The next Coco Chanel

את קולקציות הגברים לקיץ 2012 שהוצגו בשבוע האופנה במילאנו ניתן לתאר ע"י המילה "תפלות"; לא היה בהן די טעם כדי לעורר דיון על הטוב ולא על הרע. ככה זה לאחרונה, יתכן ומעצבי אופנה איבדו את המפתח לליבו של "הגבר הצלב" ואולי נפשו של "הגבר המתלבש" רוויה בגדים ועיצובים, עד שריגוש, הפך להיות בגדר הבלתי אפשרי. הדגמים שלבשו הדוגמנים במילאנו, לא הציגו שום חדשנות, כרגיל. המצב היה עגום עד כדי כך שלא ניתן היה להבחין בין האופנה שהוצגה על המסלולים לזו שלבשו האנשים ברחוב. לפעמים, צילומי האיטלקים "הסרטוריאליסטים" מופשלי השרוולים ונטולי הגרביים של טוני טון היו מעניינים יותר מקולקציית בגדי השיפון של קואלי או נערי הפרחים הפסיכודלים של פראדה.

(Rick Owens spring summer 2012. השלישי מימין דומה מאוד לז'קט המדובר...)

אבל כשהמשכנו לפאריז, נגלה שביב של תקווה. ריק אוונס, הגיח עם משב מרענן של שכבות בגדים בגווני שחור ואפור. לא, לא התרשמתי מחצאיות המקסי הארוכות וגם לא ממשקפי המסכה המוזרות, גם לא מהעקבים המוקצנים של נעליים שנעלו הנערים הכחושים. היו אלה המקטורנים האווריריים שהבעירו בי את התשוקה המיוחלת, זו שאני מחכה לה כשאני צופה בתצוגות אופנה. אל תתנו למראה האוורירי והקליל ששידרו הז'קטים הללו להטעות אתכם, מאחורי הנונשלנטיות האצילית והגבעולית הזו, עומדת עבודת חייטות ותדמיתנות שלא תבייש אופנה עילית. לפני כחודש, ביקרתי באחת החנויות המחזיקות ג'קטים של אוונס. הז'קט שמדדתי היה בהיר, עשוי משי שאינו מעובד, דק ונעים. כמובן שלא הייתה לו ביטנה והדבר היחיד שעיטר את צידו הפנימי היו התפרים שרכסו בין חלקי הגזרה המורכבת והמחויטת שאפיינה אותו. הוא היה בגוון גיר, והטקסטיל ממנו עשוי כמו גם הסילואטה, דמו לאלה של כמה מהדגמים שהוצגו גם בקולקציה הנוכחית לקיץ 2012. השרוולים היו ארוכים והגיעו עד לפרקי האצבעות וקו המכפלת של המקטורן עצמו כיסה את האגן תוך שהוא מותיר שובל מסולסל באסור הגב וגולש לאזור האחוריים. הצללית המוארכת והצרה שיצר הזכירה את בגדים שנהגו ללבוש נשים בשנות העשרים של המאה הקודמת ואולי אפילו קודם, במאה ה19. היה בו מידה מעטה של נשיות שקיבלה איזון בזכות הגזרה החריגה והמראה הנבדל שלו יכול מתאים אולי לגברים בעידן בו אנו חיים שנוטים להיות פתוחים יותר לשינויי סממני המגדר.

(מימין, ריק אוונס מלביש עמוד בדמותו. משמאל, קוקו שאנל מסבירה איך עושים בגדים בדמותה)

אבל אני, לא הצלחתי להתחבר אליו באותו הרגע (גם לא לתו המחיר שעמד על כמה אלפי שקלים בודדים למרות שנכלל במכירות סוף העונה). היה ברור לי שמדובר במשהו אחר, אבל לא חשבתי שזה ה"אחר" הנכון בשבילי. בהתבוננות על הקולקציה האחרונה, הגעתי למסקנה שזהו המרענן הרשמי של הקיץ הבא. פתאום, יכולתי להבין את התשוקה הבוערת בליבה של אישה המביטה לעבר ג'קט טויד שאנלי. למרות שבובת השעווה של אוונס הניצבת בבוטיק של המעצב בפאלה רויאל הייתה נמסה לנוכח ההשוואה, בקריטריונים של חדשנות, עיצוב וככל הנראה גם מבחינת החותם שהם יותירו באופן רטרוספקטיבי על האופנה, ההקבלה מוצדקת ונכונה. בניגוד לטוויד של שאנל, את הג'קטים מהסוג הזה של אוונס לא תמצאו עדיין בזארה, אבל אין לי ספק שעד הקיץ הבא, קרוב לודאי שאם תתאמצו מספיק, תוכלו לגלות גם אותם מסתתרים באיזו פינה חשוכה.

(Calum Harvey at the RCA graduate show)

ואם כבר בקוקו שאנל ואופנת גברים עסקינן, ננצל את ההזגמנות כדי להתייחס למעצב צעיר, קלום הרוי שלא מזמן רק הציג את קולקציית הגמר שלו כבוגר הרויאל קולג' אוף ארט. מה שמשך אותי בעיצוביו היו הגזרות, הפרופורציות והאלמנטים שהושאלו מהמלתחה הנשית. פנינים, מכנסי צמר רחבים, חולצות עשויות בדי משי חצי שקופים ורפלס שופעים- כולם נלבשו באלגנטיות על ידי הדוגמנים השדופים. צבעוניות של שחור, בז' וורוד, יצרו טון מעודן ורך, כזה המשווה לגברים מעין פגיעות שברירית המזוהה בד"כ עם דימוי האישה הקוקטית של קוקו שאנל. דבר מעניין נוסף שבולט על רקע הקולקציה של אוונס הוא הגוון הנשי שמוסיפים הבגדים של הרוי לדוגמנים הלובשים אותם. בניגוד אליו, אצל אוונס לא נשקף מהגברים לבושים חצאיות מקסי ולו זכר מעורפל של נשיות. המחשבה הראשונה שעלתה בראשי לאחר שצפיתי בדגמיו הייתה: "אלה הבגדים שהייתה לובשת קוקו שאנל אילו הייתה גבר". במחשבה שנייה, יתכן והייתה מסכימה ללבוש אותם גם בלי ניתוח לשינוי מין, אחרי הכל, כל העדויות מצביעות על כך שמדובר באישה עם ביצים...

קישור: עוד על אופנה ומגדרים.