כשבגדים לא מרגשים כבר אף אחד

זו לא תהיה הפעם הראשונה שתשמעו אותי מתריע על גוויעתו של ה"הוט קוטור", האופנה העילית המקדשת את התפירה המורכבת, עבודות מלאכת היד והשזירה המרהיבות, כמו גם את חומרי הגלם המשובחים והיוקרתיים ביותר. הסיבה לכך, היא לא רק העובדה שאותן הנשים שיכולות להרשות לעצמן את תענוג רכישת הדגמים הצטמצם לכ200 במספר("מועדון ההוט קוטור"), גם לא הצורך התרבותי שלנו בסיפוקים מהירים ממגמות אופנה שנעלמות כאילו לא הייתה אחרי עונה אחת ומותירות אותנו עם ערמות בגדים זולים וחסרי כל קסם בעיננו. בעוד כמה שנים נוכל לומר כי הקוטור פס מהעולם כיוון שאותם בעלי מלאכה שרכשו את מיומנויות התפירה העילית ועבודת היד מאבותיהם במשך עשרות שנים, עוזבים גם הם את עולמינו בשיבה טובה.

בתחילת החודש, התכנס המעגל החברתי האליטיסטי ביותר בעולם האופנה כדי לחלוק כבוד אחרון לפרנסואה לאסז' שמת בהיותו בן 82. לאסז, היה אבי הרקמות והעיטורים (Beading & Embroidery) של עולם ההוט קוטור הפריזאי. קרל לגרפלד אמר פעם ש"לא תתכן תצוגת אופנה בלי עיטורי רקמות וחרוזים, ולא יתכנו עיטורי רקמה וחרוזים בלי לאסז'". יכול להיות שזו הייתה גם הסיבה שבגינה החליט בית שאנל לרכוש את בית לאסז' בשנת 2002 (בכך הצליחו להגן על לאסז' ולהבטיח את המשך פועלו בזמן שהם קונים לעצמם בלעדיות מסוימת מהקרם דלה (דה לה)קרם של הקוטור הפריזאי). הוא גדל על בירכיה של מאדם וויונט (שהייתה מעסיקה של אימו) ועבד עם כל הקוטוריירים הגדולים (כמעט) ללא יוצא מהכלל (פרט לאלכסנדר מקווין, שאינו חבר הפדרציה להוט קוטור, אך בכל זאת העיז להישאר מחוסר שביעות רצון משמלה בודדת שיצר עבורו לאסג'. מאז דרכיהם נפרדו). אפרת קליג, שעבדה באטליה ההוט קוטור של כריסטיאן דיור, סיפרה לי פעם כיצד בתי האופנה העילית היו מוציאים סקיצות לבתי מלאכה חיצוניים כדוגמת לאסג', ולאחר מאות שעות עבודה, אלפי חרוזים, פאייטים, באגטים, קריסטלים, פנינים, נוצות יען, סרטי משי, קטיפות ושאר חומרים אקזוטים אחרים, היה חוזר המוצר המוגמר אל הוריו וגולש היישר אל תצוגות העילית. היצירות היו מרהיבות וכך גם המחירים; ג'קטים בכ60,000$ ושמלות ב100,000-150,000$. אחת משמלות הנשף הידועות לשמצה שעזבו את שעריו של בית לאסז', הייתה בעלת שובל של כ20 מטר ועלתה לבעליה 1.6 מיליון דולרים עבור 11,000 שעות העבודה שגזלה מצוות בית המלאכה. ב91, הגיע לאסג' לשפל כלכלי ונאלץ לפטר כמחצית מעובדיו בתקופת מלחמת המפרץ (היות ורבות מנשות מועדון "ההוט קוטור" מתגוררות באיזור החיוג המפוקפק של המזרח התיכון או בשאר האמירויות הערביות). לאחר שהתאושש, כשנה מאוחר יותר, הקים פרנסואה את בית הספר לשזירת חרוזים ומלאכת יד על מנת להכשיר בעלי מלאכה ולשמר את גחלת ההוט קוטור כמו גם את עתיד העסק שלו.

