מקבץ הפוסטים הבאים עוסק במעצבי אופנה והדרך שלהם להטביע את חותמם וכתיו ידם היצירתי בעולם בכלל, ובתרבות בפרט. קשה להיות מעצב אופנה, זה אף פעם לא היה קל. בפני מעצב עומדים שיקולים של יצירה ואומנות, שיקולים של רצון הלקוחות שיקולים כלכליים של עלות ורווח כמו גם שיווק ופירסום. כעט, כאשר אין שום סקטור שאינו נפגע מהמצב הכלכלי, במיוחד לא תעשיית המותרות והאופנה: השיקולים כלכליים הופכים ומקבלים משקל כבד יותר ויותר.
כל המעצבים נאלצים למצוא פתרונות יצירתיים ולהתמודד עם המיתון ולהמשיך להטביע את חותמם היצירתי. אך האופן בו הם בוחרים לעשות זאת הוא זה שמבדיל אותם זה מזה.
התרבות שבה אנו חיים, בת זמנינו, מביאה את הצריכה לכדי אידאל, תרבות גבוהה ומעניקה לה מעמד של קדושה. טקס הקניות או ה"שופינג", הפך לרפואה לכל מחלה ולאמצעי בילוי ותעסוקה בשעות הפנאי. אופנה הפכה לקשר היחיד של מרבית האוכלוסיה לתרבות ואומנות בכלל. לא סתם בוחרים מעצבים לעצב קולקציות עבור רשתות עממיות יותר, כדוגמת טארגט או H&M, זוהי דרכם להגיע לקהל צרכנים רחב יותר, לקבל פרסום ושיווק ללא עלות- בחסות החברות הענקיות שלהם מעצבים ולהרוויח יותר בחוזה שחותמים עם הרשת.
מעצבים אחרים בוחרים להשיג את כל הנ"ל על ידי שיתוף פעולה עם "ספקי תרבות אחרים": עיצוב תלבושות לבלט או לאופרה (כפי שעשו בעבר ולנטינו וג'יאני ורסצ'ה), לאצור תערוכות כמו קריסטיאן לקרואה,(שאצר לא מעט תערוכות בפאריס, ואפילו הביא את יצירותיו לארץ כאשר הוצגו בתחנת הכח הישנה בת"א). קרל לגרפלד וויויאן וסטווד שימשו עורכים אורחים למגזינים שונים ומוציה פראדה נתנה הרצאות באקדמיות שונות לעיצוב בעולם, הקימה מוזאונים, תרמה לבמאים, מוזיקאים ואומנים צעירים. יש אפילו מותגים שתורמים ונותנים חסות בתחום הספורט התחרותי.
מהי הצורה הנעלה והמוערכת יותר אין צורך להגדיר, זה די ברור, השורה התחתונה היא שהדרישה קובעת את ההצע, אם במקום ללכת לקניות בשעות הפנאי," התרבות שלנו" היתה ללכת למוזאונים או להצגות, הינו מוצאים את עיקר תרומת המעצבים בדיוק שם, ולא במקום אחר. אז, אולי הינו יכולים גם להנות מהיצירות שמעצבי האופנה מציגים על המסלול באופן עמוק, מעשיר ומשכיל יותר או להבין את התיקבולות, המטפורות והמסרים הסמוים המועברים דרך הבגדים. הינו הופכים מתרבות "סתם", תרבות צריכה: של קניות ריקות מתוכן (שהרי לא מצליחה לספק את צרכינו ליופי, אומנות ועיצוב)- לתרבות שמעריכה יצירה אמיתית וכישרון, כמו גם אמירות עמוקות יותר בנוגע לאותה חברה ממש.
אז מתי הלכנו בפעם האחרונה למוזיאון?
כל המעצבים נאלצים למצוא פתרונות יצירתיים ולהתמודד עם המיתון ולהמשיך להטביע את חותמם היצירתי. אך האופן בו הם בוחרים לעשות זאת הוא זה שמבדיל אותם זה מזה.
התרבות שבה אנו חיים, בת זמנינו, מביאה את הצריכה לכדי אידאל, תרבות גבוהה ומעניקה לה מעמד של קדושה. טקס הקניות או ה"שופינג", הפך לרפואה לכל מחלה ולאמצעי בילוי ותעסוקה בשעות הפנאי. אופנה הפכה לקשר היחיד של מרבית האוכלוסיה לתרבות ואומנות בכלל. לא סתם בוחרים מעצבים לעצב קולקציות עבור רשתות עממיות יותר, כדוגמת טארגט או H&M, זוהי דרכם להגיע לקהל צרכנים רחב יותר, לקבל פרסום ושיווק ללא עלות- בחסות החברות הענקיות שלהם מעצבים ולהרוויח יותר בחוזה שחותמים עם הרשת.
מעצבים אחרים בוחרים להשיג את כל הנ"ל על ידי שיתוף פעולה עם "ספקי תרבות אחרים": עיצוב תלבושות לבלט או לאופרה (כפי שעשו בעבר ולנטינו וג'יאני ורסצ'ה), לאצור תערוכות כמו קריסטיאן לקרואה,(שאצר לא מעט תערוכות בפאריס, ואפילו הביא את יצירותיו לארץ כאשר הוצגו בתחנת הכח הישנה בת"א). קרל לגרפלד וויויאן וסטווד שימשו עורכים אורחים למגזינים שונים ומוציה פראדה נתנה הרצאות באקדמיות שונות לעיצוב בעולם, הקימה מוזאונים, תרמה לבמאים, מוזיקאים ואומנים צעירים. יש אפילו מותגים שתורמים ונותנים חסות בתחום הספורט התחרותי.
מהי הצורה הנעלה והמוערכת יותר אין צורך להגדיר, זה די ברור, השורה התחתונה היא שהדרישה קובעת את ההצע, אם במקום ללכת לקניות בשעות הפנאי," התרבות שלנו" היתה ללכת למוזאונים או להצגות, הינו מוצאים את עיקר תרומת המעצבים בדיוק שם, ולא במקום אחר. אז, אולי הינו יכולים גם להנות מהיצירות שמעצבי האופנה מציגים על המסלול באופן עמוק, מעשיר ומשכיל יותר או להבין את התיקבולות, המטפורות והמסרים הסמוים המועברים דרך הבגדים. הינו הופכים מתרבות "סתם", תרבות צריכה: של קניות ריקות מתוכן (שהרי לא מצליחה לספק את צרכינו ליופי, אומנות ועיצוב)- לתרבות שמעריכה יצירה אמיתית וכישרון, כמו גם אמירות עמוקות יותר בנוגע לאותה חברה ממש.
אז מתי הלכנו בפעם האחרונה למוזיאון?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה