ההצלחה של ה"פאשן נייט" ועל הפגישה המיועת עם העירייה שהתנכלה לבעלי העסק וכינסה אותם מספר פעמים באותו הערב, בגין חריגות רעש ופלישה לשטח ציבורי. שירה ברויאר, סיפרה לי על מיזם חדש בו היא לוקחת חלק ונקרא "COCO" (קולקטיב קולקשן), שיאחד כ250 נשים שישקיעו 10,000 שקל ויקבלו בתמורה בגדים שנתפרו עבורן ולפי צרכיהן, בהמשך יוצעו הקולקציות שיעצב הקואופרטיב למכירה בפני ציבור הרחב והמשקיעות יניבו את רווחיהן (ברויאר ביקשה שאפנה אליה את המעוניינות לקחת חלק בפרויקט). מיכל אזר, סיפרה לי על התשוקה שלה לאופנה ועל העזרה שהיא מקבלת מאחיה, אסי, על ההחלטה לעזוב משרת מנהלת שיווק/פרסום בחברת ליסינג ועל השאיפות לעתיד. תמר קרוון, הייתה חמודה כמו תמיד והספקתי אפילו להשלים פערים עם ליטל מעוז, הסטייליסטית הראשית ברנואר, אותה הכרתי לפני כמה שנים.

סקירת המעצבים הבולטים (מעצבים נוספים מופיעים בתחתית הפוסט):

(נילי בן סימון, משמאל- צילומים של גוני רסקין לבלוג TELAVIVIAN)

נילי בן סימון, מעצבת צעירה שטרם שמעתי את שמה, הציגה קולקציה קונספטואלית שהייתה קשה לעיכול עבור רבים מהיושבים בקהל, כמו גם לחברי השופטים. בדגמיה, ניסתה נילי להמחיש את תהליך היצירה והמעבר מהרעיון, שהוא למעשה ריק, אל המוחשי והמציאותי. הקולקציה כללה דגמים בוגרים ומוצלחים יותר, כמו שמלות לבנות שנרכסו על ידי כפתורי זכוכית שקופים, אותם יצרה בעצמה ותאמו את תכשיטי הזכוכית שעיצבה (חלקם הזכירו זכוכית נושאת למיקרוסקופ). בין הכפתורים, בצבצו חלקי כתף או טורסו חשופים כקרעים בבד אשר חושפים עור גוף שאינו מדמם. היו גם דגמים מילוליים יותר ומסקרנים פחות, כמו שמלה שנראה שנתפרה מנייר פרגמנט ובחזיתה נגזרה דמות המנסה לברוח מגיליון השרטוטים. בן סימון הייתה אחת משני המעצבים שבניהם התלבטתי בבחירתי הסופית. לאחר שהגעתי להחלטה להצביע למעצב אחר, הרגשתי את הלחץ לשנות את ההחלטה והבנתי שיתכן ובן סימון הייתה ראויה יותר לזכיה היות ואילו זכתה, הייתה משלימה את המסע אליו יצאה- זה שהתחיל בריק, או בדמות המאויירת, המשיך בבגדים אוונגרדיים ויסתיים בקולקציה לבישה שהגיע לה לעצב לרנואר. המחשבה הקונספטואלית הזו רגשה אותי באותו הרגע. 

("האחים מוסלין, צילומים של נעה פן וגוני ריסקין לבלוג TELAVIVIAM)

עבורי, הקולקציה המנצחת הייתה זו שהציגו "האחים מוסלין". ה"הייפ" המטורף, החשיפה העצומה, הסיקור הנרחב וההתנהגות האקסצנטרית והמוזרה של שלושת מעצבי המותג, הספיקו כדי להרתיע אותי מלטפח רגשות חיבה כלשהם כלפיהם. אולם למרות האנטגוניזם שהם עוררו בי לפני התחרות, לאחר שלושת הדגמים הביזאריים שפתחו את התצוגה, מצאתי את עצמי מהופנט! המוזיקה והאווירה שנוצרה, התאורה והדגמים שהמשיכו להופיע על המסלול וחשפו פרופורציות חדשות, נפחים מסקרנים, שילובי בדים מרתקים וצללית שאינה מוכרת, אפשרו לי להתנתק לרגע מכל הסובב אותי ולהתמסר אל התצוגה באופן מוחלט. הכל נראה כל כך חדש ולא מוכר, מדויק ונכון. הרפרנסים שיכולתי לעלות על דעתי כדי לתאר את הבגדים (רף סימונס, ג'וניה ואטנבי, יוג'י יממוטו וקום דה גרסון) לא היו מדויקים מספיק והמצב התודעתי אליו הצליחה להכניס אותי התצוגה כמכלול, הבהירה לי שמדובר בזוכים שלי להערב. יתכן והצלחתי לעלות על "פטנט" ל"בחירה הנכונה"- שצריכה אולי להיעשות מתוך הסתמכות על החושים והתחושות- יותר מאשר על קריטריונים יבשים (למרות שמילאתי את דף השיפוט בקפידה אפילו שתמר קרוון הבהירה לי שאף אחד לא יתייחס אליו ושעלי לסמן רק את הבחירה הסופית). 

(מארק גולדנברג)

ועם זאת, מארק גולדנברג, המוכר כבר לכולנו ונראה בעיני רבים כבחירה הצפויה, היה זה שגם קטף לבסוף את המקום הראשון. גולדנברג הציג את קולקציית הגמר שלו משנקר, "ציפור ארוגה", קולקציה שזיכתה אותו בפרס הבוגר המצטיין וסטאז' אצל דיאנה פון פירסטנברג, כמו גם בשני פרסים בתחרויות ITS היוקרתית באיטליה (פרס ההמצאה המבטיחה והכישרון המבטיח). אבל מבטיח ככל שיהיה, מאז שסיים את שנקר לפני שנתיים, הספיק גולדנברג לעצב רק דגם אחד! אותו הוסיף לקולקציה המקורית בת 6 הדגמים והציג בפנינו בתחרות. האם מעצב ראוי בכלל להיקרא "מעצב" גם אם אינו עוסק בכך בפועל? והאם זה הוגן שיביס את עמיתיו, שעבדו, שקדו והכינו קולקציות שלמות, בעוד שהוא נח על זרי הדפנה וממשיך לקצור את פירות העבר? אל תבינו אותי לא נכון, אני מאוד מעריך את הכישרון של מארק גולדנברג והיכולות המדהימות שלו, אבל אני לא חושב שהוא היה המועמד הראוי ביותר לזכות בתחרות (במיוחד על רקע המתמודדים היריבים והעובדה שבין קריטריוני השיפוט נכללו גם "מקוריות" ו"חדשנות"...).