ראיון עם פרנסואה לאסז' משנת 1987

ומעניין לעניין באותו העניין: ברביעי האחרון, פרסמה טלי קושניר, בעלת בוטיק "המחתרת" לפרטי וינטג' ויד שניה, כי לאחר שנה קשה, היא מחליטה שהגיע הזמן "לסגור את הבאסטה". מדובר ללא ספק בלא פחות ממוסד תל אביבי, אבן פינה בתרבות ובאופנה התל אביבית. מאז 1993, המחתרת אומנם עברה מספר גלגולים והחליפה כמה קורות גג, אך בניגוד לשמה, מעולם לא נשארה מתחת לרדאר וניתן לומר שמשכה אליה את המבינים, האופנתיים והמשפיעים שבמחוזותינו. המחתרת בלטה על פני שאר חנויות היד השנייה לא רק משום שהייתה בין הראשונות שהציעו את הז'אנר עוד לפי שהפך לכל כך "היפ" והוביל לפתיחתן של חנויות דומות בכל רחבי העיר (והפריפריה) כמו פטריות אחרי הגשם. המקצועיות והידע הרב של קושניר, כמו גם הערכתה העמוקה לאופנה בכלל ואופנה עילית בפרט, הם שהבדילו אותה מבליל החנויות המתחרות. כך לדוגמה, על חלק מהבגדים ניתן היה למצוא תגיות המתארות באיזו תקופה עוצב ומאילו חומרים הוא עשוי.
שמלת הנמר מעוטרת החרוזים והפיאטים שיצר לסז' עבור קולקציית ההוט קוטור של ז'אן פול גוטייה ב1998 לאחר 700 שעות של עבודה מפרכת.
לאסז' אצל שאנל הוט קוטור לחורף 2010/11.
אומנות על אומנות; דגמים שיצר לאסז' עבור תצוגת ההוט קוטור של איב סאן לורן לקיץ 1988 שעוצבה בהשראת ציוריו של ואן גוך.

אני זוכר איך לפני כמעט 10 שנים, בתקופת התיכון, היה גורר אותי חברי נ. בסיבוב הקניות הקבוע שלנו (שנקין ->קינג ג'ורג' ->סנטר) ולעולם אינו מוותר על עצירת הקבע "במחתרת". למרות שלא תמיד הצלחתי להתחבר לריחות הבגדים הישנים, המחשבות על בעליהם הקודמים או לטעמם של האנשים שלבשו אותם, זכיתי לצפות בדרך שעברה החנות במשך השנים וגם רכשתי לעצמי כמה פריטים קלאסיים. באותה תקופה, בזמן שבראד פיט, וינונה ריידר וגווינת פלטרו לבשו ז'קטי עור וינטז' של גוצ'י, שמלות ערב היסטוריות שעיצבו בעצמם כריסטיאן דיור ואיב סאן לורן (בהתאמה), נהנו להם אותם האנשים שאנו מכנים כיום "היפסטרים" מהמחשבה, כי גם הם זוכים להתפלש בכל ה"טוב"מהעבר בעודם רוכשים אפודה אפורה בבוטיק המחתרת, ממש כמו מקביליהם ה"מגניבים" מL.A. המחתרת- צולם ע"י גילי יובל

אבל מה שהיה נחשב אז ל"בון טון", כנראה שאינו רלוונטי כיום; את רחובות החנויות והבוטיקים, החליפו קניונים ממוזגים ורשתות אופנה מהירה המציעות את "הצעקה האחרונה באופנה"- אומנם בביצוע קלוקל, אך במחיר מעולה. היום, במקום סוודר "תוצרת הארץ" משנות הצנע שהציעה המחתרת, ירכוש ה"היפסטר" את חולצת הפלאנל המשובצת בגווני ירוק אשוח ואדום פרג בסניף הH&M הקרוב לביתו באותו המחיר כמעט (ויתכן מאוד שבפחות). המראה ה"ישן" פשוט אינו מצטייר יותר טוב בבבואת העין כפי שהוא עשוי היה להיתפס בעבר. רכישת פרטי יד שנייה אמורה לפתח אצל בעליו קשר רגשי כלשהו כלפי הבגד והיא גם מקנה לבעליו מידת אינדיבידואליות הודות לייחוד שלו על פני בגדי התקופה בה נרכש בשנית. אולם כל אלה לא יספיקו אפילו להתפתח בעידן המודרנית בו הרשתות האופנה הקמעוניות מציעות דגמים העונים לסטנדרטי איכות נמוכים ועוקבים אחרי טרנדים שבמילא לא יחזיקו עד השנה הבאה. המחיר הזול מאפשר לנו לזרוק אותם לפח עוד לפני שפיתחנו כלפיהם רגשות ובטרם יהפכו לשלג דאשתקד.

בבית האופנה של לאסג' מינו את הובר ברר, שהתחנך על בירכיו של פרנסואה, למנהל האומנותי החדש אשר ימשיך להוביל את דגל בית המלאכה. קושניר, מתכוונת להמשיך באיסוף פרטי וינטג' ולהציע אותם באופן אקסקלוסיבי ללקוחות פרטיים (במסגרת "תאום מראש") בסטודיו של בן זוגה הצייר. על הפרק עומדות גם התוכניות להקים ארכיון אופנה שישמש את הציבור. השיפט הזה ממכירה המונית של בגדים ישנים לאוצרות של פרטים ייחודיים, עשוי לשקף שינוי תודעתי בתפיסה שלנו את האופנה, כך גם מבול תערוכות דגמי האופנה ההיסטוריים שפקד את המוזיאונים ברחבי העולם. סנטימנטים הם השורה התחתונה בכל העומד מאחורי מגמה זו, אבל סנטימנטים אי אפשר ללבוש, וחבל שכך. כל שנותר הוא לקוות שיצירות המופת של לאסז' ימשיכו להיראות ברחבי העולם לא רק מאחורי ארונות זכוכית ותאורה חמה אלא גם בעסקים לניקוי יבש.

