עכשיו אתה חוזר?!

בשבוע שעבר הודיע הדי סלימן, "ממציא הסקיני ג'ינס" ואדריכל הפיכתו של דיור הום למושא תשוקותיו של כל גבר חובב אופנה (לרבות קרל לגרפלד), על נכונותו לחזור לעצב אופנה. זאת, אחרי גלות של כ4 שנים בלוס אנג'לס, במהלכה התרכז בעיקר בצילום נערים שדופים עבור הבלוג שלו והפקות גרנג' עבור מגזיני אופנה שונים. בראיון שהעניק לקראת צאת ספרו החדש המאגד את צילומיו, הצהיר סלימן כי הוא יודע ומבין את שוק האופנה ומוצרי היוקרה וכי יש לו את כל הדרוש כדי להוביל בית אופנה אל עבר הצלחתו. הכל תוך שהוא נתלה בהישגי העבר שלו בדיור. בנוסף, הוא מצהיר כי לעולם לא יעצב עבור רשתות אופנת High Street ושבכוונתו לעשות רק High Fashion. אולם תקופת העדרותו "מהביזנס" היא למעשה 8 עונות, 16 קולקציות ו28 שנות כלב. בדרך, נכנסנו למשבר כלכלי, יצאנו ממשבר כלכלי ורעייתו של הנשיא השחור הראשון בארה"ב, מישל אובמה, תפסה את מקומה של ג'קלין קנדי כאייקון סטייל לאומי- כך אפשר לומר שעולם האופנה אליו חוזר סלימן כעת נמצא על פלנטה אחרת לגמרי. אבל סלימן בשלו, עם אותם ערכים בהם דבק לפני עשור והיו נכונים אולי באותה תקופה. היום, אופנה עילית לא מסוגלת להתקיים בלי בסיס רחב יותר, זול יותר ונגיש יותר להמון, בין אם מדובר בבושם, משקפי שמש או קו עיצובים עבור רשת אופנה מהירה. היום, להבין אופנה עילית משמעו להבין את הכוח של הפרולטריון- כי שם שוכן הממון, תשאלו את קרל לגרפלד או אלבר אלבז ("אנחנו פה כדי להביא יוקרה להמונים") ועוד עשרות מיליונים של נשים בורגניות ברחבי העולם שקונות את הבושם N05 רק כדי להתבשם בקוקו שאנל. היום לא קיים גוף אופנתי מסחרי מצליח יותר מאשר רשתות האופנה הקמעונית, אנו חיים ב"עידן השמאטס המועתקים". נכון לעכשיו, זו עובדה וסביר להניח כי כל מי שמגיע מראש יחד עם אנטגוניזם כלפיו עשוי למצוא את המציאות טופחת על פניו כגיגית.

(Dior Homme by Hedi Slimane- משמאל: חורף 2006, מימין: קיץ 2007)

עולם האופנה, מעבר להיותו עולם שמשתנה מהר יותר מאשר מצב רוחה של פשניסטה הסובלת מהפרעת אישיות גבולית, הוא עולם שכדי שיתחולל בו משהו טוב, הוא חייב לקרות בדיוק בעיתוי ובזמן הנכון. זה קורה כאשר opportunity meets preparation. כמו בקבלה, גם באופנה, יש הסוברים כי לכל מעצב יש רק דבר אחד, בשורה יחידה אותה הוא נושא עימו ומביא לעולם. אולם בניגוד לעולם הרגיל, בו אלמנט אחד יכולים להתקיים לנצח לצד אלמנטים חדשים שנוספים ליקום- באופנה, לכל בשורה יש תאריך תפוגה. קחו למשל את גליאנו, שלימד אותנו כיצד נבראות פנטזיות באמצעות בדים וכיצד חלומות, יצרים ותשוקות מוצאים את דרכם אל המסלולים. הראוותנות, העושר, התיאטרליות, המוחצנות והדמיון העשיר של גליאנו מצאו את מקומם בזמן, סוף שנות התשעים עד אמצע העשור הראשון של האלף השלישי, אך לא הצליחו לשרוד בתנאי המציאות שבאו אח"כ. העיצובים החלו לקרטע, החזון התמוסס, המבקרים החלו לקטול וכמובן שהבעלים לא נשארו מרוצים. התקרית בגינה איבד גליאנו את כס המעצב, עשויה להיות דרכו של היקום להקיא את החזון האופנתי של גליאנו מהעולם שמאס בו מזמן...ואולי סתם הזדמנות של מנהלי דיור להתחדש במעצב רענן יותר התואם את רוח התקופה.

