לכתוב או לא לכתוב? הסיכום שלי לשבוע האופנה בניו יורק, חורף 2013/14

שבוע האופנה בניו יורק שנחתם בשישי האחרון וההתמדה במרוץ המחמיר להישאר מעודכן בכל טרנד או צללית חדשה שהציג מעצב קיקיוני יותר או פחות במהלכו, גרמו לי לתהות מי בכלל צריך את זה? למען האמת, זו לא הפעם הראשונה שמחשבה זו חלפה במוחי, אולם הפעם, בשונה מכל שבוע אופנה אחר במהלך השנים האחרונות, התבקשתי –שלא- לסקר אותו עבור מגזין האופנה בו אני כותב. לאחרונה, החליט הבעלים החדשים של המגזין לקצץ באופן משמעותי בתקציב וכנראה שמשימת הסיקור תופקד בידי חבר מערכת (שכנראה לא יקבל תגמול כספי) והתוצר יהיה דל ותמציתי.  

זהירות! חפירות לפניך! - סתם - לא באמת... תמונה של צלמם אופנת הרחוב Phil Oh.  

במידה מסוימת, שמחתי שאינני מחויב לכתוב סיקור יבש ואובייקטיבי עבור גורם חיצוני, זאת כיוון שכך יתאפשר לי להשקיע את מלוא האנרגיה ותשומת הלב שלי לסיקור אישי וסובייקטיבי עבור קוראי הבלוג שלי. מצבו העגום של "הפרינט" (להלן העיתונות המודפסת)  הוא אינו נושא חדש. בעולם של צמצומים, לא בטוח שיש כל ערך לסקר עבור הציבור הישראלי את המגמות האחרונות והצבעים השולטים בקולקציות שמעבר לים - מנגו, זארה ואפילו קסטרו משלמים ממיטב כספם לאנשים שלמדו לעשות את זה לא פחות טוב מכל כתב אחר ובמילא עמך ישראל יתקל בכל זה לכל המאוחר בביקורו הקרוב בקניון או מוקדם יותר, בפייסבוק.

תאור פרטני וקונקרטי של בגדים או של האווירה שיוצר מעצב בתצוגתו, כמו גם סיקור של עבודות אומנות או עיצובים בכלל, דומה יותר לשחייה בהתכתבות. בעבר, היו אלה שתיאוריהם המילוליים של העיתונאים מהשורה הראשונה שהפיחו את דמיונם של הציבור. הם אלה שנתנו מענה לצמא האופנתי ולסקרנות התהומית של נשות העולם לגבי מה שהתרחש בסלון התצוגות של מיסייה דיור באבניו מונטנייה או בבוטיק של קוקו שאנל ברו קמבון. אולם אם ננסה להיות קשובים להווה ולתנאי המציאות החדשים, אותם תנאים שהובילו לדעיכת הפרינט, הרי שהיום, ניתן למצוא ברשת עושר ויזואלי של תמונות וסרטונים הרבה לפני שמבקרי האופנה מספיקים לתרגם את הקלט הויזואלישלהם ולהמירו לפלט של מילים. בעולם טכנולוגי המתנהל בקצב מסחרר, בו כל תמונה ממסלול התצוגות (מלפנים ומאחור), מתור הכניסה אליה, מהשורה הראשונה ואפילו מאחורי הקלעים, נמצאות בקצות אצבעותיו של כל חובב האופנה היושב בקצה השני של העולם, יתכן מאוד כי אין טעם לגבב בתיאורים מילוליים. ערכו של הסיקור האופנתי בימינו אם כן הוא בפרשנויות, הצבעה על מגמות רחבות יותר והסקת מסקנות עמוקות יותר מאשר צבע השנה (ירוק אמרלד, אגב) או האביזר הלוהט של העונה (נעלי עקב כמובן).

את שאנל ודיור, לא בחרתי להזכיר במקרה, מדובר במעצבי אופנה שהגדירו את סגנון הלבוש של הנשים לאורך תקופה שלמה. הניו לוק של דיור (שחגג בשלישי האחרון 60 שנה מאז הוצג לראשונה לעיניהן ההמומות של העיתונאים ב1947), הפך לצללית שכולנו מזהים כ"סגנון שנות החמישים", לא רק בפאריז, אלא גם בארה"ב. נשים מכל קצוות תבל, ממשיכות להתרגש מלבישת "החליפה של שאנל", בין אם מדובר בדבר האמיתי ובין אם בתרגום המודרני שלו- גם למעלה מ40 שנה לאחר מותה (כנ"ל לגבי השמלה השחורה הקטנה). כל אחד מהעיצובים הללו נולדו כתוצאה מהחיבור הנכון והמדויק בין העיצוב לבין תנאי התקופה,המציאות הפוליטית והחברתית או הלך הרוח ששרר בימים בהם הומצאו גזרות אלה. ההתאמה המושלמת שלהם לזמנם היא זו שהפכה אותם לקאלט בימים ההם, אך גם בזמן הזה. את הגזרה "הנכונה" או המראה "האופנתי" בשבוע האופנה האחרון בניו יורק, הייתי מתאר כ"חלקלק וחד כחוד סייף. גיאומטריומינימליסטי כמו מבנה נירוסטה אריכטקטוני.הייטקי, תעשייתי וטכנולוגי, עמוס טקסטורות ודל עיטורים כמו גן יפאני, ישר וזוויתי כמו סרגל משולש...וכו'" או במילים אחרות "CELINE LIKE". כבר כמה עונות שאני מסתובב עם ההרגשה ש"סלין זה השאנל החדש", מדובר במותג הנחשק, העדכני והמודרני ביותר על מפת המותגים. ה"2.55" של שאנל פינה את מקומו ל"LUGGAGE" או ל"BI-CABAS"של סלין ואת הסגנון שפובי פילו הפכה למזוהה כל כך עם סלין, ממשיכים לפתח ולשכלל מעצבים יריבים מהודו ועד סין (משמאל ומימין...).

 Proenza Schouler Fall/Winter 2013/14 Fashion Show

Proenza Schouler Fall/Winter 2013/14

אז מיהם אותם המעצבים שבחרו בחוכמה "לחשוב סלין" מתוך ההנחה כי "אם יחשבו סלין, יצא להם סלין" (מושג שהחלטתי לטפח לאחרונה, כאשר התפקיד התחבירי של "סלין" בחלקו השני של המשפט הוא שם עצם למשהו נכון ונחשק).  צמד המעצבים למותג פרוהנזהסקולר, בין המעצבים שהציגו את הקולקציות המוצלחות בשבוע האחרון, שמרו על האסתטיקה ה"סלינית", החדות הגיאומטרית והמונוכרומטיות של שחור ולבן, לפחות בחלקה הראשון של הקולקציה שהציגו לחורף הבא. בחלק השני צעדו שמלות עור בעיבודים שונים על חיתוכי לייזר מתוחכמים, שאומנם היו רחוקים מהסגנון של פילו (שלא מעצבת כמעט שמלות) אך קרובים אליו קונספטואלית. על מיעוט הדי טיילים פיצו טקסטורות מעניינות- כך לדוגמה רצועות עור בגווני שחור אפור ולבן נקלעו זו בזו ליצירת אריג דמוי בוקלה (הטוויד "השאנלי"), מעילים נחתכו בגזרות ישרות ורחוקות מהגוף ונלבשו עם חולצות בעלות צווארוני גולף ונעליים מחודדות חוטם - תחכום צרוף. (ראוי לציין כי בדומה לעונות הקודמות, גם הפעם ניתן היה להבחין גם בשמץ מאסתטיקת העבר של ניקולהגסקייר לבלנסיאגה).רידקרקוף, שפרש כבר מזמן כנפיים והחל לעמוד בזכות עצמו ולא רק כמעצב הראשי של המותג COACH, הציג גם העונה מינימליזם "סליני" עוד יותר מזוקק ונקי מהשניים האחרונים. קרקוף שילב אפודות או חולצות T עשויות פרווה חלומיים עם חצאיות עור בגווני אפור וכחול, כמו גם ווסטים ומעילים מעוררי תאווה עשויים עור קרוקודיל חלקלק ומבריק. 

Reed Krakoff  Fall/Winter 2013/14

THEYSKENS' THEORY F/W 2013-2014 RUNWAY SHOW (WITH COMMENTARY BY OLIVIER THEYSKENS AND EMILY WEISS)

נסיבות כלכליות ושאר שיקולים פיננסיים, הובילו את אוליבייה טסקינז לאבד את מקומו בבתי האופנה רושאס ונינה ריצ'י, עבורם עיצב בעבר שמלות מעוטרות קריסטלים בגזרות הוט קוטור. ההשלמה עם תנאי המציאות החדשה הובילו את המעצב הבלגי המוכשר לעזוב את פריז האליטיסטית ולהשתקע בניו יורק העירונית כדי לעצב עבור מותג האופנה טיורי (שנחשב לנמוך, מסחרי, קליל וספורטיבי יותר מאלה עבורם עיצב בעבר). כך, לאחר שהפנים את השינוי במקום ובזמן, ממשיך טסקינז לייצר את "אותה הגברת בשינוי אדרת"- העיצובים של טסקינז מיועדים לצעירים, הם מינימליסטים, פשוטים אך לא פשטניים, נטולי היומרנות שהייתה נחלת העבר ונחשקים לא פחות מהם. כמו הבגדים של סלין, גם אלה של טסקינז, רוויים בנונשלאנטיות, שהיא כנראה המחמאה הגדולה ביותר שניתן לתת כיום למשהו/מישהו. נכון לעכשיו, להתאמץ יתר על המידה הולם רק לאנה דלו רוסו. הנונשלאנטיות הזו מתבטאת בשילוב של עורות בחצאיות מיני רחבות ומכנסיים קצרים, יחד עם סריגים בגזרת אוברסייז רחוקים מהגוף, ללוק מרושל שנחתם בשיער רטוב, בדור וסתור על פני הדוגמניות, כמו זה של המעצב עצמו.

