Rococo- הוראות הכנה

בשבוע שעבר נערכה תצוגת האופנה השנתית של בוגרי המגמה לעיצוב אופנה של מכללת שנקר. לאחר שיחות קוקטייל ארוכות עם כתבים ועורכי אופנה, מעצבים ושתי מנכ"ליות: האחת נכבדה יותר, מנהלת המותג ברברי, אנג'לה ארנדהטס, והשנייה נכבדה פחות אך חביבה ביותר, גב' אתי רוטר- התיישבו כולם על הטריבונות הלבנות שלצידי המסלול בסטואה (קיבוץ געש) וחיכינו לצפות בעבודותיהם של דור המעצבים הבא. אולם השנה, נפלה בחלקנו הזכות לחזות ביבול שעבר את ניפויה הקפדני של ראש המחלקה האדמונית (ויש הטוענים גם "שטנית"), לאה פרץ, שאפשרה רק למחצית מהבוגרים להציג את בגדיהם. מבין אלה, בלטו שניים שגם קיבלו את האישור על עבודתם הטובה באמצעות ביקורות מהללות בכתבות שעסקו בתצוגה. האחד הוא מרק גולדברג שהצליח לצוד את עינו של הנציג מטעם דוכסית האופנה האמריקאית ו"חברה" קרובה של שנקר, דיאנה פון פירסטנברג, וכך זכה לפרס השנתי מטעמה (מסתבר שלהיות חבר של שנקר זה טרנד חזק יותר מה"קולור בלוקס", במועדון האקסקלוסיבי נמנים אותן אושיות אופנה שבעורקיהם זורם דם יהודי, כמו דונה קרן, סוזי מנקס-שהתגיירה וארנדהסט של ברברי, שלגבי יהדותה אינני מוכן להתחייב...).

(וידאו של הקולקצית הגמר של שנפלד- שמצאתי ברשת...)

הסטודנטית השניה, גל שנפלד קרסווסקי, שהקולקצייה שעיצבה- חתמה את תצוגת הבוגרים והייתה כמו קינוח מתקתק עבורו מוקדש פוסט זה. במרווח שבין כתיבת פוסט זה לבין פרסומו, הספיקה שנפלד לזכות במקום הראשון בקטגוריית "צבע והרמוניה" של תחרות מיטלמודה היוקרתית הנערכת מידי שנה באיטליה. מה הופך אותה לטובה? הביצוע האסטטי והנאה (דבר שקשה למצוא במחוזות אחרים, לדוגמא בבצלאל או ויצ"ו) והעיסוק בנושא כל כך רלוונטי לזמנינו עד שטרם הספקנו להפנים ולהבין זאת. היכולת של שנפלד לחוש את הדופק האופנתי ולהגיב לו ביצירת קולקציה זו, היא זו שראוי להערכה האמיתית. למרות שהאלמנטים בהם השתמשה שנפלד פזורים על אביזרים, בגדים ולוחות השראה של מעצבים אחרים, היא הצליחה לעורר את הריגוש שיוצרת התבוננות בבגד טוב, כזה שמוצאים באחת מרשתות האופנה הקמעוניות ומעורר את מידת הרפרנסים המדויקת לקולקציות אהובות מהתצוגות האופנה המובילות כיוון שהיא משלבת באופן מושכל אלמנטים מובחרים מתוכן.

המצרכים הדרושים להכנת קולקציה מנצחת זו:

(מימין- עיצובים של וורסצ'ה: פוסטר לתערוכת רטרוספקטיבה של המעצב, ג'יאני לצד ג'ון קולינס, דוגמניות העל בסוף תצוגת קוטור של המעצב ב1994. מרק ג'יקובס חורף 2009, ברוק ובסו חורף 2009, מריה קטרנזו- חורף 2011/12, קיץ 2011)