הבחירה והשיפוט:

(הזוכה המאושר וחבר השופטים המאושר פחות)

הבחירה במעצב הזוכה לא הייתה קלה כפי שכנראה כבר הבנתם והניצחון של גולדנברג לא היה מוחץ. לאחר השיפוט, נקרא חבר השופטים אל מאחורי הקלעים כיוון שהתקבל שוויון בין 4 מעצבים; גולדנברג, מוסלין ברד'רס, גונץ' וסבינה (שעיצבה דגמים לבישים ומרשימים פחות מעמיתיה, פרט לשלושה דגמי שמלות שחורות ששילבו עור ותחרה. בחרתי שלא לפרט על סברינה שנכללה ברבעיה המובילה,לא בזכות האמירה היחודית שלה, אלא כיוון ששופטים אחדים סברו שעיצוביה מסחריים מספיק ומתאימים לרנואר. שיקול שהיה מוטעה בעיני). כיצד נפתר השוויון? תחילה הוחלט על הצבעה חוזרת (מה שנראה הוגן לטעמי) אולם רון קאהן, המעצב הראשי של TWENTY4SEVEN, החליט להעביר את הקול שלו מהאחים מוסלין לגולדנברג (כששאלתי, הסביר לי: "במילא התלבטתי"). אדם נוסף (שלא בחר באחד מהארבעה) העביר גם הוא את קולו לגולדנברג ועוד מישהי העבירה את קולה לסבינה. ובדרך עקומה זו נבחר לו הזוכה המאושר. 

(חבר השופטים עמל על מלאכת השיפוט, תודה למיראל דושנסקי על התמונה)

הקולקטיב בו בחרתי לא זכה אומנם בתחרות או בפרס, ולמרות זאת לא הייתי רוצה לקחת מאנשיו את ההישג הגדול לא פחות; הם הצליחו לגעת בליבו של אדם אחד לפחות, לרגש, להסעיר ולגרום לו להבין את מלאכתם, הישג בלתי מבוטל בפני עצמו. זו הייתה זכות גדולה לשפוט בתחרות הכישרונות הזו. נהניתי, החכמתי והרחבתי את אופקיי - דבר שמעטים זכו לחוות במהלך שאר תצוגות שבוע האופנה של תל אביב, ועל כך אני מרגיש בר מזל.

מעצבים בולטים נוספים:

(מריה ברמן- מימין תמונה מתוך הקטלוג, במרכז- מדידות אחרונות מאחורי הקלעים, משמאל- על המסלול)

מריה ברמן, מהמעצבות המוכרות בין המתמודדים, הייתה הראשונה להציג. ברמן כבר סומנה על ידי אנשי התעשייה כהבטחה ואף קצרה כמה מחמאות ושבחים מהבלוגרים הבינלאומיים שהגיעו לישראל ועברה גם בסטודיו שלה לפני כמה שבועות. הקולקציה שהציגה ברמן, בשונה מדגמי הקז'ואל המאפיינים אותה, הייתה מורכבת משמלות קוקטייל וערב (חלקן היו בעלות מחשוף בעל חיתוך שהזכיר את זה של אחת העליוניות מהקולקציה האחרונה של ניקולה גסקייר לבלנסיאגה ורף סימונס לג'יל סנדר). המראה הקוקטי והענוג, הגזרות הקלסיות עם הטוויסט ואיכות התפירה, כמו גם הגימורים המעולים, ביססו אותה כאחת המתמודדות החזקות בתחרות. הבגדים הוצגו יחד עם תכשיטיה המוצלחים של המעצבת פאולה ביאנקו, אבל הסטיילינג והשילובים עצמם היו מוצלחים פחות ויצרו מראה מעט מיושן ומטרוני. 

(החצאית המוצלחת של נדב רוזנברג)

נדב רוזנברג, מעצב נוסף שזכה בעבר לחשיפה רבה יותר מעמיתיו (את הסווצ'ר בעיצובו לאורך כל היום הראשון לבשה לרה רוטר, כתבת האופנה של כלכליסט), היה לכן אחד המעצבים שהקולקציות שלהם עוררו את סקרנות הקהל. הסרטים הצבעוניים שהשחיל במרווחים שונים דרך בדי הכותנה והטריקו בם השתמש לעיצוב הדגמים הוסיפה להם נופך מקורי, מרתק ומימד יצירתי, למרות שבפועל, העיצובים בכללותם נראו פשוטים בעלי אופי יום יומי. בין הדגמים בלטה חצאית עשויה גריד גרפי שחשפה מתחתיה את רגליה של הדוגמנית ונלבשה עם טופ כתום ליצירת מראה עתידני ומלוטש (שהזכיר באופן חיובי דגמים של אוליבייה גסקייר לבלנסיאגה ואת אלה של פרוהנזה סקולר מהעונה האחרונה). למרות התחכום והייחוד שבמניפולציה אותה פיתח רוזנברג והפכה גם לסימן ההיכר שלו, הפשטות שבדגם הבסיסי, החייטות וההתאמה לגוף שהיו פחות מוצלחות והבדים הרכים הורידו מעט מערכם של הבגדים.

(דנה הראל- מראה לשופטים את עיצוביה על הקולב משמאל ומלבישה את הדוגמנית מימין)

את דנה הראל, פגשתי כשעתיים לפני התצוגה, היא הייתה עסוקה בלפרט היכן קנתה את הפריטים אותם לבשה בעצמה לבלוגרית אופנת רחוב מחו"ל. כשהגיעה למגפונים השחורים מעוטרי הניטים שלה והכריזה "קלואי", ואני העזתי ברוב חוצפתי לסתור אותה ולומר לחברתי שמדובר בחיקוי עלוב של "סטיב מאדן". הראל, ששמעה את ההערה, החליטה להגן על כבוד מגפוני המעצבים שלה (אולי בגלל ההון שהייתה צריכה לשלם עליהם) והתעקשה בפני שמדובר "בדבר האמיתי". אני לא התווכחתי וניסיתי לרכך את המבוכה בשיחת היכרות. דנה פרשה מלימודי השנה שנייה בשנקר לפני כמה שנים, הספיקה לעבוד שנה ב"לילהמיסט" ומאז היא מעצבת בסטודיו משלה. כשהראל הופיעה מאחורי הקלעים לבושה בשמלת ערב אדומה ונוצצת (שהזכירה בדים עתירי לורקס המיועדים לקריסמס) עם תיק קלאץ' מסאטן ורוד של פראדה והציגה את הדגם שלה בפני השופטים על קולבים של אסקדה, לא נותר ספק לגבי מקוריותם של מגפוניה. מאוחר יותר התברר שאימה והלגה גוטסמדינר (אחת השופטות בתחרות!) הן מכרות ותיקות, שהספיקו להחליף שתי נשיקות באוויר לפני תחילת התצוגה. אולם הדגמים שהעלתה על המסלול היו רחוקים מלהיות אופנה עילית. מדובר בשמלות ערב בגזרות בסיסיות נטולות חדשנות או מקוריות שנתפרו מהבדים האיכותיים ביותר, עשויים משי ומעוטרי קריסטלים וחרוזים- שמלות שאם כל חתן הייתה שמחה ללבוש ביום היקר ביותר בחייה. 

