דוגמניות רזות זה טוב (גם) ליהודים

אני בטוח שבין ציבור קוראי בלוג זה, לא ימצא אפילו אחד שיערער על כך שלסטיב ג'ובס לא היה שמץ של מושג בכל הקשור לבגדים. ג'ינס וחולצת הטריקו השחורה- היו המדים הקבועים שלו, הופעה שנחתמה על ידי נעלי ספורט- אאוטפיט קבוע שממנו לא זז ימינה ולא שמאלה במשך מעל ל30 השנים בהן תועד על ידי כלי התקשורת בתור מי שעומד בראש חברת מחשבים מהפכנית. אולם כשמדברים על אופנה ועקרונותיה, כנראה שג'ובס הבין הרבה יותר ממה שאנחנו מוכנים לתאר. כמו בטכנולוגיה, גם עולם האופנה המודרני חותר לקווים נקיים, גיאומטריות מסותתת, ליטוש צורני, חלקלקות ובעיקר לרזון. רזה יותר הוא בהכרח גם יפה יותר, טוב יותר, מושך יותר ובמיוחד- נכון יותר. אחד הציטוטים המפורסמים של איב סאן לורן, שנחשב לקוטורייר הדגול ביותר בכל הזמנים, היה "כל בגד נראה טוב יותר במידה 36 בהשוואה ל 38". ג'יאפרנקו פרה חזר על משפט זה בראיונותיו לתקשורת אינספור פעמים (למרות שהוא עצמו סבל מהשמנה חולנית). קרל לגרפלד יכול היה לעשות קריירה רק בזכות אמירותיו מעודדות הרזון. הוא אף הגדיל לעשות, כנראה הדורש וגם מקיים, כששימש דוגמה אישית והשיל 42 ק"ג ממשקלו ב2001, כתב ספר דיאטה ולא הפסיק עד היום לשתות בהצהרתיות דיאט קולה כמו מים וללבוש מכנסי סקיני של "דיור הום". 

(סטיב ג'ובס ומלת המפתח!)

אולם בגלל שהעם הישראלי ידוע ביכולתו "להמציא לנו פטנטים", שהרי אנחנו יודעים יותר טוב בהיותינו "סגולה לכל העמים", ראתה לנכון כנסת ישראל לחוקק חוק מהפכני (כל כך מהפכני עד שאף מדינה מתוקנת באירופה או בארה"ב לא הצליחה לעמוד בו) ואישרה את חוק הפוטושופ. על פי חוק זה, כל דוגמנית תהיה חייבת להציג אישור על כך שמדדי הגובה והמשקל שלה לאחר שמשתכללים ל- BMI, נותנים ערך גבוה מ18.5 כתנאי להעסקתה בקמפיין פרסומת מסחרי. מודעות הכוללות תמונות מרוטשות יישאו כיתוב המציין זאת (לא באותיות קטנות אלא בכאלה המגיעות לפחות ל7% משטח המודעה). אבל ח"כ ד"ר רחל אדטו (התנועה), ראש שדולת הבריאות בכנסת ויוזמת החוק, בניגוד לג'ובס, לא מבינה כנראה שום דבר באופנה ומסתבר שגם לא מתמצאת הרבה בבריאות. BMI הוא מדד סטטיסטי, שבדומה לגובה, לא מצביע על בריאות, אלא רק מתאר את מיקומו של האינדיבידואל ביחס לאוכלוסיה. BMI היא תופעה המתפלגת מבחינה סטטיסטית על פי גאוס (כמו עקומת פעמון) כאשר רוב האוכלוסיה נמצא באמצע (BMI  בין 18.5-25) שמוגדר כתקין והיתר בקצבוות, ממש כמו גובה (ההגדרות לא נקבעו על פי מחקרים רפואיים של בריאות, אלא על פי מדגמים סטטיסטיים. בהמשך מחקרים גילו, כי איפה שנמצא הרוב- שם באמת טוב ומי שה- BMI שלו נמוך מ18.5, סובל מתחלואה רבה יותר. מחקר אחר אגב, קבע כי הגבלה קלורית בעכברים, מאריכה את תכולת החיים בשליש! עכשיו אתם מוזמנים להאמין לאיזה מחקר שאתם רוצים...). לגבי עקומות הגובה- מי שנמצא באחוזון התחתון החמישי או השלישי נחשב לנמוך וזכאי לקבל הורמון גדילה (לאחר שהוכח החוסר שלו), וזאת רק בעקבות עובדה זו- לא בגלל ההשלכות הרפואיות של גובהו, אלא בגלל השלכותיו החברתיות! BMI מתחת ל18.5 (שנחשב למינימום בטווח התקין אחרי גיל 18) לא קובע מתי יפסק המחזור או מתי יתחילו לנשור השערות, זהו בסך הכל מדד סטטיסטי (אחוזי השומן קובעים את קיום או אי-קיום הווסת ותזונה עשירה בויטמינים, מינראלים וחלבונים- לא קלוריות- קובעת את צמיחת השיער).

