מאתמול דיאטה!

תמיד האמנתי ש"דברים טובים באים במנות קטנות" בדיוק כמו בושם, כשעוברים את המינון המדויק זה הופך מ"או דה טואלט", למיים מהמשתנה הציבורית איי שם בדרום ת"א. בעולם של שפע ואינסוף אפשרויות הפרופורציות מתעוותות. לצרכנים רבים בעידן בו אנו חיים אין את הידע וגם לא את הצורך להבחין בין שמלת שיפון מקורית של דרס וון נוטן לבין החיקוי שלה, על הקולב בסניף זארה הקרוב לביתם (עשויה פוליאסטר סינתטי מתוצרת טורקית). הקפדה על איפוק, איכות ושמירה על דיוק סולידי בבחירות האופנתיות מקבלת חשיבות רבה יותר היום דווקא בשל נסיבות אלה.

אם דג זהב היה נותן לי 5,000 שקל לבנות בהם בגדים (רק בגדים, לא לתרומות או הצלת בע"ח וכו') הייתי מעדיף לקנות בהם פריט אחד, נגיד מעיל צמר של "ברברי", כזה שכל תפר פנימי בו מחושב בקפידה, שצמר הקשמיר ממנו הוא עשוי לא הכיר מגע של סיב סנטטי מעולם. עם בטנת סטן בצבע לא שגרת, כפתורים מעוטרים וכיסים נסתרים. מעיל שגזרתו עשויה כך שתפר הכתף מונח בדיוק בין הישורת שממשיכה את עצם הקולר לבין הקו האנכי של הזרוע, כזה שכאשר אתה לובש אותו, אתה מייד מיישר גו, ומשרבב חזה קדימה בטבעיות אצילית שכזו. מנגד, לא חסר אנשים שהיו מעדיפים לפוצץ את הארון בשלל פריטים יקרים הרבה פחות בחסות המשפט "כל המרבה הרי זה משובח".

("האיכות הלכה לעולמה", נשארנו עם זר שיבולים ירק, שיום אחד ינבל גם הוא)

בשלב מסוים בחיי, החלטתי שאני לא קונה יותר "סתם". אין דבר יותר משכר מאשר להתמלא בכמיהה לפריט שמוצא חן בעינך: הפנים מתמלאות בסומק בוהק, הלב מתחיל לפעום בחוזקה והרגשת האדרנלין שנשפך מיותרת הכליה וממלא את הדם מוביל אותך להחלטה :"זה חייב להיות שלי". מתי בפעם האחרונה הרגשתם כך? זה לא קורה הרבה. הסיבה לכך היא בדיוק אותו השפע, כולנו עברנו את סף הרוויה, איבדנו את היכולת להעריך פריטי לבוש ולהרגיש מסופקים במה שאנחנו לובשים. אנחנו רוצים עוד ועוד ועוד וככל שיש לנו יותר אנחנו מרגישים שחסר לנו כפליים.

(תארו לעצמכם איזה חור יש לכולנו בלב אם אנחנו מרגישים שאנחנו צריכים כל כך הרבה סמרטוטים)

סף הרוויה שדיברתי עליו, קיים גם לגבי חושים נוספים לחוש הריח ל"חוש האופנתי". כך לדוגמה, אחרי שאוכלים חפיסת שוקולד, בשלב מסוים הוא הופך דוחה כך שאפילו מרנג קליל ומתקתק או קציפת פירות אוורירית יקבלו טעם של רסק מלפפונים חמוצים טפל שאכילתו מקבילה לבעיטת פיל באזור הקיבה. כדי להחזיר את אותו "סף רגישות" חמקמק איזון התקין ולכייל מחדש את הטרמוסטט, צריך לעשות סטופ קטן. בפרויקט "דיאטת האופנה" בו אשתתף ב10 הימים הקרובים, אשתדל להוכיח שכן, אפשר גם אחרת. לא צריך שפע וגם לא ממון, צריך סגנון. בשנות השישים, התקופה שהייתה אחת המשמעותיות ביותר בהיסטוריה של האופנה לאשנים היה מספר מצומצם של אאוטפיטים. קחו לדוגמה את "מד מן" של שנות ה50-60, לעומת "גוסיפ גירל" שב אלף השלישי. הנשים של שדרות אבניו לא מתביישות ללבוש את אותו הבגד פעמיים, אולי כייוון שאין להן יותר מידיי, אבל מצליחות לעשות בו מהפכות חסרות תקדים באופנה ובכלל. כחלק מהפרויקט, בחרתי 6 פריטים אותם אלבש בשבוע וחצי הקרובים לא כולל אקססוריז ונעליים (כשאני חושב על זה, לטיול האחרון שלי בפריז העמסתי הרבה יותר). אתם כמובן יותר ממוזמנים לעקוב אחרי החוויות והרשמים שלי ושל עוד 4 בלוגרים המשתתפים בפרוייקט באתר onlife .

