"מדד הליפסטיק", הוא אינו שמו של מדריך טיפוח ויופי, גם
לא שעשועון איפור נושא פרסים. מדובר בכינוי שהעניקו חוקרים לתצפית הסטטיסטית שלפיה
קיימת העלייה בצריכת שפתוני האודם - בעיתות של משבר כלכלי ותקופות צנע. מדובר
במגמה שנרשמה כבר בנפילת הבורסה הגדולה של שנות העשרים ולאחרונה, גם לאחר משבר
מיידוף ב2007. כי כנראה שכאשר צריך לצמצם את ההוצאות, והמורל הלאומי צונח, הדחף
האנושי (או נכון יותר, הנשי) לקניות רק "מלבלב ופורח" - "ואם אין
כסף לרענן את הארון בעוד קומבינזון, למה שלא תקני שפתון?". זה עולה פחות, אבל
בו זמנית עושה את העבודה ועונה על הכמיהה לרכישה, עד שיתעורר הצורך לספק את הדחף
הבא.
בשבוע האופנה לקיץ
2015 בניו יורק, שהסתיים בסוף השבוע שעבר, בלט בהיעדרו פיגמנט האודם שעל שפתיהן של
הדוגמניות בתצוגות האופנה של כמה מהמעצבים המשפיעים ביותר בעיר בניהם טנקון,
ג'יסון וו, פרבל גרונג, פרואנזה סקולר, רודרטה, מרק ג'יקובס, מיקל קורס ואלכסנדר
וונג. תכשירי לחות לשפתיים היו ה"מקיאז' דה ז'ור" עבור רבים מהם. איפור
השפתיים, מתקשר באופן אינטואיטיבי מתקשרת למאפייני נשיותה, חיוניותה ויופיה של
האישה, מעבר להיותם נגזרת אופנתית כה מובהקת. ומכיוון שהבחירה להימנע ממעשה אינה
פחותה במשמעותה מעשייתו, (היות ול"אין", "יש" משמעות), גם הבחירה
שלא לאפר את השפתיים, היא בחירה מעניינת העשויה לטמון בחובה
משמעויות שונות.
(משמאל לימין - MICHAEL KORS, MARC BY MARC JACOBS, JASON WU, PROENZA SCHOULER - SPRING/SUMMER 2015)
אלכסנדר וואנג, שהיה אחד המעצבים שהובילו את המגמה, התאים את מראה השפתיים המחוקות לקולקציה שלבשו הדוגמניות וששדרה דינאמיות, מודרניות (במובן העכשווי של המילה) אך גם מידה מסויימת של בורגנות כאחד. וואנג שילב אלמנטים ספורטיביים בדגמי "פרט אה פורטה דה לוקס", טרנינג מתאגרפים בסאטן מבריק - שולב עם מכנסי סיגר מגוהצים וסנדלי עקב עם רצועות דקות, חליפות טניס מבדי טכנו-פיקה מחוררים בלבן וירוק ועוד רפרנסים שונים לעולם האופנועים הדינאמי והספורט האתגרי. בקטגוריית האביזרים, הידוע כתחום הספציאליטה של וואנג, בלטו תיקים שבסיסם נראה כשתי סוליות נעליים עם "כרית קפיצים שקופה" אשר חוברו בחזיתם או נעלי עקב שאימומן עשוי מרצועות גומי שזורות שתי וערב, בצורה דומה לדגם נעלי ספורט של נייק וחבריו. פסי השחור והלבן ששולבו בשני הדגמים שפתחו את התצוגה והזכירו ברקוד, סימלו באופן מילולי ואולי גם מאגי, את הפוטנציאל המסחרי העצום של הקולקציה.
ALEXANDER WANG | SPRING/SUMMER 2015
ההתקרבות של עולם
ה"פרט אה פורטה" לעולם הספורט, היא אולי אחת המגמות הבולטות ביותר
שהשתלטו על עולם האופנה בשנה האחרונה. מדובר בטרנד
שהפך כה אוניברסאלי מבחינה אופנתית, עד שהצליח לחדור את המעטה האקסקלוסיבי
והאליטיסטי של ההוט קוטור ולהשתלב כמעט בכל תצוגה
בשבוע אופנת העילית האחרון (דבר שבא לידי ביטוי בין היתר בכך שדגמי הוט קוטור של
בתי אופנה כדוגמת דיור או שאנל, שמחיריהם עשויים לעלות על מחירי מכוניות יוקרה,
הוצגו על ידי דוגמניות הנועלות נעלי ספורט). מדובר בתהליך שהופיע מלכתחילה על מנת לענות על הצרכים שמספקים לנו הבגדים
בחברה ובמציאות בה אנו חיים - חברה שבה יש פחות משמעות לראוותנות חד פעמית במחירים
מרקיעי שחקים ויותר משקל מוטל על ערכים כדוגמת נוחות, נינוחות, רב תכליתיות,
מחזוריות ודינאמיות. וכך, בדומה לעקרונות ההומאופתיה - בו הטוקסין, בכמות מזערית, עשוי
גם לרפא - גם אלמנטים ספורטיביים עשויים להחזיר עטרה ליושנה להוט קוטור (שמוגדר
כתחום הנמצא בסכנת הכחדה מזה כ40 שנה), להפוך אותו לרלוונטי ולקרב אותו למציאות
ולהווה. מהמקום הגבוה הזה, הם מתורגמים לפרט אה פורטה ובהמשך גם לאביזרים ואיפור.
