בדמותם, בצלמם

פורים תמיד היה החג האהוב עלי. הרי מדובר במועד היחיד במסורת היהודית שנותן את הלגיטימציה לכל אחד להשתטות ולהיות מה שהיה רוצה להיות- באופן ישיר או עקיף (אם מישהו מתחפש לברווז, לא בטוח שהוא רוצה להיות ברווז, אבל התחפושת כן משמשת עבורו ערוץ לבטא משהו). יש גם כאלה שעבורם, זו ההזדמנות היחידה להיות מה שהם באמת. אבל בשבילי, זו הייתה הזדמנות לתת חופש ליצירתיות שבי. מעבר לתחפושות שעיצבתי לעצמי מדי שנה (והיו לדעתי דיי מוצלחות), עבדתי כבר בכיתה ח' במפעל תלבושות שייצר תחפושות עבור המשתתפים לעדלאידע. עשינו תחפושות של ביצי קינדר, המבורגרים, חתולים, בנות ים וכו'. ריחות דבק המגע או הספוגים הגסים ומראה גלילי הבד הענקיים בצבעים פסיכודליים חוזרים אלי בעודי כותב את שורות אלה. החוויה שליוותה את עיצוב התחפושות, הייתה עבורי יישום של כישורים שנהגתי להדחיק, ממש כמו שאהבתי לאופנה מוצאת ביטוי דרך הבלוג הזה. לכן, עד שיהפכו את "חג הבלוגרים" לכשר למהדרין, נצטרך להסתפק בפורים.

ומעניין לעניין באותו העניין- מעצבים רבים נוהגים לעצב הקולקציות אופנה בהשראת סגנון הלבוש שלהם עצמם או של עמיתיהם המעצבים. יותר מזה, לא פעם ניתן לראות עד כמה מפרה, משרה ומשפיעה הופעתו האישית של מעצב אחד על דגמיו של האחר. המושג החמקמק הזה- "השראה", מוביל לכך שדמותם של מעצבי האופנה מוצאת את דרכה לא רק לקולקציות שהם עיצבו במו ידיהם, אלא גם לאלה של מעצבים אחרים. בעולם האופנה, השקוע כולו בפנטזיות ובניסיונות לתרגום אותן למציאות בה אנו חיים, כנראה שקשה מאוד להסתיר את מי שאנחנו או את מי שהיינו רוצים להיות.

(לחצו להגדלה, מימין: טום פורד- גצ'י גברים של פרידה ג'יאניני לחורף 2010, פורד בפינאלה של YSL חורף 2004, גוצ'י גברים חורף 2004. משמאל: אלבר אלבז- לנוין גברים קיץ 2008, אלבז בפינאלה של לנוין נשים קיץ 2008, דגם מאותה הקולקציה)

(קרל לגרפלד: מימין- רוברטו קואלי מחופש לפייזר, אגינס B. חורף 2011, בפטיסט בשאנל קיץ 2009, לגרפלד גלרי קיץ 2009, שאנל חורף 2005)

(ג'ון גליאנו: מימין- אגינס B חורף 2011, גליאנו בפינאלה של דיור הוט קוטור חורף 2007, ג'ון גליאנו גברים חורף 2009, דיור 2011, ג'ון גליאנו גברים חורף 2005, גליאנו בפינאלה של אותה הקולקציה)

(סוניה ריקל: משמאל למעלה בכיון השעון-כריסטיאן לקרואה קיץ 2009 סיפר בזמנו כי שיער הדוגמניות עוצב בדמות שערה של ריקל, דגם שעיצב מרטין מרג'יאלה לכבוד חגיגות 40 השנים למותג של ריקל בקיץ 2009, פול קסטלו חורף 2011, The Blonds חורף 2011, מודעת פרסומת של מלברי לקיץ 2011, אבל ריקל יש רק אחת).

חג שמח!

אחיזת עיניים

Style.com הפך לסמכות הבלעדית אליה אנו פונים בבואנו לדרוש מעט מושג בנוגע קולקציות שהציג מעצב כזה או אחר בשבוע אופנה מסוים. השקופיות הדו ממדיות שמוצגות באתר הן המקור ממנו רובינו שואבים את הרושם שלנו בנוגע לאופנה שמעבר לים. נכון, קברניטי האתר מנסים לשכלל אותו- להגדיל את התמונה, להוסיף דיטיילס ולאחרונה יצרו אפילו אופציה לראות את הדגם בתנועה (משהו שעדיין לא הצלחתי להפעיל), אבל האם זה באמת מספיק?
כשאנו חווים אירוע, תצוגת אופנה לדוגמה, המראה הויזואלי של הבגדים הוא רק חלק קטן מהרושם שאנו נושאים עימנו הביתה בסופו של יום. ההזמנה, עיצוב התפאורה, המוזיקה, האווירה באולם, המוזמנים ואפילו שקית השי שמקבלים ביציאה ממנו- הם שרוקמים חוויה המתורגמת לרושם איתו אנו נשארים. בעולם האמיתי, יהיה קשה להפריד את החלק של כל הנ"ל מחלקם היחסי של הדגמים היבשים בדעה שגיבשנו על קולקציה. אין מה לעשות, בני אדם הם אנשים יצריים, במיוחד אותם אלה שעוסקים ביצירה או כתיבה; רעבים לגירויים.