מעבר לסלין-

 

Alexander Wang Fall/Winter 20013/14 Fashion Show

אלכסנדר וואנג, שמר בעיצוביו על מינימליזם תמציתי הרחוק מעט מ"הסליניות" הנ"ל, ולמרות זאת, הצליח להציג תוצר נחשק לא פחות. פרופורציות חדשות של כתפיים מודגשות בצורות משולשות בשמלות ומעילים בעלי מותן שמוטה, שאבו השראה מגזרות של שנות העשרים והיו שופעי פרוות ואריגים צמריים. ההשראה הייתה יכולה להיות הזוויתיות הארכיטקטוניות משמלות הארכיון של בלנסיאגה (אליו נחשף וואנג לאחרונה בתור המנהל האומנותי החדש של המותג ויציג את הקולקציה הראשונה פרי עיצובו בסוף החודש) או מהבאז סביב הסרט המדובר "גטסבי הגדול" שעתיד לצאת השנה לאקרנים. אולם במקום להעמיס על הדגמים את הפאייטים, החרוזים והרקמות המפורסמות שבשמלות משנות העשרים, בחר וואנג להותיר את הדגמים ערומים. במקומם, נחשפו סיבי האנגורה, האלפקה והקשמיר שהוסיפו להם נוקשות עירונית. כפפות מתאגרפים מפרווה, טקסטורות מחוספסות וזנבות הקוקו הג'ינג'יים של הדוגמניות, יצרו תחושה כאילו הדוגמניות צעדו בתעלות הביבים של המטרופולין הניו יורקי והובילו את הקולקציה למקום הרחוק ביותר מהרהבתנות ומהזוהר של שנות העשרים.

התחיל בסופה ונגמר בשקיעה נוגה-

 

Marc Jacobs fall/winter 2013/14 Fashion Show

 שבוע האופנה החל בדיבורים על סופת השלג "נמו", שפקדה את רחובות ניו יורק והובילה לדחייה הדרמטית של תצוגת האופנה של מרק ג'יקובס. לדברי הסטייליסטית קטי גראנד (שעובדת בצמוד לג'יקובס על תצוגות של המותג שלו, כמו גם אלה של לואי ויטון וגם עם ג'יל דיקונס, אגב, שיציג השבוע בלונדון) הסיבה לכך הייתה עיכוב במשלוחי הבדים. במועד בו פורסם על דחיית התצוגה, פחות מחצי מהקולקציה הייתה מוכנה. תצוגתו של ג'יקובס, הייתה גם זו שחתמה את שבוע האופנה כאשר דוגמניות צעדו במעגל, כשברקע שמש ענקית שקרנה אור אדום-צהובנוגה וחזק אשר באופן אירוני, הצליח להאפיל על הבגדים עצמם ולא אפשר לצופים להתרשם כלל מגווני הדגמים שהוצגו, אלא רק מצלליתם והטקסטורה שלהם. הפשרה הזו שבין המשמעות הפרקטית והמהות התכליתית של תצוגת אופנה (קרי, "להציג בגדים") לבין הצורך להעביר מסר הצהרתי כאמירה, הביעה קונפליקט מעניין שהומחש בתצוגה זו. על מנת למלא את תכליתה האמיתית של התצוגה, צעדו הדוגמניות על המסלול בשנית, הפעם בתאורה סטנדרטית יותר. ג'יקובס, שה"טאון האוס" שלו ב West Village הוצף ונהרס בסופה הקודמת, סנדי, הסביר כי מדובר בשמש שזורחת אחרי הסערה וכי את הרעיון להציג את עיצוביו פעמיים- פעם עם צבעים ופעם בלי, השאיל מהסרט "הקוסם מארץ עוץ", שמתחיל בשחור לבן ועובר לצבעוני כאשר דורתוי עוזבת את קנזס. במקור, ג'יקובס התכוון לסנדי שחלפה, אולם אם לשפוט לפי הראיונות המצולמים שלו, בהם הוא נראה כאילו לא עצם עין לאורך כל שבוע האופנה (ולא כדי להתעדכן בתצוגות של המתחרים), נראה כי ג'יקובסמברך לא פחות גם על שכיחתו של נמו.על אותו משקל, אגב, התנגן השיר "Somewhere over the rainbow", ברקע התצוגה של קו הדיפוזיה של ג'ייקובס,Marc by Marc Jacobs, מספר ימים קודם לכן.

מילה של קארין-

  

Altuzarra Fall/Winter 2013/14 Fashion Show

כל המעוניין להתחפש לקראין רויטפלד יוכל לעשות זאת הקלות עם כל פריט מקולקציית החורף האחרונה של אלטזורה. 

בסיקור תצוגות האופנהבניו יורק לקיץ 2013, הצגתי את הטענה לפיה ג'וזף אלטזורה עיצב את כל הקולקציה שלו בהשראת המלתחה של לא אחרת מאשר קרין רויטפלד (שבשלב זה ניתן לחשוף בסופרלטיבים כיוון שאין צורך להציג בפני אף אחד). אז מסתבר שיש דברים בגו: רויטפלד, שהשיקה את הגיליון השני של המגזין שלה, CR FASHION BOOK,במהלך שבוע האופנה בניו יורק, בחרה לתעד בין דפיו את עבודתו של אלטזורה על הקולקציה, שבדומה לעונה הקודמת, נראתה כאילו עוצבה עבור רויטפלד. שמלות עור נשיות ומפוסלות וצמודות לגוף, חצאיות עיפרון, גזרי טרנצ'ים ופרוות, שנלבשו בדיוק באותה צורה בה רויטפלד לובשת אותם (בין אם מדובר בפרוות של ריק אוונס מהחורף 2006 ובין אם באלה של פראדה ומיו מיו מתצוגות הקיץ האחרונות). התוצאה- פחות "סלינית", אך מהפנטת באותה המידה. אולי בגלל העובדה כי כל מה שרויטפלד נוגעת בו (בין אם במישרין ובין אם בעקיפין) הופך לזהב. זהב שחור.   

מה ששלו-שלה! - קויטפלד מתעדת את אלטזורה מתעד את הבגדים בהשראת המלתחה שלה מאחורי הקלעים של תצוגת האופנה שלו למגזין שלה... יותר מידי כינויי שייכות!

חגיגות! רויטפלד וטסקינז בערב השקת הגיליון השני של CR FASHION BOOK

ואם כבר הזכרנו את ההצלחות של רויטפלד, אז הגיליון השני של המגזין שלה, שייצא לדוכנים ב28 לחודש, יעסוק הפעם בריקוד. את ההשראה למגזין היא קיבלה מהאהבה שלה לבלט (כחלק מהאובססיה שלה לכל דבר הקשור לתרבות הרוסית), מה שהוביל אותה להתחיל לקחת שיעורי ריקוד בעצמה (פעילות שכזכור מהפוסט הקודם, הוסיפה 5 ס"מ להיקף המותן שלה ואילצה אותה למסור את כל חצאיות העיפרון האייקוניות שברשותה לתופרת).

עלילות גליאנו בעיר הגדולה (המשך)-

אם אלטזורה הוא חיית המחמד של רויטפלד, גליאנו, הוא ללא ספק זו של אנה וינטור. היא מטפחת ומרוממת אותו כבר במשך שנים, מאז איתרה אותו כסטודנט קשה יום בסנטרל סנט מרטינס ושכנעה ב1993 את סאו של מברגר (פטרונית אופנה ידועה) וסאיניוהאוס (הבעלים של קון דה נאסט, המו"ל העולמי של ווג), להשקיע בג'ון גליאנוולתמוך בו כלכלית לאחר שפשט את הרגל עם המותג שהקים. בהמשך, כידוע, היא גם זרקה מילה טובה לכיוון של ברנרד ארנו וסידרה לו את התפקיד הנחשק בבית כריסטיאן דיור. מאז הכל היסטוריה. בשנתיים האחרונות, אותה התעשייה שהכתירה את גליאנו ל"כישרון יוצא דופן, עילוי אופנתי, גאון עיצובי", הפנתה לו גב לאחר התנהגותו המביישת תחת השפעת סמים ואלכוהול, ובכללה גם גינויו הגזעניים בפומבי. גליאנו מצידו נעלם מהרדאר מאז, והתמסר לתוכנית הגמילה שתפרו לו על ידי מקורביו, בזמן שאלה הכשירו עבורו את הקרקע עד לחזרתו לעולם האופנה (קודינגטון לדוגמה, לא הפסיקה לספר בכל ראיון אפשרי עד כמה מגיעה לו הזדמנות שניה...). אבל מי שבאמת הצליחה להזיז את העניינים בשנית הייתהלא אחרת מאשר וינטור, שבנונשלאנטיות גמורה הציעה לאוסקר דה לה רנטה לקחת את המעצב תחת חסותו והוכיחה כי "לא צריך שכולם יאהבו אותך, מספיק שיאהב אותך אותו אחד שכולם צריכים".