חדש ברשת

אינני יודע איזו קדחת תקפה את הסטייליסטים בעולם בזמן האחרון, אבל לפי כל הסימנים, מישהו כנראה פרסם תחזית המבשרות על שובה של "המלריה". אחרת, איך אפשר להסביר את השימוש הרב של כך ברשתות המכסות את פניהן של הדוגמניות בכל כך הרבה הפקות אופנה? "רשת"\"כילה", הוכרזה על ידי ארגון הבריאות העולמי כאחד האמצעים היעילים ביותר למניעת המלריה באזורים בהם היא עדיין אנדמית (בעיקר באפריקה שמתחת לסהרה, אסיה, מרכז ודרום אמריקה). פרזיט המלריה מועבר על ידי עקיצת יתוש, אנופלס שמו, והוא גורם ל250 מיליון מקרי חום בעולם ועדיין נחשב לאחד מגורמי התמותה המשמעותיים בילדים מתחת לגיל 5 בעולם השלישי. כשחושבים על זה, הרשת עשויה למנוע גם את עקיצתו של זבוב החול, הפלבוטמוס, שמעביר את טפיל הלישמניה. הוא מצוי גם בארץ ואחראי לנגע בעל השם האקזוטי- "שושנת יריחו", למרות שמראה הנגע העורי הזה הרבה פחות מושך...

(משמאל למעלה: דפני גינס באזכרה של מקווין, ארין אוקונר. למטה: שרה ג'סיקה פרקר בווג ספטמבר)

דפני גינס לובשת אותם כבר תקופה ארוכה, למעשה, בביקורה האחרון בארץ לכבוד התערוכה של דיוויד לשאפל לפני כחודשיים, היא הגיע למוזיאון תל אביב לבושה בשמלת זהב כאשר כילה לבנה מכסה את פניה החיוורות. אני עצמי עמדתי אולי 2.5 מטר ממנה, כך התברר בדיאבד, ולמרות זאת, הצלחתי לפספס אותה, דבר שאני מתקשה לעקל עד היום. בחגיגות ה90 לכבוד ווג פאריז שמערכו בשבוע שעבר, ניתן היה להבחין בעושר רב של "מלכות שבת" שהשאירו את מטפחת הרשת אחרי הדלקת הנרות. בין המשתמשים "המוזרים" ברשת בלטה טיירה בנקס, שנראתה כאילו השאילה את הרשת מקרטון הענבים וצבעה אותה בשחור לפני שמתחה אותה על פניה. בקטגוריית "המביכים" הייתי משבץ את אנטואן ארנו, בנו של ברנרד ארנו בעליו של קונצרן המותרות LVMH, שחשב שלקשור רשת תחרה שחורה סביב העניים זה משהו גברי ומסוקס. "מסוקס" לא פחות מחצאית שלבש ג'יקובס.

(מתחת לרשת: דפני גינס, נטליה ודינובה בנשף המסכות של ווג פריז, פניה בורוד, דולצה וגבנה והבגדים של YSL)