תמונות נוספות של רגעים נבחרים משלושת ימי התצוגות בשבוע האופנה תוכלו למצוא בעמוד הפייסבוק של הבלוג בקישור הזה.

תצוגות האופנה לקיץ 2013 מניו יורק ושאר אירועי השבוע

השבוע נקלעתי לאחד הרגעים האלה, בהם אתה מרגיש עד כמה דל עולמך ועלובים הם חייך. מה גרם לי להרגיש כך? המחשב שלי שבק חיים וסירב להראות כל סימני חיוניות. מיד צפה האמת לגבי התלות שלנו בעולם המקוון, הבריחה שלנו למציאות אלקטרונית והעדפתה על פני החיים בעולם האמיתי. קבצים, תמונות ומסמכים- הפכו בעולם המודרני לקניין היקר ביותר שברשותנו וסביר להניח שהמחשב האישי הוא הפריט הבודד שרבים היו בוחרים להציל מביתם, אילו היה עולה בלהבות. כמובן שכל זה קרה בעיצומו של שבוע האופנה בניו יורק, התקופה העמוסה ביותר עבור חובבי האופנה. מיד מצאתי את עצמי מנסה לגשש בין שפע של מכשירים אלקטרוניים אחרים בתקווה לקבל מנה של "פאשן"- באייפון, במיני לפטופ של ספי או במחשב הנייח של אחותי- אבל אף אחד לא יכול היה להחזיר לי את התחושה הנוחה וההנאה שהייתי מקבל מהשימוש במחשב שלי, זה שכבר התרגלתי אליו.

(טכנולוגיה- צילום מקלדת דרך אפליקציית קליידוסקופ באייפון)

למזלי, לא הייתי צריך להתאמץ יותר מידי כדי להישאר מעודכן בשבוע האופנה. למעשה, אי אפשר היה להוציא את הצוואר מהמיטה השבוע מבלי שיוטחו בפרצוף המחובר אליו, אינסוף עדכונים ומראות מהתצוגות עצמן או מאחורי הקלעים שלהן בניו יורק. אם פעם הינו צריכים לפשפש בStyle.com בתקווה לזכות בהצצה חטופה משבוע האופנה שהיה מתנהל בשקט תעשייתי, הרי שהיום לא קיימת אף צורה של מדיה עיתונאית או חברתית שאינה מוכתמת בענייני היום הקשורים בו. הFeed של הפייסבוק או האינסטגרם, הטמבלרים והטוויטר, הפינטרסט והפוליוורים, היו מלאים כולם בעדכונים שוטפים על כל הגיג או פיסת בד שהייתה קשורה לשבוע האופנה. רכילות מאחורי הקלעים, מהשורה הראשונה, מהמסלול, תמונות המתלבשים שדרכו על כל לבנה ממדרכות ניו יורק, סרטוני תצוגות, ראיונות ועוד- אפשר את הכל ניתן למצוא ברשת.

(עדכון בזמן אמת- מתוך האינסטגרם של מירוסלבה דומה)

גם אופנת הרחוב, כתופעה, יצאה מכלל שליטה וניכרת אינפלציה רצינית בתחום. עורכי האופנה נאלצו לדדות העונה ברחובות ניו יורק, שהיו עמוסים לעייפה באנשים לבושי בגדים מוזרים ובצלמים חובבניים שמנסים לתפוס את הלוק ה"ייחודי". כך, ניתן היה להיתקל בתמונות של ביל קנינגהם מצלם את מירוסלבה דומה מצלמת אותו מצלם אותה- לצד תמונה של שניהם ביחד מבעד לעדשתו של צלם שלישי. ורק גרייס קודינגטון, סירבה להיקלע למרוץ העכברים הזה ונצפתה רושמת הערות על ספר הביוגרפיה עב הכרס וכתום הכריכה שלה, בזמן שהייתה ישובה בשורה הראשונה בתצוגות האופנה (או שאולי היה מדובר במחברת מתוחכמת...). עומס המידע היה כה מעיק עד שרבים מאסו בשבוע האופנה עוד לפני שהוא הספיק להתחיל (ובל נשכח את "Fashion Night Out", שנחגג בניו יורק ערב לפני שהושק שבוע האופנה). אך עם זאת, היות והמעמד המחייב, כוח ההרגל או הקווים האובססיביים באישיותי, המשיכו עדיין לעורר בי את הכמיהה והצורך לעוד ועוד מידע- ובלבד- שיהיה עדכני ו"און ליין".

(צללים- אנה וינטור צופה בתצוגת קיץ 2013 של מרק ג'יקובס)

(המאחור של המאחור- גב הדוגמניות מאחורי הקלעים בתצוגה של אלכסנדר וואנג)

דיאן פון פירסטנברג היא דוגמה למעצבת שלא הסתפקה בחשבון אינסטגרם, עמוד פייסבוק או לוח פינטרסט ולקחה את "החיים און ליין" צעד אחד קדימה. מבלי לשאול את רצונו של אף אחד מאיתנו, הכניסה פירסטנברג את כל העולם לעולמה האישי שלה- כשלבשה את משקפי המצלמה החדשות של גוגל וצילמה את יום התצוגה. החומרים, נערכו בהמשך לסרטון You Tube המשקף את כל מה שעבר על המעצבת באותו היום, כולל המראות שהקליטו משקפי המצלמות שהרכיבו הדוגמניות בסרט ניתן להתרשם מההשקפה המיוחדת (והבריאה, ראוי לציין) של פירסטנברג על החיים ולזכות בכמה טיפים של חוכמת חיים מפי לא אחרת מאשר נשיאת אירגון המעצבים האמריקאים. אבל כל האור והנצנוצים הטכנולוגיים האלה, רק מסיטים את תשומת ליבנו מהדגמים, שהיו מסחריים ולא שונים מהעונות הקודמות: פלטת צבעים מתקתקה ומגוונת, שמלות והדפסים גיאומטריים. ואם כל הנ"ל לא הספיק על מנת לגרום לכם להרגיש שמדובר ב"תוכנית ריאליטי של ממש", יומיים לאחר התצוגה, הודיעו על הדחתו של המנהל האומנותי במותג של פירסטנברג, איוון מיספלר.

