לפרידה גיאניני נגמרו הרעיונות.

(מתוך תצוגת האופנה של גוצי לחורף 2009-2010)

Frida Giannini's, המעצבת הראשית לבית האופנה גוצ'י, הציגה בשבוע האופנה במילנו קולקציה עמוסה באבנים נוצצות ובדי לורקס מבריקים, בהשראת "נערות רוק". שום דבר חדש. הקולקציה די רוכבת על טרנדיות לעוסה עם כל הקלישאות והסגנון שאימצו ה"It Girls" ושאר בנות העשרה הנלהבות: ז'קטי עור קטנים ושחורים, מגפי עור גבוהים, סקיני וטייץ, בגדים מבריקים וכו'. השראת שנות השמונים גם היא בלטה בתצוגה, דבר שהוסיף לתחושת הטרנדיות המוגזמת של הקולקציה, שכן שימוש במאפיני העשור הוא מגמה שהופיע בתצוגות רבות אחרות העונה (וכנראה גם בתחזיות המקדימות לה).
לא רק שהקולקציה היתה חסרת כיוון ומסחרית באופן מוגזם, אלא שהיה בה מחזור מובהק של דגמים שכבר הופיעו בעונות קודמות. הסטנדרטים והציפיות ממותג יוקרה בקנה מידה כזה- הן גבוהות יותר.

(מימין: גוצ'י קיץ 2006, משמאל:גוצ'י חורף 2009-2010)

(מימין: גוצ'י חורף 2007, משמאל: גוצ'י חורף 2009-2010)

מאז עזב Tom Ford את המותג, לא הצליחו לשחזר שם את המעוף היצירתי ורמת העיצוב הגבוה שהפכו לשם נרדף לבית האופנה (למרות שכבר הספיקו להחליף שם שתי מעצבות מאז).
נותר לנו רק להמשיך ולחכות שימצא המעצב המתאים וראוי...אבל בנינו, לי כבר אוזלת הסבלנות.
ובנימה פולנית זו: זה ממש לא מה שהיה פעם!

It's all about the silhouette

Olivier Theyskens, המנהל הקראיטיבי של Nina Ricci, הפתיע בקולקציה יצירתית להפליא, ממש לאחר שהיה נראה שאין לו יותר מה לחדש. היו שקראו לאשה שהציג " נסיכת האופל" והיו שראו בה "אישה מהכוכבים" או גברת מהמאה ה19. הנסיכה הצעירה והשברירית מהממלכה הקסומה, לבושת הבדים הנשפכים- שאפינה את רוח הקולקציות הקודמות שהציג למותג- התבגרה, והפכה למלכה. מי שהתאפיין בסגנון פיוטי ורומנטי, הציג בגדים מחוייטים, חדים ופיסוליים. הקולקציה התאפיינה בנוקשות ומבניות ארכיטקטונית של השמלות וקוים גיאומטריים נוקשים שהשרו עוצמה וכוח. היה הרבה שחור ונצנצים.

אי אפשר שלא לומר כלום על הנעליים הסוראליסטיות שכיכבו בתצוגה... ואולי אפשר? הרי תמונה שווה אלף מילים...

רק לפני מס' חודשים עלו השמועות כי טסקינס לא ימשיך לעצב עבור המותג. המעצב ניסה לעטוף את נושא המשך העסקתו בערפל, כאשר הצהיר שהוא אינו עוזב, וכבר החל לעצב את הקולקציה של העונה הבאה.

בלונדון יש גרפיקה מצויינת, בלונדון יש מעצבים מוכשרים.. כך שהמיתון נעשה יותר נוח...

