דוגמניות רזות זה טוב (גם) ליהודים

אני בטוח שבין ציבור קוראי בלוג זה, לא ימצא אפילו אחד שיערער על כך שלסטיב ג'ובס לא היה שמץ של מושג בכל הקשור לבגדים. ג'ינס וחולצת הטריקו השחורה- היו המדים הקבועים שלו, הופעה שנחתמה על ידי נעלי ספורט- אאוטפיט קבוע שממנו לא זז ימינה ולא שמאלה במשך מעל ל30 השנים בהן תועד על ידי כלי התקשורת בתור מי שעומד בראש חברת מחשבים מהפכנית. אולם כשמדברים על אופנה ועקרונותיה, כנראה שג'ובס הבין הרבה יותר ממה שאנחנו מוכנים לתאר. כמו בטכנולוגיה, גם עולם האופנה המודרני חותר לקווים נקיים, גיאומטריות מסותתת, ליטוש צורני, חלקלקות ובעיקר לרזון. רזה יותר הוא בהכרח גם יפה יותר, טוב יותר, מושך יותר ובמיוחד- נכון יותר. אחד הציטוטים המפורסמים של איב סאן לורן, שנחשב לקוטורייר הדגול ביותר בכל הזמנים, היה "כל בגד נראה טוב יותר במידה 36 בהשוואה ל 38". ג'יאפרנקו פרה חזר על משפט זה בראיונותיו לתקשורת אינספור פעמים (למרות שהוא עצמו סבל מהשמנה חולנית). קרל לגרפלד יכול היה לעשות קריירה רק בזכות אמירותיו מעודדות הרזון. הוא אף הגדיל לעשות, כנראה הדורש וגם מקיים, כששימש דוגמה אישית והשיל 42 ק"ג ממשקלו ב2001, כתב ספר דיאטה ולא הפסיק עד היום לשתות בהצהרתיות דיאט קולה כמו מים וללבוש מכנסי סקיני של "דיור הום". 

(סטיב ג'ובס ומלת המפתח!)

אולם בגלל שהעם הישראלי ידוע ביכולתו "להמציא לנו פטנטים", שהרי אנחנו יודעים יותר טוב בהיותינו "סגולה לכל העמים", ראתה לנכון כנסת ישראל לחוקק חוק מהפכני (כל כך מהפכני עד שאף מדינה מתוקנת באירופה או בארה"ב לא הצליחה לעמוד בו) ואישרה את חוק הפוטושופ. על פי חוק זה, כל דוגמנית תהיה חייבת להציג אישור על כך שמדדי הגובה והמשקל שלה לאחר שמשתכללים ל- BMI, נותנים ערך גבוה מ18.5 כתנאי להעסקתה בקמפיין פרסומת מסחרי. מודעות הכוללות תמונות מרוטשות יישאו כיתוב המציין זאת (לא באותיות קטנות אלא בכאלה המגיעות לפחות ל7% משטח המודעה). אבל ח"כ ד"ר רחל אדטו (התנועה), ראש שדולת הבריאות בכנסת ויוזמת החוק, בניגוד לג'ובס, לא מבינה כנראה שום דבר באופנה ומסתבר שגם לא מתמצאת הרבה בבריאות. BMI הוא מדד סטטיסטי, שבדומה לגובה, לא מצביע על בריאות, אלא רק מתאר את מיקומו של האינדיבידואל ביחס לאוכלוסיה. BMI היא תופעה המתפלגת מבחינה סטטיסטית על פי גאוס (כמו עקומת פעמון) כאשר רוב האוכלוסיה נמצא באמצע (BMI  בין 18.5-25) שמוגדר כתקין והיתר בקצבוות, ממש כמו גובה (ההגדרות לא נקבעו על פי מחקרים רפואיים של בריאות, אלא על פי מדגמים סטטיסטיים. בהמשך מחקרים גילו, כי איפה שנמצא הרוב- שם באמת טוב ומי שה- BMI שלו נמוך מ18.5, סובל מתחלואה רבה יותר. מחקר אחר אגב, קבע כי הגבלה קלורית בעכברים, מאריכה את תכולת החיים בשליש! עכשיו אתם מוזמנים להאמין לאיזה מחקר שאתם רוצים...). לגבי עקומות הגובה- מי שנמצא באחוזון התחתון החמישי או השלישי נחשב לנמוך וזכאי לקבל הורמון גדילה (לאחר שהוכח החוסר שלו), וזאת רק בעקבות עובדה זו- לא בגלל ההשלכות הרפואיות של גובהו, אלא בגלל השלכותיו החברתיות! BMI מתחת ל18.5 (שנחשב למינימום בטווח התקין אחרי גיל 18) לא קובע מתי יפסק המחזור או מתי יתחילו לנשור השערות, זהו בסך הכל מדד סטטיסטי (אחוזי השומן קובעים את קיום או אי-קיום הווסת ותזונה עשירה בויטמינים, מינראלים וחלבונים- לא קלוריות- קובעת את צמיחת השיער).

