יד ימינו המגושמת...

באופנה, כמו בכל תחום אחר, הטרנדים האמיתיים נולדים מאחורי הקלעים. יוסי שריד רשם פעם בטור שלו בעיתון "הארץ" שהוא נוהג להתחיל לקרוא את העיתון מהסוף להתחלה, לאחר שעבר על כל סיפורי הרכילות, הוא יכול להתחיל להבין את מה שהוא קורא בהתחלה. בעונה האחרונה, מפת המעצבים המנצחים על בתי האופנה ומותגי העל השתנתה ללא הכר, אבל מה שיותר מעניין הוא מי זכה לרשת את הכיסאות שהתפנו בדרכים טרגיות יותר או פחות.

(בהתחלה נראה שיש עוד תקווה... אבל היא הולכת לעיבוד מהר מאוד הוא הולך לאיבוד יחד עם הכיוון של הקולקציה.

Christian Dior Fall 2011 by Bill Gaytten)

ביום שלישי האחרון הציג בית דיור את קולקציית ההוט קוטור הראשונה שלו בלי המאסטרו ששמר אותנו מרותקים למסך המחשב וסרטוני היוטיוב מדי חצי שנה. האחד שמילא את תאבוננו לאופנה עילית חלומית, גרנדיוזית ומרשימה נמצא אנטישמי גזען ואיבד את הערוץ ששימש אותו להציג את גאונותו המרשימה. את מקום המנצח על "הידיים הקטנות", הלא הן תופרות הקוטור החרוצות, תפס ביל גייטן, יד ימינו של גליאנו (מינוי זמני על פי הצהרותיו של סידני טולדנו). לאחר שבועות של סקרנות וציפייה לביצועיו של יורש העצר, התברר חיש מהר כי מדובר בבעל זוג ידיים שמאליות וצולעות. הבגדים שצעדו על המסלול היו חסרי כל הרמוניה או אמירה אחידה המקשרת בניהן, חסרי חזון או כישרון. הגזרות המורכבות והנפחים הוירטואוזים שאליהם הרגיל אותנו גליאנו, התפוגגו כלא היו ודגמים נראו שטוחים ופשוטים. הקו הקיטשי וסגנון שנות השמונים שהתאפיין בצבעי פסטל בוהקים אפיינו את המבחר שהוצג בניסיון עלוב לעורר דרמה ופומפוזיות. התוצאה הייתה מפגן משעמם ופתטי של מחוות ומניירות מביכות, שהיו חלק מהניסיון לשחזר נוסחאות שיצר גליאנו. ההתייחסות לטרנדים (הצורם שבהם היה הדפסי הAgate, מההרצאה של לי אדלקורט) לא הוסיף הרבה כבוד לבית האופנה ובטח שלא לקולקציית ההוט קוטור שהציג.

(זה רק נראה דומה...בערך. משמאל לימין: קוטור חורף 2003, קוטור חורף 2011, קוטור חורף 2008, קוטור 2011, קוטור חורף 2008, קוטור חורף 2011, קוטור חורף 2005, קוטור חורף 2011.)

אבל למה שזה יהיה אחרת? כל אשר עשה גייטן, קשור בלהיות בזמן הנכון ובמקום הנכון, לכישרון אומנותי, לא היה הרבה חלק בכך. הבחירה בגייטן, כמו גם זו של ממלאי מקומם של מעצבים אחרים נובע מקרבתם אל המעצב הקודם. הם הכירו את כל הקפריזות, התשוקות, המחשבות, הפנטזיות, החלומות ויתר הנושאים שהעסיקו את המעצב שלצידו עבדו במשך שנים. היכולת להבין, השפה המשותפת והאינטואיציה לתקשר איתם בצורה בלתי אמצעית, כמעט טלפתית, הן אלה שהביאו אותם לעמוד בבית אופנה מוביל. אבל ברגע שהקברניט האמיתי יוצא אל מחוץ לתמונה, מתגלה גודל הפגם שבכל השיטה העקומה. לפתע, במקום עיצובים רואים מחוות ריקות וניסיונות לחקות כישרון של אושיות אופנתיות מצליחות. במקום לעצב בגדים הם מתחילים לשחק במוטיבים אייקונים המזוהים עם המעצבים הקודמים (ע"ע קוקו שאנל- קרל לגרפלד) או למחזר נושאים שהעסיקו אותם במהלך השנים (ע"ע מקווין- שרה ברטון) או לחזור על סגנון שאפיין את המעצבים הפורשים (ע"ע טום פורד- אלסנדרה פקנטי, קריסטוף דקרנין-אוליביה רוסטינג).