רשתות מופיעות בתצוגות אופנה לעיתים קרובות, ללא קשר לעונתיות או מגמה מסוימת. פיליפ טרייסי, הכובען החביב על איזבלה בלואו RIP, עיצב את הכובעים בתצוגת חורף 2006 של אלכסנדר מקווין RIP. לצד פוחלצי העופות שפרשו כנפיים על פדחתן של הדוגמניות, הייתה גם כילה שנמתחה בין שתי קרניים על ראשה של דוגמנית. הלוק המוצלח והבלתי נשכח הזה ייזכר הרבה אחרי שנומר RIP על שלושתם. מאחורי הכובעים בתצוגות האחרונה של ג'ון גליאנו ניצח כמידי שנה סטפן ג'ונס (השניים חברים עוד מתקופת הלימודים בסנטרל סנט מרטינס). הדוגמניות נשאו על פניהן יריעות טול בגווני אוף וייט, בדומה לכילה ששימשה את גב' גינס בציון. גליאנו עצמו, עלה לפינאלה של תצוגת ההוט קוטור האחרונה שעיצב לדיור כשרשת שחורה ודקיקה עוטפת את פניו ואת כובע הקש שעל ראשו. במקרה הנ"ל, אינני חושב שהטול שימש להרחקת יתושים או חרקים ב"גן הבוטני שעיצב", אלא פרזיטים אחרים: שהרי יהיה מאוד קשה לנשקו לחי ללחי ("fashion kiss"). דולצה וגבנה החליטו גם הם להצטרף לחגיגה והצטלמו לפורטרט זוגי כשרשת מכסה את ארשת פניהם הדרמטית. זו הייתה יכולה להיות חלופה מעניינת להינומה בחתונתם, אבל כמו הסיגריה שאוחז סטפנו, גם הזוגיות בניהם נכבתה מהר משחשבנו. מזל שכל זה קרה לפני שכל הטול עלה בלהבות...

(משמאל: מקווין+טרייסי+בלואו=לנצח, כובע וכילה בתצוגה של גליאנו לקיץ 2011, גליאנו בפינלה של דיור קוטור, ויקטור וראלף חורף 2006 ו"דווקא כשהיא מוזמנת לפאריז, היא עושה בושות", טיירה בנקס)

אולם את הפרס בתחרות על השימוש המוצלח ביותר ברשתות, ראוי להעניק לויקטור ורלף, שהציגו את קולקציית החורף 2006/7 בליווי מסיכות סייף שנקלעו מחומר קשיח יותר ונצבעו בשחור מטאלי, זהב או כסף מבריק. בתצוגת הקיץ 2011 של השניים, ניתן היה לראות שוב רשתות, למרות שהתוצאה הייתה מרשימה הרבה פחות מבעבר.
*ובאשר לאימוץ הטרנד, לא נראה לי שתהיה לנו הישראלים בעיה, שהרי יריחו, זה פה! לא? וכבר הספקתי לראות את אחד הספרים "העסוקים" בארצנו משתמש ברשת שחורה וגסה על דוגמנית שצולמה לנופי ירושלים. ומי שבכל זאת מתעקש, אך מתקשה לעבור את מחסום המבוכה, יוכל לנהוג כמו ה"ווגטס" ולהמתין עד ההזמנה לנשף תחפושות פורימי, זה כבר לא נראה כל כך רחוק...

שאב השראה מעצמך. כי אם אין אני לי מי לי? ...

העונה, בעוד שהרוב המכריע של המעצבים הרגישו את עול "המשבר הכלכלי" מוסר מעל כתפיהם והניחו לפרץ היצירתיות שלהם לשטוף את המסלולים, ג'ון גליאנו, החליט לדלג על המחשבה על הלקוחה וקפץ ישר למוכרת. האם תמיד הכל צריך ללכת הפוך על הפוך? מדוע אבד המוטו "אם אין לחם שיוכלו קוטור"? ולאן נעלמה כל הראוותנות הפומפוזית שאפיינה את גליאנו שכולנו למדנו לאהוב?!

("הימאים ובנות הוואי". האם ניתן לברוח מהאסוציאציה לפרל הרבור? הדוגמנית היפנית הזו, שנראית כל כך ערמומית, בטוח לא מקלה על כל העניין...לחצו על התמינה להגדלה)

גליאנו, שיצא כנראה ל"קרוז" ושכח לחזור ממנו, הציג בשישי האחרון את קולקציית הקיץ שלו עבור דיור שהייתה משעממת יותר ומורכבת הרבה פחות מכמה קולקציות ריסורט שעיצב עבור בית האופנה בעבר. את התצוגה פתחה צבעוניות של כחול לבן ואבן, פיט קואוטס מעור בכחול ניבי, מעילי פורקה בלבן צחור כמו גם כובעי ימאים שהונחו מעל לפוני המתעקל של הדוגמניות. הן המשיכו לצעוד על המסלול ב"תסרוקות בטי פייג", קומבינזונים עם הדפסים של ענפי דקלים, שמלות שיפון בצבעים טרופים ועל צווארן ענדו שרשראות "Helloa" מפרחי קרפ. כך, נראו הדוגמניות כנערות הוואי המבקשות לברך את אנשי הצי: "Hello sailor boy".

