שימו לובסטר על הראש

תמיד תהיתי מדוע הלובסטר נחשב למעדן גורמה, אחרי הכל מדובר בשרץ אדום עם מחושים. אולי דוקא בגלל זה הוא הצליח לעורר מחלוקות לגבי אופן הכנתו, פיצוח גלגלתו בעזרת סכין חדה או השלכתו לסיר מים חמים, שיתבשל קצת... אבל גם כשהוא כבר מגיע לצלחת, לא כולם רואים עין בעין באשר לדרך הנכונה לאכילתו, האמריקאים אוכלים אותם עם סינר והצרפתים לא נוגעים בהם בלי שלל צלחות ו"כלי עבודה" שלא יביישו ארגז כלים של שרברב לבונטיני ממוצע. לפני כמה שנים, כאשר ביקרתי את משפחתי בלונדון, לקח אותי דודי האהוב למסעדת פירות ים. בתפרית: מיקס פירות ים ולובסטר, בלי הלכה הליפסטיק אבל כן עם שאר הדאווין (כמילות השיר ההוא שהיה להיט בארץ באותה התקופה שדוד שלי קם ועזב את הארץ רק כדי להפוך לכוכב ברדיו של הBBC ). המסעדה, Livebait, עוצבה כמסבאת Fish & Chips, עם אריחי קרמיקה לבנים ומבריקים, ושידרה פאסון"Upper- middle" . היה נחמד, היה טעים אבל האורחה הותירה אותי עם תחושה אמביוולנטית. מצד אחד, מדובר ב"גורמה", אם תרצו, הוט קוטור של המזון, אבל המחשבה על השרץ בעל שריון הרוז' שפצחתי בעזרת המלקחיים, באופן הכי "ציביליזד" עם מפית על הבירכיים, לא עזבה אותי. גם לא המודעות לקיומו בתוך קיבתי. היו גם צדפות ענק, שהרקיחה המקננת בהן נשלקה מינימום רעש ומקסימום תענוג ומחרוזת הפנינים הגרנדיוזיות של הגברת שישבה בשולחן לידי עזרה לחזקה את ההכרה בכך שמדובר בתענוג נדיר, אקזוטי, כזה שרק מעטי מעט יוכלו להנות ממנו.

(בדרך כלל זה לא נראה ככה)

אבל כנראה שגורמה, כמו תפירה עילית הם טעם נרכש. כדי להרגיל תינוק בן 9 חודשים לטעמו של ירק לדוגמה, עליו להתנסות בו בממוצע כ20 פעמים. אם פספסנו את המומנטום ונחשפנו לטעם חדש מאוחר יותר, ההסתגלות אליו תיקח אפילו יותר. מיומנות השימוש ברפרטואר הבלתי נגמר של מזלגות ומפצחי צבתות לאכילת פירות ים גם היא תכונה נרכשת, הדורשת הדרכה קרובה ורצוי שתתבצע בסביבה אוהדת וחמה- בבית. בנוגע להוט קוטור, הסיפור הרבה יותר מורכב, לא רק כיוון שמדובר באומנות נכחדת, אלא כיוון שרובינו לעולם לא נזכה להתנסות בטעמה. מעטים הם בתי האופנה שמצליחים לשמר את המוסד המקדש את התפירה לפי מידה, הגימורים המושלמים. על מנת לקבל את התואר "הוט קוטור", בית האופנה מחוייב לעמוד בכללים הדרקוניים שנקבעו על ידי הפדרסיון שאמבר סאן דיקל דה לה הוט קוטור באשר לכל פאן של הבגד: החל ממיקומו של בית האופנה, גודלו, מקורם ואיכותם של חומרי הגלם, אופיים של התפרים וכמובן המחיר. ויש גם ביקורי פתע של חברי הפדרציה וכו'

(Lesage)