מדוע יצאו אורחי תצוגת האופנה של לואי ויטון עליזים ומאושרים לאחר שצפו במופע ההפטישיסטי שהעלה ג'יקובס ביום רביעי האחרון ב10 בבוקר, שעון (שבוע האופנה ב)פאריז? האם היו אלה מכנסי התחרה הנפוחים, הכתפיים המודגשות, נעלי העקב עם השריכה הצפופה או שאולי הייתה זו קייט מוס שהתהלכה בתחתונים שחורים- מעשנת סיגריה ומאפרת על עצמה ועל המסלול? יכול להיות שכן, אבל אין ספק שלמוזיקה (שהולחנה על ידי פיליפ גלס, "Notes of a scandal", לסרט המעולה העונה לאותו השם), לקונספט (פרופיל הנשים שעוברות במשך 24 שעות במלון הלונדוני היוקרתי קלריג'י) ול4 המעליות וארבעת השוערים שפתחו את הדלתות כל פעם עבור דוגמנית אחרת שיצאה לצעוד על מסלול מרובע מרוצף מעוינים של שחור ולבן- לכל אלה, הייתה השפעה מכרעת על הרושם שאיתו עזבו האורחים את התצוגה. האווירה הדרמטית, המתח, הסקרנות שהצליח לעורר ג'יקובס בקולקציה שעיצב עבור המותג, לא היו מתקיימים באותה העוצמה ללא האלמנטים שאפפו את התצוגה.
אילו היה מציג את דגמיו במסדרון לבן, ושקט (או בשואו-רום אפרורי) סביר להניח שאף אחד לא היה כותב עליהם, בטח שלא אני. גם בתצוגה של מרק ג'יקובס עצמו בניו יורק, התמקדו המבקרים בסט שעיצב לא פחות מאשר בבגדים. הניו יורק טיימס אף הקדיש כתבה שלמה בנושא וחשף כי עלותה של תפאורת "בית המשוגעים הלבן" שיצר ג'יקובס הייתה כמליון דולר.

אבל אם נחזור ללואי ויטון- מבחינתי, היה אפשר לעשות MUTE על הבגדים ולהשאיר רק את המוזיקה.

כי אין יש מאין

אף אחד כבר לא ממציא שום דבר חדש. סיפורי היצירה "יש מאין" הסתיימו בתום שבעת ימי הבריאה, גם שם, יטענו הדרוויניסטים כי עצם הבריאה הוא ההמצאה העיקרית בכל הסיפור. אופנה אינה יוצאת מהכלל הנ"ל, הטוענים כי "שאנל המציאה את השמלה השחורה" יתקלו במתנגדים שישמחו להסביר להם כי הרעיון למעשה נגנב מליידי ויונט. את חולצת "הפלו" מבד הפיקה לא המציא רלף לורן, גם לא פרד פרי, לפניו היה לקוסט ולפניו פאטו וכו' וכו'. אבל פרשיית פיטוריו של גליאנו מדיור- אירוע שהגיע בשבועות האחרונים לכל כותרות מבזקי החדשות, מעלה פאן נוסף להבנה שאת הגלגל המציאו כבר מזמן. גלילאו הבין את זה כבר במאה ה17. אבל גליאנו, "הגיני", כפי שנהגו לכנות אותו צוות עובדי האטליה בדיור (שעלו אתמול בפינאלה של תצוגת החורף במקום המעצב(, הצליח לבנות מזה קריירה. בעקבות פיטוריו של המעצב "הידוע לשמצה", החלו לעלות טענות שאומנם אינן נוגעות לדאגתו כלפי איכות הסביבה, אבל כן קשורות במחזור; "הוא חוזר על עצמו" זעקו כולם, "הגיעה הזמן לרענן".

(הפינאלה- דיור, חורף 2011/12)

אבל אפשר להסתכל על עבודותיו של גליאנו גם מזווית אחרת: גליאנו הביא לנו מעצמו, הוא היה דן באמצעות הבגדים שיצר בנושאים שהעסיקו וריתקו אותו, וכמו כל אדם הנאמן לתחומי העניין שלו, גם הוא היה חוזר אליהם מדי עונה: הפריזאית מהביבים, האריסטוקרטית האנגלוסקסית, הבורגנות, העת הויקטוריאנית, מסעות לתרבויות אקזוטיות והרבה סיפורי מעשיות. "השואו" שהוא היה נותן, הוא אחד מכישרונותיו הבולטים ביותר. התצוגות של דיור הפכו למופעים מרהיבים עד שהצליחו להאפיל על הבגדים עצמם. המעצב שנהג לעלות בפינאלה לבוש בתחפושת והיה נסחף עם עיצוב ותכנון הופעתו לא פחות מהקולקציה המרכזית. כך עשה גם בפינאלה של תפקידו בדיור: הוא לא התנצל או התרפס בפני חבר המנהלים והתקשורת בינו לבין מעסיקו לכל אורך התגלגלות הפרשה הייתה לקויה (בלשון המעטה). הנסיבות לא הפריעו לקובץ אנשים להעלות את ההשערות כי זו הייתה הזדמנותו של ברנרד ארנו (מנכ"ל LVMH, תאגיד המחזיק בבית דיור) להפטר מגליאנו אחרי 15 שנה של "עיצוב ומיחזור". אבל ארנו יכול היה למצוא דרך מעודנת יותר לעשות זאת וכך לדלג על הנזק התקשורתי שיצר כל הסיפור למותג שכבר משנות ה90 המאוחרות נושם וחי רק בזכות התדמית שיצרו ארנו וגליאנו (מסעות פרסום פרובוקטיביים ותצוגות גרנדיוזיות, הכל בניסיון לכבוש את תרבות הפופ ולקרב את הדור הצעיר אל המותג).