(קוקו שאנל לא אוהבת אקסטרווגנזה. קרל לגרפלד המום! אופס... התפאורה שהוא בונה מדי עונה היא האספקט היחיד שחורג מהDNA של המדמואזל. משמאל למעלה עם כיוון השעון: קוטור חורף 2010, קוטור קיץ 2008, קוטור חורף 2011, פרט-אה-פורטה קיץ 2011. לחצו על התמונות להגדלה)

עד לאחרונה, גם שרה ברטון שירשה את מקווין, הייתה שקועה במחוות מעוצבות שהיו דיי מעיקות. בזמנו של מקווין, ברטון הייתה הגורם המתווך בינו לבין צוות המעצבים. היא הייתה מעבירה להם את ההוראות וגזרי הדין לאחר שמקווין היה חווה לפניה את דעותיו. כפי שסיפרו גם אנשי תעשיה. ברטון הכירה את מקווין על כל רמ"ח אבריו וזו אכן הסיבה בגללה פרנסואה הנרי פינו, בעלה של סלמה הייק ומנכל PPR שבבעלותה המותג, בחר בה כממשיכת דרכו. אבל ברגע שהרפתה מעט מהאובססיה להנציח את רוחו של גורו האופנה, השתחררה ממנה יצירתיות והיא הוכיחה שהיא אכן יכולה. אלסנדרה פקנטי, שעבדה תחת פורד בגוצ'י וירשה את מקומו, עיצבה את הקולקציה הראשונה כהמשך ישיר של הקו הסקסי והחלקלק של פורד. כך, היא המשיכה רצף של כמה קולקציות בהשראת אזורים טרופיים בעולם, אך למרבה הצער, הטאץ' שלה החזיק במותג רק שנה. האנה מקגיבון הופקדה על קלואי כיוון שעבדה עם פובי פילו, המעצבת שהגדירה סגנון חדש עבור מותג האופנה. מקגיבון נאלצה לעזוב את מקום עבודתה לאחר שאיבדה את יכולתה לשחזר את האסטטיקה העיצובית של קודמתה לתפקיד. את כריסטוף דקרנין, מחליף העונה אוליביה רוסטנג, שאינו ממהר לפסוע לא צעד ולא שעל מחותמו וסגנונו האומנותי של קודמו בתפקיד שהצליח לעייף את כולנו עם הרוק-פאנק-גראנג' שלו. מצד אחד, צריך לספק ללקוחות את העיצוב שאליו התרגלו, מצד שני, באופנה כמו בכל תחום אחר, אין אויב גדול יותר מאשר השעמום- כך, עשוי עולם האופנה לאבד כל עניין בבלמן. איב סאן לורן ירש גם הוא את דיור לאחר מותו, אך הפעם, היה זה בזכות כישרונו. המעצב שעבד לצד דיור, לא נודע בזכות קירבתו העזה למיסיה, ולאחר שאושפז בנסיבות הנוגעות לבריאותו הנפשית, פוטר ופתח מותג עצמאי.
זה נכון שעוד מוקדם לחזות את עתידו של בית כריסטיאן דיור, אבל כפי שהדברים נראים בינתיים, בהינתן המודעות לגבי האנשים שסבבו את גליאנו (שיכורים, מעשני סמים, גזענים ומנבלי פה) ועל פי הקולקציה האחרונה שהוצגה בשבוע האופנה, נראה שכישרון גדול אין כאן. אין לי מושג מה יהיה המשך עתידו של גייטן בדיור; אבל לא יתכן שטולדנו יעדיף להעסיק אדם נטול כישרון רק מתוך הפחד להעמיד את דיור בפני תקופה נוספת שתתאפיין בחוסר יציבות, מהפכות מיותרות, רחשי שמועות וספקולציות זולות.

מחשבות על קלואי

בשבועות האחרונים רעשה האדמה ברחוב Fashionologie פינת Fashionista דוט. קום. הסיבה: עזיבתה של חנה מקגיבון את תפקיד המעצבת הראשית במותג קלואי. זאת, לאאחר חרושת שמועות, הכחשות והודעות מעורפלות ששחררו מנהלי המותג. שמה של מקגיבון, שכיהנה בתפקיד רק שלוש שנים, לא הספיק להפוך לשגור בשיח האופנתי לאורך תקופה זו, אולם העיצובים שלה כן. סביר להניח שעצם עזיבתה את המותג הביאו את הסיקור התקשורתי הנרחב ביותר לו זכתה במהלך הקריירה.

