יום שישי, 11 במרץ 2011

אחיזת עיניים

Style.com הפך לסמכות הבלעדית אליה אנו פונים בבואנו לדרוש מעט מושג בנוגע קולקציות שהציג מעצב כזה או אחר בשבוע אופנה מסוים. השקופיות הדו ממדיות שמוצגות באתר הן המקור ממנו רובינו שואבים את הרושם שלנו בנוגע לאופנה שמעבר לים. נכון, קברניטי האתר מנסים לשכלל אותו- להגדיל את התמונה, להוסיף דיטיילס ולאחרונה יצרו אפילו אופציה לראות את הדגם בתנועה (משהו שעדיין לא הצלחתי להפעיל), אבל האם זה באמת מספיק?
כשאנו חווים אירוע, תצוגת אופנה לדוגמה, המראה הויזואלי של הבגדים הוא רק חלק קטן מהרושם שאנו נושאים עימנו הביתה בסופו של יום. ההזמנה, עיצוב התפאורה, המוזיקה, האווירה באולם, המוזמנים ואפילו שקית השי שמקבלים ביציאה ממנו- הם שרוקמים חוויה המתורגמת לרושם איתו אנו נשארים. בעולם האמיתי, יהיה קשה להפריד את החלק של כל הנ"ל מחלקם היחסי של הדגמים היבשים בדעה שגיבשנו על קולקציה. אין מה לעשות, בני אדם הם אנשים יצריים, במיוחד אותם אלה שעוסקים ביצירה או כתיבה; רעבים לגירויים.


מדוע יצאו אורחי תצוגת האופנה של לואי ויטון עליזים ומאושרים לאחר שצפו במופע ההפטישיסטי שהעלה ג'יקובס ביום רביעי האחרון ב10 בבוקר, שעון (שבוע האופנה ב)פאריז? האם היו אלה מכנסי התחרה הנפוחים, הכתפיים המודגשות, נעלי העקב עם השריכה הצפופה או שאולי הייתה זו קייט מוס שהתהלכה בתחתונים שחורים- מעשנת סיגריה ומאפרת על עצמה ועל המסלול? יכול להיות שכן, אבל אין ספק שלמוזיקה (שהולחנה על ידי פיליפ גלס, "Notes of a scandal", לסרט המעולה העונה לאותו השם), לקונספט (פרופיל הנשים שעוברות במשך 24 שעות במלון הלונדוני היוקרתי קלריג'י) ול4 המעליות וארבעת השוערים שפתחו את הדלתות כל פעם עבור דוגמנית אחרת שיצאה לצעוד על מסלול מרובע מרוצף מעוינים של שחור ולבן- לכל אלה, הייתה השפעה מכרעת על הרושם שאיתו עזבו האורחים את התצוגה. האווירה הדרמטית, המתח, הסקרנות שהצליח לעורר ג'יקובס בקולקציה שעיצב עבור המותג, לא היו מתקיימים באותה העוצמה ללא האלמנטים שאפפו את התצוגה.
אילו היה מציג את דגמיו במסדרון לבן, ושקט (או בשואו-רום אפרורי) סביר להניח שאף אחד לא היה כותב עליהם, בטח שלא אני. גם בתצוגה של מרק ג'יקובס עצמו בניו יורק, התמקדו המבקרים בסט שעיצב לא פחות מאשר בבגדים. הניו יורק טיימס אף הקדיש כתבה שלמה בנושא וחשף כי עלותה של תפאורת "בית המשוגעים הלבן" שיצר ג'יקובס הייתה כמליון דולר.

אבל אם נחזור ללואי ויטון- מבחינתי, היה אפשר לעשות MUTE על הבגדים ולהשאיר רק את המוזיקה.

2 תגובות:

M O D E L L O אמר/ה...

איני הצלחתי להבין את הקשר שבין הפסקה על סטייל.קום לבין התצוגה המוצלחת מאוד(לדעתי) של ויטון, אך שניהם ללא ספק היו נהדרים, גם אחד עם השני.

the eye אמר/ה...

הפסקה הראשונה מציגה את האופן בו אנו מגבשים דעה על קולקציות. כלומר: תמונות דו מימד במחשב. אבל האם זה באמת מספיק? והאם בעולם האמיתי החויה הויזואלית היא זו שקובעת את מה שאנחנו חושבים על תצוגת אופנה או שיש עוד רכיבים שנכנסים לשכלול?