(מימין- כריכת ספר הדיאטות שהוציא קרל לגרפלד ב2004, משמאל-דריה ורבוי מדגמנת את "השורה התחתונה" בכל הנוגע לאופנה- מתוך תצוגת האופנה של "לגרפלד גלרי", קיץ 2004)

(מימין- לגרפלד נהנה ממקדונלדס ב1990'S, משמאל- לגרפלד נהנה פחות מגלי חום והשמנה קיצונית)

(כולם נראים יותר עגלגלים... לגרפלד והמוזות)

היות ומדובר במדד כמותי המתאר תופעה באוכלוסיה, יש להתאימו לשינויים שחלים באוכלוסיה לאורך זמן. כך לדוגמה, כל חובב אופנה שביקר אי פעם בתערוכת תלבושות היסטורית, וודאי שם לב כי המימדים של מלכת אנגליה או קיסריות צרפת, היו קטנים משמעותית מאשר אלה של הנשים הממוצעות בימנו (להוציא את מדי נפוליאון שנחשב לגמד גם בתקופה בה חי). השפע התזונתי, תנאי ההיגיינה המשופרים ועקרונות "השבחת הגנים" המשתפרים מדי דור ודור, הם שאחראים לכך שהאוכלוסייה גובהת עם השנים והצאצאים לרוב גדלים להיות גבוהים מכל אחד מהוריהם. דוגמה להגדרה תיאורית אחרת המתייחסת לתופעה באוכלוסיה, הפעם בתחום אחר, הפסיכיאטריה, היא הגדרת ההומוסקסואליות כהפרעה נפשית, שהפסיקה להיות כזו ב1974, עם צאתו של ספר האבחנות הפסיכיאטריות החדש DSM2 והשנויים שחלו במבנה החברה ומחאתם של פעילי זכויות. גילוי האיידס שהוציא את כולם מהארון ותרם להקבלה החברתית של נטייה זו בשנות השמונים המוקדמות, הביא את ארגון הבריאות העולמי להפסיק להתייחס ל"נטיה" כ"הפרעה". בדומה לגובה, גם מאפייני המשקל משתנים בעת האחרונה (בחברה המערבית במיוחד) בקצב מהיר יותר מאי פעם, מעולם לא הייתה כמות כה גדולה של אנשים הסובלים מהשמנה חולנית (BMI מעל 40). ההשמנה נתפסת כיום כמגפה ששוברת שיאים מדי שנה. גם כמות האנורקסיה (רצוי להבהיר בשלב זה את הצורך להבחין בין אנורקסיה לתת משקל, שכן מדובר בשני מצבים/מחלות שונות!), לא רק שגדלה גם מבחינת מימדיה בעולם המערבי, אלא גם מתפשטת לטריטוריות בהן היא לא הייתה קיימת כדוגמת אפריקה. נוכח השינוי במימדי האוכלוסיה (תרתי משמע), ראוי לבחון מחדש את "המספרים המאגיים" שאנו מתייחסים אליהם כ"בריאים/נורמאליים" או "חולניים". היות והנורמות החברתיות משתנות ואיתן גם מאפייני המשקל של האוכלוסיה, ראוי אולי לשנות גם את ההגדרות. הייתכן ש25BMI= איננו הגבול העליון של הנורמה יותר והמספר הקסום 18.5 איננו המספר התחתון?! 

("אני אוכלת הכל, אבל במידה..."- Carmen Kass by Miles Aldridge, "A Precious Glam", Vogue Italia March 2011)

קיימים אינספור הסברים לסיבה שיכולה להסביר את העובדה שרזון כל כך קוסם לחברה המודרנית: היכולת לשלוט על שלל הפיתויים המוצעים לנו באלף השלישי, שפע של מזון או אורח חיים שמסתכם במקסימום רביצה מול המחשב ומינימום תזוזה. צמצום השטחים החקלאיים על פני כדור הארץ ועליית מחירי הירקות הופכים את מוצרי המזון הדלים באנרגיה ליקרים יותר ומעלה את מעמדם של ה"מעושרים" שיכולים להרשות לעצמם להישאר רזים.  אבל ההסבר הנכון ביותר לכך הוא שזה פשוט עובד- אנחנו נחמדים יותר לאנשים רזים, מעדיפים להקיף את עצמינו באנשים רזים, מאמינים לאנשים רזים, נמשכים אליהם יותר ולבסוף גם מעדיפים לקנות את המוצרים שהם המליצו לנו עליהם. דוגמניות רזות נראות לנו טוב יותר באופן אינטואיטיבי, יותר מאשר דוגמניות מלאות וכך גם הבגדים שהן לובשות. 

(דיאט קוקה קולה, "משקה האלים"-Guinevere Van Seenu by Cédric Buchet)

העליהום החדש שיצר חוק זה והפרובוקציות שמעוררים צלמי עבר כושלים המנסים להיאחז בציפורניהם בתעשייה ולזכות לעוד שביב של פרסום (קרי עדי ברקן), אינן במקומם. השמצת הדוגמניות הישראליות הרזות (כדוגמת אנה מרטירוסוב) גם היא אינה נאותה. דוגמניות רזות אינן אשמות בתפיסות של החברה, החברה עצמה היא זו שבחרה אותן לנשגבות ונתנה להן את התהילה וההערצה לה הן זוכות (מרטירוסוב, רזה ככל שתהיה, ופופולארית עוד יותר בעמודי המגזינים האחרונים ובשבוע האופנה, לא ליהקה את עצמה לשם, אלא נבחרה על ידי אנשי שיווק, מעצבים, סטייליסטים, במאים וכו'). לכן, המפתח לשינוי צריך לבוא מאיתנו, כי גם אם הדוגמניות אולי יהיו שונות- אנחנו עדיין נשאר עם אותן התפיסות. כפועל יוצא, גם המודעות שיישאו את הדוגמניות "החדשות" ייראו לנו "דוחות". מגזיני האופנה (המתקיימים ממודעות) יהיו חסרי אפיל ואף אחד לא ירצה לקנות שום דבר. 