שנות ה 40/50 היה מוטיב שהופיע בעבר בקולקציות של גליאנו והונצח בקליפ של כריסטינה אגילרה, "Candy Man", ששיחק על הרלוונטיות של "פרל הרבור" וארה"ב של אותה תקופה, פוסט מלחמת העולם הII, ו"טובי בניינו" (רק שלהם), אשר בחזית. כמובן עם דגש על ההקבלה וסמיכות הזמנים למלחמת עיראק. הג'קטים האייקונים של המיסייה דיור, שזוכים לאינטרפרטציה מחודשת ע"י המאסטרו גליאנו, כיכבו אז בקליפ, כמו גם היום בקולקציה. למעשה, נראה שגליאנו קיבל השראה מעצמו.

דלות מקורות ההשראה של גליאנו אינה סוגיה חדשה. לעומתה, הגוון המסחרי שמאפיין את עיצוביו בשנים האחרונות מצליח לקלקל את כל מה ש"בית דיור" עומד עבורו. בעבר, הקפיד גליאנו ליישם מדי עונה את "שיטת הפירמידה": לפיה קולקציות האופנה של בית דיור מבוססות על קולקציית הקוטור, שנותנת את ה"בון טון" ומהוות את התמצית, "הפרפום", לקוי ה"רדי טו וור". האקססוריז ומוצרי הטיפוח, מעוצבים גם הם באותה הרוח ומהווים למעשה את כוח הקנייה העיקרי. אבל העונה, אפילו ה"או דה פרפום" נמהל באלכוהול זול של ימאים ל"או דה טואלט". הפירמידה התרסקה, גינת הסחלבים האצילית מתצוגת ההוט קוטור נבלה והוחלפה בשדה של עלי דקל יבשים שמזמין את גליאנו להתרסק עליו בתחפושת הימאי האנדרוגני עם שתי הצמות הסיניות המטופשות שלו.
הפעם, לא היה זכר לקוטור או לסחלבים והבגדים הפכו למסחריים כמו הבשמים. תיק ה"לידי דיור", שכוכבו הודות לנסיכה המנוחה דיאנה, AKA Lady D, כיוון שנשאה אותו לכל מקום, שולב בקולקציה בכל וריאציה אפשרית. העיקר שימשיכו לקנות (תג מחיר: מעל 1,200$). הנעליים, היו סבירות, למרות שראינו כבר יותר טובות. בסוף התצוגה הייתה למר. גליאנו את החוצפה לומר: "התפקיד שלי הוא לאפשר לאנשים לחלום". לחלום?! אולי, בעיקר על התצוגות המפוארות שלו בעבר.

The age of the shoulder

נתחיל מהסוף: ויל וגרייס. עונה 3 פרק 19. ספא. ג'ק וקרן משדלים אשת חברה לעבור ניתוח ניסיוני להחדרת שתלי סיליקון בכתפיים לפני שגב' ווקר עוברת אותו בעצמה. (השניים קראו קודם לכן כי זהו הטרנד הבא בניתוחים הקוסמטיים. שודר ב2001). היום, תודות לקולקציה החדשה של פראדה, אם אי פעם הסדרה תחזור, קרן כבר לא תצטרך לעבור את הפרוצדורה. מוצ'יה, מוצ'ו מוצ'ו גרסיאס!

למרבה ההפתעה, כתפיים הן אלמנט שזוכה להתייחסות מיוחדת באופנה. עד שחשבנו שנפתרנו מכריות הכתפיים והשארנו אותן יחד עם סלסול הפרמננט בשער אי שם בשנות ה80, הן הצליחו להשתחל בחזרה לאופנה בעשור האחרון, החל מלפני 3-4 שנים, כאשר מג'יאלה בחר לתת לכתפיים מתאר מסותת. מאז, מפעלי "כריות הכתפיים" מודים לו כל יום. אין מעצב שלא עשה כתפיים מחודדות, זוויתיות, שפיציות או גיאומטריות. ייתכן והעיסוק הזה בכתף הנשית נועד כדי לאפשר לנשים ליישר קו עם הפיגורה הגברית שמתאפיינת בזוית חדה יותר בין הכתף לזרוע ( כמו נעלי העקב שנועדו לפצות על הגובה או המכנסיים שהולאמו מהארון הגברי למלתחה הנשית).

