אלן דביוטון על המיצג שהשרה אותי לכתוב את פוסט זה
(אותה הגברת בשינוי אדרת- מימין; לורן האטון בדגם מהקולקציה הנשים הראשונה של פורד, קיץ 2011. מימין; דוגמנית בדגם מקולקציית קיץ 2001 של YSL, הראשונה שעיצב פורד עבור המותג)
(מימין; שרליז ת'רון בשמלה מהקולקציה האחרונה שעיצב טום פורד עבור YSL. משמאל; קרמן קס בשמלת הרצועות)
ניקח לדוגמה את טום פורד, הוא התחיל את דרכו בגוצ'י בשנת 1992, ובמשך תקופה ארוכה נשאר מתחת לרדר (לא רק בגלל שזה היה חלק מהחוזה עליו הוחתם, אלא גם בגלל שלפורד, שלמד בכלל עיצוב פנים, לקח זמן לפתח את טעמו וסגנונו העיצובי וגם לציבור לקח זמן להתרגל אליו). אחרי 1996 ועד שפרש מגוצ'י ב2004, הוא היה הכוכב הנוצץ והקסום ביותר בשמי עולם האופנה. האם היה זה בזכות העיצובים המעולים או החדשנים שלו? לא, הוא פשוט ידע להתאים את עצמו להלך הרוח של התקופה- למתג נכון את המוצר שלו בהתאם לה ולתת לקהל היעד בדיוק את מה שהציבור רודף הסלבריטאים ושוקק המותגים רצה לקבל אז. היום, לאחר כ6 שנות הפסקה מעולם אופנת הנשים, פורד ממשיך עם אותו סגנון עיצובי והעקרונות המנחים אותו בניהול האימפריה שלו נשארו זהים לאלה שעל פיהם פעל בעבר; בתצוגה הראשונה צעדו אייקוניות אופנה (וכך המותג נקשר לסלבס זוהרים), הבגדים מתומחרים במחירים מרקיעי שחקים, פורד לא מפסיק לקשקש על איכות וכו'. אבל הדגמים עצמם לא מגלמים בתוכם את אותו האפיל הקסום שהיה לשמלות הפאייטים בסגנון האוריינטלי, שעיצב לתצוגה האחרונה שלו בYSL או לשמלת הרצועות הורודה שלבשה כרמן קאס בתצוגת גוצ'י קיץ 2003 (ואגב שמלה זו- זו בדיוק הדוגמה לדגם שאין בו כלום, אך יש בו הכל). היום, זה פשוט לא נראה טוב. זה גרוטסקי, מצועצע ונפוח, ממש כפי שאנו חווים את טום פורד כיום. כי מה שהתאים והתקבל בברכה לפני 6 שנים, לא בהכרח עובד כיום.
גליאנו, זמנך עבר- מימין; דוגמן בתצוגת הגברים של ג'ון גליאנו לקיץ 2001. משמאל: גליאנו בפינאלה)
התזמון גם הוא חלק בלתי נפרד מהאינטגרל שקובע מה "IN" ומה "OUT". סיפורי אהבה גדולים שליבלבו בתקופה מסוימת, יכלו בכלל לא להתקיים אילו המפגש הראשון בין בני הזוג היה מתקיים על הקרקע הלא נכונה- מצב הרוח הלא נכון או נסיבות השונות מאלה בהם הם התקיימו (רק חישבו איך היו נראים חייכם אילו הייתם פוגשים מישהו אהוב או שנוא בתקופת חיים אחרת). כך משל, אילו אלבר אלבז לא היה נזרק ממחלקת העיצוב של YSL ב91, ע"י טום פורד, הוא מעולם לא היה מגיע ללנוין. גם גורלו המר של גליאנו לא היה אותו הגורל אילו היה משמיע את דעותיו הגזעניות בפומבי בשעה שהוא מתבוסס בגילופין בזמן אחר, נגיד 10 שנים קודם לכן (כפי שכנראה באמת קרה, גם על פי התיעודים, אך טוייח על ידי כל הצדדים). מדוע? כיוון שאז הוא היה נכס יקר מפז עבור LVMH וברנרד ארנו לא היה מעלה על דעתו להיפטר ממנו.
"Christian Marclay's 'The Clock
יש המאמינים כי הכל נקבע מראש, שסופו של כל אחד כתוב איפשהו למעלה בספר שנפתח מדי שנה ביום כיפור ושממש כמו גווינט פלטרו בסרט "דלתות מסתובבות", לא משנה מה תהיה הדרך, התוצאה היא זהה. אני מאמין שהכל אולי כתוב מראש, אבל "הרשות נתונה", וכחלק מזה, הדרך היא המשמעותית ביותר- כיוון שאנו מעבירים את חיינו לאורך זמן. האם הדקות והימים שבזבזנו בהערצה כלפי טום פורד הן בזבוז של זמן נוכח הקולקציות המזעזעות שלו כיום? לא, הרי פורד היה בין המעצבים המכריעים שעיצבו את העשור הקודם וזה לפניו, פיתחו את טעמינו האופנתי והשפיעו על המלתחה שאסף כל אחד מאיתנו במשך אותו הזמן. הוא תרם לטעם האופנתי שלי ושל רבים אחרים, כמו גם לסגנון שלמדנו להעריך בהווה. כמו טום פורד, גם הצללית המודגשת שהעניקו כריות הכתפיים לאזור זה של הגוף חזרו יום בהיר אחד לאופנה. אולם בשונה ממנו, הן חזרו היום כאלטרנטיבה משופרת למה שהכרנו אז- טעם משודרג לזיכרון נושן, שהרבה היו מעדיפים לאבד, אולם ככזה, הוא קרוב יותר ולכן מנחם יותר. האם היינו מעריצים את הכתפיים הזוויתיות המובנות במקטורנים של מרג'יאלה, בלמן או בלנסיאגה, אילו קדמו לעידן בו שלטו הכריות של ה80? יכול מאוד להיות שלא.
תגובה 1:
הצליח לך לכתוב פוסט על משהו שכבר יומיים נמצא אצלי בראש. איך ללכת נכון עם הזמן חשוב באותה המידה כמו להיות בעלים של טעם אישי משובח.
הזמן הזה שכל כך חסר לי לאחרונה לא מפסיק להטריד, אבל אני חושבת שלראשונה בחיי אני שמחה שאני חיה דווקא בזמן הזה. העולם הופך מעניין מיום ליום. חבל שאין מספיק זמן לכל מה שיש לו להציע.
הוסף רשומת תגובה