שימו לובסטר על הראש

תמיד תהיתי מדוע הלובסטר נחשב למעדן גורמה, אחרי הכל מדובר בשרץ אדום עם מחושים. אולי דוקא בגלל זה הוא הצליח לעורר מחלוקות לגבי אופן הכנתו, פיצוח גלגלתו בעזרת סכין חדה או השלכתו לסיר מים חמים, שיתבשל קצת... אבל גם כשהוא כבר מגיע לצלחת, לא כולם רואים עין בעין באשר לדרך הנכונה לאכילתו, האמריקאים אוכלים אותם עם סינר והצרפתים לא נוגעים בהם בלי שלל צלחות ו"כלי עבודה" שלא יביישו ארגז כלים של שרברב לבונטיני ממוצע. לפני כמה שנים, כאשר ביקרתי את משפחתי בלונדון, לקח אותי דודי האהוב למסעדת פירות ים. בתפרית: מיקס פירות ים ולובסטר, בלי הלכה הליפסטיק אבל כן עם שאר הדאווין (כמילות השיר ההוא שהיה להיט בארץ באותה התקופה שדוד שלי קם ועזב את הארץ רק כדי להפוך לכוכב ברדיו של הBBC ). המסעדה, Livebait, עוצבה כמסבאת Fish & Chips, עם אריחי קרמיקה לבנים ומבריקים, ושידרה פאסון"Upper- middle" . היה נחמד, היה טעים אבל האורחה הותירה אותי עם תחושה אמביוולנטית. מצד אחד, מדובר ב"גורמה", אם תרצו, הוט קוטור של המזון, אבל המחשבה על השרץ בעל שריון הרוז' שפצחתי בעזרת המלקחיים, באופן הכי "ציביליזד" עם מפית על הבירכיים, לא עזבה אותי. גם לא המודעות לקיומו בתוך קיבתי. היו גם צדפות ענק, שהרקיחה המקננת בהן נשלקה מינימום רעש ומקסימום תענוג ומחרוזת הפנינים הגרנדיוזיות של הגברת שישבה בשולחן לידי עזרה לחזקה את ההכרה בכך שמדובר בתענוג נדיר, אקזוטי, כזה שרק מעטי מעט יוכלו להנות ממנו.

(בדרך כלל זה לא נראה ככה)

אבל כנראה שגורמה, כמו תפירה עילית הם טעם נרכש. כדי להרגיל תינוק בן 9 חודשים לטעמו של ירק לדוגמה, עליו להתנסות בו בממוצע כ20 פעמים. אם פספסנו את המומנטום ונחשפנו לטעם חדש מאוחר יותר, ההסתגלות אליו תיקח אפילו יותר. מיומנות השימוש ברפרטואר הבלתי נגמר של מזלגות ומפצחי צבתות לאכילת פירות ים גם היא תכונה נרכשת, הדורשת הדרכה קרובה ורצוי שתתבצע בסביבה אוהדת וחמה- בבית. בנוגע להוט קוטור, הסיפור הרבה יותר מורכב, לא רק כיוון שמדובר באומנות נכחדת, אלא כיוון שרובינו לעולם לא נזכה להתנסות בטעמה. מעטים הם בתי האופנה שמצליחים לשמר את המוסד המקדש את התפירה לפי מידה, הגימורים המושלמים. על מנת לקבל את התואר "הוט קוטור", בית האופנה מחוייב לעמוד בכללים הדרקוניים שנקבעו על ידי הפדרסיון שאמבר סאן דיקל דה לה הוט קוטור באשר לכל פאן של הבגד: החל ממיקומו של בית האופנה, גודלו, מקורם ואיכותם של חומרי הגלם, אופיים של התפרים וכמובן המחיר. ויש גם ביקורי פתע של חברי הפדרציה וכו'

(Lesage)