החוק החדש מתיימר למקם את כולנו בממוצע. באותה מידה, משרד האוצר יכול היה להציע חוק האוסר על מותגי על כדוגמת פראדה, שאנל, לואי ויטון או הרמס לפרסם במגזינים רק בגלל שלא כולם יכולים להרשות את זה לעצמם, במחאה כנגד אידאל "העושר" הבלתי מושג ומתוך רצון לצמצם את פערי המעמדות או למגר את התסכול העצמי שבשאיפות הבלתי ניתנות להשגה של מעמד הנמוך/ביניים. דוגמה מובהקת יותר שעשויה להבהיר את הפרדוקסאליות של החוק נוגעת בגובה הדוגמניות: מדוע עצם הדרישה שכל דוגמנית תתנשא לגובה של 180 (+/-) אינה מזעזעת אף אחד? שהרי הגובה הממוצע באוכלוסיה לנשים הוא 166! מטבענו, אנחנו צריכים משהו כדי לשאוף אליו- לפנטז, אדם אינטליגנטי שקורא מגזין, צריך להבין אולי כי מדובר בפיקציה, מדע בדיוני, "אסתטיקה קלה" שנועדה לשטוף את ראשו הטרוד מפגעי היום במעט זוטות, מים מזוקקים. ממש כשם שאנשים לא מאמינים בחייזרים לאחר שהם צופים בסרטי מדע בדיוני, אל להם להאמין בכל מה שהם רואים במגזינים. הוספת הכיתוב עשויה להיחשב כזלזול באינטליגנציה של הקורא את המודעה. 

("NOTHING TASTE AS GOOD AS SKINNY FEELS!", Kate Moss)

הדעות שלי לגבי רזון ודאי לא יפתיעו רבים מבין קוראי, במיוחד לא את אלה שיצא להם להכיר או לראות אותי במציאות. אחרי הכל, אני כנראה נושא את דעתי על השרוול, או נכון יותר מתחת לשרוול של ז'קט במידה XS. אבל אני גם מאמין גדול במראה הטבעי. לדעתי, הפתרון לבעיית הדימוי העצמי שעשויים ליצור המגזינים והמודעות שבתוכם, היא לעודד מגוון- להציג ספקטרום רחב לא רק של משקלים, אלא גם של לאומים, גווני עור, גבהים וכו'. כי זו טעות לחשוב שהמשקל הוא המאפיין היחיד שמגדיר אותנו או יכול לפתור את כל בעיותינו. אלה המפסיקים להתרכז בעיקר ונצמדים אל המשקל התפל- אוחזים בדיוק באותה התפיסה ממנה צומחות הפרעות אכילה. בסיכומו של יום, למגר את "הרזים" מחוץ לחוק, יעשה להם עוול חברתי לא פחות חמור מאשר העוול שנעשה לקוראי המודעות הסובלים מעודף משקל ונאבקים כיום להשיג את אידאל הרזון שנראה להם כבלתי מושג. הפיכתו של הרזון למוקצה הוא דבר פגום לא פחות מאשר עידודו. להפוך את כולם ל"נורמאליים" הוא אינו פיתרון יעיל, העידוד לקבל את עצמך כמו שאתה, עשוי לפתור את הבעיה. לאמץ את הפגמים שבך ולהדגיש אותם יעבוד עבור אנשים בעלי אף עקום, ישבן גדול או גוף שדוף.  עבור הממוצע, "הקטבים" הם אף פעם לא טובים, אבל עבור מי שנמצא בקצוות עקומת הגאוס הזו, העולם נראה אחרת...

הסיפור של הבירקין, "הדינוזאור של התיקים", ורשימות ההמתנה המפוברקות של הרמס

"הבירקין", הוא ללא ספק אחד התיקים הנחשקים ביותר המוצעים היום בשוק פריטי היוקרה והמותרות. התיק עוצב על ידי ג'ין בירקין ב1984 לאחר שתיק הקש שאותו נהגה לשאת עימה נקרע במהלך טיסה מלונדון לפאריז וכל תכולתו התפזרה במעברים של המחלקה הראשונה. בירקין, שישבה במקרה לצד ג'אן לואי דומה, בן הדור החמישי למשפחה שהקימה את המותג, ויחד עימו היא עיצב את התיק שקיבל את שמה על בסיס דגם ישן יותר של בית האופנה, Haut a Courroie"", ששימש בעיקר לנסיעות. הבירקין מגיע במגוון גדלים (25,30,40,50,55) בכל הצבעים וניתן להזמינו בעורות בקר, יען, לטאה, וקרוקודיל. הפירזול שלו (מפתח, מנעול ואבזם), הוא אחד מסימני ההיכר המזוהים עימו, מצופים בזהב, פלטינום, עור או יהלומים. התיק הפך לכל כך נערץ, עד שהוליד תעשיית זיופים ענפה המציעה חיקוי זול לתיק העור המשובח והיוקרתי, המיוצר לאחר ממוצע של 48 שעות עבודת יד. בחודש שעבר, החליט בית המשפט האמריקאי לשים לכך קץ והורה לכ43 אתרים המציעים תיקי בירקין מזויפים, בניהם HermesBagsOutlet.org, HermesBirkin-Bags.org ו- HermesOutletStore.com, לפצות את בית האופנה ב100 מיליון דולרים.

(למעלה- איזבל יפונטנה בקמפיין של הרמס מ2004 שצילם ריצ'רד אבדון.