(גליאנו אהב לספר סיפורים:

"I'm a Bitch (S/S 2004) I'm a Lover (Galiano A/w 2011) I'm a child (A/W 2001) I'm a Mother (Couture A/W 2005) I'm a sinner (Couture S/S 2006) I'm a saint (Couture A/W 2005)
I do not feel ashamed,,,")

התחושה הזו "שראינו כבר הכל" או שלמעצבי העל נגמרו הרעיונות והם החלו לעשות רפרנסים אפילו לעבודות של עצמם- נובעת אולי מהעובדה שנפשנו רוותה אופנה. אנו חיים בעידן ששם דגש רב מידיי על ההופעה החיצונית והלבוש בפרט. בגלל הדמיון לתקופה שקדמה את מה"ע הראשונה, יש המכנים את העת בה אנו חיים "הגל השני של הבל אפוק". אבל בניגוד להוט קוטור של אז, "האופנה המהירה" (קרי, "זארה/H&M") של היום מצלחה להפוך מעוסה עלינו כיוון שהתחלופה והשפע ממצאים את עצמם הרבה יותר מהר. כבר כמה עונות שאינני מצליח להתחבר למעצבים שהערכתי בעבר, כמו טומס מאייר לבוטגה ונטה ובמיוחד לגליאנו עצמו. כמו סף הרוויה, גם סף הריגוש שלנו עלה ואנו משוועים לבגדים מתוחכמים ויצירתיים אולי אפילו יותר ממה שניתן לדרוש.

(המיטב בעשור האחרון)

היום, גם במדע, כמו באופנה, מאחורי ההמצאות והפיתוחים הטכנולוגים עומד צוות, לא אינדיבידואל. עבודתו גם היא איננה מנותקת מעבודות קודמות של אחרים- שהכינו את הקרקע לפיתוחים עתידיים. ואז יש את בעלי האינטרסים: חברות התרופות, המשקיעים- או במקרה שלנו המפרסמים ועורכי המגזינים- שיכולים להכתיר רעיון כ"הברקה", או "משהו ממוצע". אנה וינטור אמרה פעם כי "גליאנו שינה את האופן שבו נשים מתלבשות". אבל "שטן לובשת פראדה" שכמותה הייתה צריכה לדעת יותר טוב. הינה ציטוט מתוך הסרט, בו מסבירה אמנדה פריסלי (מריל סטריפ) לעוזרת החדשה והיהירה שלה, (אן הת'וואי) איך הכל עובד, או המילים אחרות: "the way the cookie crumbles":
:"You go to your closet and you select . . . I don't know . . . that lumpy blue sweater, for instance, because you're trying to tell the world that you take yourself too seriously to care about what you put on your back. But what you don't know is that that sweater is not just blue, it's not turquoise. It's not lapis. It's actually cerulean. And you're also blithely unaware of the fact that in 2002, Oscar de la Renta did a collection of cerulean gowns. And then I think it was Yves Saint Laurent . . . wasn't it, who showed cerulean military jackets? And then cerulean quickly showed up in the collections of eight different designers. And then it, uh, filtered down through the department stores and then trickled on down into some tragic Casual Corner where you, no doubt, fished it out of some clearance bin. However, that blue represents millions of dollars and countless jobs, and it's sort of comical how you think that you've made a choice that exempts you from the fashion industry when, in fact, you're wearing the sweater that was selected for you by the people in this room from a pile of stuff."

(איזה פרפורמר- מימין לשמאל: קוטור חורף 2007, קוטור קיץ 2007, קוטור חורף 2006, קוטור קיץ 2004)

מה יהיה בהמשך? גם כאן, היו כבר תקדימים: מרק ג'יקובס נשלח בעבר גם הוא לגמילה, ויצא נקי, מלוקק ואפילו שרירי יותר משנכנס. הסמים, האלכוהול והתדמית הפרועה שדבקה בו טרם "המהפך" לא הפריעו לו להמשיך לעצב ללואי ויטון ולמותג הנושא את שמו. דונטלה ורסצ'ה גם היא נגמלה מסמים קשים ותקרית "הסנפת הקוקאין המתועדת" של קייט מוס שהובילה לסיום החוזה שלה בברברי לפני כחצי עשור, נשכחה כבר מזמן. מוס עברה "טיהור" המשיכה בשלה וכיום, קוטפת חוזים שווים לא פחות מאלה שהפסידה באותה התקופה. אז מה מחכה לגליאנו? מוסד גמילה יוקרתי, ראיון תקשורתי עם דיאן סוייר או ברברה ולטרס, בו הוא יספר כמובן על המאבק "בטיפה המרה" או "בסם הנורא", יבקש סליחה ומחילה מהעם היהודי, יסביר עד כמה אינו גזעני. אח"כ, ימשיך לעצב עבור המותג שלו וכנראה שגם עבור מותגים אחרים.
עכשיו, כיוון שהגענו לקטע המתבקש; שאלת "היורש", אכתוב כאן באותיות קטנות Bill Gaytten (יד ימינו של גליאנו ומנהל הסטודיו בדיור) או "ז'ק פוזן" (כן, נשמע תמוה, אבל הגיוני. וזאת למרות שאינני סובל אותו). את הנימוקים (הרציונאליים) אשמור לפוסט אחר.