(DVF + GOOGLE GLASSES, NY FASHION WEEK 2013)

אלכסנדר וואנג, שהיה בין המציגים הראשונים בשבוע האופנה, הציג קולקציה שלמה בשחור ולבן עם נגיעות של דוגמאות קרוקודיל וזברה. חולצות לבנות גבריות בגזרת אוברסייז, לעיתים עם רוכסן בקדמתן, שנלבשו כשמלות או טוניקות רחבות, לצד מכנסיים ושמלות עשויות מטלאים שחוברו באופן רופף על רשת שקופה ונראו כאילו צפו על גופן של הדוגמניות. את המראה השלימו מעילים נוקשים וסנדלים עשויים ארבע רצועות שהקיפו את השוק באופן מרווח עד גובה הברך. העובדה כי העתיק שניים מהאלמנטים המוצלחים ביותר בקולקציה שלו ממעצבים אחרים, כמעט ולא הספיקה להפוך אותה לפחות נחשקת ממה שהייתה. את השמלות עם רצועות הבד המרחפות העתיק וואנג, על פי החשד, מקולקציית החורף 2012 של המעצב דיון לי ואת הסנדלים מקולקציית קיץ 2012 של טופי דיוק. גם השביל שחצה את שערן של הדוגמניות בתצוגה וכוסה ברצועת עור, יתכן שעוצב בהשראת האמנית הצרפתייה מישל למי, רעייתו של המעצב ריק אוונס.

(Alexander Wang Spring 2013)

הדגמים המורכבים שהצעיד ג'וזף אלטזורה על המסלול נראו נאמנים יותר לסגנונה של דמות אופנתית אחרת יותר מאשר לסגנונו של המעצב. מהתבוננות בקולקציה ניתן לטעות ולחשוב כי הבגדים נלקחו מארונה הפרטי של קרין רויטפלד, שהשיקה בערב התצוגה את המגזין החדש שלה. דפדוף בלוקבוק הזה של אושיית הסטייל הבלתי מעורערת (שהספיקה לעלות 5 ס"מ בהיקף המותן מאז נהייתה סבתא והתחילה לרקוד בלט) יעזרו לכם אולי להבין על מה אני מדבר. Rag & Bone שיציגו את הקולקציה שלהם פעם נוספת גם בשבוע האופנה של לונדון בשבוע הקרוב, דבקו בצבע הכתום הזרחני שהופיע כבר בקיץ הקודם, אליו נוסף העונה גם ירוק המרקר והם שולבו בשמלות או מעילי פורקה דקים. יחד עם זאת, גוונים שלווים יותר כמו לבן, תכלת ושחור, היו אלו שבלטו בקולקציה והפכו אותה להרמונית. המלתחה הניו יורקית והפרקטית שהציע הצמד, הורכבה משכבות של חולצות מכופתרות וגבריות שנלבשו עם מכנסונים מעוטרי תחרה, חצאיות או מכנסי עור ארוכים וג'קטים באורכים משתנים.

(Altuzarra Spring 2013)

ג'יסון וו בחר לאתגר את הסגנון המזוהה עימו ותיבל את התחרות העדינות ושמלות הערב האציליות שלו במעט S&M על ידי שילוב רתמות ורשתות, דבר שהפך אותם כמעט ללא לבישים עבור מישל אובמה, מעריצה מספר אחת של המעצב. אוליבייה טסקינז, נשאר לעומתו נאמן לעצמו בלבד, כשהחליט כי שערן של הדוגמניות שילבשו את הדגמים שעיצב עבור המותג "Theory", יעוצב בדיוק כמו שיערו החדש שלו. המעצב הבלגי שהחליט לאחרונה לקצוץ את שיערו הארוך לקארה, טען כי לא מדובר במשבר וכי היה בכוונתו לעשות זאת בעבר, מיד לאחר שעזב את משרת המעצב הראשי במותג הצרפתי "נינה ריצ'י", אבל פחד ש"אנשים יתחילו לדבר". על פי טסקינז, הרכוש היקר ביותר שנמצא ברשותו הוא גופו שלו והמותרות האולטימטיביות שלו היו שיערו. העובדה כי החליט לוותר על חלק ניכר מהמותרות האישיות שלו- לא הפריעו לו לעצב קולקציה מינימליסטית, שהתאפיינה בגזרות בסיס עם מידה של תחכום אך עושר עצום של טקסטורות וטקסטילים מיוחדים. התספורת החדשה הספיקה בחודש האחרון להפוך לטרנד לוהט, על פי הדיווחים של "ווג און לייו".

(מימין למעלה- אוליביה טסקינז הפינאלה של התצוגה שלו עבור Theyskens' theory, דוגמנית מתוך התצוגה, האנה גאבי אודיל, קארן אלסון, לילי קוונג ומרגריטה מיסוני. למטה- מאחורי הקלעים בתצוגה)

קולקציית קיץ 2013 של אוסקר דלה רנטה, שחוגג השנה את גיל 80, הייתה הדבר האמריקאי שהגיע הכי קרוב להוט קוטור פריזאי (אחרי הכל, הנ"ל התמחה בצעירותו אצל פייר בלמן). שמלות קוקטייל, שמלות נשף וחליפות חצאית מעוטרות ברקמות ועבודות חרוזים מרהיבות ומורכבות (שנראו די מינימליסטיות יחסית לפוטנציאל שבקרבן), הופיעו גם העונה והן ישתלבו בלי בעיה במלתחתה של כל אחת מבין נשות החברה הניו יורקיות שנמנות בחוג הלקוחות של המעצב. ועם זאת, לחיכה של כתבת הניו יורק טיימס קטי הורין, הם לא היו ערבים. הורין ביקרה את הדביקות המוגזמת והראוותנות של דלה רנטה וקראה לו "נקניקיה". דה לה רנטה לא נשאר חייב והראה לה מי בעל האון וההון, כאשר פרסם מכתב תגובה במודעה שקנה בניו יורק טיימס (העיתון בו היא כותבת). במכתב הוא מגנה את הביקורת האישית שלה כלפיו וקורא לה המבורגר בן 3 ימים. הורין, שהורחקה בעבר מתצוגתו של המעצב והוחרמה על ידי מעצבים נוספים כמו ארמני, דולצה וגבאנה, הלמונד לנג וקרולינה הררה, טענה שמדובר באי הבנה והסבירה שהמונח "נקניקיה" הוא ביטוי שלקוח משפת הסלנג שהייתה נהוגה בקרב גולשים בשנות השישים ומתארת ספורטאי שיכולתו להשפריץ מים גדולה מאשר יכולותיו הטכניות.