 

Oscar De La Renta Fall/Winter 2013/14 Fashion Show

דה לה רנטה, שרעייתו, אנט, שנמנתה בין הלקוחות/אספניות הרציניות יותר של עיצוביו של גליאנו לאורך השנים, הסביר כי מדובר במהלך "חברי". אבל חברים, כמו שאומרים, "יש רק באגד", ועדיין לא נולד המעצב שיעיז לסרב לבקשתה של אנה וינטור, מה גם שמדובר בעסקה הכוללת הבטחה לקולקציה מוצלחת, סיקור תקשורתי נרחב וכנראה גם תקנה את ליבם של המבקרים- דבר שישכיח את ההמולה התקשורתית שאפפה סביב הקולקציה הקודמת של דה לה רנטה. מאירועי הפרקים הקודמים: צחצוחי הלשון בין המעצב לבין קטי הורין, עיתונאית הניו יורק טיימס שקטלה את הקולקציה של דה לה רמטה, ימשיכו להדהד הרבה זמן עד שהדגמים אותם קטלה ימכרו בסייל: היא קראה לו "נקניקיה" ולעיצוביו "מיושנים", והוא כינה אותה בחזרה "המבורגר בן 3 ימים" ולעבודתה "לא מקצועית", כל זה במודעת עמוד שלם שקנה במגזין בו היא כותבת. בהמשך ליידי גאגא והחבר של הורין (הבעלים של המותג אן קליין) נרתמו לעזרתו של כל אחד מהצדדים. בשורה התחתונה- הקולקציה הייתה היתוך בלתי קוהרנטי של גזרות המותן הצרה והחצאית הרחבה של גליאנו (שנחבקו בחגורות זנב קרוקודיל שכבר ראינו בדיור) פלוס הכובעים של פיליפ טרייסי מינוס הדגמים המצועצעים ושמלות הנשף שופעות הטול ומעוטרות הקריסטלים של דה לה רנטה. הורין, שכמובן ישבה בשורה הראשונה, אהבה את הקולקציה באופן מפתיע לא פחות.

(מימין- גליאנו בלבוש חסידי בפינאלה של תצוגת האופנה שלו לדיור חורף 2004/2005. משמאל- בניו יורק לפני כמה ימים)

אבל לגליאנו זה לא הספיק, כשחקן חיזוק של מעצב מזדקן, החליט גליאנו למקסם את סיכויו ולהכפיל את האייטמים עליו בתקשורת האופנה, כשיצא מביתו בלבוש חסידי והרגיז שוב את הקהילה היהודית למרות שלא מדובר בפעם הראשונה בה הוא מופיע כך. להטוט תקשורתי נוסף ששלף גליאנו מכובעהבוסלרו הדוסי שלו היה ההצהרה כי הוא מעוניין להשתלב בעולם האקדמי ולהתחיל להרצות בבתי הספר השונים לעיצוב. אבל כמו באופנה, גם בחיים האמיתיים, גליאנו לא ידע גבולות, ובפניה נרגשת, הציע את שירותיו כאב רוחני ודמות חינוכית למופת גם בפני קברניטי בית הספר הגבוה לאופנה אשר בציון, שנקר!. בין אם היה תאב לשקם את שמו ולכפר על מעשי ובין אם להתריס וללעוג לרש, מועצת החכמים של המוסד האקדמי הישראלי בחרה שלא להתחקות אחר מניעיו האמיתיים ודחתה את ההצעה על הסף. כן, מדובר בסיפור אמיתי שהתגלגל אלי באופן ב-ל-ע-ד-י מהמקורבים ל"ידידי שנקר" (שהם התורמים שמחזיקים את בית הספר בכל המובנים).

 הפינה של ג'רמי סקוט- (סימן שהגענו לסוף)- 

 

Jeremy Scott  Fall/Winter 2013/14 Fashion Show

שמח! מאחורי הקלעים אצל ג'רמי סקוט

הקוראים הנאמנים של בלוג זה וודאי כבר הבחינו כי אני נוהג לשמור פינה חמה לתצוגות של ג'רמי סקוט בסוף סיכומישבוע האופנה בניו יורק. ההומור, השנינות, התחכום והעושר הסגנוני והססגוני של סקוט מצליחים לרגש אותי כל פעם מחדש. ואילו הפעם, נבצר ממני להבין וליפול בקסמיה של הקולקציה האחרונה שהציג. יתכן ומדובר במעידה חד פעמית של המעצב ואולי מדובר בשינוי שהתחולל בי, שכן לא צלחתי בהבנת הקריקטורות המוזרות והפרוות הצהובות. בכל אופן, עד כמה שזה הפריע והטריד אותי, בחרתי להמשיך הלאה, כי ממש כמו שטסקינז, פילו, דה לה רנטה הורין,ג'יקובס,גליאנו וגלילאו כבר הבינו מזמן, באופנה כמו באסטרונומיה- "נוע תנוע" הוא סוד העניין. כי רק מי שנושא את מבטו קדימה אל העתיד, מצליח לעשות משהו נכון גם בהווה.
   

And they're off to London…

תם עידן "גסקייר לבלנסיאגה"// ועכשיו מה?

אמש, סגר מאחוריו ניקולה גסקייר את דלת סטודיו העיצובים של בית האופנה בלנסיאגה  בפעם האחרונה, לאחר 15 שנה בהן שימש כמנהל האמנותי בו. בהודעה הרשמית שפרסם PPR, תאגיד המרכז בידיו את השליטה בבית בלנסיאגה, נכתב כי מדובר ב"משאלתם המשותפת של שני הצדדים", ועם זאת, היא הותירה יותר שאלות מאשר תשובות. ההחלטה פורסמה לכל כחודש ימים בלבד לאחר שהציג את קולקציית הקיץ שלו לשנת 2013, אשר זכתה אגב לתשואות המבקרים, וכחודשיים לפני המועד בו סיים גסקייר את תפקידו. ההצלחה המסחררת של הקולקציות שמעצב גסקייר, תרומתו העצומה למיצוב שמו ומעמדו של המותג, כמו גם הפופולאריות הרבה שממנה הוא נהנה- נזקפים כולם לגסקייר ולכן הופכים את עזיבתו לתמוהה.

(משמאל-גסקייר, מימין- גסקייר, כפי שאייר אותו צוות דיסני בעת שהוא מעצב את האאוטפיט של מיקי מאוס)

קארין רויטפלד, כמקור ראשון, העידה בראיון כי גסקייר מחפש "שינוי" במשך תקופה ארוכה ולכן היא סבורה שמדובר במהלך צפוי מראש. אולם יתכן כי הצורך של בית האופנה, אותו שירת נאמנה במשך תקופה ארוכה, היה זקוק לשינוי בעצמו, הרבה יותר מגסקייר. האופנה בזמנינו, כמו בכל זמן אחר, משקפת את פני ההווה ולכן, בעולם המתנהל בקצב מסחרר, אל לה לקפוא על שמריה. מגמות נולדות רק כדי להפוך ללא רלוונטיות יומיים לאחר מכן, רשתות אופנה ומותגי על קמים ונופלים ומעצבי על מתחלפים עוד לפני שהספיקו להותיר את חותמם. המתחרים של גסקייר בשנים בהם נאבק על מנת לבסס את מעמדו כבר אינם- איב סאן לורן נפטר, אלכסנדר מקווין התאבד בתליה וגם גליאנו נעלם כאילו בלעה אותו האדמה. המנהלים האומנותיים שמונו בדיור, איב סאן לורן ומקווין, לא פחות מדור מעצבים צעיר שמצליח בתקופה האחרונה לחדור לשוק המותרות ולגזור נתח כבד ורציני מבתי האופנה האגדיים ששלטו עד כה בתעשיית היוקרה, מכתיבים חוקי משחק חדשים. לתפיסתי, השינוי בבלנסיאגה, הוא לא יותר מאשר תגובה טבעית לתנאי המציאות ופני ההווה, כי מי שישן במערכה, עשוי להתעורר מאוחר מידי ולהפסיד במלחמה על ליבו של צרכן האופנה.

 

אבל אם נחזור לנקודת מבטו של המעצב הפורש, תסכולו של גסקייר ממידת החופש המוגבלת שקיבל בבית האופנה היה זה שהוביל לפיצוץ במשא ומתן על המשך תפקידו, על פי עדויות מקורביו. יתכן והיד החופשית שקיבל הדי סלימן, המעצב החדש במותג "איב סאן לורן", הנמצא גם הוא בבעלות PPR, עוררה את תאוותו וקנאתו של גסקייר (סלימן שינה את שם המותג, החליף את הלוגו ההיסטורי שלו והעביר את מטהו מפאריז ללוס אנג'לס). 

(ניקולה פותח את דלתות סטודיו העיצובים שלו לצוות האל הצרפתי חורף 2008-9)

גסקייר, 41, החל את דרכו בעולם האופנה כבר בגיל 14, כמתמחה במותג AGNES  B, בהמשך התמחה גם אצל ג'אן פול גוטייה ועיצב עבור מותג הסריגים Pôles. כשהגיע לראשונה לבלנסיאגה, שימש כמעצב קו האופנה עבור השוק האסיאתי, תפקיד שעורר סלידה רבה אצל גסקייר שנאלץ לעצב "חליפות למשחקי גולף ושמלות להלוויות", כפי שתיאר זאת. כשעבר לעצב את הקו המרכזי של המותג (בתמיכתה של הסטייליסטית אמלי סובה ונטלי מרק שהייתה אחראית על הצד העיסקי), הצליח להפיח רוח חדשה בבית האופנה שנותר מנומנם מאז נפטר מייסדו, כריסטובל בלנסיאגה, ב1972. היכולת לתרגם את המבניות הארכיטקטונית המזוהה עם עיצוביו של כריסטובל בלנסיאגה לבגדים מודרניים, חיזקה את מעמדו שלו, כמו גם את זה של בית האופנה. הגזרות המהפכניות, הנפחים המרתקים, המימדים החדשים והאסתטיקה הייחודית של גסקייר, זכו לביקורות מהללות מדי עונה והיו למקור השראה וחיקוי עבור מעצבים ובתי אופנה מתחרים. שימוש בטקסטילים חדשים ושילוב של אלמנטים שהושאלו מענפי ספורט כמו רכיבה על סוסים, צלילה וסייף בקולקציות שעיצב, הפכו לכמה מסימני ההיכר שלו.