יומיים ממילאנו- שבוע אופנת חורף 2011/12 במילאנו

את היום השני של שבוע האופנה במילאנו ליוותה הידיעה על השהייתו של ג'ון גליאנו מבית כריסטיאן דיור, שבוע אחד טרם תצוגת האופנה של המותג. העובדה שהצרפתים הם עם אנטישמי, לא מפתיעה אף אחד, אך כיצד מעיז *צרפתי לכנות *יהודי; "מלוכלך"? בין המלל שגיבה את הידיעה הקצרה, לפתע קלטתי כי גליאנו חגג בנובמבר האחרון 50 חורפים! דבר שהוביל אותי להנחה כי גויים כנראה משתמרים טוב ומוטב שמדונה תשקול בשנית את צעדי התקברותה ליהדות. אבל אז, החלו להגיעה הגרסאות לגבי תוכן ההערה שזרק ג'ליאנו לזוג שראה בפאב שישב ברובע המארה בפריז ובינהן הערה על תיק מכוער, כמעט כמו הפרצוף היהודי של מי שנשאה אותו. פתאום הכל היה ברור, היא בטח הלכה עם גוצ'י.

(ג'וצי חורף 2011/12)

נחזור לעניינינו: במילאנו, האיטלקים אוהבים את האופנה שלהם טרנדית אבל שופעת סגנון, כזו המשאירה בפה ארומה מתקתקה וטעם לעוד, ממש כמו אספרסו קצר שנלגם בעמידה על הבר. העונה, היה קצת מעבר לטרנדים, ונראה שחלק מהמעצבים חצו את גבולות "איזור הנוחות" שלהם. פרידה ג'יאניני עיצבה עבור גוצ'י קולקציה נוטפת מסגנון שנות ה70, עם רפרנסים לYSL ולעבודות של הלמונט ניוטון. גוונים היו מעושנים של יין, ירוק מעופש, סגול חציל, חרדל, אפור וחום, שסייעו לג'יאניני להתרחק מסגנון ה"טום-בוי, גלאמור, רוק-צ'יק" שמאפיין אותה ואפילו אני, כמעט הצלחתי לאהוב את הקולקציה. אולם היה בה משהו מתחנף מידיי, פאסון שנתפר עבור הלקוחות- כזה שמנסה לשחזר את המתכון של טום פורד על ידי שימוש בפרוות שועל בשרניית, מקטורני קטיפה, ז'קטים מעור פיתון, חולצות סאטן נשיות וחצאיות באורך ברך.

(פראדה חורף 2011/12, למטה: הלנה בונהם קרטר מתוך "נאום המלך")

פראדה, הציגה קולקציה בסגנון שנות ה20, ויצרה מבחר שיכול היה להתאים גם ל2020; המותן השמוטה, האגן המטושטש והחגורות בעלות האבזמים המרובעים לא השאירו מקום לטעויות. אבל הרבה יותר ממעילים טובים, פרוות מגרות, דוגמאות גרפיות ומגפיים מכוערים, לא היה שם. עם זאת, החצאיות והמעילים, עשויים דסקיות פלסטיק שקופות ומבריקות בצבעי כתום או צהבהב יצרו מראה עתידני ומלוטש. קשקשי הפלסטיק השקוף העניקו לבגדים תנועה כאילו היו עשויים חוליות חוליות והוסיפו טקסטורה מעניינת. מעילי פרווה מלאכותית ומעילים עשויים עור פיתון אתגרו את ה"יופי" שבסממני יוקרה מקובלים (מוטיב שחוזר בקולקציות של פרדה מדי עונה). כובעי הטייסים שחבשו הדוגמניות היו גם הם במקום. אם בסרט "אומץ אמיתי", נראה היה שמעצבת התלבושות שאבה השראה מהקולקציה של מיוצ'יה לחורף 2009, בחורף 2011/12, מיוצ'יה דרשה מעולם הקולנוע טובה בחזרה כשבחרה לשלב כמה צווארוני פרווה אה-לה "נאום המלך" (אגב, המלכה האם השאירה כנראה רושם גם על ג'יאניני).