(מתוך שבוע האופנה לקיץ 2013 בניו יורק)

ג'רמי סקוט, שזוכה להתייחסות בסיקורי שבועות האופנה בניו יורק בבלוג זה, הרבה יותר מאשר השפעתו היחסית על עולם האופנה, הציג גם העונה קולקציה קונספטואלית, מאתגרת מחשבתית ומרתקת לא פחות מקודמותיה. תחת הכותרת "Arab Spring", צעדו דגמים עמוסים בעיטורי בארוק מוזהבים על רקע שחור או כחול, חליפה ומגפיים גבוהים תואמים עשויים עור פיתון סגול, בורקות טול שקופות או מעוטרות פאייטים, הדפסים מנומרים והדפסי כאפייה. המראות, שלא היו קלים לעיכול, הצליחו לעורר בי את החשש שמא הקולקציה של VERSACE ל H&M, עתידה לחזור לחנויות. אולם למעשה, היה מדובר בקולקציה שנשאה אמירה קונספטואלית ומתיחת ביקורת בנוגע כוחו העולה של העולם המוסלמי וההון העצום (מול הטעם ה"מאתגר") המרוכז בארצות איחוד האמירויות הערביות. כחלק מכך, אגב, משפחת המלוכה של קטאר רכשה לפני מספר חודשים את המותג "ולנטינו" והיא גם בעלת השליטה בכלבו הלונדוני היוקרתי "Harrods", שהיה שייך קודם לכן למוחמד אל פאייד, (אביו של דודי אל פאייד, בן זוגה של הנסיכה דיאנה, שנהרג יחד איתה בתאונת הדרכים).

(Jeremy Scott spring 2013)

הבגרות, התחכום והמינימליזם הזני (שהזכיר את הידר אקרמנן) בקולציה של האחיות אולסן ל"The Row" , ראוי לציון בסיקור מסוג זה, כמו גם החלקלקות המרעננת של המותג "בלסטף" (שהציגו לראשונה בניו יורק). שתי קולקציות נוספות שבלטו השבוע היו זו של צמד המעצבים למותג פרוהנזה סקולר (ופס הקול המשובח של Fatima Al Qadiri) וזו של האחיות לבית רודרטה (לרבות הדפסי המוח שעל חלק מהדגמים ומוטיב ימי הביניים). הטענות כי הקולקציות הללו הושפעו יתר על המידה מעיצוביו של ניקולה גסקיר עבור בלנסיאגה, לא גרעו מהן במאום ורק הוסיפו לכבודו של גסקייר, שכן מעצבים גדולים מטבעם, משפיעים על הקולגות שלהם, מעצבנים את מבקרי האופנה בתצוגות שלהם ומאתגרים את טעמם של לקוחותיהם (עיין ערך, אוליבייה גסקייר, אוסקר דלה רנטה וג'רמי סקוט).

(פרוהנזה סקולר, קיץ 2013- בגלל פס הקול של פטימה אל קדירי)

עבור מי שרוצה לקבל את מירב האינפורמציה בצורה מרוכזת וברורה ומעדיף לקרוא רק את השורה התחתונה- פסים, קוביות וטלאים, הדפסי נופים גרפיים, מוטיבים הודיים, שנות השישים, שסעים כפולים בחצאיות (שסע לכל רגל), תחרות גופרה עבות, עורות פיתון צבעוניים, ירוק רעל, שמלות עם רוכסן קדמי, סנדלי גלדיאטורים, אלמנטים פטישיסטים ופלטת הצבעים הזו- היו הטרנדים שהכתיב שבוע האופנה בניו יורק לקיץ 2013.

נכתב בלית ברירה מהמחשב החדש שלי :/

גם החורף נלבש פרווה. למה? כי אנה אמרה!

"Is there a way to wear fur in this winter?", שאל כתב צרפתי את אנה וינטור בדקה ה4:52 של הסרט הדוקומנטרי "גיליון ספטמבר", שהציג כידוע את דמותה המיתולוגית של העורכת שנחשבת למשפיעה ביותר בעולם האופנה (לא לפי הדרוג האחרון של פורבס...), בעת שהיא עמלה על גיבוש גיליון ספטמבר 2007. ""There is always a way to wear fur!, ענתה לו וינטור כשחיוך שובב מרוח על פניה ועיניה מנצנצות כיהלומים. את גיליון ספטמבר האחרון, רכשתי כבר בשבוע שעבר, אולם 916 העמודים שבו, מהם 652 עמודי פרסומות ורק 258 עמודי תוכן שנדחסו ל2 ק"ג נייר, לא עוררו בי את החשק לאסוף אותו לחיקי ולעבור עליו מיד כשהגעתי הביתה. נאלצתי לחלק את החוויה ל"תשלומים", ובו בזמן התגבשה בי ההרגשה שווג היו צריכים אולי לשלם לי.

(8 הדקות בסרט גיליון ספטמבר. אהבתי גם איך שוינטור מתעללת בסטפנו פילאטי [דקה 6:06])