הפער בין דגם הוט קוטור לבין prêt a porter, אפילו de luxe, הוא שמיים וארץ. קחו לדוגמה את שאנל קוטור. כל פרט שעל המסלול, נתפר בעבודת יד, שמדך שעות ומשלב את עבודתם של אמנים, ארטיזנים, כמו לאסז', האימברויידר הנאמן של ההוט קוטור. את הנעליים, יוצר עבורם מזרוטי (שאם במקרה בא לכם נעל בהזמנה אישית אצל אותו המיסייה, תאלצו להפרד מכ15,000 ארו) ואת הטוויד האייקוני, טווה עבורם צרפתיה וזקנה שגרה בפרברי פריז סמוך שהמציאה נול מיוחד וזכתה להכיר את המדמואזל (שאנל) עוד כאשר זו הייתה בחיים. הכל כמובן עבודת יד. אבל כשהתרבות צועקת H&M, או במקרה הזה, על רקע "פיש אנד ציפס", צריך מידה רבה של ידע כדי לדעת להעריך את הפריטים, כמו גם המנות, באופן המגיע להן, וידע זה עניין נרכש. ברי המזל- נולדו למשפחות הנכונות וינקו את כל העולם הזה עם החלב, וילונות הטפטה והרכישות מהאטליה של שאנל או דיור. השאר, יאלצו ללקט את פיסות המידע בנוגע לעולם הולך ונעלם, מחוז שלם של אמונת וירטואוזית שבדומה לפומפי, הולכת ונקברת מתחת לבה הרותחת של רשתות האופנה המהירה- המקדונלדס של האופנה.
בשבוע שעבר נערכה בניו יורק תצוגת האופנה של הקולקציה שעיצב אלבר אלבז עבור H&M ששוווקה תחת הכותרת Lanvin for H&M "Haute Couture" Fashion Show, מתוך נסיון להנחיל להמונים את הרעיון כי "גם אם את קונה פריט שיש לעוד 10,000,000 נשים בעולם, את עדיין יכולה להפוך אותו לייחודי רק לך, "הוט קוטור". הדוגמניות, לבושות בעיצובים השחוקים ששכפל אלבז עבור החברה המסחרית, צעדו על מסלול מעוטר בשטיח בסגנון נאוקלסי. שער הורדים החיים שעיטר את הפתח ממנו הגיחו הדוגמניות והדמיון שלו לאותה התפאורה שהייתה מזוהה עם תצוגות הקוטור של YSL, היה הקשר היחיד לתפירה עילית. מתחת לשנדלירים מקריסטל מרצד, הוצגו הדגמים שהועתקו מפריז ונתפרי בסין. ולמה אף אחד לא מתבייש להשתמש בצמד המילים האלה כדי לתאר מוצר כל כך רחוק מהעקרונות מתמצית הקוטור (בגד נוצר באופן בילעדי עבורה ונתפר למידותיה)? בגלל הבורות. ל99% מהאוכלוסיה, אין מושג מה המשמעות של צמד המילים, אבל אף אחד לא מהסס לזרוק אותן לכל עבר. החל מהיום כולנו נהיה מוקפים בנשים לבושות שמלות טול ואפליקציות קריסטלים: בסופר, באוטובוס ובבנק, כולן בטוחות שמהיום, הוט קוטור הוא שמן השני.

(למעלה, Isi Blow והלובסטרים שלראשה. למטה, הצבתות של מקווין, הכובע של טרייסי בווג האיטלקי, ועל הברווזון גאגא)