מוצ'יה פראדה חשה את הצורך הבלתי מובן להתגרות בטעם של הקהל האופנתי וממשיכה לייצר קולקציות שנעות על הגבול הדק שבין חדשנות קונספטואלית מצד אחד לבין כיעור גרוטסקי קשה לעיכול. הקסם של מוצ'יה הוא בכך שהיא תמיד מצליחה לבסוף לגרום לנו לרצות את הפריטים, גם אם היו לנו ספקות לגביהם בהתחלה (ואולי זה האפקט של המגזינים). הקולקציה שהציגה שלשום הייתה רוויה במוטיבים מקסיקנים, רקמות צבעוניות ואלמנטים אקזוטיים אחרים כמו בננות, קופים וכרכובים (האחרון מהארמון, לא מהג'ונגל).

(טעימות מהקולקציה. החליפה השמאלית נראית כאילו עוצבה במטרה שלגב' וינטור יהיה מה ללבוש, מינוס הסומבררו פלוס ענק הקוורצים)

הסילואטה שפתחה את התצוגה והיוותה את הבסיס שהכשיר את הקרקע לקראת הבאות (ואני נזהר שלא לומר זוועות, כיוון שכולנו נלבש את זה בעוד 6 חודשים, או שנה כשזה יגיע לזארה). הצללית הגרפית- קריקטוריסטית קיבלה משנה כוח באמצעות הצבעים העזים של הבגדים, הפלטפורמות המגוחכות וזנבות שועל (אני מזכיר, זו קולקציית קיץ) בצבעים של כתום, פסים של ורוד ולבן וכחול אלקטרי. הן נראו כמו נשות המאפיה, מקובה או דרום איטליה. נשות נוכלים מפוקפקים, אי שם בשלהי שנות ה20 או ה40. אבל אז החלו לשטוף את המסלול הנשים של גוודלה'רה עם הסובררו שלהן, הבגדים המפוספסים, הקופים והבננות. ובדיוק שעברה במוחי המחשבה: "איך אנה וינטור הולכת ללבוש את הבגדים הללו?" הוצגו החליפות הסטנדרטיות יותר בפסים של זפת וסגול.

(לא כתף קרה: הצעת ההגשה של פראדה כוללת זנבות שועל צבעוניים- עכשיו גם לכתף יש אקססורי)

הצללית החדשה של פראדה הייתה בשבילי הבשורה: מחקו את הכתפיים. החצאיות שולבו עם ז'קטים שהתריסו וזעקו במחאה כנגד הכתפיים הזוויתיות. לא עוד כריות. אם בעונה הקודמת התמקדה פראדה בחזה ובגזרת הA הנשית, הרי שהפעם, היו אלה הכתפיים שזוכות להיות מוקד המסמל את הנשיות וצורתן הקעורה הודגשה ללא בושה. פראדה מאתגרת את האסטטיקה האופנתית שלנו. היא מאיצה בנו לשקול לקבל דברים שונים מתוך מאמץ לפרוץ את גבולות הבנאליות. השאפתנות של פראזה לשמור על החוק של גלילאו " Eppur si muove" ("ואף על פי כן נוע תנוע") מעוררת השראה ומצדיקה את כל ההערכה שהיא זוכה לה.

בגדים לצום בהם.

קולקציית החורף שהציגו Jack McCollough and Lazaro Hernandez, ל Proenza Schouler, הייתה אחת הקולקציות הבולטות בשבוע האופנה בניו יורק. לא חשבתי תחילה שיש על מה לכתוב, אבל הסרטון של התצוגה הוכיח שטעיתי. המוזיקה שליוותה את הבגדים, הבעות הפנים הקפואות של הדוגמניות והתנועה של הבד הפכו את התצוגה למופע מרתק. האווירה : פוריטניות האנורקטית, נטולת כל עיטור מיותר או כפל בד בעובי עודף.

(הצפיה חובה!)