ולמרות שהעלעול בגיליון דורש ריכוז רב, שכן על מנת לדלות את התוכן המערכתי משלל התמונות והסלוגנים השיווקיים מצריכים מיומנות עילאית, לא יכולתי שלא לעצור בעמוד 632, המציג את הדוגמנית אריזונה מיוז במעיל העשוי טלאים משושים של פרווה טבעית ששולבה באופן גרפי עם רצועות פרווה שנצבעו באדום או כחול נייבי, (של "סלין"), לצד הכותרת "New Sensations". כותרת המשנה מבטיחה ללמד כל קוראת קלולסית כיצד לנער את ה"פלצנות" מהפרווה וללבוש אותה באופן מודרני. הטקסט שנפרס על פני שני עמודים מתובל בהצעות ההגשה של מעצבים נוספים, בהם קוסטלו קסגליוני ל"מרני" ונרסיקו רודריגז. במרחק פרסומת של מותג תכשיטים זול אחר כך (עמוד 636), מופיעה הכתבה על תחייתו המחודשת של מותג הפרוות האגדי, Revillon, (Révillon Frères), שהוקם ב1723 כבית אופנה שהציע פרוות עילית ומוצרי יוקרה לעשירי צרפת והעולם. הטקסט העוקב מתאר כיצד מצליח אנדרו היטר, שמונה למנהל האומנותי של המותג באוקטובר 2011, (אין ספק שרק לאחר בירכתה של וינטור), מצליח באמצעות עיצוביו להוציא את האליטיסטיות המרושלת מהפרווה. קשה להתעלם מהאסטרטגיה המובהקת של וינטור והמאמצים להפוך את הפרווה ל"צעירה, נחשקת וקולית" גם במילניום השלישי. למורת רוחם של כל המתנגדים לתופעה, כנראה שלבסוף, היא גם תצליח. אחרי הכל- הבחירות של אובמה לנשיאות, הוכיחו שאין מנהלת קמפיין או לוביסטית מוצלחת יותר ממנה.

("בית קברות לחיות - גן עדן לפאשניסטות" – מגוון מעילי פרווה ממזרח אירופה.)

לא רחוק משם, במרווח של שמינית גזע עץ של יער גשם אפריקאי כלשהו, בעמוד 694, מופיעה הכתבה בעלת הכותרת הבומבסטית "Style Ethics" ותמונה של הדוגמנית הסינית לי מן (שמופיעה גם בהפקה נוספת בהמשך ובאייטם על דוגמניות סיניות- מה שמסתמן כטרנד), לבושה במעיל שירלינג לבן של המעצב דרק לם (שירלינג הוא פרווה של טלה רך שנשחט סמוך מאוד ללידתו). המעיל שולב עם פונצ'ו קשמיר של Rag&Bone וחצאית אתנית של סלבטורה פרגמו. הטקסט הקצר המתאר כיצד נרתם לם למען החיות והשתמש בפרווה שהיא תוצר לוואי של תעשיית המזון הטורקית - כלומר- השאריות שנותרות לאחר שחיטת הטלה בטקס דתי-מוסלמי כזה או אחר. יתכן שוינטור מנסה להעביר את העיקרון שאם אהרוני מכין טלה צעיר ביין וכולנו מוכנים ללקק את העצמות שנותרות, מדוע שלא לעשות מעיל מהשאריות האחרות?! (אני בטוח שאהרוני, שליווה השבוע את דביר בר, עורך מגזין הגייז FOD, לכל אירוע אפשרי, לא היה מתנגד ללבוש אחד כזה...).

(לפני-אחרי- מימין- שועל שנתפס במלכודת ציידים, משמאל- אנה וינטור, נסיכת הקרח, מתעטפת בפרווה.)

וינטור שלא הסתפקה בהקרנה הפרטית של הסרט הדן בקורותיה ואישיותה, נהגה ללכת ולצפות בו גם עם ההמון- רק על מנת לחוש את האווירה והתגובות שדמותה מעוררת בזמן אמת. קשה להעריך כמה פעמים יצאה וינטור בתחפושת הסוואה (שכללה ג'ינס, טי-שירט ומשקפי שמש- כפי שנתפסה תחת עדשות הפפרצ'י) לבתי הקולנוע העממיים והתפלשה עם פשוטי העם חסרי הטעם האופנתי באולמות נודפי שמן קוקוס, עטיפות ממתקים זולים ופופקורן שרוף. יתכן וצפייה חוזרת בסרט לאחרונה, הייתה זו שהציתה במוחה את הרעיון להמשיך ולקדם את הפרווה בגיליון גם השנה (הכותרת מדברת בעד עצמה). גם הפקות האופנה במגזין שופעות מעילים וצווארוני פרווה. מדי שנה, מוקדשים עמודים לא מעטים עבור חברות כדוגמת SAGA FURS"" או "NAFA" המספקות פרוות עבור מעצבי אופנה בכל העולם. קידום הפרוות הפך לאחת האג'נדות העיקריות שוינטור בחרה לקדם, ממש כמו טניס או אידיאל גוף "בריא".

"She had it coming!")- אנה וינטור שניות לאחר שטעמה מפאי הטופו שהושלך לעברה. אאוץ'.)

העובדה כי אנה וינטור נמנית בין אנשי האופנה שנותנים את הפייט לPETA והפכו את המאבק ל"לגליזציה חברתית" של הפרווה לסוג של משימה צלבנית מיסיונרית, אינה חדשה. גם הסיפורים על פאי הטופו שהושלך לעברה לאחר אחת התצוגות בפאריז על ידי פעילי העמותה או השועל המת שהונח בצלחתה בזדון בעת שסעדה במלון 4 העונות עם אוסקר דלה רנטה (רק כדי שהיא תפנה את מבטה הצידה מכיוון הצלחת באלגנטיות), כנראה שאינם חדשים לאף אחד מקוראי בלוג זה. כשהארי ברנט (חצי מצמד האחים Harry and Peter Brant II, ילדיהם של דוגמנית העל סטפני סימור והמיליונר והמוציא לאור של מגזין "אינטרביו", פיטר בראנט- שהפכו לit boys של השעה) אמר בראיון שהעניקו השניים לניו יורק טיימס- "You're nobody until PETA either loves you or hates you," , לא יכולתי שלא לחשוב על אנה.

(הדוגמניות בקמפיין חורף 2012/13 של Zadig & Voltaire כבר מוכנות לעוגות הפאי שיזרקו עליהן פעילי זכויות בעלי החיים- מימין: המעיל המדובר- פרוות ארנב- 5240 ₪. משמאל: ווסט שטרם הגיע לחנות- פרוות דביבון- 4900 ₪.)

או על נטלי קורצ'מן, 40, ביתה של הלגה גוטסדינר-קוק, בעלת הבוטיק הנחשק "הלגה דיזיין" בכיכר המדינה, שהחליטה לייבא בעצמה את המותג הצרפתי הפופולארי, ""Zadig & Voltaire ולמקם אותו באותה הכיכר, לא רחוק מהבוטיק של אימה. השבוע, כשנכנסתי לבוטיק, לא יכולתי שלא להימשך ישירות אל מעיל זנבות/רצועות פרווה שנסרגו ברשת צמר, ליצירת דוגמת זיגזג בגווני שחור וקאמל. קורצ'מן, הסבירה שזו אכן פרווה אמיתית, אך נזהרה מאוד בדבריה וסייגה אותם באמירה: "יש אנשים שאוהבים ויש כאלה שלא" ואני הוספתי- "אבל העיקר שפרווה- יש". מיותר לציין שקורצ'מן, כמוני, נמנית בקבוצה הראשונה, ממש כמו אנה וינטור. וכל עוד אנחנו באותו המחנה, כולם יכולים להיות בטוחים שגם בעונת התצוגות הבאה, לחורף 2013/14, ימשיכו להלך על המסלולים המעטפת הנימוחה, הרכה והאצילית, בתקווה שתפשט מבעלי חיים בצורה פחות אכזרית..