(נחש, קאמל, שחור, לבן- הקולקציה האחרונה של הנה מקגיבון עבור קלואי, חורף 2011/12)

מותג מצליח, נמדד פעמים רבות לא על פי רווחיותו או שווי ערך המניה שלו, גם לא לפי כמות הפריטים שנקנו בו וניתן לאתר על אנשים ברחוב. את פרטי הלבוש נוצרו על שולחנו של מעצב מצליח, ניתן למצוא בכל מקום- על קולביהם של מעצבים אחרים, על מדפי הרשתות הקמעוניות ואפילו על מכונות התפירה של תופרות פרטיות. לאחר שיטוט קצר בסניפי הזארה או H&M הקרובים לביתכם, קשה יהיה שלא להיתקל בפריטים שיזכירו באופן מובהק את אלה אשר לבשו הדוגמניות שצעדו על המסלולים בית האופנה הצרפתי קלואי. הרעיון להקמתו של המותג קלואי, ממש כמו זארה, התעורר כאשר גבר הצורך והביקוש לאלטרנטיבה נוחה יותר מבחינה כלכלית במקום אופנת ההוט קוטור ששגשגה בתקופה בה הציג לראשונה את דגמיו. למרות החזון הסוציאלי הזה, קלואי היו בין המותגים הראשונים שתבעו את זארה בגין גנבת זכויות היוצרים על דגמים מהקולקציות שלהם.

הפופולאריות של קלואי, לעולם לא הייתה מובנת לי עד הסוף. האופנה שמציעים בקלואי נמנעת מלעשות סיכונים מיותרים או קולקציות נועזות, "Cutting Edge Fashion" מעולם לא הייתה שם. הרכות, הנשיות ו...הבנאליות של "היופי המושלם" עמדו תמיד בבסיסו האסתטי. קוקו שאנל סברה כי אם מעתיקים ממך, סימן שאתה עושה משהו טוב. אולם עצם ההעתקה מאדם אחר, אינה מעידה על דבר מעבר לעובדה כי עיצוביו קורצים לפלח גדול יותר באוכלוסיה או כי הוא מצליח לעורר את קינאתם של הקולגות. לעיצוב טוב, פעמים רבות אין כל קשר לפופולאריות ולרוב אנו לומדים להעריך אותו זמן רב אחרי שהאומן העומד מאחוריו כבר אינו בחיים.

(הקמפיינים. משמאל למעלה: חורף 1989, צילם מקס ודוקול דגמנה ונסה דאב; חורף 1994, צילם ועיצב קרל לגרפלד, דגמנה לינדה אונג'ליסטה; חורף 1995, צילם ועיצב קרל לגרפלד, דגמנה לינדה אונג'ליסטה. משמאל למטה: קייץ 2001, הקולקציה האחרונה שעיצבה סטלה מקרטני, צילם טרין סימון, דגמנה ונסה וויט; חורף 2004, עיצבה פובי פילו, צילמו אינז וויהוד; חורף 2006, הקולקצייה האחרונה של פילו, צילמו אינז וויהוד; קיץ 2010, צילם מריו טסינו, דגמנה ריקל צימרמן.)

בניגוד לבתי אופנה מובילים אחרים, מייסדי המותג קלואי, לא זכו לתהילת עולם. שמם אינו מתנוסס על ספרי אופנה מרהיבים ואינו שגור בפיו של קהל חובבי האופנה. לאדם הממוצע, שמה של גבי אגין, שהקימה את המותג ב1952, ישמע כמו זה של כל פלוני אלמוני אחר. אני לא אדע לזהות פריט מקורי של המותג מתקופת הקמתו גם אם חיי יהיו תלויים בכך. יתכן, ועצם הבחירה בשם שאינו קשור לשמו של האדם העומד מאחורי המותג היא זו שהולידה את המציאות הזו. לעומת זאת, כמה מבין אותם מעצבים שזכו למלא את כיסאות המנהלים האומנותיים והמעצבים הראשים בקלואי, התפרסמו והפכו לימים למעצבים מובילים. האם ניתן לזקוף זאת לזכותם של משרדי יחסי הציבור? הפרסום? או מגזיני האופנה שקבעו כך או אחרת? ואולי לזכות הקריירה העצמאית שבנה כמה מעצב לאחר שעזב את קלואי?

קרל לגרפלד, סטלה מקרטני ופובי פילו החלו את דרכם אל ההצלחה בקלואי, אך זכו לתהילה של ממש רק בתחנה הבאה בדרכם. פאולו מלים, שהחליף את פילו עדיין מחכה לרכבת שתיקח אותו אל אותה התחנה בה ימצא את תהילתו... כמוהו- גם חנה מקגיבון. המותג שעליו ניצחה מקגיבון הפך בשנים האחרונות לאחד מהנחשקים ביותר בקרב בנות העשרים והשלושים. זאת, למרות- ואולי בזכות הנינוחות והפשטות שבעיצובים שהוא מציע. קליר וייט קלר, הרכש החדש שנקטף ממותג "ישנוני" אחר, פרינגל אוף סקוטלנד, אלמונית גם היא נכון לעכשיו וסביר להניח שאם תתמיד בקו שהנחה אותה ואת קודמתה בקלואי עד כה, גם היא תוחלף עד העונה הבאה במעצב אלמוני נוסף.