למטה- מימין; ג'ין בירקין עם התיק שלה, משמאל; שוק הזיופים של תיקי הרמס)

שאלה מעניינת העולה בהקשר זה היא כיצד הצליח פריט היוקרה שהמציא את "רשימות ההמתנה", לפצח את הקוד האופנתי ושרד את מבחן הזמן בעולם המקדש את ה"טרנד", הנעורים והחדשנות? העובדה כי מחירו מתחיל ב8,000 דולרים ועשוי להאמיר עד ל190,000 דולרים היא לא הסיבה היחידה לנחשקות שלו, גם לא הקישור שלו עם סלבריטאים כמו ויקטוריה בקהם (אחת מאספנית הבירקין הרציניות ביותר וברשותה כמה תיקים נדירים, כמו תיק עור יען בצבע הורוד או הבירקין היקר ביותר, העשוי עור קרוקודיל ושפירזולים בו עשויים זהב ומשובצים ביהלומים), קימורה לי סימונס (דוגמנית עבר, בעלת המותג "ביבי פאט" ואספנית רצינית לא פחות מבקהם) או קים קרדשיאן. העובדה כי קייט מוס השתמשה בו כתיק ההחלטה של ביתה ליל גרייס ומרק ג'יקובס משתמש בו כתיק לחוף הים, אינה מוסיפה יוקרה לתיק, אלה דווקא לסלבריטאים שמפגינים נונשלאנטיות ואדישות גמורה כלפי פריט שרובינו אוחזים בכפפות משי. התשובה נעוצה כנראה בעצם היותו בלתי נגיש לכולנו.

("פטרוני הבירקין"- למעלה מימין, עם כיוון השעון- קייט מוס וליל גרייס, מרק ג'יקובס עובד על השיזוף, תיק הקרוקו עם פרזולי הזהב והיהלומים, ויקטוריה בקהם עושה פוזות על הדשה)

ממש כשם שבחורה מגדילה את האטרקטיביות שלה בעיני מחזרה הנחוש ככל שהיא מסרבת לו יותר, כך גם הרמס הפך ליותר אקסקלוסיבי, נערץ ונחשק ככל שהתארכה רשימת ההמתנה עבור תיקי הבירקין שלו. כידוע, לא כל אחד יכול להגיע אל הזבן בבוטיק של הרמס ולדרוש "בירקינים" כאוות נפשו. אם יעשה זאת, יתקל בפרצוף החמוץ של המוכר, מאחוריו מסתתרת המחשבה: "מה לעזאזל אתה חושב לעצמך?". לאחריו, יוגש טופס מילוי פרטים וכניסה למאגר "הממתינים" לתיק הנכסף. משך ההמתנה: שנתיים עד ארבע שנים (על פי השמועות). אבל האם מישהו מבין הנרשמים אכן זכה לטלפון המיוחל שבישר לו כי הוא רשאי לאסוף את הבירקין שהזמין? אל תהיו כל כך בטוחים. מיקל טונלו, מחבר הספר "Bringing Home The Birkin", חשף את האמת מאחורי רשימת ההמתנה הזו וגילה לעולם את התרמית הגדולה ביותר בשוק המותרות כבר ב2008. טונלו עבר לספרד ונאלץ למכור את פריטי היוקרה שברשותו באינטרנט לאחר שאיבד את מקור פרנסתו. צעיף הרמס שמכר דרך איביי ב$500 (ונקנה ב $160) בתקופה שבארה"ב היו רק 15 חנויות הרמס, הצית במוחו את הרעיון לעשות מזה קריירה. הוא היה נסע ברחבי אירופה, קנה צעיפי הרמס מהסניפים השונים וסיפק אותם ללקוחותיו שמעבר לאוקיינוס. ואז, הגיעה הבקשה לבירקין. טונלו שלא ידע מה הוא "בירקין" בדק בגוגל וטלפן מיד לסניף הקרוב לביתו במדריד לברר האם הוא ישנו במלאי. את התשובה השלילית הוא נאלץ לשמוע לפחות 10 פעמים, לא רק בטלפון אלא גם פנים מול פנים, בליווי מספר מילות גנאי וריטואלים משפילים עד שהוצע לו להיכנס לרשימת המתנה. כל זה היה מספיק כדי להניא אותו מהרעיון לקנות את התיק, ואז, לאחר 3 חודשים, בעת שהיה במהלכו של מסע הקניות הטיפוסי שלו, שכלל רכישת 10 צעיפי הרמס, שאל את המוכרת האם קיים ברשותם בירקין. "תן לי לבדוק מאחור" היה המשפט ששמע לפני שנגלה לפניו הבירקין המיוחל, והשאר- היסטוריה. טונלו הפך לספק היחיד מחוץ להרמס שייצא לעשירי ארה"ב ושאר השמנה והסלטה, שידם אינה הייתה משגת (הפעם לא פיגורטיבית, אלא מילולית) תיקי בירקין על כל גדליהם, עורותיהם וצבעיהם. לא הכסף וגם לא הייחוס יזכו אדם בתיק בירקין, הנובורישים הם אינם קהל היעד של המותג, אלא העשירים הישנים, אלה השומרים על מערכת יחסים לאורך דורות עם המותג ומהווים את הלקוחות האולטימטיביים עבורו.