אין ספק כי גם גליאנו יחזור, אבל לא בתור אותו גליאנו, אלא גלגול אחר של זה המקורי, ממש כמו טום פורד. כל כך פיללנו, קיווינו וחיכינו לשובו. ואז הוא חזר, פניו מלאים בוטוקס ובגדיו מחטבים פנימיים, חזקים מספיק כדי להרים את איבריהן המדלדלים של כל מעריצותיו לאחר שהיו נתונות להשפעתו של כוח הכובד במשך כל תקופת ההמתנה הארוכה. אבל טום פורד הוא אינו הגוצ'י שהוא היה פעם; הבגדים, אומנם מזכירים את אלה שעיצב בעבר, אך הם עמוסים בתחרות, סרטים, קטיפות, רפלס וכיווצים, כאילו שללו מהם את הדיוק והעידון שכולנו מחפשים בבגדי עילית אמיתיים. פרט לכך, פורד אינו מצליח להבין את כוחה של המדיה החברתית ואת ערוצי התקשורת שפרחו מאז עזב לביים סרטים. הוא מסתיר חומרים מהתקשורת ומתכחש לכוח השיווקי ופוטנציאל ההפצה של אתרי האינטרנט או הבלוגים, הוא מתיימר לרכז את כל הכוח על פרסום בגדיו בידיו וכאשר הוא משחרר אותם אל אוויר העולם, נולדת סרטון YouTube מגוחך, המתאימה יותר להיות מצגת שקופיות של תלמיד כיתה ה' שהתבקש להרצות בשיעור של"ח. הבגדים בעיצובו מלאים בפאתוס שאינו הולם את רוח התקופה, הם חסרי הדיוק והחדות שאפיינה את אלה שעיצב עבור YSL או Gucci לפני כעשור. הם מיושנים, יומרניים, מוגזמים ומגלמים בתוכם את כל האלמנטים שהם ההפך הגמור מכל מה שנחשב לאיכותי ויוקרתי באלף השלישי. בגזרותיהם כמו גם באופיים, הם מזכירים את עיצוביו של זק פוזן, אבל זק פוזן אחד כבר יש, וגם זה כבר יותר מידיי...(פרט לעובדה כי הוא צעיר, אלמנט נוסף שאנשים היום הרבה יותר מעריכים מפעם, לעומתו פורד- הוא חטייר זקן בן 51...).

(by Olivier Theyskens- משמאל: Theory Resort 2012, מימין: Roshas Fall 2005)

אוליביה טסקינז הוא עוד דוגמה לקמבק מיותר, שמבחינה זו נותן פייט לא רע אפילו לניסיונות ה"קימה לתחייה" של צביקה פיק. טסקינז הוא יקיר המערכת וגם הוא ראה הצלחה מטאורית וקנה (שלא בחסד) את כינויו "מעצב על" עוד לפני היותו בן 28 בתקופה שעיצב עבור רושס. כמו גליאנו, פורד והדי סלימן , גם טסקינז, זכה לתהילה שידעה שיאים ב2004, השנה המרגשת והמסעירה ביותר מאז התחלתי להתעניין באופנה. אבל המשבר הכלכלי סגר את רושס וטסקינז מצא את עצמו בנינה ריצ'י לתקופה קצרה עד שגילה את התור הארוך בלשכת האבטלה. רק לאחרונה, אחרי כשלוש שנים בהן התנזר מעיצוב, הוא חזר, הפעם כמעצב של מותג אופנה ספורטיבית המתמקם מבחינה אופנתית אי שם ב Middle-Lower של הפירמידה המעמדית. מי שעיצב את השמלות הפואטיות והמעודנות ביותר, עוסק היום במחשבות על התאמת הבגד לצרכיה של הלקוחה: סטודנטית נויורקית בת 25, מעריצה את האחיות אולסן ומגדלת פודל (ואפילו את זה הוא עשה בעזרתה האדיבה של מיס וינטור שלא היססה ללחוש מילה טובה באוזן הנכונה עבור הבחור שאת השמלות שלו היא הייתה לובשת לא מעט בעצמה).

שיר

לאור המציאות המובאת בשורות שלמעלה, כל אשר נותר לסלימן הוא להבין שלמרות שהוא משוכנע שיש לו מה להציע, לא בטוח שמישהו צריך כעת. בעת בה הביקוש לסמרטוטים עולה על הביקוש ליהלומים, מעצבים מתחלפים כמו פלטות צבעים ומותגי יוקרה מזמן לא נשענים באופן בלעדי על ארט דירקטורים מוכשרים (אלא פונים לשלל גימיקים מצועצעים). הדי סלימן יצטרך למצוא קול חדש, משהו רענן שהוא יביא איתו לסיבוב השני. אחרת, הוא עלול למצוא את עצמו עם כרטיס חזרה ללוס אנג'לס עוד לפני שזארה יספיקו להעתיק את הפריטים הראשונים בעיצובו.