(האנשים שעשו את "בלנסיאגה" כפי שאנחנו מכירים אותו כיום: Marie-Amelie Sauve, Nicolas Ghesquière, Nathalie Marrec,)

זהות מחליפו של גסקייר נותרה לוטה בערפל עד היום וגם המועמדים המובילים לתפקיד, כפי שהוגדרו על ידי התקשורת, התחלפו מדי שבוע. ה"רשימה קצרה" והסודית של מחליפים פוטנציאלים, עליה הצהירו מנהלי המותג, תפחה עד מהרה למגילה ארוכה. על פי השמועות, בין המועמדים נמנו גוזף אלטזורה ולזרו המנדז וג'ק מקלו (מהמותג פרוהנזה סקולר) האמריקאים,Bouchra Jarrar , הצרפתי, Kostas Murkudis, הגרמני מרי קטרנצו וJ.W. Anderso הבריטיים. מועמדת נוספת הראויה לציון היא נטשה רמסי (Natacha Ramsay) ששימשה כעוזרת הראשונה של גסקייר טרם פרישתו.

(המועמד המוביל-ואנג)

כריסטופר קיין, הפך בשלב מסוים למועמד המוביל ועזיבתו את המותג VERSUS (בו שימש כמעצב הראשי) בסמוך לכך, רק חיזקה את החשדות (בהמשך נודע גם כי PPR מעוניינים להשקיע במותג העצמאי שברשותו וכי סיום תפקידו בורסוס נובע מהרצון של דונטלה ורסצ'ה לקיים שיתופי פעולה עם מעצבים עולים ואושיות סטייל אחרות- כמו המעצב J.W אנדרסון או הראפרית M.I.A). הכוכב העולה, אלכסנדר וואנג, הפך לאחרונה גם לכוכב המנצנץ ביותר במפת היורשים של גסקייר שהתגלתה כקשה לקריאה יותר מאשר כל מפה אסטרולוגית. סגנונו של ואנג, הידוע בהיותו אורבני, מחוספס ופשוט יותר, חריג כל כך מהחותם שסיגל גסקייר עבור בלנסיאגה. דווקא מסיבה זו, מינויו של ואנג לתפקיד עשוי להיות המתאים ביותר כדי להוביל את בית האופנה אל העתיד. המסחריות של ואנג, הפופולאריות של עיצוביו והסגידה לאקססוריז שהוא מעצב מדי עונה, שמהווים נתח עיקרי מאוד ברווחי כל בית אופנה מודרני, רק תומכים בהחלטה. על פי השמועות, ההחלטה להעסיק את וואנג נפלה בבוקר יום שישי וההודעה הרשמית על כך תימסר במשך השבוע הקרוב (יום שני אם לדייק). [ואם כבר מדברים על מעצבים ש"אינם מתאימים לתבנית נוף מותגם", אולי כדאי לציין גם את המהפך בדיור ומינויו של רף סימונס- בעל הסגנון המינימליסטי שהוא גם ההפך הגמור ממה שהכרנו מימי גליאנו. התנאים שאפשרו זאת היו כלכליים כמובן: מעט הרווחים שהצליח לייצר עבור ג'יל סנדר (140מיליון דולר לעומת 240 בתקופתה של סנדר עצמה) הובילו את מנהלי המותג להחזיר את סנדר עצמה לתפקיד המעצבת הראשית, דבר שהותיר את סימונס פנוי עבור דיור (בתקווה ששם כן יצליח לייצר את הרווחים אליהם הם רגילים)].

(כולם אוהבים את Lariat bag"" של בלנסיאגה- בין ה- IT BAGS   המוצלחים ביותר. אחד ההסברים לבחירתו המשוערת של ואנג לתפקיד המעצב הראשי בבית האופנה מתבסס על ההצלחה המפוארת שלו במחלקת האקססוריז. אחרי הכל, כולנו יודעים כי אקססוריז יכולים להציל או להכשיל כל מותג אופנה. תמונה: מתוך ווג פריז, 2003).

באשר לעתידו של גסקייר עצמו, דיווחה סוזי מנקס, עיתונאית האופנה של האינטרנשיונל הרולד טריביון, כי ברנרד ארנו, העומד בראש התאגיד LVMH (היריב לPPR) ומרכז בבעלותו מותגי על מתחרים כמו לואי ויטון וכריסטיאן דיור, כבר פנה לגסקייר עם ההצעה להקים מותג עצמאי משלו. בשבוע שעבר הוא גם נראה מסתובב עם אנשי התאגיד אחרי שעות העבודה. במקביל, סימן אותו הווג הבריטי כמועמד אפשרי לאייש את משרת המעצב הראשי במותג "שיפרלי", שנמצא בימים אלה בשלבי הקמה אחרונים, כשמאחורי היוזמה עומד איש העסקים דייגו דלה וולה. ספקולציה נוספת שהציע הגרדיאן הבריטי, מעלה את האפשרות שגסקייר יהיה זה שירש את מקומו של קרל לגרפלד כמעצב הראשי של בית שאנל לאחר שזה יחליט שהגיע פרקו לפרוש.

היכולת של גסקייר להשתנות מדי עונה, הפכה את הקולקציות שעיצב עבור בלנסיאגה למגוונות ושמרה על העניין שמצאו הלקוחות והתקשורת במותג. היא זו שגם אפשרה לו לשמור על "חדשנות" מדי עונה. הפערים בין הקולקציות היו לעיתים כה גדולים עד שלא ניתן היה לשייך אותם לבית האופנה מבלי לדעת את מקורם. עם זאת, החוט המקשר היה תמיד מתבהר בקלות במבט רטרוספקטיבי. כמה מהקולקציות, שחלקן מצאו חן בעיני יותר וחלקן פחות, הצליחו להיחרט בזיכרוני והשפיעו רבות על הטעם שלי (ושל כולנו) באופנה. יותר מזה, כמה מהן ממשיכות להשפיע על האופן בו אני מתלבש. רשימת הקולקציות הבולטות והאהובות עליי מתקופתו של גסקייר:

קולקציית קיץ 2011, הייתה כל כך חריגה ממה שהכרנו קודם (הן מבלנסיאגה והן בכלל) שהיה ברור שמדובר בפריצת דרך, אסתטיקה חדשה שאומצה מאז על ידי פרוהנזה סקולר, רודרטי, רג אנד בון ומעצבים נוספים. 

קולקציית חורף 2008 האובר-אלגנטית, שילבה עיצוב קלאסי ובדי סקובה עתידניים שהפכו בהמשך לפק"ל בקולקציות רבות גם של המתחרים. עוד בלטו הדפסים על בדי משי, משחקי הבדים, נעלי העקב והתכשיטים האלגנטיים ויוצאי הדופן. 

בקולקציית קיץ2008, עשה גסקייר בפעם הראשונה שימוש חדשני בהדפסי פרחים על משי והשיק את ה"טוטאל לוק הפרחוני" כטרנד. הדגמים עוצבו במחווה לכריסטובל בלנסיאגה, סוג של שדרוג מודרני של עיצוביו. את הגזרות החדשות והסילואטה הנשית שנחשבה אז לאוונגרדית (שהגיחו במקביל לחזרת "שמלת השיפט" לאופנה) ניתן לראות כיום בתיקי עבודות של לא מעט מעצבים המסיימים את בתי הספר השונים לעיצוב. כמובן שגם נעלי הגלדיאטורים (שנראו בתצוגות קיץ 2013 אצל מגוון מעצבים אחרים) הופיעו קודם אצל גסקייר. 

קולקציית חורף 2007 הפכה לאייקונית בכל מובן- השימוש בצעיפים, האלמנטים המונגוליים-טיבטיים והסטיילינג החדשני, פרצו את הדרך לטרנד השיבטי, "קולור בלוקינג" והפכו את הגרביונים הצבעוניים לפריט חובה בכל מלתחה. קולקציה זו הכניסה לארונותינו גם את הפרוות, ובפרט הצבעוניות, כמו גם את הג'קט כפריט מפתח. את "נעלי הלגו" מקולקציה זו יהיה קשה במיוחד לשכוח בעתיד הקרוב. הקולקציה האחרונה של אלטזורה מאוד מזכירה חלקים מקולקציה זו. 

קולקציית קיץ 2007 הגדירה מחדש את "המראה האנדרוגני" באופן מודרני, אך הייתה שופעת גם בהשפעות קוסמיות-רובוטיות.

חורף 2006 היא הקולקציה האהובה עלי. לעולם לא אשכח את הכובעים הגבוהים והשמלות הנפוחות שעיטרו את חלונות הראווה של סלפריג'ס או את חולצת העוגן מהחלון של הרודס, אותן ראיתי בטיול שלי ללונדון באותה השנה. הפרשנות הגאונית שהעניק גסקייר לגזרות הטרפז, המבנים והנפחים שאפיינו את הצללית של כריסטובל בלנביאגה הוכיחו את כישרונו הפנומנלי ואת יכולתו לשמר את מורשת בית האופנה, אבל מעבר לכך, גם להצעיד אותו קדימה, אל העתיד. 

תמיד תהיתי מי עיצב את בגד הים שלבשה קיילי מינוג בקליפ לשיר "SLOW". תחילה חשבתי שמדובר בורסצ'ה, אולי דולצ'ה וגבאנה (על סמך הקשר שלה עם המעצבים) אבל אתמול התברר לי כי מדובר בלוק שעיצב גסקייר עבור קולקציית קיץ 2003 של בלנסיאגה. הקליפ הזה, שהפך בעצמו לאייקוני, הוא סוג של מונומנט שמשקף את חותמו של גסקייר על התרבות הפופולארית בתקופה בה עיצב עבור בית האופנה.