("עשו זאת בעצמכם"', "כי אם אין אני לי, מי לי?", הכי קרוב שרובינו נגיע לבעלות על תיק של הרמס- תיק קלי מנייר, באדיבות אתר המותג)

הנאמנות, המסורת, המורשת ארוכת השנים והקשר העקבי בין המותג ללקוח, הם לא רק אסטרטגיה שיווקית, אלא מדיניות של ממש. בית הרמס, שחוגג בימים אלה 175 שנה להיווסדו, הוא אחד מבתי האופנה היחידים שנשלטים על ידי בני הדור השישי של המשפחה המקורית שהקימה אותו ומנהלת אותו בהצלחה. רק בחודש האחרון פורסמו נתונים על עליה של 17.6% במכירות מחוץ לצרפת (שווי של כ 1.02 ביליון דולרים). השגשוג הפיננסי והגידול הכלכלי המרשים שמציג המותג בשוק העולמי, יצרו את העניין הגובר של תאגידי היוקרה המתחרים שמנסים לשים את ידיהם על בית הרמס. ברנרד ארנו, מנכ"ל חברת LVMH, הובילו עד לאחרונה מספר מהלכים גסים ואגרסיביים במטרה לצבור שליטה בבית האופנה. אלה, אילצו את בית האופנה לפנות לבית המשפט הצרפתי שיצא להגנתה של המשפחה ועצר את ארנו כשבאמתחתו 21% שליטה בלבד. כמה עצוב אילו היה מצליח ארנו להשתלט על הרמס ולהופך אותו לקלישאה חבוטה ומאוסה, כפי שהפך את תיקי הקנבס עם המונוגרמה או דוגמת הדמקה של לואי ויטון.

הגישה של הרמס, נראית כדבר הנכון והאינטואיטיבי לעשות בעולם העוסק במותרות ומציע פרטי יוקרה אקסקלוסיביים. ובכל זאת, בשנים האחרונות, הפכה האופנה לנגישה יותר ויותר לקהל רחב יותר תוך זמן קצר הרבה יותר מהרגע שהיא מוצגת על המסלול ועד הרגע שהיא מגיעה למגזין או לארון הפרטי. מעצבים כמו אלבר אלבז, קרל לגרפלד, אלכסנדר מקווין וסטלה מקרטני או מותגים כמו מיסוני, ורסצ'ה וג'ימי צ'ו, עושים הכל על מנת לכבוש את תודעתם של ההמונים, גם אם המחיר לכך כרוך בעיצוב קולקציות של שמעטס עבור רשתות זולות, כמו גם השקת בשמים, אביזרים ומשקפי שמש.

(מי לא היה רוצה להתחלף עם הבחורה שבתמונה?)

ההוט קוטור, שהיה בעבר נחלתו של האלפיון העליון, נמצא ב40 השנים האחרונות בתהליכי גסיסה מתקדמים ויחד איתו ירדו לטמיון כל הסנטימנטים לפריטים (כולל תכשיטים ותיקים) המאריכים ימים לאורך זמן. אנחנו מופצצים במסרים אופנתיים מכל עבר, ונחשפים לכמות עודפת של מותגים, מגזינים וקולקציות. השיח הציבורי המתנהל סביב מראה חיצוני ואופנה כמעט 24 שעות ביממה, דבר העשוי להוביל את הציבור למאוס בכל הקשור לסגנון ואופנה. הזמינות והקלילות בה ניתן לצפות דרך האינטרנט בתמונות או סרטונים של הקולקציות האחרונות שניות אחדות לאחר שהוצגו במסלול, הופכות לעיתים את עונת התצוגות לסיוט אפילו עבור חובבי האופנה שמתקשים להפסיק לצרוך מידע ויזואלי זה. אתרים כמו "מודה אופרנדי" ומותגי אופנה אחדים, מאפשרים לרכוש את הפריטים ביום התצוגה ולקבל אותם שבועות ספורים לאחר מכן, זאת בניגוד לששת החודשים הארוכים במהלכם נאלצו הצרכנים מלאי התשוקה לאופנה, להיעזר בסבלנות בטרם יכלו לשים את ידיהם על הבגדים שנראו על המסלול. זמינות זו מספיקה גם היא לבטל את כל הציפייה והכמיהה שהייתה כרוכה בהמתנה המרגשת עד שיופיעו הבגדים מהמסלולים בתמונות העיתונים ובהמשך יגיעו גם אל קולבי החנויות.

(האם יגיע היום שבו ימאס למישהו מהרמס? משמאל- גרייס קלי, לצד בעלה, הנסיך רנייה ממונקו, מסתירה את בטנה ומשדרת אי נוחות מול צלמי הפפארצ'י)

הבידול של הרמס והמיתוג האליטיסטי שלו, משתקף גם דרך עיניהם של הצרכנים ואלו מקרינים על האופן בו הם רואים ומתייחסים אליו. נכון שתיקי הקלי (המכונים על שמה של הכוכבת ההוליוודית גרייס קלי, שנהגה להסתיר באמצעותם את ביטנה ההריונית מצלמי הפפרצי לאחר נישואיה לנסיך רנייה ממונקו) לא היה תמיד לתיק הכי "אין" שיש (במיוחד בשנות השמונים). אולם בטווח הארוך, התיק שהומצא ב1930, יצליח כנראה לשמר את היוקרתיות והנחשקות שלו גם 100 שנה לאחר מכן, היות והוא מושתת על יסודות של מורשת, מסורת ואיכות. טרנדים או "פריטים לוהטים" לעומת זאת, באים בסערה אך גם נשכחים באותו האופן. מי יסכים ללכת עם תיק האוכף של כריסטיאן דיור או תיק ה"מולטיקלור מונוגרם" של מורקמי ללואי ויטון?