(מוסקינו חורף 2011/12)

מוסקינו חזרו לשורשים אך נשארו מאופקים ומסחריים; האלמנטים הסוריאליסטיים כדוגמת תיק מינייטורי או תרנגול הודו על ראשה של הדוגמנית קוקו רושה לבושה במה שנראה כמדי חדרנית כמו גם צווארונים עשויים בובות דביבונים- הזכירו את הימים בהם פרנקו מוסקינו עצמו הצליח לחולל סערות ולשלהב את השורות הראשונות. התצוגה נראתה כמו סיפור של גברת העוברת ליד פקיד הקבלה, מברכת את השומר, נכנסת לרולס רויס ומורה לנהג הפרטי: "קח אותי לארוחת חג ההודיה אצל חמותי". כל הדמויות מהסיפור הנ"ל, היו שם בצורה זו או אחרת. הקשר היחיד בין הקולקציה שהציגה דונטלה ורסצ'ה לבין ג'יאני ורסצ'ה היו כפתורים זהבים מעוטרים בדמות המדוזה. הקולקציה הייתה מינימליסטית והגזרות פשוטות אך מחויטות היטב. למרות השימוש בפרוות והעור, העיטורים הצהובים על הרקע השחור היו ברוק שהחמיץ לאחר שעבר אבסטרקטיזציה שאינה במקומה. הפרוות נראו יוקרתיות והנפח שיצרו בכתפיו של מעיל שמלה לבן כששולבו בשרוול יצר מראה שכל ריץ ביץ' מודל 2000 תשמח לאמץ. בנוגע לשילוב הנוצות, נראה שלדונטלה יש עוד מה ללמוד.

ולסיום, מה עוד עושים עם קשקשים?

(מימין: פראדה חורף 2011, כריסטיאן דור הוט קוטור 2006, ורסצ'ה קיץ 2007, ג'אן פול גוטייה הוט קוטור קיץ 2008)

עוגות ותפוחים מקורמלים- סיכום שבוע אופנת חורף- 2011/12 בניו יורק

שבוע האופנה בניו יורק הוא לא יותר ממתאבן לא מוצלח המוגש מדי עונה בתחילתו של חודש התצוגות. המסחריות הטרנדית והאופנה ה"בטוחה" שמציעים לנו המעצבים בתפוח הגדול מצליחה רק לעיתים להפוך למרגשת. אבל היום, בתקופה שבה "צו האופנה" הוא "צו השעה", גם שבוע האופנה המנומנם הזה אי שם בצפון ארה"ב מצליח לשאוב לתוכו אנשים. קטי הורין, מהני יוורק טיימס אמרה על כך בגאונותה: "אנשים שהולכים לתצוגות עושים זאת רק בשביל הריגוש שבדבר וההזדמנות לדווח על כך לחברים בטוויטר, ממש כמו שאנשים היו הולכים לסטודיו 54 כדי לאבד את התחתונים שלהם". אני אומר: בשביל אופנה מרגשת, תמיד יהיה לנו את פריז.

(מימין: שמיכות-מיקל קורס, טום בראון, טקון. משמאל: פרוות מהרקות ועד הקרסול-אלטזורה, אלכסנדר וואנג)

אז מה היה לנו: המון פרוות- החל מהרצועות הכרוכות סביב הנעל אצל אלטזורה ועד מוטות המשקפיים אצל אלכסנדר וואנג והמעילים, הפורקה או שכמיות זכו העונה להתייחסות מיוחדת מצד מעצבי ניו יורק. הטקסטיל קיבל את המקום הראוי לו וניתן היה להבחין במפגן של טקסטורות, סיבים, חומרים, פיתוחי בדים ועבודות טלאים ששולבו בקולקציה. הסאטן כיכב שם בגדול, כמו גם התחרות, רוח S'70 וצוארונים גבוהים או מכופתרים. "השמיכות", שבהן דנו בשבוע הגברים מצאו את דרכן גם למסלולי אופנת הנשים בגזרות הקקון של טקון ובדגמים התרמיים של טום בראון. כמו כל עונה, אף סיקור שמכבד את עצמו לא יהיה שלם ללא ההתייחסות לקו המכפלת של החצאית: אם בעונה הקודמת הוא הגיע עד לקרסול, הפעם הוא נעצרה בגובה אמצע השוק. את הדיון במשמעויות האקונומיות-תרבותיות-חברתיות שבדבר, נשאיר לסוזי מנקס. סכמת הגוונים שיצבעו את הקולבים בחורף 2011/12 לפי נתוני חברת פנטון, תכלול את הDeep Teal (כחול בעל גוון ירקרק), Qarry (תכלת אפרפר), צבע הבמבוק (או החרדל) ופטל/Ember Glow- בהם השתמשו בהתאמה 15%, 12.5%, 12% ו11% מהמעצבים שהציגו בניו יורק.

(מימין: דיאן פון פירסטנברג Deep Teal, רודרטה Qarry וצוארונים, ג'יסון וו בבוק ותחרות, פרבל גורנג Ember Glow. משמאל- מאקר ג'יקובס)

הרושם שנותר מהתצוגה של מארק ג'יקובס מסתכם בנקודות שהופיעו על כל פיסת בד רענן בקולקציה וגזרות "הניו לוק" שהודגשו באמצעות בגד ריפוד ירכיים בסגנון ויקטוריאני שנלבש מעל החצאיות. אבל את הרושם האמיתי, הותיר המעצב באמצעות סט התצוגה: קירות אולם התצוגות רופדו בוניל לבן והמסלול היה עשוי מראה שעליה צוירו פסי הפרדה. החשבון: כמליון דולר! אם חשבנו שפסל האריה שהציב קרל לגרפלד במרכז קולקציית הקוטור של שאנל לפני כמה עונות היא מגלומניה לשמה, גילינו הפעם שהוא חולק את "תאו המרופד" עם עוד כמה חברים... מקורות המימון הם כמובן תאגיד LVMH והשאלות העולות הן מה יוצא לכל הנוגעים בדבר ממפגן הכוח והיכולת הזה מעבר להיותו טיעון התומך בטענה של הורין? ומדוע הופכת האופנה לשולית בכל הסיפור?