גזרות המעילים והשמלות הרחבות התעקשו להישאר רחוק מהגוף בעודן מבטלות כל סממן נשי של פריון או בגרות ובשלות מינית כמו ירכיים, חזה או אגן. בדי הטוויד, שהונצחו באמצעות ה"ג'קטים של שאנל" ומתאפיינים בבדרך כלל בהיותם ככבדים, בשרניים, גולמיים ופרומי שוליים, הופיעו בווריאציה אולטרה מודרנית: הם היו דקיקים, כחושים, וספק אם יתרמו לשמירה על חום הגוף של המתהדרת בהם. השוליים: חדים ומדויקים. גדילי הבד שנשרכים משולי הטוויד הקלאסית הוכחדו באובססיביות, כדי לא לפגום בהרמוניה הסטרילית. את התחרות שעיצבו שני המעצבים בצבעי אסיד וניאון, הם גם טבלו באותה החומצה שעיכלה את הסיבים הדקים המקשרים בין קווי המתאר הגסים יותר.

("הקיץ הבא תלבשי שדוף", פרוהנזה שולר, קיץ 2011)

וכשמעוף הדבורה של רימסקי החל להתנגן ברקע, התמלא המסלול בנחיל שמלות בשחור וצהוב. בדי השיפון שהסתרכו והתנופפו לאחור בקלילות חסרת מסה היו לכנפיים. תנועת הבד הדק ומשחקי השקיפות המתעתעים, נראו כרוחות רפאים שדבקו בנשים המהלכות מתוך אמביוולנטיות ביו חיים למוות. נעלי העקב עוטרו בשלפוחיות בצבע סלמון על מרבד אפור קשקשי, בדומה לנזקי תת תזונה והלחץ על עור שברירי, יבש ועייף. השרשראות הכבדות הונחו על כתפי הדוגמניות כמו עול, סמל לייסורים והתענית שבמשטר הרעב שקופות נשים רבות על גופן. החריצים שבין רצועות דמויות פפיון שבגב השמלה הבליטו חוליות דלות סידן כמו בעמוד שדרה המשונן.

(ממכר לא פחות מהפרעות אכירלה)

פלטת צבעים פסטליים דהויים רוויה בגוונים אנמיים חיוורים נעטפו במעט צבעי בלוז, כחולים עמוק או רוּז' כבוי. רכיסת כרסים לחולצה בצבע אפרסק או מעיל בצבע קורל דהוי נראו כסיקות כירורגיות או תפרים גסים שמנסים לגשר על חתכים עמוקים מנשוא. והמוזיקה הקלסית, מלאכותית ומונוטונית, התנגנה ברקע אך קיבלה שביב חיים הודות לליווי קול אנושי מתגוון לעומת המתים שהילכו על המסלול. על פניו, האווירה הייתה דרמטית ורבת עוצמה, אולם הדוגמניות וכמוהן גם הצופה, סרבו להתרומם. ההשטחה הרגשית הייתה הרגש החזק ביותר שבער לאורך כל הקולקציה המעולה הזו של השניים שהוכיחו שצורת ההגשה חשובה לא פחות מהמנה עצמה.

נרקיסיזם פורדיאני

טום פורד תכנן במשך 6 שנים את הרגע בו יציג את קולקציית הנשים שלו מול עיניהם הרעבות של חובבי האופנה בעולם. ביום ראשון האחרון, זה קרה, פורד חשף את את חליפות הטוקסידו הנשיות והשמלות הארוכות האציליות שלו בפעם הראשונה מאז עזב את גוצ'י והותיר את עולם האופנה כשדמעות זולגות מעניהם (זה באמת נכון, כולם בכו שם!). תחילה הוא השיק קו משקפיים שלו, כדי לאפשר למזומנים להתחיל לזרום, אח"כ המשיך עם מותג גברים, כי ביננו, אף אחד לא באמת מצפה לשום דבר מיוחד באופנת גברים. אחרי שהגשים את החלום הקולנועי שלו, באופן מוצלח יש לציין, התפנה לכיבוש הבא: עולם האופנה הנשי. הפעם, סולו, כסוכן של עצמו. אבל כשאתה עושה לגוצ'י את המהפך הרווחי ביותר שלהם, כזה שמנציח אותם על מפת האופנה למשך שנים, מחליף את איב סאן לורן בעודו בחיים, מגדיר סגנון לבוש שלם וזוכה לביקורות שאחריהן הפרישה לפנסיה נראית מתוקה יותר מתמיד, כדאי שיהיה לך הרבה מה לומר לפני שאתה עושה משהו תחת שמך.