(ג'יוואנה בוטגוויליה, כפי שנראתה בשבוע האופנה במרץ האחרון, נושאת את תיק האוכף של דיור שהושק לראשונה בשנת 2000 והספיק לפוס מהעולם תוך פחות מ10 שנים. היום, הוא כבר נראה לגמרי לא במקום)

*פוסט זה נכתב כהמשך והרחבה לפינה שלי בתוכנית "פאשן.נט" בהנחייתה של שי-לי שינדלר, המשודרת בערוץ האופנה כל יום ראשון ושלישי בשעה 16:30 (לא כולל שידורים חוזרים).

A Golden Age

פוסטר, תמונה, שיר ומחשבה.
(שמרו על ראש פתוח=>)

(תמונת מחזור. מקלאודיה שיפר ועד קייט מוס. ורסצ'ה 1994)

*כשמנסים להעלות מתהום הנשייה זכרונות על עידן "הגלאמזונות", אי אפשר שלא לחשוב על Gianni Versace. ורסצ'ה, שהושפע לא מעט מהמיתולוגיה היוונית, הצליח להפוך את הדוגמניות שצעדו על המסלולים שלו ל"אלוהיות", אפילו יותר ממה שהיו לפני כן. ברוק איטלקי מהול בנובורישיות, דקדנטיות ושטחיות מתובל בקמצוץ נדיב של קריצות מיניות- הפכו לשמו הנרדף. כל אלה, השפיעו כמובן גם על "מצב הרוח האופנתי" בתקופה- פוסט "הבורגנות הדיוריסימית" פרה "הרואין שיק" של קייט מוס ו"המינימליזם" של קלוין קליין, פרה היסטורית ל"דקונסטורטיביזם" של גרת' פיו וריק אונס.

* קרלה ברוני, תצוגת האופנה של YSL לקיץ 1989. צעירה, מתוחה, תמימה. אופטימיות. גם היא הייתה "גלאמזונה" (תמונה ראשונה, במרכז). היום- ויתרה על העקבים כדי להפוך לגברת הראשונה של צרפת.

*בקליפ: מעט מידיי נשים ויותר מידיי שוטים של הזמר (שלא מעניין אף אחד). היונה של YSL גם היא הייתה שם. בזהב היא נראית הרבה יותר טוב. כמו כל דבר.

* אתמול, שמעתי מישהו מבקש לחזור על 2010 ובדיוק לפני שאמרתי לעצמי שהייתי חוזר עליה בעצמי, ירד לי האסימון. סירבתי ליפול לפח הנוסטלגיה והחלטתי להשאיר את הטוב שהיה במקומו ולחשוב על הטוב שיהיה. לפני 12 חודשים, הייתה לי מין הרגשה משונה שהינה; "זה הולך להיות העשור שלי", 2010 הצטיירה לי כשנה מדהימה עוד לפני שהחלה. וכך גם היה. אבל השנה, כלומר ביום האחרון של שנה שעברה, הרגשתי רק תוגה. שאלתי את עצמי האם כך ארגיש כך כל השנה?
התשובה הייתה כמובן שלא, זה לא יכול להיות.

תהיה לנו שנה "זהב"! וגם אם לא, אנחנו נדאג שזה בדיוק מה שהיא תהיה...

NOTE:
הנקודות לא כל כך רופפות כפי שהן נראות...נשאר רק לחבר אותן.

זה לא סתם פרינג', זה הוט קוטור!

זה לא יהיה נכון לדבר על טרנדים בהוט קוטור. הרי מדובר בנישה שמטבעה דוגלת בייחודיות, איכות וסגנון נטולי תאריך תפוגה. עולם שבו קדושת ההוויה הטרנדית מחווירה על רקע האסטטיקה האל זמנית שמאפיינת את העיצובים הנכללים בז'אנר. מדובר בבגדים שלא רק נתפרים למידותיה המדויקות של הלקוחה, אלא גם מותאמים במיוחד לטעמה האישי (לאחר רקונסטרוקציה של קולקציית המסלול שהציג הקוטורייר). "טרנדיות" או "מגמתיות" באופנה מייצגים את הצורך שלנו "בשבטיות", הכמיהה להרגשת שייכות. הוט קוטור לעומת זאת, הוא מסמל את האינדיבידואליזם ואת ההכרה בחשיבותו של הסגנון האישי. היות ו"מועדון הקוטור", החברה הסגורה שמונה רק כ200 נשים אשר מסוגלות להרשות לעצמן את פריטי העילית והודות לקשרים הנכונים זכו גם לקבל את הגישה אליהם - מן הראוי שהגיוון יהפך לאלמנט המרכז בכל הסיפור. הוט קוטור הוא סוג של כת שמאמיניה סוגדים למספר מצומצם של מעצבים העומדים בראש בתי האופנה הגדולים. אותם המעצבים הם גם אלה המספקים את הקייטרינג לקרייבינג האופנתי של לקוחותיהם. אולם מכיוון שאף אחד מהם אינו מנותקים מאתרי מתחזיות האופנה, גם בקוטור ניתן למצוא מגמתיות בחתך עונתי. הלקוחה תחשף לדגמים כשתשב בטריבונות שלצד מסלול התצוגות, אנחנו, נאלץ להמשיך להשקיף מהצד בפה פעור בעודנו מדפדפים במגזיני האופנה או אתרי סקירת התצוגות באינטרנט. הבעיה היא שעל אופן ההגשה של המנה שלנו אחראים סטייליסטים או עורכי האופנה שסיננו ובחרו את הפריטים שיוצגו להמונים.
פרינג'ים, הוא התירוץ הרשמי לשמו התכנסנו כאן היום. גווילי משי שקובצו קומות קומות ונשזרו לצד נוצות, רשתות, קריסטלים ותחרות. אם תשאלו את האדם הפשוט ברחוב, הוא יומר באסרטיביות: "מדובר בעיטורים לוילונות", מצד שני, טפטא 350 גרם תזכה בפיו לאותו הכינוי בדיוק. בהפקות אופנה שונות שבהן נתקלתי, הקפידו עורכי האופנה להציג את אותן השמלות באופן מרושל ופשטני. קחו לדוגמה את אניה רוביק מתפלשת על הרצפה בשמלת האטלייה של וורסצה או נמרחת על הכיסא בג'יבנשי קוטור. דוגמנית אחרת, גם היא בשמלה של ג'יבנשי, נראית ככלב המנסה להתנער מהכסות השעירה והיוקרתית שלגופה. אבל למה לה? ומדוע קייט מוס צריכה ללבוש וסט אופנוענים מעור מעל לשמלת משי בתפירה עילית (ג'יבנשי 2008)?