איזבלה בלואו ידעה להעריך קוטור. הכובען פיליפ טרייסי, היה חבר קרוב ומקווין נחשב לאחד מ"בני טיפוחיה". גם סופי דאל הייתה תגלית של היחצ"נית האובדנית, אבל זה יותר בצד של "הפיש אנד צ'יפס" עם דגש על ציפ'. כובע הלובסטר שעיצב עבורה טרייסי הצליח להרים כמה גבות, גם כאלה שהיו משותקות בבוטוקס. אבל כשהיא לבשה אותו, זה היה בכך את כל הכנות, והאוטנטיות, האהבה, האמונה וההערכה למוצר כמו גם לכל העשייה הקשורה בו. בלואו התאבדה כיוון שלא יכלה להתמודד עם סרטן הלבלב שלה (וגם ככה הפרוגנוזה שלה לא הייתה יותר מידי טובה) ומקוון שם קץ לחיו כי לא יכל לעמוד בלחץ. טרייסי נשאר, והלובטרים שלו מעטרים כעט את ראשה של ליידי גאגא. אותה הגאגא שהפכה לסמל של דור שלם, רעב לתשומת לב ולפרסום, שטוח כמו הקול של הליידי וחסר בטחון כמו הדידוי שלה על נעלי העקב בדמות צבתות הלובסטר שעיצב מקווין לקיץ 2010.

העושר הויזואלי בקליפ של השיר SING, המספיק בזמנו כדי לכבוש את ליבי. אבל הפער שבין האימג' שמצטייר בו לבין התוגה שבמנגינה ממשיכים להרשים אותי עד היום. האווירה המלנכולית, הצביעות שבציביליזציה החושפת את פניה הוולגריים והברוטליות שמתחת לפני השטח בארוחת פיות ים של אנשי הליכות מנומסים מזכירים שלא צריך לקבל משהוא רק בגלל האופן בו הוא נתפס בעיני אחרים.

חדש ברשת

אינני יודע איזו קדחת תקפה את הסטייליסטים בעולם בזמן האחרון, אבל לפי כל הסימנים, מישהו כנראה פרסם תחזית המבשרות על שובה של "המלריה". אחרת, איך אפשר להסביר את השימוש הרב של כך ברשתות המכסות את פניהן של הדוגמניות בכל כך הרבה הפקות אופנה? "רשת"\"כילה", הוכרזה על ידי ארגון הבריאות העולמי כאחד האמצעים היעילים ביותר למניעת המלריה באזורים בהם היא עדיין אנדמית (בעיקר באפריקה שמתחת לסהרה, אסיה, מרכז ודרום אמריקה). פרזיט המלריה מועבר על ידי עקיצת יתוש, אנופלס שמו, והוא גורם ל250 מיליון מקרי חום בעולם ועדיין נחשב לאחד מגורמי התמותה המשמעותיים בילדים מתחת לגיל 5 בעולם השלישי. כשחושבים על זה, הרשת עשויה למנוע גם את עקיצתו של זבוב החול, הפלבוטמוס, שמעביר את טפיל הלישמניה. הוא מצוי גם בארץ ואחראי לנגע בעל השם האקזוטי- "שושנת יריחו", למרות שמראה הנגע העורי הזה הרבה פחות מושך...

(משמאל למעלה: דפני גינס באזכרה של מקווין, ארין אוקונר. למטה: שרה ג'סיקה פרקר בווג ספטמבר)

דפני גינס לובשת אותם כבר תקופה ארוכה, למעשה, בביקורה האחרון בארץ לכבוד התערוכה של דיוויד לשאפל לפני כחודשיים, היא הגיע למוזיאון תל אביב לבושה בשמלת זהב כאשר כילה לבנה מכסה את פניה החיוורות. אני עצמי עמדתי אולי 2.5 מטר ממנה, כך התברר בדיאבד, ולמרות זאת, הצלחתי לפספס אותה, דבר שאני מתקשה לעקל עד היום. בחגיגות ה90 לכבוד ווג פאריז שמערכו בשבוע שעבר, ניתן היה להבחין בעושר רב של "מלכות שבת" שהשאירו את מטפחת הרשת אחרי הדלקת הנרות. בין המשתמשים "המוזרים" ברשת בלטה טיירה בנקס, שנראתה כאילו השאילה את הרשת מקרטון הענבים וצבעה אותה בשחור לפני שמתחה אותה על פניה. בקטגוריית "המביכים" הייתי משבץ את אנטואן ארנו, בנו של ברנרד ארנו בעליו של קונצרן המותרות LVMH, שחשב שלקשור רשת תחרה שחורה סביב העניים זה משהו גברי ומסוקס. "מסוקס" לא פחות מחצאית שלבש ג'יקובס.