Basso & Brooke הציגו בשבוע האופנה בלונדון קולקציה מרהיבה שהצליחה לעמוד בציפיות הגבוהות שהשאירו הצמד בעונה האחרונה שגם עליה דיווחתיhttp://fashioneditorsnotes.blogspot.com/2008/10/blog-post.html). הפעם ההשראה לקולקציה הייתהמלאה בשמלות והדפסים דיגיטלים גאומטרים מעוררי השראה, תוך שימוש בפלטת צבעים מגוונת ועשירה על גבי משי עדין. העיטורים שעל הבגדים היו לעיתים זוויתיים, כמו מוטיב הקריסטלים שחזר הקולקציה, ולעיתים היו אלה עיטורים עדינים עם עיקולים ופיתולים. הדפסי פרחים השתלבו עם פסים בגוונים פסטלים, הדפס מנומר לצד הדפסי רשת ודוגמאות שהזכירו ויטראז'. ההדפסים הקנו תחושה של כבדות ושכבות של בגדים. ההדפסים יצרו אשליה של מרקם בדי ברוקד או שכבות, אך בפועל, היו אלה שמלות קלילות באורך ברך או מעילי טרנץ ומקינטוש דקיקים. ההשראה הייתה תנועת הרוקוקו והברוק, דבר שבלט לנוכח יצירותיו של הכובען Stephen Jones (שאוצר כיום תערוכה במוזיאון V&A בלונדון בימים אלה וניתן למצוא שם גם את עבודותיו) שכיכבו על ראשי הדוגמניות. מרי אנטואנט קיבלה בתצוגה יותר מאזכור אחד... גם סיכות הזהב ואבני הטורקיז כמו גם שרשראות הפנינים הצבעוניות והגדולות- שליוו את הבגדים, היו ברוח התקופה.

הדוגמניות צעדו על המסלול לצלילי המנגינה משירה של בריטני ספירס " Toxic" שהתנגנה ע"י תזמורת כלי מיתר שהשלימה את אווירת "הבוז למיתון".

תעלומה בתצוגה של L'Wren Scott ...

בחודש שעבר, בשבוע האופנה בניו יורק, הציגה המעצבת L'Wren Scott את קולקצית הבגדים שלה. סקוט היא חברתו של מיק ג'אגר והפכה לאהודה במיוחד ע"י ניקול קידמן- שלבשה שמלות בעיצוב לכל האירועים הפומביים והטקסים אליהם הגיע בשנתיים האחרונות בערך. בקולקציה היה ניתן לראות השפעה בולטת של סגנון שנות ה40, צבעים בגוונים טבעיים, אדמתיים ("Earthy"), מעט מעושנים, ירוק בקבוק וגזרות צרות, צרות ומאורכות כמו בקבוק (ממש כמו זו של המעצבת עצמה). הדוגמניות שלבשו את השמלות נראו כל כך רזות, לעיתים אפילו גמלוניות, והבליטו שתי דוגמנוית (אלק וסבטלנה), שהיו רחוקות ממידותיה של "טוויגי". לא נעים לומר, אבל ניתן היה להבחין בבטן וקימוריהן מבעד לבדים הנשפכים- על רקע הדוגמניות האחרות והכחושות. ממש ליהוק שגוי.
בנוסף לכל ולמרבית ההפתעה, בתצוגה הגישו לאורחים פאי עוף ובצק בכלי חרס עמוק, כאילו המסר היה "בואו לאכול". לא ממש ברור מה המסר שניסתה סקוט להעביר: האם ניסתה לעורר תאבון על רקע דוגמניות מורעבות ושמלות צרות ההקפים? האם זו חזרה ל"בסיס" ולפשטות הקולינרית בעיטות מיתון (לאכול פשוט או להתנזרות מאכול בכלל), כדי שהמצפון יהיה שקט כשאנשים יבזבזו על האופנה? האם ניסתה להביע מחאה? או למלא את הקהל בחמאה, כשהדוגמניות צועדות על בטן ריקה?

אין פלא שלאורחים לא היה תאבון...

Vogue's Hamish BowlesLe Figaro's Virginie Mouzat with The New York Times' Stefano Tonchi

נ.ב
הדברים הכתובים לע"יל אין בכוונתם לעודד תת משקל או הפרעות אכילה.