*פוסט זה מכיל קטעים מתוך כתבה שהכנתי עבור גיליון דצמבר של מגזין "BELLE MODE".

זה היה השבוע שהיה

השבוע האחרון היה גדוש באירועים והתרחשויות אופנתיות אשר בחלקן יצא גם לי לקחת חלק. בתחילתו, הציגו 33 בוגרי מחזור האחרון של שנקר את פרויקטי הגמר שלהם וסיכמו 4 שנים של עבודה קשה ולילות נטולי שינה. מהשורה השנייה באולם סטואה, קיבוץ געש, קל היה להבין כי לרובם המוחלט של הבוגרים לא תהיה בעיה להשתלב בתעשיית האופנה, בין אם בתור עצמאיים ובין אם בתור שכירים במותג בגדים מקומי וניכר היה כי ביכולתם להציע בגדים פונקציונאליים אך מעניינים, לבישים ונאים. יחד עם זאת, העיצובים שהוצגו השנה היו נטולי היכולת להדהים ולרגש או לאתגר ולגרות את דמיונם של הצופים, תוך ניפוץ המקובל והצעת אלטרנטיבה אוונגרדית לקיים ועל כך מאוד הצטערתי.

(הפינאלה בתצוגת הבוגרים של שנקר)

כמדי שנה, היה מרתק לראות מאילו "מעצבי על" שאבו הצעירים את השראתם ואילו בתי אופנה עולמיים מנחים את הקו עבור המעצבים המתחילים הפועלים בצד האחר של הגלובוס. כך, ניתן היה לזהות את גזרות הסטרפלס של מרי קטרנזו, בשמלות של אלכסנדר מקווין (כולל קולקציית עולם המים מקיץ 2010), קצת מהידר אקרמן (שהיה כנראה "הסוד הגלוי" מאחורי קולקציה העונה לאותו השם, בעיצובה של נועה גור, שהייתה לדעתי ההרמונית והמרשימה ביותר מבין אלה הוצגו השנה), ריקרדו טישי ואפילו ז'אן פול גוטייה והרמס. תשומת הלב המיוחדת שנתנו חלק מהבוגרים לעבודות מלאכה ואומנות מנואליות תאמה את המגמה המקבילה הבולטת בתחום תעשיית המותרות והאופנה העולמית (מרק פסט, בוטגה ונטה, ברברי מהקיץ הקודם ועוד). כך מלאכת "הארטס אנד קראפטס" ששילבו חלק מהמעצבים, כדוגמת עבודות קרושה ותחרות (של רעות מרלי), פרחים שנקלעו מרפיה או קש (של לי קודו), הדפסים וצביעה ידנית (בקולקציות רבות) וסריגה של צורות תלת מיימדיות (מור רז), סימנו את הקולקציות בהן שולבו כהצלחה.

(Christian Dior Haute Couture Fall 2012/13)

באותם הרגעים בהם ישבנו ופיהקנו בעוד דוגמניות של הבוגרים המסיימים חולפות על המסלול שלפנינו, במקום אחר בעולם, פריז, התקיימה תצוגת ההוט קוטור הראשונה שעיצב רף סימונס בחייו, שהייתה גם תצוגת הביכורים שלו כמעצב הראשי של בית דיור. תמונות של פייר קרדן, אזדין אליה, אלבר אלבז (שצולם בעודו מתאמץ להבין את הדגמים באופן מעמיק), דונטלה וורסצ'ה, ריקרדו טישי, מרק ג'יקובס, אוליבייה טסקינז וקריס וון אש ישובים בשורה הראשונה של אולם שקירותיו חופו בפרחים, החלו לדלוף בפייסבוק ובאינסטגרם. מרבדים של שושנים ורודות, סחלבים לבנים, אפונה ריחנית בגוון ירקרק ופרחים כחולים וקסומים, שציפו את קירות כל אחד מבין חדרי הבית הפרטי בו נערכה התצוגה, מילאו אותי בהתרגשות וציפייה לקולקציה מלבבת בהשראת מיסייה דיור האגדי. הנ"ל, נודע כחובב פרחים בעצמו ושאב מעולם הבוטניקה את ההשראה לקולקציית הבכורה שלו עצמו, שעוצבה בצורת כותרת פרחים אך זכתה לכינוי "הניו לוק" בפי המבקרים והובילה מהפכה של ממש בעולם האופנה.

(הפרחים בדיור)

אולם כשנחשפו תמונות הקולקציה באתרי האינטרנט, אפפו אותי תחושות החמצה, חוסר הבנה וניתוק. בשניות, נמחקה המורשת שהותיר אחריו ג'ון גליאנו, קודמו של סימונס בתפקיד המעצב הראשי של דיור (מאז 1997 עד השנה שעברה) ונקבעו סטנדרטים חדשים: מינימליזם, איפוק, תחכום וענווה. לאקסטרווגנטיות הגרנדיוזית והתיאטרלית שאפיינה את עיצוביו של גליאנו עבור המותג, כמו גם את התצוגות שבהן הוצגו, לא נותר אף זכר. אם לשפוט על פי הבגדים ואלמלא היה נאמר מראש, קל היה להתבלבל ולחשוב שמדובר בתצוגת רדי-טו-וור שנתפרה לעילא ולעילא. הפרחים על קירות האולם היו התזכורת הויזואלית היחידה לעובדה שמדובר בקולקציית קוטור, אופנה עילית- אקסטראורדינרית ולרוב עוצרת נשימה. קיומם, הוא שיצר את האווירה האליטיסטית והקל באופן משמעותי על האסוציאציה בין הדגמים שעיצב סימונס לבין בית דיור. מדובר בקולקציית קוטור שאינה קלה לעיקול, הן מהבחינה הסגנונית והן מהבחינה הקונספטואלית. יתכן ומדובר בטעם נרכש ולכן נאלץ להיעזר בסבלנות. המבקרים, לעומתי, היו די מבסוטים מהקולקציה החדשה של המעצב. לטעמם, התחכום המודרני של סימונס הניח את אבני היסוד והציב את הסטנדרטים החדשים שיובילו וינחו את עולם ההוט קוטור בשנים הבאות, ואולי אף יצילו אותו מההכחדה שהם צופים לו (כבר משנות ה70).

(Giambatista Valli Haute Couture Fall 2012/13)

המעצב האיטלקי, ג'יאמבטיסטה וואלי, שרק בשנה שעברה החל להציג בפאריז כאורח בשבוע אופנת הקוטור לאחר שהוזמן על ידי חברי הפדרציה של השמבר סינדיקל (שמוצצים את דמם של כל מעצב אחר בטרם נותנים לבגדיו את הזכות לשאת את תוויות ההוט קוטור), המשיך לשחק את חוקי המשחק הקיימים, זאת בניגוד לסימונס. וואלי הציג קולקציה מרהיבה עשירה בגזרות קקון, סטרפלס ומותן צרה שהייתה עשויה מבדים מודפסי פרחים. המראה האצילי שהעניקו יצירותיו שלו לדוגמניות, התנועה של הבד, הנפחים המעניינים והגזרות המיוחדות היו בדיוק הדבר שעבורו מוכנות נשות "מועדון ההוט קוטור" לשלם את הסכומים הגבוהים של הדגמים (שמלה יכולה להאמיר עד למחירה של מכונית יוקרה). לדעתי, אין מתאים מוואלי לרשת את גליאנו ולהוביל את בית דיור למקום יוקרתי, מודרני ונכון יותר לזמנינו, תוך יישום ושימור העבר המפואר של בית האופנה ומורשת ההוט קוטור בכלל. לדאבוני, ברנרד ארנו (בעל המאה) ואנה וינטור (בעלת הדעה) לא חושבים ככה, חבל.

(הגלריה העליונה והמרשימה יותר בתערוכה של יממוטו, מוזיאון העיצוב חולון)

למרות היעדרותו הצורמת של חתן השמחה, ביום רביעי האחרון, נפתחה התערוכה המדוברת של יוז'י יממוטו במוזיאון העיצוב חולון. כך, חודשים ארוכים של הכנות ופרסומים הותירו את מארגני התערוכה נבוכים. ההברזה של יממוטו היא אינה תעודת העניות היחידה עבור המוזיאון, שהעמיד תערוכה שאפתנית שנכשלה לעמוד בסטנדרט שמציבות תערוכות האופנה בלונדון, פאריז או ניו יורק. אולמות התצוגה של המוזיאון היו כנראה קטנים מידי כדי להכיל את יצירותיו של המעצב וכך, נדחקו להם בצפיפות 80 פרטי לבוש בשלושה חדרים ולא הותירו אפשרות להתרשם מהם כנדרש. בחלל אחד (הגלריה העליונה), הוצגו כ10 פריטים שהלכו לאיבוד על רקע מיצב התאורה הגדול והמיוחד שניצב במרכז החלל והאיר אור במבע שהשתנה לאורך היום (בבוקר אדום, בלילה צהוב). בחלל אחר (הגלריה התחתונה והמעבדה) נדחקו להם עשרות דגמים בצפיפות. נוסף על כך, יתכן והשפעתו של יממוטו עצמו על עולם האופנה, הפכה את עיצוביו ל"שגרתיים" עבורנו, שכן מעצבים רבים כבר הספיקו לשאוב ממנו השראה וליצר את הפרשנות שלהם לבגדים שהוצגו, דבר שהותיר אותם משוללי היכולת להותיר רושם (חלקם נראו כמו עוד פריט של מעצב ישראלי כדוגמת ששון קדם או דורין פרנקפורט). אם בכל זאת חשקה נפשכם בעיצוב של יממוטו, תוכלו להשיגו בחנות ה"פופ אפ" שבמתחם "בית בנמל" של "קום איל פו", המציע פריטים כמו חולצת רשת אדומה ופשוטה, שמחירה מעל ל2000 שקלים או מעיל עור בכ-20,000 שקלים.