(מתחת לרשת: דפני גינס, נטליה ודינובה בנשף המסכות של ווג פריז, פניה בורוד, דולצה וגבנה והבגדים של YSL)

רשתות מופיעות בתצוגות אופנה לעיתים קרובות, ללא קשר לעונתיות או מגמה מסוימת. פיליפ טרייסי, הכובען החביב על איזבלה בלואו RIP, עיצב את הכובעים בתצוגת חורף 2006 של אלכסנדר מקווין RIP. לצד פוחלצי העופות שפרשו כנפיים על פדחתן של הדוגמניות, הייתה גם כילה שנמתחה בין שתי קרניים על ראשה של דוגמנית. הלוק המוצלח והבלתי נשכח הזה ייזכר הרבה אחרי שנומר RIP על שלושתם. מאחורי הכובעים בתצוגות האחרונה של ג'ון גליאנו ניצח כמידי שנה סטפן ג'ונס (השניים חברים עוד מתקופת הלימודים בסנטרל סנט מרטינס). הדוגמניות נשאו על פניהן יריעות טול בגווני אוף וייט, בדומה לכילה ששימשה את גב' גינס בציון. גליאנו עצמו, עלה לפינאלה של תצוגת ההוט קוטור האחרונה שעיצב לדיור כשרשת שחורה ודקיקה עוטפת את פניו ואת כובע הקש שעל ראשו. במקרה הנ"ל, אינני חושב שהטול שימש להרחקת יתושים או חרקים ב"גן הבוטני שעיצב", אלא פרזיטים אחרים: שהרי יהיה מאוד קשה לנשקו לחי ללחי ("fashion kiss"). דולצה וגבנה החליטו גם הם להצטרף לחגיגה והצטלמו לפורטרט זוגי כשרשת מכסה את ארשת פניהם הדרמטית. זו הייתה יכולה להיות חלופה מעניינת להינומה בחתונתם, אבל כמו הסיגריה שאוחז סטפנו, גם הזוגיות בניהם נכבתה מהר משחשבנו. מזל שכל זה קרה לפני שכל הטול עלה בלהבות...

(משמאל: מקווין+טרייסי+בלואו=לנצח, כובע וכילה בתצוגה של גליאנו לקיץ 2011, גליאנו בפינלה של דיור קוטור, ויקטור וראלף חורף 2006 ו"דווקא כשהיא מוזמנת לפאריז, היא עושה בושות", טיירה בנקס)

אולם את הפרס בתחרות על השימוש המוצלח ביותר ברשתות, ראוי להעניק לויקטור ורלף, שהציגו את קולקציית החורף 2006/7 בליווי מסיכות סייף שנקלעו מחומר קשיח יותר ונצבעו בשחור מטאלי, זהב או כסף מבריק. בתצוגת הקיץ 2011 של השניים, ניתן היה לראות שוב רשתות, למרות שהתוצאה הייתה מרשימה הרבה פחות מבעבר.
*ובאשר לאימוץ הטרנד, לא נראה לי שתהיה לנו הישראלים בעיה, שהרי יריחו, זה פה! לא? וכבר הספקתי לראות את אחד הספרים "העסוקים" בארצנו משתמש ברשת שחורה וגסה על דוגמנית שצולמה לנופי ירושלים. ומי שבכל זאת מתעקש, אך מתקשה לעבור את מחסום המבוכה, יוכל לנהוג כמו ה"ווגטס" ולהמתין עד ההזמנה לנשף תחפושות פורימי, זה כבר לא נראה כל כך רחוק...