(Buttercreamish & Poodley-מתוק אבל ממש לא דביק, איזק מזרחי)

אייזק מזרחי היה ה"זק פוזן" של האופנה האמריקאית בשנות ה90 המוקדמות, תקופה שבה להתאים נעל לתיק ולק לאודם היה ה"בון-טון". בתחילת העשור הקודם, הוכנע מזרחי ע"י משברים כלכליים וכך גם קו הסמי-קוטור שייצר. היום, רבים מכירים אותו בזכות הטוקשואו שהנחה ומזהים את עיצוביו הודות לקולקציות שעיצב עבור ליז קלייבורן וטארגט. העונה, הציג מזרחי קולקציה שהייתה כמו "בונבון בחתונה מרוקאית", השמלות שעוצבו ברוח מינימליסטית בתוספת אלמנטים גרפיים כמו פפיונים מוגזמים ושרשראות עיטורי בארוק ברוח מודרנית. הדגמים הוצגו לצד עוגות 3 קומות שעוצבו ברוח השמלות. כלבי הפודל שנצבעו גם הם בגוון הבגד, היו תוספת שהזכירה את הקסם הזול של שנות ה80. העיצובים עצמם: מכנסיים צרים באורך הקרסול, שמלות שיפט בנפחים מעניינים עשויות מבדים מרופדים ומעילי פרווה בצבעים בוהקים, כולם אלגנטיים ומלאי חן. רק דמיינו כמה נפלא יהיה אילו המארחת של מסיבת הקוקטייל באפר-איסט סייד תופיעה לבושה בשמלה שתואמת העוגה שתואמת את הפודל...

(אמריקנו- מימין מיקל קורס, משמאל דונה קארן)

העתקות הפכו לאחרונה ל"מטבע העובר לסוחר", או יותר נכון "גזרה גנובה העוברת לתדמיתנית ולעוד תדמיתנית ולעוד תדמיתנית"...דיאן פון פרסטנברג עשתה איב סאן לורן מהתקופת ריב גוש וטבלה במעט ג'וצי ולואי ויטון מהעונות האחרונות, דונה קארן (שהפתיעה אותי לטובה) כיבדה באמצעות הקולקציה שלה את העיצובים של אלבר אלבז ללנוון, ממש כפי שעשה דרק לם בכמה מהשמלות שהציג ומקס אזריה רכב על השראת הסייסות של הרמס. הקולקציה של אלכסנדר וונג (שהייתה בין המוצלחות השבוע) התכתבה עם קולקציות של טום פורד לג'וצי מחורף 2001, 2002 ו2004 ואילו השפה החדש של פרבל גורנג (שהורין מספרת כי הצפייה בה הייתה כמו לקבל משב רוח חם היישר אל הפנים, מאדם שמעולם לא פגשת קודם) דיבר בדיוק באותו הניב של זק פוזן. מיקל קורס שחגג 30 שנה של עיצוב, יצר כרגיל קולקציה שהזכירה לכולם כיצד הפשטות שבעיצוב הספורטיבי שלו מיקמה אותו בראש המעצבים הוותיקים בניו יורק. שנות ה70 והימים בהם עיצב בסלין, לא פחות מהקולקציות האחרונות של פובי פילו לסלין (בעיקר חורף וקיץ 2010)- השתקפו כולם מבעד לדגמים

(ג'רמי סקוט כינה את הקולקציה שלו "Candyflip", מילה המתייחסת ללקיחת אקסטזי וLSD ביחד ע"פ תרבות הרייב של שנות ה90)

עבורי, כוס המים שהוגש לאחר הנגיסה מהתפוח המקורמל והדביק שניתן לכנותו "שבוע האופנה בניו יורק"- הייתה התצוגה של ג'רמי סקוט. סקוט יוצר מדי עונה דגמים האוצרים בתוכם מחאה, בגדים שמעבר להיותם כסות עליונה לגוף, משמשים כערוץ להעברת המניפסט של המעצב. הקונספטואליות והשנינות של סקוט גורמים לי לאהוב אופנה לא פחות מאשר המורכבות, היצירתיות ודקדקנות שבבגדי הוט קוטור (למרות המרחק בין שני הז'אנרים). העונה, בחר סקוט להעמיד בספק את גיבורי התרבות שלנו: שמלת פייטים עם סמל הS של סופרמן הוחלף בסימן שאלה, הסמל הרשום של "קוקה קולה" הפך לכתובת "GOD" שהודפסה על פוטר גברי או שמלת מיני אדומה. הגראנג' הטראשי של שנות ה90 כרגיל גם הוא היה שם ואפילו "קלולס", קפצה לומר שלום דרך כמה בגדים. דגם מהקולקציה של פראדה לקיץ 2011 קיבל במכוון ראינטרפרטציה זולה ברוח המנגה היפנית, כולל פרוות שועל בצבע זרחני שנראתה כמו בובת ילדים (אזכור לזנבות השועל מאותה הקולקציה של פראדה שהפכו לטרנד לוהט עוד בטרם הגעתם לחנויות). גם קולקציית "מארק של מרק ג'יקובס", D&G, קסטלבלז'ק ואפילו ג'ילס דיקון- כולם קיבלו מחווה גרוטסקית שיצרה אמירה בוטה ומשעשעת.