(הבלונים האשומים והמשקפיים שפוזרו בשדרות רוטשילד)

הבוקר, השיק המותג "Ray-Ban" פרוייקט יחודי שהצליח להעלות שאלות רבות הנוגעות לאופנה בת זמנינו, שחלקן כבר עלו בפוסט זה בהקשר אחר. מדובר בפעילות גרילה במסגרתה חולקו עשרות אלפי זוגות משקפי שמש דמויי "ריי-בן", בכל רחבי תל אביב. התושבים שיצאו לרחובות הבוקר נתקלו ב"מוקאפים" (כפי שהם מכונים בשפה המקצועית) של משקפי הטייסים המפורסמים של המותג אליהם חוברו בלונים אדומים עם הלוגו שלו. על המשקפיים הודבקו מדבקות עם הכיתוב: "באמת חשבת שמישהו ישכח את משקפי הRay-Ban" שלו?" (הקרדיט לפרויקט שמור למשרד הפרסום "טרגט מרקט"). מטרת הקמפיין היא לקדם מכירות כמובן, אבל היות וצורת המשקפיים שחולקו זהה לצורת המשקפיים המקוריים ובקדמתם אף מצוין כי הם מסננים עד 400UV, אינני רואה סיבה מדוע שלא להרכיב את האלטרנטיבה החינמית? האם תווית מקורית על מוצר המספק מענה לאותה הפונקציה הופך אותו לשווה יותר? אילו לואי ויטון היו מחלקים תיקים מזויפים, האם היינו רצים לקנות את המקורי? האם יש טעם לקנות גופיית רשת של יממוטו כשאפשר לקנות עיצוב דומה ב1/25 מאותו המחיר? האם העובדה כי פריט נושא תווית "הוט קוטור" של דיור, הופכת אותו ל"הוט קוטור" נאמן? ולהפך? האם שמלות מינימליסטיות בעלות מותניים צרות ואגן מודגש "אה לה ניו לוק" משרתות את המותג עבורו עוצבו? ומה הבדל בניהן לבין דגם זהה שעיצב מרק ג'יקובס ללואי ויטון או מרגרטה ון דן בוש לH&M? 30 מתוך עשרות אלפי האנשים שיקבלו את המשקפיים והבלון, יזכו בהזמנה לסור לחנות במרכז תל אביב ולבחור לעצמם משקפי שמש אמיתיות של המותג. כמה ברי מזל הם על כך שלא יצטרכו להתחבט בכל השאלות הללו.

לקריאת הכתבות על "שנקר" ו"דיר" שהכנתי עבור האתר ifeel לחצו על הקישור המתאים.

From Time To Time

זמן הוא אחד המשאבים היקרים ביותר בעידן המודרני. כשהייתי ביסודי, שאלה אותי אימי מה הייתי מעדיף; "זמן או כסף", ואני עניתי, "זמן, כי כשיש יותר זמן אפשר לעשות יותר כסף". זה נכון, אני נמנה בין אותם TYPE A PERSONALITY, שתמיד חסרות להן כמה שעות ביממה (מאפיין נוסף של קבוצה זו הוא הסיכון הגבוה יותר ללקות במחלות כמו יתר לחץ דם, התקפי לב וכו'. נו, שויין). במהלך השיעורים, הייתי חולם בהקיץ ומדמיין שיש לי את היכולת לעצור את הזמן, ממש כמו סמנתה מ"Bewitched". מה הייתי עושה בזמן הזה? לא יודע; יוצא להפסקה, מעתיק מהתלמיד הכי חכם בכיתה, גונב את המבחן מהתיק של המורה.... בעולם האופנה, עולם המושתת על מגמות וטרנדים, זמן הוא אלמנט קרדינלי ומשמעותי אפילו יותר מאשר אפשר לתאר. מעבר לביטוי הפשטני של אלמנט הזמן באופנה, כחלק מהעונתיות לפיה מתנהלת התעשייה, הזמן מנהל ומשפיע על עולם אופנה גם בצורה מופשטת יותר.

אלן דביוטון על המיצג שהשרה אותי לכתוב את פוסט זה

הטרנדים והמגמות מנהלים את שיח האופנה היום יומי, מנחות את המעצבים בעבודתם ומפרנסות אינסוף חברות ואתרים של חוזי טרנדים הצצים בתקופה האחרונה כמו פטריות אחרי הגשם. אבל טרנדים אינם צצים משום מקום; הם מושפעים מהלכי הרוח של התקופה, האומנות, האדריכלות, התרבות ושאר האלמנטים הסובבים אותנו בטווח של השנתיים הקרובות (חברות המבצעות תחזיות אופנה עובדות בד"כ בטווח של שנתיים, 4 עונות). אולם מה שהרבה פעמים הופך דבר למוצלח הוא הרלוונטיות שלו לתקופה, כלומר התזמון (!). התזמון באופנה, כמו בכל תחום אחר בחיים הוא הכל. לעיתים, אפשר להתבונן בדגם או בתצוגת אופנה שלמה מבלי להבין מדוע היא כל כך קוסמת לנו, למרות שעל פניו אין בה כלום. הרבה פעמים הסיבה לכך היא החיבור המדויק שלה לתקופה. הרבה לפני שמשהו הופך לטרנד, הוא עשוי להימצא כאלמנט אזוטרי המופיע בקולקציה של מעצב אחד ואחריו יבואו כל השאר. יותר מאשר יכולות עיצוב נעלות ורעיונות נפלאים, מעצב אופנה מצליח חייב לדעת לספק את הדבר הנכון בזמן הנכון ולא שנייה אחת קודם או אחר כך. אם יציג אותו קודם- יאבד רעיון בעל פוטנציאל לתהילת עולם כאילו לא היה ויתבטל ע"י הקהל בפניו הוא מוצג. אילו יציג אותו שנייה אח"כ, נאמר: "ראינו כבר מליון כאלה...סתם עוד טרנד חולף". פריטים כמו השמלה השחורה הקטנה או החולצה הגברית הלבנה והמכופתרת, אותם אנו מגדירים כ"אל זמניים" או "אלמותיים", הם בדיוק אותם הפריטים שניצחו את מבחן הזמן, אולם סביר להניח שאילו היו מוצגים בתקופה אחרת, לא היינו מוצאים בהם את החן מלכתחילה וגורלם היה כגורלן החולף של כריות הכתפיים.

(אותה הגברת בשינוי אדרת- מימין; לורן האטון בדגם מהקולקציה הנשים הראשונה של פורד, קיץ 2011. מימין; דוגמנית בדגם מקולקציית קיץ 2001 של YSL, הראשונה שעיצב פורד עבור המותג)

(מימין; שרליז ת'רון בשמלה מהקולקציה האחרונה שעיצב טום פורד עבור YSL. משמאל; קרמן קס בשמלת הרצועות)

ניקח לדוגמה את טום פורד, הוא התחיל את דרכו בגוצ'י בשנת 1992, ובמשך תקופה ארוכה נשאר מתחת לרדר (לא רק בגלל שזה היה חלק מהחוזה עליו הוחתם, אלא גם בגלל שלפורד, שלמד בכלל עיצוב פנים, לקח זמן לפתח את טעמו וסגנונו העיצובי וגם לציבור לקח זמן להתרגל אליו). אחרי 1996 ועד שפרש מגוצ'י ב2004, הוא היה הכוכב הנוצץ והקסום ביותר בשמי עולם האופנה. האם היה זה בזכות העיצובים המעולים או החדשנים שלו? לא, הוא פשוט ידע להתאים את עצמו להלך הרוח של התקופה- למתג נכון את המוצר שלו בהתאם לה ולתת לקהל היעד בדיוק את מה שהציבור רודף הסלבריטאים ושוקק המותגים רצה לקבל אז. היום, לאחר כ6 שנות הפסקה מעולם אופנת הנשים, פורד ממשיך עם אותו סגנון עיצובי והעקרונות המנחים אותו בניהול האימפריה שלו נשארו זהים לאלה שעל פיהם פעל בעבר; בתצוגה הראשונה צעדו אייקוניות אופנה (וכך המותג נקשר לסלבס זוהרים), הבגדים מתומחרים במחירים מרקיעי שחקים, פורד לא מפסיק לקשקש על איכות וכו'. אבל הדגמים עצמם לא מגלמים בתוכם את אותו האפיל הקסום שהיה לשמלות הפאייטים בסגנון האוריינטלי, שעיצב לתצוגה האחרונה שלו בYSL או לשמלת הרצועות הורודה שלבשה כרמן קאס בתצוגת גוצ'י קיץ 2003 (ואגב שמלה זו- זו בדיוק הדוגמה לדגם שאין בו כלום, אך יש בו הכל). היום, זה פשוט לא נראה טוב. זה גרוטסקי, מצועצע ונפוח, ממש כפי שאנו חווים את טום פורד כיום. כי מה שהתאים והתקבל בברכה לפני 6 שנים, לא בהכרח עובד כיום.