*5 טון של נושא/מוטיב מוצלח: הרוקוקו. העידן המוזהב, הזכור בעיקר הודות לשלל הפיתוחים הגיאומטריים, הכרכובים והקרניזים מלכותיים, הנחשולים הזהובים והפיתולים הדקדנטיים שהיו נפוצים כאלמנטים דקורטיביים בתקופה זו. אחרי תקופה קשה של מינימליזם ומשבר כלכלי, נראה שזהב, יהלומים וקריסטלים נוצצים הם צו השעה, תשאלו את אנה דלו-רוסו. Basso & Brooke הקדישו לו קולקציה מודפסת שלמה כבר בחורף 2009 ומרק ג'יקובס שילב הדפסים ענפים מפותלים על רקע צבעים עזים באותה העונה, כמובן שלפניהם, היה את ג'יאני ורסצ'ה שבנה מפיתוחי הרוקוקו הללו קרירה שלמה הממשיכה להתקיים גם אחרי מותו. כיוון שהנושא מושאל מעולם הארכיטקטורה ועיצוב הפנים, מן הראוי לציין גם את מרי קטרנזו, שקולקציית השמלות המודפסות שלה עם עיצובי פנים, קולקציית הhomewear קיץ 2011, יכלה לשמש נקודת מוצא אפשרית, בדומה לקולקציה האחרונה של אותה המעצבת, שבמרכזה עמדו שמלות משי מודפסות בפרחים ומסגרות זהב מפותלות (שמלה מאותו הז'אנר הופיעה גם בקולקציה של שנפלד). השרשראות המונומנטאליות שענדו הדוגמניות לצווארן בקולקציה הנ"ל כמו גם בקולקציה הראשונה שעיצבה קטרנזו (חורף 2009) היו עשויות נחשולי פרספקס, מתכות זהובות ופלסטיקים דמויי קריסטלים המעטרים שנדלירים שהזכירו את העיטורי הבגדים של שנפלד (אותם היא הצליחה לשחזר בשיתוף עם המחלקה להנדסה בשנקר "בלעדיהם זה לא היה קורה", אמרה פרץ). קולקציית הריזורט הביזנטית של שאנל, הקולקציה האחרונה שהספיק לעצב אלכסנדר מקווין בטרם עלה השמימה, קולקצית החורף האחרונה ברוח הרנסנס של ג'ילס דיקון והעיטורים שעל שמלות הקטיפה של אמיליו פוצ'י ולנוון מהעונה האחרונה לבטח יצרו את אווירת הרקע הנכונה המצדיקה לידה של קולקצית בוגרים שכזו. (גם סטייל.קום חושב שבארוק זה "אין").

*3 כוסות של וידאוקליפ פתיחה עם פס קול מנצח- המנגינה שליוותה את הקליפ שפתח את התצוגה הייתה פס הקול של הסרט "השעות", בהלחנתו של פיליפ גלס (שהפסיד את האוסקר ב2002, שנת יציאת הסרט, לפס קול של הסרט "פרידה"). סרט הקאלט רווי השחקניות המוכשרות ביותר בהוליווד, הפך לאהוב על אנשי תעשיית האופנה ו"הקהילה"- אולי בגלל שלכל אחת מגיבורות הסרט יש רומן לסבי משלה. ובאופנה, כאשר מנגנים על המיתרים האסוציאטיביים של אנשי הקהילה הנכונה (הפעם מדובר על ההומואים ולא על היהודים) אי אפשר לטעות.

*4 כפיות תמצית מוזיקלית של מגה תצוגה אחרת- הדוגמניות שהציגו את הדגמים של שנפלד צעדו לקול המוזיקה הדרמטית שהתנגנה ברקע התצוגה של לואי ויטון לחורף 2012 ונלקחה מפס הקול של הסרט "Notes of a scandal" (בכיכובן של ג'ודי דנץ וקיט בלאנשט). התצוגה הפכה לסנסציונית גם בזכות העיצובים של מרק ג'יקובס, אך בעיקר בזכות קייט מוס שצעדה בה כשהיא חושפת ירכיים מלאי צלוליט ומעשנת על המסלול. נקודת ההשקה בין הקולקציות הייתה אולי העיטורים שעל רשתות הברזל מהן יצאו הדוגמניות של לואי ויטון.