(מימין- כריכת ספר הדיאטות שהוציא קרל לגרפלד ב2004, משמאל-דריה ורבוי מדגמנת את "השורה התחתונה" בכל הנוגע לאופנה- מתוך תצוגת האופנה של "לגרפלד גלרי", קיץ 2004)

(מימין- לגרפלד נהנה ממקדונלדס ב1990'S, משמאל- לגרפלד נהנה פחות מגלי חום והשמנה קיצונית)

(כולם נראים יותר עגלגלים... לגרפלד והמוזות)

היות ומדובר במדד כמותי המתאר תופעה באוכלוסיה, יש להתאימו לשינויים שחלים באוכלוסיה לאורך זמן. כך לדוגמה, כל חובב אופנה שביקר אי פעם בתערוכת תלבושות היסטורית, וודאי שם לב כי המימדים של מלכת אנגליה או קיסריות צרפת, היו קטנים משמעותית מאשר אלה של הנשים הממוצעות בימנו (להוציא את מדי נפוליאון שנחשב לגמד גם בתקופה בה חי). השפע התזונתי, תנאי ההיגיינה המשופרים ועקרונות "השבחת הגנים" המשתפרים מדי דור ודור, הם שאחראים לכך שהאוכלוסייה גובהת עם השנים והצאצאים לרוב גדלים להיות גבוהים מכל אחד מהוריהם. דוגמה להגדרה תיאורית אחרת המתייחסת לתופעה באוכלוסיה, הפעם בתחום אחר, הפסיכיאטריה, היא הגדרת ההומוסקסואליות כהפרעה נפשית, שהפסיקה להיות כזו ב1974, עם צאתו של ספר האבחנות הפסיכיאטריות החדש DSM2 והשנויים שחלו במבנה החברה ומחאתם של פעילי זכויות. גילוי האיידס שהוציא את כולם מהארון ותרם להקבלה החברתית של נטייה זו בשנות השמונים המוקדמות, הביא את ארגון הבריאות העולמי להפסיק להתייחס ל"נטיה" כ"הפרעה". בדומה לגובה, גם מאפייני המשקל משתנים בעת האחרונה (בחברה המערבית במיוחד) בקצב מהיר יותר מאי פעם, מעולם לא הייתה כמות כה גדולה של אנשים הסובלים מהשמנה חולנית (BMI מעל 40). ההשמנה נתפסת כיום כמגפה ששוברת שיאים מדי שנה. גם כמות האנורקסיה (רצוי להבהיר בשלב זה את הצורך להבחין בין אנורקסיה לתת משקל, שכן מדובר בשני מצבים/מחלות שונות!), לא רק שגדלה גם מבחינת מימדיה בעולם המערבי, אלא גם מתפשטת לטריטוריות בהן היא לא הייתה קיימת כדוגמת אפריקה. נוכח השינוי במימדי האוכלוסיה (תרתי משמע), ראוי לבחון מחדש את "המספרים המאגיים" שאנו מתייחסים אליהם כ"בריאים/נורמאליים" או "חולניים". היות והנורמות החברתיות משתנות ואיתן גם מאפייני המשקל של האוכלוסיה, ראוי אולי לשנות גם את ההגדרות. הייתכן ש25BMI= איננו הגבול העליון של הנורמה יותר והמספר הקסום 18.5 איננו המספר התחתון?! 

("אני אוכלת הכל, אבל במידה..."- Carmen Kass by Miles Aldridge, "A Precious Glam", Vogue Italia March 2011)

קיימים אינספור הסברים לסיבה שיכולה להסביר את העובדה שרזון כל כך קוסם לחברה המודרנית: היכולת לשלוט על שלל הפיתויים המוצעים לנו באלף השלישי, שפע של מזון או אורח חיים שמסתכם במקסימום רביצה מול המחשב ומינימום תזוזה. צמצום השטחים החקלאיים על פני כדור הארץ ועליית מחירי הירקות הופכים את מוצרי המזון הדלים באנרגיה ליקרים יותר ומעלה את מעמדם של ה"מעושרים" שיכולים להרשות לעצמם להישאר רזים.  אבל ההסבר הנכון ביותר לכך הוא שזה פשוט עובד- אנחנו נחמדים יותר לאנשים רזים, מעדיפים להקיף את עצמינו באנשים רזים, מאמינים לאנשים רזים, נמשכים אליהם יותר ולבסוף גם מעדיפים לקנות את המוצרים שהם המליצו לנו עליהם. דוגמניות רזות נראות לנו טוב יותר באופן אינטואיטיבי, יותר מאשר דוגמניות מלאות וכך גם הבגדים שהן לובשות. 

