מחשבות על קלואי

בשבועות האחרונים רעשה האדמה ברחוב Fashionologie פינת Fashionista דוט. קום. הסיבה: עזיבתה של חנה מקגיבון את תפקיד המעצבת הראשית במותג קלואי. זאת, לאאחר חרושת שמועות, הכחשות והודעות מעורפלות ששחררו מנהלי המותג. שמה של מקגיבון, שכיהנה בתפקיד רק שלוש שנים, לא הספיק להפוך לשגור בשיח האופנתי לאורך תקופה זו, אולם העיצובים שלה כן. סביר להניח שעצם עזיבתה את המותג הביאו את הסיקור התקשורתי הנרחב ביותר לו זכתה במהלך הקריירה.

(נחש, קאמל, שחור, לבן- הקולקציה האחרונה של הנה מקגיבון עבור קלואי, חורף 2011/12)

מותג מצליח, נמדד פעמים רבות לא על פי רווחיותו או שווי ערך המניה שלו, גם לא לפי כמות הפריטים שנקנו בו וניתן לאתר על אנשים ברחוב. את פרטי הלבוש נוצרו על שולחנו של מעצב מצליח, ניתן למצוא בכל מקום- על קולביהם של מעצבים אחרים, על מדפי הרשתות הקמעוניות ואפילו על מכונות התפירה של תופרות פרטיות. לאחר שיטוט קצר בסניפי הזארה או H&M הקרובים לביתכם, קשה יהיה שלא להיתקל בפריטים שיזכירו באופן מובהק את אלה אשר לבשו הדוגמניות שצעדו על המסלולים בית האופנה הצרפתי קלואי. הרעיון להקמתו של המותג קלואי, ממש כמו זארה, התעורר כאשר גבר הצורך והביקוש לאלטרנטיבה נוחה יותר מבחינה כלכלית במקום אופנת ההוט קוטור ששגשגה בתקופה בה הציג לראשונה את דגמיו. למרות החזון הסוציאלי הזה, קלואי היו בין המותגים הראשונים שתבעו את זארה בגין גנבת זכויות היוצרים על דגמים מהקולקציות שלהם.

הפופולאריות של קלואי, לעולם לא הייתה מובנת לי עד הסוף. האופנה שמציעים בקלואי נמנעת מלעשות סיכונים מיותרים או קולקציות נועזות, "Cutting Edge Fashion" מעולם לא הייתה שם. הרכות, הנשיות ו...הבנאליות של "היופי המושלם" עמדו תמיד בבסיסו האסתטי. קוקו שאנל סברה כי אם מעתיקים ממך, סימן שאתה עושה משהו טוב. אולם עצם ההעתקה מאדם אחר, אינה מעידה על דבר מעבר לעובדה כי עיצוביו קורצים לפלח גדול יותר באוכלוסיה או כי הוא מצליח לעורר את קינאתם של הקולגות. לעיצוב טוב, פעמים רבות אין כל קשר לפופולאריות ולרוב אנו לומדים להעריך אותו זמן רב אחרי שהאומן העומד מאחוריו כבר אינו בחיים.

(הקמפיינים. משמאל למעלה: חורף 1989, צילם מקס ודוקול דגמנה ונסה דאב; חורף 1994, צילם ועיצב קרל לגרפלד, דגמנה לינדה אונג'ליסטה; חורף 1995, צילם ועיצב קרל לגרפלד, דגמנה לינדה אונג'ליסטה. משמאל למטה: קייץ 2001, הקולקציה האחרונה שעיצבה סטלה מקרטני, צילם טרין סימון, דגמנה ונסה וויט; חורף 2004, עיצבה פובי פילו, צילמו אינז וויהוד; חורף 2006, הקולקצייה האחרונה של פילו, צילמו אינז וויהוד; קיץ 2010, צילם מריו טסינו, דגמנה ריקל צימרמן.)

בניגוד לבתי אופנה מובילים אחרים, מייסדי המותג קלואי, לא זכו לתהילת עולם. שמם אינו מתנוסס על ספרי אופנה מרהיבים ואינו שגור בפיו של קהל חובבי האופנה. לאדם הממוצע, שמה של גבי אגין, שהקימה את המותג ב1952, ישמע כמו זה של כל פלוני אלמוני אחר. אני לא אדע לזהות פריט מקורי של המותג מתקופת הקמתו גם אם חיי יהיו תלויים בכך. יתכן, ועצם הבחירה בשם שאינו קשור לשמו של האדם העומד מאחורי המותג היא זו שהולידה את המציאות הזו. לעומת זאת, כמה מבין אותם מעצבים שזכו למלא את כיסאות המנהלים האומנותיים והמעצבים הראשים בקלואי, התפרסמו והפכו לימים למעצבים מובילים. האם ניתן לזקוף זאת לזכותם של משרדי יחסי הציבור? הפרסום? או מגזיני האופנה שקבעו כך או אחרת? ואולי לזכות הקריירה העצמאית שבנה כמה מעצב לאחר שעזב את קלואי?

קרל לגרפלד, סטלה מקרטני ופובי פילו החלו את דרכם אל ההצלחה בקלואי, אך זכו לתהילה של ממש רק בתחנה הבאה בדרכם. פאולו מלים, שהחליף את פילו עדיין מחכה לרכבת שתיקח אותו אל אותה התחנה בה ימצא את תהילתו... כמוהו- גם חנה מקגיבון. המותג שעליו ניצחה מקגיבון הפך בשנים האחרונות לאחד מהנחשקים ביותר בקרב בנות העשרים והשלושים. זאת, למרות- ואולי בזכות הנינוחות והפשטות שבעיצובים שהוא מציע. קליר וייט קלר, הרכש החדש שנקטף ממותג "ישנוני" אחר, פרינגל אוף סקוטלנד, אלמונית גם היא נכון לעכשיו וסביר להניח שאם תתמיד בקו שהנחה אותה ואת קודמתה בקלואי עד כה, גם היא תוחלף עד העונה הבאה במעצב אלמוני נוסף.