(מימין לשמאל: Valentino, Givenchy, Atelier Versace- Haute Couture Autumn/Winter 2010-11)

מה רע באסטטיקה הקלאסית, כזו המציגה את היופי כפי שהוא, על רקע כרכובי זהב או אח בוער למשל? קלאסיקה מטבעה היא נחלת העבר. היא אינה מתחדשת אלא נותרת סטטית. היחס אל פרטי ההוט קוטור כאומנות- הוביל במרוצת השנים לתפיסתם כפריטים הראויים להישמר מאחורי ויטרינת זכוכית במוזיאון תלבושות. הקיבעון וההתנגדות לקבל את החדש, "להסתנכרן עם ההווה"- מיגר את ההוט קוטור רחוק ממרכז הסצנה האופנתית כבר בשנות ה60 וה70. קוקו שאנל בזה לחצאיות המיני ומכנסי ג'ינס ולכן לקרת סוף ימיה נחשבה לארכאית ומיושנת. CHANEL N5 היה הדלק היחיד שהמשיך להניע את גלגלי בית האופנה שלה במשך שנים. רנה גרואה, שהיה מאייר כרזות בצרפת של סוף שנות ה40, הצליח להפיח מעט ברק של נעורים בעולם שנחשב לנחלתן של זקנות עשירות וסנוביות. האיורים שיצר עבור דיור או ג'יבנשי, הצליחו לעורר אפיל חדש ומודרני בסגנון היבש שאפיין את מודעות הפרסומת בתקופתו. גב חשוף, עיניים החתוליות (אה לה בריג'ית בורדו) והדוגמניות הצעירות שאייר עזרו לשמור על הרלוונטיות של בתי האופנה העילית. מאוחר יותר, עבר גרואה לארה"ב והחל לעבוד בעיקר עבור מגזינים. כך, הנשים שקנו את השמלות המשיכו להיות אותן הנשים העשירות והסנובות, אבל הבגדים הצליחו לדברו לכולם. בארה"ב, לדוגמה, פעלו בתי מלאכה שהיו רוכשים את הדגמים ומייצרים את ההעתק המושלם שלהם. ביל קונינגהם, צלם אופנת הרחוב של הניו יורק טיימס, עבד בצעירותו בבית המלאכה Chez Ninon שסיפק חיקויים חוקיים לשמלות של דיור או ג'יבנשי. קונינגהם סיפר בעבר כי אחד הפריט בלתי נשכחים שיצר היה שמלת בלנסיאגה אדומה וז'קט עליון תואם שרכשה הגברת ג'קי קנדי. אותה השמלה חזרה לבית המלאכה בניו יורק עם בקשה להיצבע בשחור, כדי שרעיית הנשיא, שהפכה בדיוק לאלמנתו, תוכל ללבוש "סמי בלנסיאגה" בהלווייתו של בעלה. אפשר לומר שזה היה ה"זארה" הראשון.

(Jacqueline Kennedy at the 1963 funeral Balenciaga pret a porter s/s 2011)

עד לפני שבוע ניתן היה עדיין למצוא את פריטי קולקציית הנשים שעיצב אלבר אלבז לH&M זרוקים בחדרי המדידות או במקרה הטוב, תלויים על קולבי חנות המותג בעזריאלי עם תגית של 20% הנחה. הסיבה: "אין לי לאן ללבוש אותה" אמרו הנשים שצפו בברק המטאלי של הסאטן ובקריסטלים שהודבקו לרשת באזור המחשוף. איבדנו את העניין בפומפוזיות היוקרתית. בבלמן סגרו את קו ההוט קוטור כבר לפני שנים וחליפות קשמיר או שמלות טול הוחלפו בT-shirts הדהויים ובג'ינסים הקרועים של קריסטוף דקרנין. ניקולה גסקייר, החליט העונה למרוד בכל מה שהיה בבית בלנסיאגה לפני כן (כולל דגמי העבר שלו עצמו). הוא לקח את בדי הפיפיטה והטרטאן (שהפאנק אימץ כלבוש המבטא את המחאה כנגד של המוסכמות) ושילב אותו עם וניל מבריק ונעלי גברים בסגנון גראנג'י ומלוכלך. קו הקוטור של כריסטובל בלנסיאגה נסגר גם הוא מזמן, אבל מבחר מרשים מהפריטי הארכיון בעיצובו מוצגים בימים אלה בתערוכה- אי שם בניו יורק.