במריחת שפתון שקוף, אישה מוותרת על הדרמטיות והפומפוזיות שלה, לטובת מראה יומיומי,
נינוח שאינו בהכרח פשוט יותר.
BACKSTAGE ֲ ALEXANDER WANG S/S 2015
המחיר הזול של
תכשירי הלחות לשפתיים, שהופך את המראה הניטראלי לנגיש יותר עבור ההמונים, מקביל גם
לגדילה העצומה של רשתות האופנה המנגישות עבור הציבור הרחב עיצובים שהועתקו הישר
מהמסלולים. במידת מה, רשתות אלה מעצימות את הערך של סגנון אישי ואינטליגנציה
אופנתית על פני מרדף אחר תכתיבים וקורבנות אופנה. שפתון שקוף, חסר ייחוד, יטה את
תשומת הלב אולי למאפייני מבנה הפנים ואולי גם להבעותיה של הנושאת אותו, כשם שסגנון
אישי מושפע מאישיותה של הלובשת אותם ופחות מהבגדים אותם היא לובשת. שימוש
נונשלאנטי בווזלין שנדחס לבוכנת פלסטיק צבעונית כאיפור שפתיים – דומה מהותית ותואם
במדויק לתרבות צריכת האופנה בה אנו חיים והבגדים אותם בוחרים ללבוש האנשים בעולם
האמיתי שסביבנו.
( שפתון ללא אודם - "להיות עם, להרגיש בלי" או להפך ! )
המראה
"הספורטיבי", המאפשר "להיות עם ולהרגיש בלי", מתורגם כנראה גם
לאיפור השפתיים. למעשה, מדובר בגישה מאוד "צרפתית". האיפור, הבושם או
הלנג'רי, אבני יסוד בתרבות הלבוש/טיפוח הצרפתית, הם גם האלמנטים האינטימיים ביותר,
שבין האישה לבין עצמה. ככאלה, הם נועדו לספק את העצמי, הם קרובים לו (גם פיזית,
במקרה של לנג'רי, מהווים את החיץ בינו לעולם החיצוני) והוא זה שבוחר את מי לשתף
באלה. "הלוגומאניה", שהייתה ביטוי למוחצנות של שנות התשעים ותחילת
האלפיים, הומרה במהלך העשור הקודם למרדף אחר איכות, אנונימיות מופנמת ומידה
מסויימת של מינימליזם. ה"ניו לקשורי", היא הגישה החדשה למותרות, לפיה
ערכם של פריטי המותרות אינם נקבעים על פי ערכי החברה, אלא על פי ערכי האדם לו הם
שייכים. בדומה לכך, גם השפתון נמצא שם, למרות שלא כל אחד יוכל להבחין בו, הוא
מורגש אך בלתי נראה. וכל זאת מתאפשר מבלי לוותר על הריטואל הסדוקטיבי והרגע
האינטימי בו האישה מורחת את שפתיה באודם (בלי קשר לצבעו).
לספורט יש גם את היכולת לטשטש בין המינים. בשונה מהפרומונים, אותם מזריקים גברים
שרוצים להידמות לנשים - ספורט, מעלה את האנדרוגנים
והם גם אלה שעוזרים לבניית שרירים. המראה האנדרוגני, חזר גם הוא בעונות האחרונות
אל המסלולים, כאשר המטוטלת מוטה הפעם לכיוון הגברי , "הטום בוי" אם תרצו–
גזרות רחבות, נינוחות ורחוקות מהגוף (ע"ע סלין, פרוהנזה סקולר וקנזו). עולם
האיפור בהתאם, מיישר גם הוא את הקו ומוחק סממנים נשיים מפני הדוגמניות המציגות
בגדי מתעמלים.