*קורטוב טוב של יצירתיות, כישרון, צניעות ויכולת מיפוי טרנדולוגית לרבות הכישרון לזהות את "מה שחם". יש לתבל בסטיילינג- לפי הטעם.

*ניתן להוסיף גם שמץ מזערי של דמיון לקולקציה של בוגר שנקר אחר, עומר פזנר, שסגר את תצוגת הגמר של שנקר בשנה שעברה. אוברול הטורקיז שעיצבה שנפלד יכול היה בקלות להיכנס כנמבר נוסף לקולקציה של פוזנר.

*יש לאפות בחום-בינוני עד גבוה- עם הרבה אהבה לאופנה וחיבה חזקה של ראש המחלקה...

*הצעת הגשה- אל תתערב ללאה בבחירות. תסמכו עליה...

*טיפ-אודטה: "כשמשתמשים בחומרים הכי טובים, התוצאה יוצאת טובה לא פחות".

Bon Appétit!

לפני סיום, קליפ נוסף שהצפייה בו היא בגדר חובה: גם אנדרה לאון טלי נהנה לאפות מערבולות בארוק יחד עם מרתה סטיוארט. נותר רק להחליט, האם הקולקציה של שנפלד היא ריג'נסי בארוק או בארוק אמיתי? מה שבטוח, אין שם שמץ של ידיים כבדות.

The next Coco Chanel

את קולקציות הגברים לקיץ 2012 שהוצגו בשבוע האופנה במילאנו ניתן לתאר ע"י המילה "תפלות"; לא היה בהן די טעם כדי לעורר דיון על הטוב ולא על הרע. ככה זה לאחרונה, יתכן ומעצבי אופנה איבדו את המפתח לליבו של "הגבר הצלב" ואולי נפשו של "הגבר המתלבש" רוויה בגדים ועיצובים, עד שריגוש, הפך להיות בגדר הבלתי אפשרי. הדגמים שלבשו הדוגמנים במילאנו, לא הציגו שום חדשנות, כרגיל. המצב היה עגום עד כדי כך שלא ניתן היה להבחין בין האופנה שהוצגה על המסלולים לזו שלבשו האנשים ברחוב. לפעמים, צילומי האיטלקים "הסרטוריאליסטים" מופשלי השרוולים ונטולי הגרביים של טוני טון היו מעניינים יותר מקולקציית בגדי השיפון של קואלי או נערי הפרחים הפסיכודלים של פראדה.

(Rick Owens spring summer 2012. השלישי מימין דומה מאוד לז'קט המדובר...)

אבל כשהמשכנו לפאריז, נגלה שביב של תקווה. ריק אוונס, הגיח עם משב מרענן של שכבות בגדים בגווני שחור ואפור. לא, לא התרשמתי מחצאיות המקסי הארוכות וגם לא ממשקפי המסכה המוזרות, גם לא מהעקבים המוקצנים של נעליים שנעלו הנערים הכחושים. היו אלה המקטורנים האווריריים שהבעירו בי את התשוקה המיוחלת, זו שאני מחכה לה כשאני צופה בתצוגות אופנה. אל תתנו למראה האוורירי והקליל ששידרו הז'קטים הללו להטעות אתכם, מאחורי הנונשלנטיות האצילית והגבעולית הזו, עומדת עבודת חייטות ותדמיתנות שלא תבייש אופנה עילית. לפני כחודש, ביקרתי באחת החנויות המחזיקות ג'קטים של אוונס. הז'קט שמדדתי היה בהיר, עשוי משי שאינו מעובד, דק ונעים. כמובן שלא הייתה לו ביטנה והדבר היחיד שעיטר את צידו הפנימי היו התפרים שרכסו בין חלקי הגזרה המורכבת והמחויטת שאפיינה אותו. הוא היה בגוון גיר, והטקסטיל ממנו עשוי כמו גם הסילואטה, דמו לאלה של כמה מהדגמים שהוצגו גם בקולקציה הנוכחית לקיץ 2012. השרוולים היו ארוכים והגיעו עד לפרקי האצבעות וקו המכפלת של המקטורן עצמו כיסה את האגן תוך שהוא מותיר שובל מסולסל באסור הגב וגולש לאזור האחוריים. הצללית המוארכת והצרה שיצר הזכירה את בגדים שנהגו ללבוש נשים בשנות העשרים של המאה הקודמת ואולי אפילו קודם, במאה ה19. היה בו מידה מעטה של נשיות שקיבלה איזון בזכות הגזרה החריגה והמראה הנבדל שלו יכול מתאים אולי לגברים בעידן בו אנו חיים שנוטים להיות פתוחים יותר לשינויי סממני המגדר.

(מימין, ריק אוונס מלביש עמוד בדמותו. משמאל, קוקו שאנל מסבירה איך עושים בגדים בדמותה)

אבל אני, לא הצלחתי להתחבר אליו באותו הרגע (גם לא לתו המחיר שעמד על כמה אלפי שקלים בודדים למרות שנכלל במכירות סוף העונה). היה ברור לי שמדובר במשהו אחר, אבל לא חשבתי שזה ה"אחר" הנכון בשבילי. בהתבוננות על הקולקציה האחרונה, הגעתי למסקנה שזהו המרענן הרשמי של הקיץ הבא. פתאום, יכולתי להבין את התשוקה הבוערת בליבה של אישה המביטה לעבר ג'קט טויד שאנלי. למרות שבובת השעווה של אוונס הניצבת בבוטיק של המעצב בפאלה רויאל הייתה נמסה לנוכח ההשוואה, בקריטריונים של חדשנות, עיצוב וככל הנראה גם מבחינת החותם שהם יותירו באופן רטרוספקטיבי על האופנה, ההקבלה מוצדקת ונכונה. בניגוד לטוויד של שאנל, את הג'קטים מהסוג הזה של אוונס לא תמצאו עדיין בזארה, אבל אין לי ספק שעד הקיץ הבא, קרוב לודאי שאם תתאמצו מספיק, תוכלו לגלות גם אותם מסתתרים באיזו פינה חשוכה.

(Calum Harvey at the RCA graduate show)

ואם כבר בקוקו שאנל ואופנת גברים עסקינן, ננצל את ההזגמנות כדי להתייחס למעצב צעיר, קלום הרוי שלא מזמן רק הציג את קולקציית הגמר שלו כבוגר הרויאל קולג' אוף ארט. מה שמשך אותי בעיצוביו היו הגזרות, הפרופורציות והאלמנטים שהושאלו מהמלתחה הנשית. פנינים, מכנסי צמר רחבים, חולצות עשויות בדי משי חצי שקופים ורפלס שופעים- כולם נלבשו באלגנטיות על ידי הדוגמנים השדופים. צבעוניות של שחור, בז' וורוד, יצרו טון מעודן ורך, כזה המשווה לגברים מעין פגיעות שברירית המזוהה בד"כ עם דימוי האישה הקוקטית של קוקו שאנל. דבר מעניין נוסף שבולט על רקע הקולקציה של אוונס הוא הגוון הנשי שמוסיפים הבגדים של הרוי לדוגמנים הלובשים אותם. בניגוד אליו, אצל אוונס לא נשקף מהגברים לבושים חצאיות מקסי ולו זכר מעורפל של נשיות. המחשבה הראשונה שעלתה בראשי לאחר שצפיתי בדגמיו הייתה: "אלה הבגדים שהייתה לובשת קוקו שאנל אילו הייתה גבר". במחשבה שנייה, יתכן והייתה מסכימה ללבוש אותם גם בלי ניתוח לשינוי מין, אחרי הכל, כל העדויות מצביעות על כך שמדובר באישה עם ביצים...

קישור: עוד על אופנה ומגדרים.