אם נסכם, אייזק מזרחי הפך את הקיטש הטראשי שב"מצ'י-מץ'" למשהו שלגמרי הייתי מאמץ, סקוט הצליח להפיק הרבה משמעות בחוסר מקוריות, דונה קארן עשתה נפלאות למרות שהשאילה רעיונות והרפרנסים אצל מיקל קורס לא הצליחו להרוס.

מי בא לזארה? שמעתי שהגיעו העליוניות עם איורי הקופים והבננות.

זקנה לנצח

"Death becomes her", הסרט המפורסם משנת 92, היה נראה לי כדרך בטוחה להעביר אחה"צ חופשיים בהנאה צרופה. מדוע נזכרתי בסרט הנושן הזה דווקא עכשיו? מודעות פרסומת נושנות קצת פחות של ג'יאני ורסצ'ה. כי אין דבר שמחיש טוב יותר את התגיות: "נעורים", "עושר", "שקרים", אחיזות עניים" ו"חלומות"- מאשר "ורסצ'ה". כך, חשבתי לתומי: מה יכול להיות טוב יותר מאשר שתי כוכבות הוליוודיות זוכות אוסקר, מריל סטריפ וגולדי הון, וברוס וויליס אחד, בעלילה פנטסטית על חיי נעורים נצחיים בבבורלי הילס של שנות ה90?

(מישהו עשה לכולנו טובה ודחס את הסרט ל5 דקות. עוד גרסה עם שיר מצחיק ועוד אחת עם קטעים מצחיקים לא בסדר כרונולוגי.)

התשובה: כל דבר. באיזשהו שלב, "חסמבה דור 3", היה נראה לי כיצירת מופת בהשוואה לסרט הטרחני, ומלא הקיטש הזה. הסרט שם לעצמו את המטרה להציג את המרדף אחר הנעורים כמשימה מאוסה וחסרת הגיון בנוסף למתיחת ביקורת על תרבות הניתוחים הפלסטיים (ששגשגה כנראה כבר שני עשורים קודם). אולם בדרכו לעשות זאת, הפך הסרט לעלילה מסורבלת ומרגיזה, שבמהלכה שתי תרנגולות קרקרניות (אבל זוכות אוסקר) הובילו אותי להרים גבה (ממש כפי שעוברות השתיים במהלך העלילה) ולתהות מדוע נצרב הסרט בזיכרון של כולנו, יש אף שיכנו אותו- "סרט קאלט".

(Versace By Richard Avedon, fall 1995)

הסצנה של גולדי הון, עולה ממצולותיה של בריכת נוי מלאה בשושנות מים כשבבטנה חור והטקסט הסרקסטי, נראו בעיני הילד שהייתי כאשר צפיתי בסרט בפעם הראשונה כשיא התחכום. אולם במבט נוסף, מרוחק מעט מעידן הזוהר של הכוכבניות או מהתקופה שבה דיון "בחיי נעורים לנצח" היה נחשב ל"מרענן"- כל הסיפור נראה מיותר. ואולי הייתה זו האסטטיקה הגבוה שבעיצוב התפאורה והתלבושות בסרט שהפכו אותו למושך כל כך. השמלות הארוכות בעלות המחשוף העמוק, החיים באזור המיקוד 90210, האחוזות המפוארות ושני כלבי הדוברמן של איזבלה רוסליני חשופת החזה, בוודאי לא הזיקו לתפוס אותו כ"מרתק". אולי פניה המתוחות והתמימות של הון או מותניה הצרות של סטריפ ואולי המרחק שעבורו היינו מוכנים ללכת כדי לנקום או להוכיח דבר מה למי שקרוב אלינו (כפי שעושות הגיבורות במהלך העלילה).

( Amber Valletta & Georgina Grenville by Steven Meisel Fall 2000 )

נקודה מעניינת נוספת: "שיקוי הנעורים" אותו שתו השתיים על מנת "להשתמר" לנצח, דומה דמיון מפתיע לבושם החדש של טרי מוגלר "WOMANITY". מהלך שיווק הבושם כולל דיון פעיל המתרחש באתר החברה והזמין נשים להתחקות אחר המכנה המקשר בין נשים ברשת האינטרנט. את המכנה הנ"ל ניתן אולי למצוא במרדף אחר שלמות הגוף או באחוות חברות המסכימות לדאוג זו ליופייה של זו לנצח, עד שמדרגות הכנסייה יפרידו בניהן...

(Kristen Mcmenamy & Nadja Auermann, Richard Avedon & Steven Meisel, spring 1995)

השורה התחתונה בסרט כנראה נוגעת בהנחה כי חיי נצח אינם שווים את המאמץ; לא את התחזוקה האינסופית וגם לא את המחיר הכרוך בכך. מסר המנסה למצוא את דרכו לליבו של הצופה במהלכה של סאגה מסורבלת. אבל האתגר הגדול ביותר העומד בפני מי שמבקש להתקיים לעד הוא ההתמודדות עם הנקודה בה הנעורים שחלפו מזמן הופכים ל"זקנה" והיא זו שממשיכה להתקיים לנצח. ואכן, חיי הזקנה לנצח בודאי שאינם מדברים לאף אחד.