גליאנו, זמנך עבר- מימין; דוגמן בתצוגת הגברים של ג'ון גליאנו לקיץ 2001. משמאל: גליאנו בפינאלה)

התזמון גם הוא חלק בלתי נפרד מהאינטגרל שקובע מה "IN" ומה "OUT". סיפורי אהבה גדולים שליבלבו בתקופה מסוימת, יכלו בכלל לא להתקיים אילו המפגש הראשון בין בני הזוג היה מתקיים על הקרקע הלא נכונה- מצב הרוח הלא נכון או נסיבות השונות מאלה בהם הם התקיימו (רק חישבו איך היו נראים חייכם אילו הייתם פוגשים מישהו אהוב או שנוא בתקופת חיים אחרת). כך משל, אילו אלבר אלבז לא היה נזרק ממחלקת העיצוב של YSL ב91, ע"י טום פורד, הוא מעולם לא היה מגיע ללנוין. גם גורלו המר של גליאנו לא היה אותו הגורל אילו היה משמיע את דעותיו הגזעניות בפומבי בשעה שהוא מתבוסס בגילופין בזמן אחר, נגיד 10 שנים קודם לכן (כפי שכנראה באמת קרה, גם על פי התיעודים, אך טוייח על ידי כל הצדדים). מדוע? כיוון שאז הוא היה נכס יקר מפז עבור LVMH וברנרד ארנו לא היה מעלה על דעתו להיפטר ממנו.

"Christian Marclay's 'The Clock

יש המאמינים כי הכל נקבע מראש, שסופו של כל אחד כתוב איפשהו למעלה בספר שנפתח מדי שנה ביום כיפור ושממש כמו גווינט פלטרו בסרט "דלתות מסתובבות", לא משנה מה תהיה הדרך, התוצאה היא זהה. אני מאמין שהכל אולי כתוב מראש, אבל "הרשות נתונה", וכחלק מזה, הדרך היא המשמעותית ביותר- כיוון שאנו מעבירים את חיינו לאורך זמן. האם הדקות והימים שבזבזנו בהערצה כלפי טום פורד הן בזבוז של זמן נוכח הקולקציות המזעזעות שלו כיום? לא, הרי פורד היה בין המעצבים המכריעים שעיצבו את העשור הקודם וזה לפניו, פיתחו את טעמינו האופנתי והשפיעו על המלתחה שאסף כל אחד מאיתנו במשך אותו הזמן. הוא תרם לטעם האופנתי שלי ושל רבים אחרים, כמו גם לסגנון שלמדנו להעריך בהווה. כמו טום פורד, גם הצללית המודגשת שהעניקו כריות הכתפיים לאזור זה של הגוף חזרו יום בהיר אחד לאופנה. אולם בשונה ממנו, הן חזרו היום כאלטרנטיבה משופרת למה שהכרנו אז- טעם משודרג לזיכרון נושן, שהרבה היו מעדיפים לאבד, אולם ככזה, הוא קרוב יותר ולכן מנחם יותר. האם היינו מעריצים את הכתפיים הזוויתיות המובנות במקטורנים של מרג'יאלה, בלמן או בלנסיאגה, אילו קדמו לעידן בו שלטו הכריות של ה80? יכול מאוד להיות שלא.

יד ימינו המגושמת...

באופנה, כמו בכל תחום אחר, הטרנדים האמיתיים נולדים מאחורי הקלעים. יוסי שריד רשם פעם בטור שלו בעיתון "הארץ" שהוא נוהג להתחיל לקרוא את העיתון מהסוף להתחלה, לאחר שעבר על כל סיפורי הרכילות, הוא יכול להתחיל להבין את מה שהוא קורא בהתחלה. בעונה האחרונה, מפת המעצבים המנצחים על בתי האופנה ומותגי העל השתנתה ללא הכר, אבל מה שיותר מעניין הוא מי זכה לרשת את הכיסאות שהתפנו בדרכים טרגיות יותר או פחות.

(בהתחלה נראה שיש עוד תקווה... אבל היא הולכת לעיבוד מהר מאוד הוא הולך לאיבוד יחד עם הכיוון של הקולקציה.

Christian Dior Fall 2011 by Bill Gaytten)

ביום שלישי האחרון הציג בית דיור את קולקציית ההוט קוטור הראשונה שלו בלי המאסטרו ששמר אותנו מרותקים למסך המחשב וסרטוני היוטיוב מדי חצי שנה. האחד שמילא את תאבוננו לאופנה עילית חלומית, גרנדיוזית ומרשימה נמצא אנטישמי גזען ואיבד את הערוץ ששימש אותו להציג את גאונותו המרשימה. את מקום המנצח על "הידיים הקטנות", הלא הן תופרות הקוטור החרוצות, תפס ביל גייטן, יד ימינו של גליאנו (מינוי זמני על פי הצהרותיו של סידני טולדנו). לאחר שבועות של סקרנות וציפייה לביצועיו של יורש העצר, התברר חיש מהר כי מדובר בבעל זוג ידיים שמאליות וצולעות. הבגדים שצעדו על המסלול היו חסרי כל הרמוניה או אמירה אחידה המקשרת בניהן, חסרי חזון או כישרון. הגזרות המורכבות והנפחים הוירטואוזים שאליהם הרגיל אותנו גליאנו, התפוגגו כלא היו ודגמים נראו שטוחים ופשוטים. הקו הקיטשי וסגנון שנות השמונים שהתאפיין בצבעי פסטל בוהקים אפיינו את המבחר שהוצג בניסיון עלוב לעורר דרמה ופומפוזיות. התוצאה הייתה מפגן משעמם ופתטי של מחוות ומניירות מביכות, שהיו חלק מהניסיון לשחזר נוסחאות שיצר גליאנו. ההתייחסות לטרנדים (הצורם שבהם היה הדפסי הAgate, מההרצאה של לי אדלקורט) לא הוסיף הרבה כבוד לבית האופנה ובטח שלא לקולקציית ההוט קוטור שהציג.

(זה רק נראה דומה...בערך. משמאל לימין: קוטור חורף 2003, קוטור חורף 2011, קוטור חורף 2008, קוטור 2011, קוטור חורף 2008, קוטור חורף 2011, קוטור חורף 2005, קוטור חורף 2011.)

אבל למה שזה יהיה אחרת? כל אשר עשה גייטן, קשור בלהיות בזמן הנכון ובמקום הנכון, לכישרון אומנותי, לא היה הרבה חלק בכך. הבחירה בגייטן, כמו גם זו של ממלאי מקומם של מעצבים אחרים נובע מקרבתם אל המעצב הקודם. הם הכירו את כל הקפריזות, התשוקות, המחשבות, הפנטזיות, החלומות ויתר הנושאים שהעסיקו את המעצב שלצידו עבדו במשך שנים. היכולת להבין, השפה המשותפת והאינטואיציה לתקשר איתם בצורה בלתי אמצעית, כמעט טלפתית, הן אלה שהביאו אותם לעמוד בבית אופנה מוביל. אבל ברגע שהקברניט האמיתי יוצא אל מחוץ לתמונה, מתגלה גודל הפגם שבכל השיטה העקומה. לפתע, במקום עיצובים רואים מחוות ריקות וניסיונות לחקות כישרון של אושיות אופנתיות מצליחות. במקום לעצב בגדים הם מתחילים לשחק במוטיבים אייקונים המזוהים עם המעצבים הקודמים (ע"ע קוקו שאנל- קרל לגרפלד) או למחזר נושאים שהעסיקו אותם במהלך השנים (ע"ע מקווין- שרה ברטון) או לחזור על סגנון שאפיין את המעצבים הפורשים (ע"ע טום פורד- אלסנדרה פקנטי, קריסטוף דקרנין-אוליביה רוסטינג).

(קוקו שאנל לא אוהבת אקסטרווגנזה. קרל לגרפלד המום! אופס... התפאורה שהוא בונה מדי עונה היא האספקט היחיד שחורג מהDNA של המדמואזל. משמאל למעלה עם כיוון השעון: קוטור חורף 2010, קוטור קיץ 2008, קוטור חורף 2011, פרט-אה-פורטה קיץ 2011. לחצו על התמונות להגדלה)

עד לאחרונה, גם שרה ברטון שירשה את מקווין, הייתה שקועה במחוות מעוצבות שהיו דיי מעיקות. בזמנו של מקווין, ברטון הייתה הגורם המתווך בינו לבין צוות המעצבים. היא הייתה מעבירה להם את ההוראות וגזרי הדין לאחר שמקווין היה חווה לפניה את דעותיו. כפי שסיפרו גם אנשי תעשיה. ברטון הכירה את מקווין על כל רמ"ח אבריו וזו אכן הסיבה בגללה פרנסואה הנרי פינו, בעלה של סלמה הייק ומנכל PPR שבבעלותה המותג, בחר בה כממשיכת דרכו. אבל ברגע שהרפתה מעט מהאובססיה להנציח את רוחו של גורו האופנה, השתחררה ממנה יצירתיות והיא הוכיחה שהיא אכן יכולה. אלסנדרה פקנטי, שעבדה תחת פורד בגוצ'י וירשה את מקומו, עיצבה את הקולקציה הראשונה כהמשך ישיר של הקו הסקסי והחלקלק של פורד. כך, היא המשיכה רצף של כמה קולקציות בהשראת אזורים טרופיים בעולם, אך למרבה הצער, הטאץ' שלה החזיק במותג רק שנה. האנה מקגיבון הופקדה על קלואי כיוון שעבדה עם פובי פילו, המעצבת שהגדירה סגנון חדש עבור מותג האופנה. מקגיבון נאלצה לעזוב את מקום עבודתה לאחר שאיבדה את יכולתה לשחזר את האסטטיקה העיצובית של קודמתה לתפקיד. את כריסטוף דקרנין, מחליף העונה אוליביה רוסטנג, שאינו ממהר לפסוע לא צעד ולא שעל מחותמו וסגנונו האומנותי של קודמו בתפקיד שהצליח לעייף את כולנו עם הרוק-פאנק-גראנג' שלו. מצד אחד, צריך לספק ללקוחות את העיצוב שאליו התרגלו, מצד שני, באופנה כמו בכל תחום אחר, אין אויב גדול יותר מאשר השעמום- כך, עשוי עולם האופנה לאבד כל עניין בבלמן. איב סאן לורן ירש גם הוא את דיור לאחר מותו, אך הפעם, היה זה בזכות כישרונו. המעצב שעבד לצד דיור, לא נודע בזכות קירבתו העזה למיסיה, ולאחר שאושפז בנסיבות הנוגעות לבריאותו הנפשית, פוטר ופתח מותג עצמאי.
זה נכון שעוד מוקדם לחזות את עתידו של בית כריסטיאן דיור, אבל כפי שהדברים נראים בינתיים, בהינתן המודעות לגבי האנשים שסבבו את גליאנו (שיכורים, מעשני סמים, גזענים ומנבלי פה) ועל פי הקולקציה האחרונה שהוצגה בשבוע האופנה, נראה שכישרון גדול אין כאן. אין לי מושג מה יהיה המשך עתידו של גייטן בדיור; אבל לא יתכן שטולדנו יעדיף להעסיק אדם נטול כישרון רק מתוך הפחד להעמיד את דיור בפני תקופה נוספת שתתאפיין בחוסר יציבות, מהפכות מיותרות, רחשי שמועות וספקולציות זולות.