(למעלה: ג'וליה רויטפלד, פרידה. למטה: דפני גינס וטום פורד)

לתצוגה, שנערכה בחנות הגברים של פורד בשדרות מדיסון הוזמנו רק 100 עורכי אופנה. את שאר הנשים שפורד חפץ ביקרן, הוא הלביש והצעיד על המסלול. גימיק? לא כשטום פורד עושה את זה...ומי לא היה שם: בגזרת הדוגמניות, דריה ורבוי, קרין אלסון, שאנל אימן, פניה ביהה וסטלה טננט, בגזרת השחקניות: ג'וליאן מור, מריסה ברנסון, עמנואל זינגר (הגברת של רומן פולנסקי) ולורן היוטון, ובגזרת "גורו האופנה": פרידה קלפה, ג'וליה רויטפלד, ועוד ועוד. הצלמים, נשארו הפעם בחוץ. טרי ריצרדסון, האחראי לכמה מהקמפיינים של פורד, היה היחיד שהשתטח על המסלול בהתלהבות כדי לצלם את החנדלך שעשתה לו דפני גינס או נטליה ודינובה. על מריו טסינו לא שמעתי בהקשר הזה של התצוגה. מעניין.

(הקאסט! מומלץ ללחוץ להגדלה)

מופע האגו הכוחני הזה של פורד, עם השליטה האובססיבית על כל פרט, מרמזים על מעמדו ב"תעשייה" מצד אחד, אבל גם מספקים חלון הצצה לנפשו. ההקפדה על כל פרט, החל מסלקציית הדוגמניות, בחירת המוזמנים, קביעת התמונות שיפורסמו בתקשורת, שהרי הוא יהיה הספק היחידי שלהן, קביעת התאריך הן יראו אור ויפורסמו בתקשורת, או תמחור הבגדים במחירים אסטרונומיים פשוט כדי שיהיו יקרים (בתקווה שמחירם יהווה אינדיקציה לאיכות, יוקרה ואקסקלוסיביות). נראה שפורד משוכנע כי החוקים החלים על שאר בני התמותה, אינם מחייבים אותו וכללי המשחק לפיהם סובב העולם עבור מעצבים גדולים לפניו וכאלה שיבואו אחריו, אינם רלוונטיים בהקשר שלו. בודדים האנשים שהיו יכולים to get away with such behavior, הנרקיסיזם שלהם, בדרך כלל נבלם על ידי תנאי המציאות. אבל במקרה של פורד, כל מה שיאכיל אותנו, אנחנו נבלע, נגהק ונומר "תודה!". נשתדל גם שלא לפלוט.

(תמונות אווירה...)

אני מעריץ את טום פורד, אין דבר שהייתי רוצה יותר מאשר לראות את הקולקציה שלו. אין ספק שאצא מגדרי כשאראה אותה ואני בטוח שהייתי נותן לו לסובב גם אותי, כפי שאפשרו לו אנשי עולם האופנה והתקשורת בניו יורק. אבל זה בדיוק מה שמקומם אותי. איך יתכן שאנשים מסכימים להיות קורבן של בעלי הפרעות האישיות?!

יופי טופי

דריה וורבוי בוודאי תקבל מקום של כבוד בפנתיאון הנשים היפות בתבל. הדוגמנית ילידת קרקוב, מהמוצא אוקראיני (שגדחה אומנם בקנדה) כובשת את המסלולים כבר כמעט 10 שנים. התקופה בה פרצה, הייתה תקופה דיי מוצלחת שהצמיחה מספר דוגמניות מובילות בניהן קארן אלסון הבריטית ואליס קומבז הבלגית ומאוחר יותר את גמה וורד ולילי קול. אולם השתיים האחרונות לא זכו באיכויות שבהן התברכה וורבוי, או במה שאנשי ה"שואוביז" אוהבים לכנות "Factor X " (ואין מדובר כאן בגורם סיכון לסינדרום המטבולי, "סינדרום X", או בפקטור המשמעותי במסלול הקרישה החלבונית). וורבוי ניחנה באישיות מקסימה, מזג נעים שמתווספים ליופי הקורן והעצמתי שלה. היא תמיד נראתה לי כשריד לדוגמניות העבר, "האמזונות": בעלת יופי טהור, נקי, גולמי שכזה, דהכל על טהרת "המראה בריא". היא מעולם לא נראתה רזה מידיי או עייפה מידיי, תמיד נשמעת אינטליגנטית, מלאת ביטחון ושלמות עצמית, אבל לא מהסוג המרתיע. בעידן שבו דוגמנית כבר לא יכולה להרשות לעצמה התקפי טמפר-טנטרום מאחורי הקלעים (AKA נעמי קמפבל) ,דריה היא כנראה כליל השלמות החיצונית ויש סיכוי טוב שגם הפנימית.