זה היה השבוע שהיה

השבוע האחרון היה גדוש באירועים והתרחשויות אופנתיות אשר בחלקן יצא גם לי לקחת חלק. בתחילתו, הציגו 33 בוגרי מחזור האחרון של שנקר את פרויקטי הגמר שלהם וסיכמו 4 שנים של עבודה קשה ולילות נטולי שינה. מהשורה השנייה באולם סטואה, קיבוץ געש, קל היה להבין כי לרובם המוחלט של הבוגרים לא תהיה בעיה להשתלב בתעשיית האופנה, בין אם בתור עצמאיים ובין אם בתור שכירים במותג בגדים מקומי וניכר היה כי ביכולתם להציע בגדים פונקציונאליים אך מעניינים, לבישים ונאים. יחד עם זאת, העיצובים שהוצגו השנה היו נטולי היכולת להדהים ולרגש או לאתגר ולגרות את דמיונם של הצופים, תוך ניפוץ המקובל והצעת אלטרנטיבה אוונגרדית לקיים ועל כך מאוד הצטערתי.

(הפינאלה בתצוגת הבוגרים של שנקר)

כמדי שנה, היה מרתק לראות מאילו "מעצבי על" שאבו הצעירים את השראתם ואילו בתי אופנה עולמיים מנחים את הקו עבור המעצבים המתחילים הפועלים בצד האחר של הגלובוס. כך, ניתן היה לזהות את גזרות הסטרפלס של מרי קטרנזו, בשמלות של אלכסנדר מקווין (כולל קולקציית עולם המים מקיץ 2010), קצת מהידר אקרמן (שהיה כנראה "הסוד הגלוי" מאחורי קולקציה העונה לאותו השם, בעיצובה של נועה גור, שהייתה לדעתי ההרמונית והמרשימה ביותר מבין אלה הוצגו השנה), ריקרדו טישי ואפילו ז'אן פול גוטייה והרמס. תשומת הלב המיוחדת שנתנו חלק מהבוגרים לעבודות מלאכה ואומנות מנואליות תאמה את המגמה המקבילה הבולטת בתחום תעשיית המותרות והאופנה העולמית (מרק פסט, בוטגה ונטה, ברברי מהקיץ הקודם ועוד). כך מלאכת "הארטס אנד קראפטס" ששילבו חלק מהמעצבים, כדוגמת עבודות קרושה ותחרות (של רעות מרלי), פרחים שנקלעו מרפיה או קש (של לי קודו), הדפסים וצביעה ידנית (בקולקציות רבות) וסריגה של צורות תלת מיימדיות (מור רז), סימנו את הקולקציות בהן שולבו כהצלחה.

(Christian Dior Haute Couture Fall 2012/13)

באותם הרגעים בהם ישבנו ופיהקנו בעוד דוגמניות של הבוגרים המסיימים חולפות על המסלול שלפנינו, במקום אחר בעולם, פריז, התקיימה תצוגת ההוט קוטור הראשונה שעיצב רף סימונס בחייו, שהייתה גם תצוגת הביכורים שלו כמעצב הראשי של בית דיור. תמונות של פייר קרדן, אזדין אליה, אלבר אלבז (שצולם בעודו מתאמץ להבין את הדגמים באופן מעמיק), דונטלה וורסצ'ה, ריקרדו טישי, מרק ג'יקובס, אוליבייה טסקינז וקריס וון אש ישובים בשורה הראשונה של אולם שקירותיו חופו בפרחים, החלו לדלוף בפייסבוק ובאינסטגרם. מרבדים של שושנים ורודות, סחלבים לבנים, אפונה ריחנית בגוון ירקרק ופרחים כחולים וקסומים, שציפו את קירות כל אחד מבין חדרי הבית הפרטי בו נערכה התצוגה, מילאו אותי בהתרגשות וציפייה לקולקציה מלבבת בהשראת מיסייה דיור האגדי. הנ"ל, נודע כחובב פרחים בעצמו ושאב מעולם הבוטניקה את ההשראה לקולקציית הבכורה שלו עצמו, שעוצבה בצורת כותרת פרחים אך זכתה לכינוי "הניו לוק" בפי המבקרים והובילה מהפכה של ממש בעולם האופנה.

(הפרחים בדיור)

אולם כשנחשפו תמונות הקולקציה באתרי האינטרנט, אפפו אותי תחושות החמצה, חוסר הבנה וניתוק. בשניות, נמחקה המורשת שהותיר אחריו ג'ון גליאנו, קודמו של סימונס בתפקיד המעצב הראשי של דיור (מאז 1997 עד השנה שעברה) ונקבעו סטנדרטים חדשים: מינימליזם, איפוק, תחכום וענווה. לאקסטרווגנטיות הגרנדיוזית והתיאטרלית שאפיינה את עיצוביו של גליאנו עבור המותג, כמו גם את התצוגות שבהן הוצגו, לא נותר אף זכר. אם לשפוט על פי הבגדים ואלמלא היה נאמר מראש, קל היה להתבלבל ולחשוב שמדובר בתצוגת רדי-טו-וור שנתפרה לעילא ולעילא. הפרחים על קירות האולם היו התזכורת הויזואלית היחידה לעובדה שמדובר בקולקציית קוטור, אופנה עילית- אקסטראורדינרית ולרוב עוצרת נשימה. קיומם, הוא שיצר את האווירה האליטיסטית והקל באופן משמעותי על האסוציאציה בין הדגמים שעיצב סימונס לבין בית דיור. מדובר בקולקציית קוטור שאינה קלה לעיקול, הן מהבחינה הסגנונית והן מהבחינה הקונספטואלית. יתכן ומדובר בטעם נרכש ולכן נאלץ להיעזר בסבלנות. המבקרים, לעומתי, היו די מבסוטים מהקולקציה החדשה של המעצב. לטעמם, התחכום המודרני של סימונס הניח את אבני היסוד והציב את הסטנדרטים החדשים שיובילו וינחו את עולם ההוט קוטור בשנים הבאות, ואולי אף יצילו אותו מההכחדה שהם צופים לו (כבר משנות ה70).