(דיאט קוקה קולה, "משקה האלים"-Guinevere Van Seenu by Cédric Buchet)

העליהום החדש שיצר חוק זה והפרובוקציות שמעוררים צלמי עבר כושלים המנסים להיאחז בציפורניהם בתעשייה ולזכות לעוד שביב של פרסום (קרי עדי ברקן), אינן במקומם. השמצת הדוגמניות הישראליות הרזות (כדוגמת אנה מרטירוסוב) גם היא אינה נאותה. דוגמניות רזות אינן אשמות בתפיסות של החברה, החברה עצמה היא זו שבחרה אותן לנשגבות ונתנה להן את התהילה וההערצה לה הן זוכות (מרטירוסוב, רזה ככל שתהיה, ופופולארית עוד יותר בעמודי המגזינים האחרונים ובשבוע האופנה, לא ליהקה את עצמה לשם, אלא נבחרה על ידי אנשי שיווק, מעצבים, סטייליסטים, במאים וכו'). לכן, המפתח לשינוי צריך לבוא מאיתנו, כי גם אם הדוגמניות אולי יהיו שונות- אנחנו עדיין נשאר עם אותן התפיסות. כפועל יוצא, גם המודעות שיישאו את הדוגמניות "החדשות" ייראו לנו "דוחות". מגזיני האופנה (המתקיימים ממודעות) יהיו חסרי אפיל ואף אחד לא ירצה לקנות שום דבר. 

החוק החדש מתיימר למקם את כולנו בממוצע. באותה מידה, משרד האוצר יכול היה להציע חוק האוסר על מותגי על כדוגמת פראדה, שאנל, לואי ויטון או הרמס לפרסם במגזינים רק בגלל שלא כולם יכולים להרשות את זה לעצמם, במחאה כנגד אידאל "העושר" הבלתי מושג ומתוך רצון לצמצם את פערי המעמדות או למגר את התסכול העצמי שבשאיפות הבלתי ניתנות להשגה של מעמד הנמוך/ביניים. דוגמה מובהקת יותר שעשויה להבהיר את הפרדוקסאליות של החוק נוגעת בגובה הדוגמניות: מדוע עצם הדרישה שכל דוגמנית תתנשא לגובה של 180 (+/-) אינה מזעזעת אף אחד? שהרי הגובה הממוצע באוכלוסיה לנשים הוא 166! מטבענו, אנחנו צריכים משהו כדי לשאוף אליו- לפנטז, אדם אינטליגנטי שקורא מגזין, צריך להבין אולי כי מדובר בפיקציה, מדע בדיוני, "אסתטיקה קלה" שנועדה לשטוף את ראשו הטרוד מפגעי היום במעט זוטות, מים מזוקקים. ממש כשם שאנשים לא מאמינים בחייזרים לאחר שהם צופים בסרטי מדע בדיוני, אל להם להאמין בכל מה שהם רואים במגזינים. הוספת הכיתוב עשויה להיחשב כזלזול באינטליגנציה של הקורא את המודעה. 

("NOTHING TASTE AS GOOD AS SKINNY FEELS!", Kate Moss)

הדעות שלי לגבי רזון ודאי לא יפתיעו רבים מבין קוראי, במיוחד לא את אלה שיצא להם להכיר או לראות אותי במציאות. אחרי הכל, אני כנראה נושא את דעתי על השרוול, או נכון יותר מתחת לשרוול של ז'קט במידה XS. אבל אני גם מאמין גדול במראה הטבעי. לדעתי, הפתרון לבעיית הדימוי העצמי שעשויים ליצור המגזינים והמודעות שבתוכם, היא לעודד מגוון- להציג ספקטרום רחב לא רק של משקלים, אלא גם של לאומים, גווני עור, גבהים וכו'. כי זו טעות לחשוב שהמשקל הוא המאפיין היחיד שמגדיר אותנו או יכול לפתור את כל בעיותינו. אלה המפסיקים להתרכז בעיקר ונצמדים אל המשקל התפל- אוחזים בדיוק באותה התפיסה ממנה צומחות הפרעות אכילה. בסיכומו של יום, למגר את "הרזים" מחוץ לחוק, יעשה להם עוול חברתי לא פחות חמור מאשר העוול שנעשה לקוראי המודעות הסובלים מעודף משקל ונאבקים כיום להשיג את אידאל הרזון שנראה להם כבלתי מושג. הפיכתו של הרזון למוקצה הוא דבר פגום לא פחות מאשר עידודו. להפוך את כולם ל"נורמאליים" הוא אינו פיתרון יעיל, העידוד לקבל את עצמך כמו שאתה, עשוי לפתור את הבעיה. לאמץ את הפגמים שבך ולהדגיש אותם יעבוד עבור אנשים בעלי אף עקום, ישבן גדול או גוף שדוף.  עבור הממוצע, "הקטבים" הם אף פעם לא טובים, אבל עבור מי שנמצא בקצוות עקומת הגאוס הזו, העולם נראה אחרת...