(טרי ריצרדסון לווג פריז, סטיילינג: עמנואל אלט)

אבל לא ההפקות האחרונות של דריה בווג פאריז ולא הפרסומת שלה לH&M גרמו לי סוף סוף לפתוח את הלפטופ ולהתחיל להקליד את "שיר ההלל לדוגמנות". היה זה "סרטון המניפסטו" של YSL, שהצליח לספק תירוץ מספיק טוב לחלוק את הרהורי לגבי יופיה מעל פלטפורמה זו. המפניפטו הוא רק תוספת למודעות הפרסומת המעולות של החברה, בכיכובם של ורבוי והבגדים שעיצב סטפנו פילטי בהשראת הסבנטיז והארכיונים של סאן לורן מאותה התקופה. גרם המדרגות האירופאי בסגנון רוקוקו נאוקלאסי מהווה תפאורה מושלמת לדוגמנית המהפנטת שיורדת בסלואומואושן בעודנו, הצופים, אחוזים בציפיה והתנשפות. כשכל תנועה או קמט מעודן בפניה מגבירים את הסקרנות והשקיקה לקלואוסאפ הנכסף.

(ורבוי "חוזרת לשורשים" בתצוגת הקייץ 2004, רוברטו קואלי, עמנואל אונגרו, וכמו פרח באגרטל יפיפה שוב אצל קואלי)

אולם כל היופי המרתק הזה, המסתוריות והשלווה התהומית שהיא משדרת יתפוגגו יום אחד כאילו לא היו. אז, במידה ותסרב לוותר על יופיה שהיה אחד ממקורות הכוח (והפרנסה שלה) ותצא למירוץ אחר הנעורים הנצחיים, יתפוגג כל הקסם הנונשלאנטי של וורבוי (בדומה מדונה, שאיבדה כל טיפת כבוד יחד עם שכבת תת העור המקורית בפניה לאחר שהוחלפה בבוטוקס או חומצה היאלורונית. על פניה של האם (גם M), שחצתה את גיל החמישים, לא נותרו מספיק תאים בגודל טבעי כדי לבצע מתיחה נוספת...). ונכון שכיום כבר לא מזדקנים כמו בעבר, והאימהות שלנו לא נראות כמו ההאימהות שלהן כשהיו בגילן, הכל המובן הודות לשינוי באיכות החיים, התזונה, התברואה, המצב הכלכלי- אבל גם את המעט הזה מהתהליך הטבעי מכתיב לנו הטבע, אנחנו מסרבים לקבל.

כעט, נבצע גלישה אסוציאטיבית (קלה) ונעבור ליפיפייה אחרת, הפעם מקומית: ירדנה ארזי. ארזי הייתה דוגמה נוספת לשלמות שבתווי פנים. התמונות שלה מימי להקת הנחל ושוקולד מנטה מסטיק מפיצות כל כך הרבה יופי מסנוור עד שקשה להישיר אליהן מבט. לכן עולה השאלה: "איך יתכן שיופי כל כך מושלם יכול להעלם מהיעלם יום אחד כאילו לא היה"? ואם כך, היכן הצדק בעולם זה בו אנו חיים? מדוע התברך אדם בכל הטוב שבתבל רק כדי שילקח ממנו באחד הימים? ואיך ניתן לגדל ילדים לעולם שבו "יום אחד כל זה כבל לא יהיה שלך" וכולנו נבול כמו צמח שהיה צמא לטיפת מים נקיים במשך רוב ימות חיו. אם המחשבה על ניתוחים פלסטיים עברה בראשכם, אז בהצלחה! אני, טרם זכיתי לראות מתיחת פנים אחת מוצלחת או הזרקה שגרמה למראה טבעי ומי שמתעקש לשים את עצמו מתחת לסכין המנתחים, צריך לדעת שהוא מפקיד את הנכס היקר לו בידי נגרים! (מתוך היכרות אישית-מקצועית).

כך, פוסט שהתחיל באופטימיות של "יופי טופי דביק" נגמר בתוגה נוגה. כמו בחיים. ולמה זה צריך להיות הפוסט לקראת השנה החדשה? עדיין לא מצאתי את התשובה.
שנה טובה!