כי אין יש מאין

אף אחד כבר לא ממציא שום דבר חדש. סיפורי היצירה "יש מאין" הסתיימו בתום שבעת ימי הבריאה, גם שם, יטענו הדרוויניסטים כי עצם הבריאה הוא ההמצאה העיקרית בכל הסיפור. אופנה אינה יוצאת מהכלל הנ"ל, הטוענים כי "שאנל המציאה את השמלה השחורה" יתקלו במתנגדים שישמחו להסביר להם כי הרעיון למעשה נגנב מליידי ויונט. את חולצת "הפלו" מבד הפיקה לא המציא רלף לורן, גם לא פרד פרי, לפניו היה לקוסט ולפניו פאטו וכו' וכו'. אבל פרשיית פיטוריו של גליאנו מדיור- אירוע שהגיע בשבועות האחרונים לכל כותרות מבזקי החדשות, מעלה פאן נוסף להבנה שאת הגלגל המציאו כבר מזמן. גלילאו הבין את זה כבר במאה ה17. אבל גליאנו, "הגיני", כפי שנהגו לכנות אותו צוות עובדי האטליה בדיור (שעלו אתמול בפינאלה של תצוגת החורף במקום המעצב(, הצליח לבנות מזה קריירה. בעקבות פיטוריו של המעצב "הידוע לשמצה", החלו לעלות טענות שאומנם אינן נוגעות לדאגתו כלפי איכות הסביבה, אבל כן קשורות במחזור; "הוא חוזר על עצמו" זעקו כולם, "הגיעה הזמן לרענן".

(הפינאלה- דיור, חורף 2011/12)

אבל אפשר להסתכל על עבודותיו של גליאנו גם מזווית אחרת: גליאנו הביא לנו מעצמו, הוא היה דן באמצעות הבגדים שיצר בנושאים שהעסיקו וריתקו אותו, וכמו כל אדם הנאמן לתחומי העניין שלו, גם הוא היה חוזר אליהם מדי עונה: הפריזאית מהביבים, האריסטוקרטית האנגלוסקסית, הבורגנות, העת הויקטוריאנית, מסעות לתרבויות אקזוטיות והרבה סיפורי מעשיות. "השואו" שהוא היה נותן, הוא אחד מכישרונותיו הבולטים ביותר. התצוגות של דיור הפכו למופעים מרהיבים עד שהצליחו להאפיל על הבגדים עצמם. המעצב שנהג לעלות בפינאלה לבוש בתחפושת והיה נסחף עם עיצוב ותכנון הופעתו לא פחות מהקולקציה המרכזית. כך עשה גם בפינאלה של תפקידו בדיור: הוא לא התנצל או התרפס בפני חבר המנהלים והתקשורת בינו לבין מעסיקו לכל אורך התגלגלות הפרשה הייתה לקויה (בלשון המעטה). הנסיבות לא הפריעו לקובץ אנשים להעלות את ההשערות כי זו הייתה הזדמנותו של ברנרד ארנו (מנכ"ל LVMH, תאגיד המחזיק בבית דיור) להפטר מגליאנו אחרי 15 שנה של "עיצוב ומיחזור". אבל ארנו יכול היה למצוא דרך מעודנת יותר לעשות זאת וכך לדלג על הנזק התקשורתי שיצר כל הסיפור למותג שכבר משנות ה90 המאוחרות נושם וחי רק בזכות התדמית שיצרו ארנו וגליאנו (מסעות פרסום פרובוקטיביים ותצוגות גרנדיוזיות, הכל בניסיון לכבוש את תרבות הפופ ולקרב את הדור הצעיר אל המותג).

(גליאנו אהב לספר סיפורים:

"I'm a Bitch (S/S 2004) I'm a Lover (Galiano A/w 2011) I'm a child (A/W 2001) I'm a Mother (Couture A/W 2005) I'm a sinner (Couture S/S 2006) I'm a saint (Couture A/W 2005)
I do not feel ashamed,,,")

התחושה הזו "שראינו כבר הכל" או שלמעצבי העל נגמרו הרעיונות והם החלו לעשות רפרנסים אפילו לעבודות של עצמם- נובעת אולי מהעובדה שנפשנו רוותה אופנה. אנו חיים בעידן ששם דגש רב מידיי על ההופעה החיצונית והלבוש בפרט. בגלל הדמיון לתקופה שקדמה את מה"ע הראשונה, יש המכנים את העת בה אנו חיים "הגל השני של הבל אפוק". אבל בניגוד להוט קוטור של אז, "האופנה המהירה" (קרי, "זארה/H&M") של היום מצלחה להפוך מעוסה עלינו כיוון שהתחלופה והשפע ממצאים את עצמם הרבה יותר מהר. כבר כמה עונות שאינני מצליח להתחבר למעצבים שהערכתי בעבר, כמו טומס מאייר לבוטגה ונטה ובמיוחד לגליאנו עצמו. כמו סף הרוויה, גם סף הריגוש שלנו עלה ואנו משוועים לבגדים מתוחכמים ויצירתיים אולי אפילו יותר ממה שניתן לדרוש.

(המיטב בעשור האחרון)

היום, גם במדע, כמו באופנה, מאחורי ההמצאות והפיתוחים הטכנולוגים עומד צוות, לא אינדיבידואל. עבודתו גם היא איננה מנותקת מעבודות קודמות של אחרים- שהכינו את הקרקע לפיתוחים עתידיים. ואז יש את בעלי האינטרסים: חברות התרופות, המשקיעים- או במקרה שלנו המפרסמים ועורכי המגזינים- שיכולים להכתיר רעיון כ"הברקה", או "משהו ממוצע". אנה וינטור אמרה פעם כי "גליאנו שינה את האופן שבו נשים מתלבשות". אבל "שטן לובשת פראדה" שכמותה הייתה צריכה לדעת יותר טוב. הינה ציטוט מתוך הסרט, בו מסבירה אמנדה פריסלי (מריל סטריפ) לעוזרת החדשה והיהירה שלה, (אן הת'וואי) איך הכל עובד, או המילים אחרות: "the way the cookie crumbles":
:"You go to your closet and you select . . . I don't know . . . that lumpy blue sweater, for instance, because you're trying to tell the world that you take yourself too seriously to care about what you put on your back. But what you don't know is that that sweater is not just blue, it's not turquoise. It's not lapis. It's actually cerulean. And you're also blithely unaware of the fact that in 2002, Oscar de la Renta did a collection of cerulean gowns. And then I think it was Yves Saint Laurent . . . wasn't it, who showed cerulean military jackets? And then cerulean quickly showed up in the collections of eight different designers. And then it, uh, filtered down through the department stores and then trickled on down into some tragic Casual Corner where you, no doubt, fished it out of some clearance bin. However, that blue represents millions of dollars and countless jobs, and it's sort of comical how you think that you've made a choice that exempts you from the fashion industry when, in fact, you're wearing the sweater that was selected for you by the people in this room from a pile of stuff."

(איזה פרפורמר- מימין לשמאל: קוטור חורף 2007, קוטור קיץ 2007, קוטור חורף 2006, קוטור קיץ 2004)

מה יהיה בהמשך? גם כאן, היו כבר תקדימים: מרק ג'יקובס נשלח בעבר גם הוא לגמילה, ויצא נקי, מלוקק ואפילו שרירי יותר משנכנס. הסמים, האלכוהול והתדמית הפרועה שדבקה בו טרם "המהפך" לא הפריעו לו להמשיך לעצב ללואי ויטון ולמותג הנושא את שמו. דונטלה ורסצ'ה גם היא נגמלה מסמים קשים ותקרית "הסנפת הקוקאין המתועדת" של קייט מוס שהובילה לסיום החוזה שלה בברברי לפני כחצי עשור, נשכחה כבר מזמן. מוס עברה "טיהור" המשיכה בשלה וכיום, קוטפת חוזים שווים לא פחות מאלה שהפסידה באותה התקופה. אז מה מחכה לגליאנו? מוסד גמילה יוקרתי, ראיון תקשורתי עם דיאן סוייר או ברברה ולטרס, בו הוא יספר כמובן על המאבק "בטיפה המרה" או "בסם הנורא", יבקש סליחה ומחילה מהעם היהודי, יסביר עד כמה אינו גזעני. אח"כ, ימשיך לעצב עבור המותג שלו וכנראה שגם עבור מותגים אחרים.
עכשיו, כיוון שהגענו לקטע המתבקש; שאלת "היורש", אכתוב כאן באותיות קטנות Bill Gaytten (יד ימינו של גליאנו ומנהל הסטודיו בדיור) או "ז'ק פוזן" (כן, נשמע תמוה, אבל הגיוני. וזאת למרות שאינני סובל אותו). את הנימוקים (הרציונאליים) אשמור לפוסט אחר.