(מימין, גדעון אוברזון על המסך בסרטו של עמוס גוטמן. גם ב 78 הוא התעקש על "קוטור". במציאות הוא הגיע לסרט בליווי אישתו באיחור של רבע שעה ונראה די מהורהר בסופו. משמאל: וילון פרינג'ים, "לא קוטור", שהיה צריך אולי לרדת בדיוק באותה הסצנה)

ביום חמישי האחרון הוקרן סרטו של עמוס גוטמן, שהיה סוג של אומנות במסווה סרט דוקומנטרי שביקש לתעד את האופנה בישראל בשנת 78. בסרט נחשפים עיצוביהם של מעצבים וותיקים מאותה התקופה כמו רוג'י בן יוסף, פיני לייטרסדורף (משכית), לאה גוטליב, רוז'י בן-יוסף, אבל גם הקולות הצעירים שפעלו באותם ימים, בהם גדעון אוברזון, תמרה יובל-ג'ונס ואבי טנצר (שרק לנורית בת יער ולאתי רוטר מקסטרו היה מושג מי זה). העיצובים של אוברזון היו הבולטים ביותר: בעוד שלייטרסדורף דיברה על החיבור לארץ ובריאה של משהוא חדש שהקנינים לא ראו קודם במילאנו, העיצובים של אוברזון ניגנו שיר אחר, שירם של יוצרים אחרים כמו YSL או אוזי קלרק. כדי להמחיש את התמונה, הייתי אומר שהכל היה נראה בערך כמו הקולקציה האחרונה של מרק ג'ייקובס. גם בקטע הראיון הקצר איתו הוא המשיך להתעקש בריש מתגלגלת שהבגדים שהוא מעצב הם "קוטור" (קוטורררר'). היום בחנות שלו ניתן למצוא משהו שנראה יותר כמו אמפריו ארמני או קלוין קליין שדוף.

הפכנו לחברה הרבה יותר טרנדית: את מאיירי הכרזות החליפו סטייליסטים והנשים, שהסתפקו בעבר בתפקיד "הגברת הראשונה", החלו למלא את כיסאות בתי הנבחרים. זהבה גלאון נהגה ללבוש את ה knockoffs של זארה לג'קט הטוויר של שאנל ורוחמה אברהם נראתה זוהרת מתמיד במעיל הצמר הלבן של גוצ'י מ2003, שהיה כמובן גם הוא תוצרת זארה. היום, אף אחד כבר לא רוצה קוטור, גם לא את החיקוי שלו (ואני לא רוצה לדבר על זה שלפחות ל-85% מהאנשים אין מושג בכלל במה מדובר). חוץ מזה, שום דבר לא ממש השתנה.

קיט מוס מאבדת את זה?

לפני מספר שנים קיט מוס הוסיפה לעצמהתואר נוסף לדוגמנית על: מעצבת (המחמד) של TOPSHOP, ומאז היא מתמידה להציג קולקציה עבור המותג מידי עונה.
כבר בראשית דרכה כמעצבת, היא הצהירה בגלוי, שהקו שלה מושפע מסגנונה וארונה האישי. וכיאה לכל דוגמנית, ארונה הרי מלא מכל טוב בגדי המעצבים המובילים ביותר- עבורם היא דגמנה: משאנל עד לוויואן ווסטווד וקלוין קלין. מישמש של סגנונות. ואכן, בקולקציות שלה ניכרת השפעתם של חבריה המעצבים: בקולקציה הראשונה הופיעה שמלה צהובה שהזכירה יתר על המידה שמלה שעיצב אלקסנדר מקווין, שמלוה ירוקה שעיצב רוברטו קוואלי באותה שנה, ז'קט טוויד שחורים המשלבים חוטים מבריקים וכפתורי זהב כמו זה של שאנל ועוד. כל זה התקבל על הדעת ועבר בשתיקה. אחרי הכל, טופשופ ידועה בדמיון הרב שבין הבגדים שהם מוכרים ואלה שמציגים מעצבי על (שלא אומר מעתיקים).
אבל אף אחד לא ציפה ממנה להתפשר בתחום המקצוע שלה- שהרי בגללו היא זוכה לתהילה ולהערצה.
מוס, לא רק מעצבת למותג, אלא גם מדגמנת את הדגמים שבקולקציה שלה. (בתמונה למטה הקולקציה שעיצבה הדוגמנית לTOPSHOP, והפוזות בכיכובה, כפיש יופיעו במודעות המותג ). בקמפין האחרון, ניתן להבחין בפוזות חד גוניות שנראו כבר בקמפיינים קודמים שלה למותגים אחרים. גם הסטילינג כמעט זהה. (התמונות מדברות בעד עצמן).
הייתכן שקסמה והוירטואוזיות שלה כדוגמנית על דעכו? איך יתכן שדוגמנית על ברמתה יכולה להרשות לעצמה להראות כל כך מונוטונית ומשעממת בקמפיין לקולקציה הנושאת את שמה?
כיוון שהיא אינה מעצבת אופנה, אלא דוגמנית סלבריטאית, הצגת דגמים המזכירים בגדי מעצבים אחרים אינה צורמת כמו מחזור הפוזות שנראו כבר בעבר בפרסומות לאותם המעצבים.

(מתוך קמפיין של מוס ללואי וויטון ורוברטו קואלי)