הפער בין דגם הוט קוטור לבין prêt a porter, אפילו de luxe, הוא שמיים וארץ. קחו לדוגמה את שאנל קוטור. כל פרט שעל המסלול, נתפר בעבודת יד, שמדך שעות ומשלב את עבודתם של אמנים, ארטיזנים, כמו לאסז', האימברויידר הנאמן של ההוט קוטור. את הנעליים, יוצר עבורם מזרוטי (שאם במקרה בא לכם נעל בהזמנה אישית אצל אותו המיסייה, תאלצו להפרד מכ15,000 ארו) ואת הטוויד האייקוני, טווה עבורם צרפתיה וזקנה שגרה בפרברי פריז סמוך שהמציאה נול מיוחד וזכתה להכיר את המדמואזל (שאנל) עוד כאשר זו הייתה בחיים. הכל כמובן עבודת יד. אבל כשהתרבות צועקת H&M, או במקרה הזה, על רקע "פיש אנד ציפס", צריך מידה רבה של ידע כדי לדעת להעריך את הפריטים, כמו גם המנות, באופן המגיע להן, וידע זה עניין נרכש. ברי המזל- נולדו למשפחות הנכונות וינקו את כל העולם הזה עם החלב, וילונות הטפטה והרכישות מהאטליה של שאנל או דיור. השאר, יאלצו ללקט את פיסות המידע בנוגע לעולם הולך ונעלם, מחוז שלם של אמונת וירטואוזית שבדומה לפומפי, הולכת ונקברת מתחת לבה הרותחת של רשתות האופנה המהירה- המקדונלדס של האופנה.
בשבוע שעבר נערכה בניו יורק תצוגת האופנה של הקולקציה שעיצב אלבר אלבז עבור H&M ששוווקה תחת הכותרת Lanvin for H&M "Haute Couture" Fashion Show, מתוך נסיון להנחיל להמונים את הרעיון כי "גם אם את קונה פריט שיש לעוד 10,000,000 נשים בעולם, את עדיין יכולה להפוך אותו לייחודי רק לך, "הוט קוטור". הדוגמניות, לבושות בעיצובים השחוקים ששכפל אלבז עבור החברה המסחרית, צעדו על מסלול מעוטר בשטיח בסגנון נאוקלסי. שער הורדים החיים שעיטר את הפתח ממנו הגיחו הדוגמניות והדמיון שלו לאותה התפאורה שהייתה מזוהה עם תצוגות הקוטור של YSL, היה הקשר היחיד לתפירה עילית. מתחת לשנדלירים מקריסטל מרצד, הוצגו הדגמים שהועתקו מפריז ונתפרי בסין. ולמה אף אחד לא מתבייש להשתמש בצמד המילים האלה כדי לתאר מוצר כל כך רחוק מהעקרונות מתמצית הקוטור (בגד נוצר באופן בילעדי עבורה ונתפר למידותיה)? בגלל הבורות. ל99% מהאוכלוסיה, אין מושג מה המשמעות של צמד המילים, אבל אף אחד לא מהסס לזרוק אותן לכל עבר. החל מהיום כולנו נהיה מוקפים בנשים לבושות שמלות טול ואפליקציות קריסטלים: בסופר, באוטובוס ובבנק, כולן בטוחות שמהיום, הוט קוטור הוא שמן השני.

(למעלה, Isi Blow והלובסטרים שלראשה. למטה, הצבתות של מקווין, הכובע של טרייסי בווג האיטלקי, ועל הברווזון גאגא)

איזבלה בלואו ידעה להעריך קוטור. הכובען פיליפ טרייסי, היה חבר קרוב ומקווין נחשב לאחד מ"בני טיפוחיה". גם סופי דאל הייתה תגלית של היחצ"נית האובדנית, אבל זה יותר בצד של "הפיש אנד צ'יפס" עם דגש על ציפ'. כובע הלובסטר שעיצב עבורה טרייסי הצליח להרים כמה גבות, גם כאלה שהיו משותקות בבוטוקס. אבל כשהיא לבשה אותו, זה היה בכך את כל הכנות, והאוטנטיות, האהבה, האמונה וההערכה למוצר כמו גם לכל העשייה הקשורה בו. בלואו התאבדה כיוון שלא יכלה להתמודד עם סרטן הלבלב שלה (וגם ככה הפרוגנוזה שלה לא הייתה יותר מידי טובה) ומקוון שם קץ לחיו כי לא יכל לעמוד בלחץ. טרייסי נשאר, והלובטרים שלו מעטרים כעט את ראשה של ליידי גאגא. אותה הגאגא שהפכה לסמל של דור שלם, רעב לתשומת לב ולפרסום, שטוח כמו הקול של הליידי וחסר בטחון כמו הדידוי שלה על נעלי העקב בדמות צבתות הלובסטר שעיצב מקווין לקיץ 2010.

העושר הויזואלי בקליפ של השיר SING, המספיק בזמנו כדי לכבוש את ליבי. אבל הפער שבין האימג' שמצטייר בו לבין התוגה שבמנגינה ממשיכים להרשים אותי עד היום. האווירה המלנכולית, הצביעות שבציביליזציה החושפת את פניה הוולגריים והברוטליות שמתחת לפני השטח בארוחת פיות ים של אנשי הליכות מנומסים מזכירים שלא צריך לקבל משהוא רק בגלל האופן בו הוא נתפס בעיני אחרים.