(Giambatista Valli Haute Couture Fall 2012/13)

המעצב האיטלקי, ג'יאמבטיסטה וואלי, שרק בשנה שעברה החל להציג בפאריז כאורח בשבוע אופנת הקוטור לאחר שהוזמן על ידי חברי הפדרציה של השמבר סינדיקל (שמוצצים את דמם של כל מעצב אחר בטרם נותנים לבגדיו את הזכות לשאת את תוויות ההוט קוטור), המשיך לשחק את חוקי המשחק הקיימים, זאת בניגוד לסימונס. וואלי הציג קולקציה מרהיבה עשירה בגזרות קקון, סטרפלס ומותן צרה שהייתה עשויה מבדים מודפסי פרחים. המראה האצילי שהעניקו יצירותיו שלו לדוגמניות, התנועה של הבד, הנפחים המעניינים והגזרות המיוחדות היו בדיוק הדבר שעבורו מוכנות נשות "מועדון ההוט קוטור" לשלם את הסכומים הגבוהים של הדגמים (שמלה יכולה להאמיר עד למחירה של מכונית יוקרה). לדעתי, אין מתאים מוואלי לרשת את גליאנו ולהוביל את בית דיור למקום יוקרתי, מודרני ונכון יותר לזמנינו, תוך יישום ושימור העבר המפואר של בית האופנה ומורשת ההוט קוטור בכלל. לדאבוני, ברנרד ארנו (בעל המאה) ואנה וינטור (בעלת הדעה) לא חושבים ככה, חבל.

(הגלריה העליונה והמרשימה יותר בתערוכה של יממוטו, מוזיאון העיצוב חולון)

למרות היעדרותו הצורמת של חתן השמחה, ביום רביעי האחרון, נפתחה התערוכה המדוברת של יוז'י יממוטו במוזיאון העיצוב חולון. כך, חודשים ארוכים של הכנות ופרסומים הותירו את מארגני התערוכה נבוכים. ההברזה של יממוטו היא אינה תעודת העניות היחידה עבור המוזיאון, שהעמיד תערוכה שאפתנית שנכשלה לעמוד בסטנדרט שמציבות תערוכות האופנה בלונדון, פאריז או ניו יורק. אולמות התצוגה של המוזיאון היו כנראה קטנים מידי כדי להכיל את יצירותיו של המעצב וכך, נדחקו להם בצפיפות 80 פרטי לבוש בשלושה חדרים ולא הותירו אפשרות להתרשם מהם כנדרש. בחלל אחד (הגלריה העליונה), הוצגו כ10 פריטים שהלכו לאיבוד על רקע מיצב התאורה הגדול והמיוחד שניצב במרכז החלל והאיר אור במבע שהשתנה לאורך היום (בבוקר אדום, בלילה צהוב). בחלל אחר (הגלריה התחתונה והמעבדה) נדחקו להם עשרות דגמים בצפיפות. נוסף על כך, יתכן והשפעתו של יממוטו עצמו על עולם האופנה, הפכה את עיצוביו ל"שגרתיים" עבורנו, שכן מעצבים רבים כבר הספיקו לשאוב ממנו השראה וליצר את הפרשנות שלהם לבגדים שהוצגו, דבר שהותיר אותם משוללי היכולת להותיר רושם (חלקם נראו כמו עוד פריט של מעצב ישראלי כדוגמת ששון קדם או דורין פרנקפורט). אם בכל זאת חשקה נפשכם בעיצוב של יממוטו, תוכלו להשיגו בחנות ה"פופ אפ" שבמתחם "בית בנמל" של "קום איל פו", המציע פריטים כמו חולצת רשת אדומה ופשוטה, שמחירה מעל ל2000 שקלים או מעיל עור בכ-20,000 שקלים.

(הבלונים האשומים והמשקפיים שפוזרו בשדרות רוטשילד)

הבוקר, השיק המותג "Ray-Ban" פרוייקט יחודי שהצליח להעלות שאלות רבות הנוגעות לאופנה בת זמנינו, שחלקן כבר עלו בפוסט זה בהקשר אחר. מדובר בפעילות גרילה במסגרתה חולקו עשרות אלפי זוגות משקפי שמש דמויי "ריי-בן", בכל רחבי תל אביב. התושבים שיצאו לרחובות הבוקר נתקלו ב"מוקאפים" (כפי שהם מכונים בשפה המקצועית) של משקפי הטייסים המפורסמים של המותג אליהם חוברו בלונים אדומים עם הלוגו שלו. על המשקפיים הודבקו מדבקות עם הכיתוב: "באמת חשבת שמישהו ישכח את משקפי הRay-Ban" שלו?" (הקרדיט לפרויקט שמור למשרד הפרסום "טרגט מרקט"). מטרת הקמפיין היא לקדם מכירות כמובן, אבל היות וצורת המשקפיים שחולקו זהה לצורת המשקפיים המקוריים ובקדמתם אף מצוין כי הם מסננים עד 400UV, אינני רואה סיבה מדוע שלא להרכיב את האלטרנטיבה החינמית? האם תווית מקורית על מוצר המספק מענה לאותה הפונקציה הופך אותו לשווה יותר? אילו לואי ויטון היו מחלקים תיקים מזויפים, האם היינו רצים לקנות את המקורי? האם יש טעם לקנות גופיית רשת של יממוטו כשאפשר לקנות עיצוב דומה ב1/25 מאותו המחיר? האם העובדה כי פריט נושא תווית "הוט קוטור" של דיור, הופכת אותו ל"הוט קוטור" נאמן? ולהפך? האם שמלות מינימליסטיות בעלות מותניים צרות ואגן מודגש "אה לה ניו לוק" משרתות את המותג עבורו עוצבו? ומה הבדל בניהן לבין דגם זהה שעיצב מרק ג'יקובס ללואי ויטון או מרגרטה ון דן בוש לH&M? 30 מתוך עשרות אלפי האנשים שיקבלו את המשקפיים והבלון, יזכו בהזמנה לסור לחנות במרכז תל אביב ולבחור לעצמם משקפי שמש אמיתיות של המותג. כמה ברי מזל הם על כך שלא יצטרכו להתחבט בכל השאלות הללו.

לקריאת הכתבות על "שנקר" ו"דיר" שהכנתי עבור האתר ifeel לחצו על הקישור המתאים.