פרידה מ- Alexander McQueen

שבוע לאחר שמתה אימו, יומיים לפני הלוויתה, שבוע לפני יום הולדתו ה41 ושלושה שבועות לפני תצוגת האופנה שלו בפאריז. כן, הנסיבות הן כנראה שהובילו להתאבדותו של המעצב המוכשר, אלכסנדר מקווין בצורה נוראית, אלימה ואכזרית כל כך-תליה.

(תמונה מה5.6.01)

אני לא מסוגל לתאר איזה עצב עמוק ומלנכולי הרגיש בודאי, עד שמצא כי הפתרון היחיד למצוקתו הוא לסיים את חיו במו ידיו. סביר להניח, שאם היה פונה לעזרה או משוחח עם משפחתו, חבריו או רופא, היה זה מספיק כדי למנוע ממנו לבצע את המעשה הזה. בתקופה אחרת הוא בודאי היה מסתכל ורואה את המציאות כשונה. חבל שלא חיכה לעוד כמה ימים או חודשים, אז היה זוכה ליראות כי בסוף, הכל מסתדר...

(מימין: מקווין, בסוף תצוגת הגברים שלו בפאריז, השנה בינואר. עוד שני דגמים מבין עיצוביו שאהבתי משנת 2004 ו2006)

ב-2007, העלה מקווין תצוגת אופנה לזכרה של איזבלה בלואו, הסטיליסטית האקסצנטרית שהייתה ידועה בחיבתה לכובעים מיוחדים, ובעיקר לאלה של פיליפ טריסי (הוא היה זה שעיצב את הכובעים לתצוגה). היא גם היתה זו שהזניקה את הקרירה של מקווין כאשר קנתה את כל קולקציית הגמר שלו בהיותו סטודנט בסנטרל סנט מרטינס. בלואו, חלתה בסרטן לבלב, והחליטה לקחת את חייה בעצמה ע"י בליעת כדורים. אבל לה לא היה עתיד ורוד. סרטן הלבלב הוא בין הממאירויות הקטלניות ביותר, אם לא הקטלני ביותר, עם תמותה ודאית של 95% בשנה הראשונה מהגילוי. אני בטוח שמותה הותיר בו חותם עמוק, כמו שהאובדן שלו עצמו מותיר בימים אלה על העולם.

(עם בלואו 7.9.05 ועם שרה ג'סיקה פרקר, בעיצוב שאהבתי מ2.5.06. מקווין, בן לאב, נהג מונית ואם, מורה למדעים, היה גאה במוצא הסקוט שלו ובשורשיו. הוא הרבה לדבר על כך וסקוטלנד היוותה השראה עבורו בקולקציות רבות.)

אותי זה מאוד מעציב. עוד גאון, גיבור תרבות, שאיבד את דרכו...

Editors Note:
גם לי זה נראה נדוש לכתוב על התאבדותו של אלקסנדר מקווין, אבל כשווירטואוז כמוהו הולך לעולמו ועוד בנסיבות כאלה, אי אפשר להתעלם מכך.
ומה עם העתיד? מעצבים כמו YSL, ג'ין לנוין, ומוסקינו הצליחו להשאיר מאחוריהם מותגי אופנה שהלכו, פרחו ושגשגו גם לאחר מותם. ג'יאני ורסצ'ה, אוזי קלרק הם דוגמאות פחות מוצלחות. בורסצ'ה, עדיין לא הצליחו להתאושש מהאובדן והשפעתו על המותג, עד היום העסקים אינם כרגיל...בימים אלה ממשיך המותג להתמודד עם הקשיים הכלכליים (כעשר שנים) וכך פרסם כי עתיד לפטר כרבע ממספר עובדיו. נקווה שמקווין יזכה לחיים אחרי המוות בזכות המותג שבנה במו ידיו, מעין אנדרטה שכזו ויכנס לפנטיאון המעצבים הגדולים של זמנינו.