על פרוות, תיקים ומגדרים.

בתצוגות אופנת הגברים לחורף 2011/12 שהתקיימו בחודש שעבר, בלטו שני פריטים שלמרות קסמם, לא הצליחו להפוך לחלק אינטגראלי ממלתחת הגברים. את הפוטנציאל הגלום בשניהם זיהה מר סינפלד בשלהי שנות ה90.

האחד, הוא מעיל הפרווה החום והנימוח, שהזכיר לי את זה שעיצב אלבר אלבז לH&M בקולקציית הנשים, אולם כאן מדובר בגרסתו "גברית והמסוקסת" (עד כמה שניתן להתייחס לפרווה כ"גברית ומסוקסת"). ברברי הציגו מעיל חום מפרוות עגל צעיר וגליאנו שלח למסלול את "הפנסי בוי" האולטימטיבי, מצויד בבוקה ורדים. בג'וצי הציעו את האלטרנטיבה לגבר הדנדי שימצא את מעיל הפרווה "כבד מידיי", ושילבו בקולקציה ז'קט מאותה הכסות החיתית. דולצה וגבאנה, שאוהבים לראות את הגבר שלהם אלגנטי, התייחסו למעיל הפרווה כחלק העליון של החליפה, סט שיתאים לסרסור סיציליאני. גם בקולקציות של ולנטינו, לואי ויטון ועוד ניתן היה למצוא עליוניות שונות עשויות פרוות. אם חושבים על זה, מעיל פרווה הוא למעשה פריט היוצר הקבלה בין האדם הקדמון והניאנדרטלי לבין הגבר הרגיש והשברירי= המטרוסקסואלי.

(פרווה לחורף 2011/12, מימין: גוצ'י, דולצ'ה וגבאנה, ג'ון גליאנו, ברברי).

כעת, בדומה להברקה של קרמר, שהבין כבר לפני עשור- שעל מנת להשלים את ההופעה- רצוי לצרף למעיל את הבשורה האחרונה באביזרי אופנת הגברים (טוב, ניצניה נראו כבר ב2009, אבל לא נהיה קטנוניים)- ה-"Male Cluch", להלן "The Malch". "תיק הנשיאה האירופאי", כפי שאדון סינפלד מתעקש לכנותו, הופיע באמתחתו של כמעט כל דוגמן שצעד על המסלול במילאנו או פריז, כמו גם בידיהם של הגברים המתגודדים בפתח דלתות הכניסה לתצוגות אופנה אלה. לסיום: אם תהיו ילדים מספיק טובים, אולי תוכלו גם אתם לראות כמה גברים מזרח אירופאים מבוגרים נושאים בדיוק את אותם התיקים.

("המאלץ'", משמאל למעלה: גוצ'י, לואי ויטון בז', לואי ויטון אדום. משמאל למטה: בוטגה ונטה, שני קלאצ'ים על סרטוריאלס מילינזים)

ועכשיו לדקה של רצינות: מתחת לאף שלנו קורה דבר מאוד מעניין, הגבולות בין המגדר הגברי לנשי- מטשטשים. אנדרי פג'יק, דוגמן ממוצא סרבי בן 19, צעד בתצוגת הגברים של גוטייה בחליפת טוקסידו וסגר אותה בווסט פרוותי ועקבי זהב. "ויראה גוטייה כי טוב", והינה פג'יק גם סוגר את תצוגת ההוט קוטור של המעצב ועולה בפינאלה לבוש בשמלת הכלה המסורתית כשהינומה לראשו. בניגוד לטרנסג'נדרים שהכרנו עד כה (כדוגמת .Lea T של ג'יבנשי), אותם גברים הבוחרים לחיות את חייהם תוך אימוץ המגדר המנוגד, כאן- אין פשרות ואין וויתורים; שני המגדרים מקיימים בו זמנית בזהות אחת. מסתבר של המסלול; אפשר ללבוש מעיל פרווה בלי לוותר על העניבה או לשאת תיק קלאץ' ולשלם על הגברת בסוף הבראנץ'.

כבר היום אפשר לראות (באירופה או ניו יורק...) גברים שהולכים על עקבים (בעיצובם של ריק אוונס או גרת' פיו). למה לגבר ללבוש עקבים? אולי סתם ככה, כי זה נחמד (וכמובן שגם מוסיף כמה סנטימטרים לגובה). יתכן וזו דרכו של המין הגברי למחות כנגד תפקידי המגדר שקבענו לעצמינו- כפי שעשו הנשים עם חליפות המכנסיים כבר לפני עשרות שנים. כחול זה כבר לא לבנים וורוד כבר לא לבנות. מדענים איטלקיים כבר הזהירו מזמן כי ההפרדה הדיכוטומית הזו שבין שני המינים תעלם בעוד כ100 שנה. עם הקדמה הרפואית של היום, מי יודע, אולי ברי המזל שבינינו עוד יזכו לראות את זה קורה מחוץ למסלולים של גוטייה ובאופן כוללני יותר. אם אהיה בניהם, אוכל לומר: "כתבתי על זה פוסט כבר ב2011".