לצאת מהבאנליות של הנעל ולעוף עם הדמיון

זה כבר מזמן לא סוד שהנעליים תפסו רשמית את מקומם של התיקים בתור האקססורי ששווה להיות אובססיבי לגביו. רבים תולים את האשמה ב"קרי ברדשו" והפיקסציה שלה לנעליים, אחרים מאשימים את תעשיית הזיופים שגרמה לבתי האופנה לפזול לכיוון של אביזרי מותרות ויוקרה שקשים יותר להעתקה ויש הטוענים שזהו פשוט גל טבעי כזה, שכן, עולם האופנה חייב להתחדש ולזרום קדימה. בזכות המגמה הזו, כוכבם של מעצבי הנעליים דרך והם זוכים לתהילה כפי שלא זכו לה מאז שנות ה60, כאשר כוכבות הוליוודיות כמו מרלין מונרו וגריס קלי מרחיקות עד לאירופה כדי להזמין זוג נעליים לפי מידה אצל סלבטורה פרג'מו. שמות כמו בריין אטווד, ניקולס קירקווד, ג'וזפה זנוטי וכריסטיאן לבוטון מתגלגלים בחופשיות על לשונה של כל עקרת בית או בת עשרה בעיר פריפרית. מעצבים שהיו אנונימיים עד לפני מס' שנים ומוכרים רק לחוג מצומצם של אנשים מגלגלים היום מיליונים.
אך היום אלגנטיות, שיק, עידון, קלאסיות ואיכות גבוה אינם מספיקים. בעידן הזה של המצאות וחידושים שבו הכל הולך מהר מידיי כדי שנוכל לעקלו, עולם האופנה וצרכנית הנעליים דורשים גם תחכום, חדשנות, אוונגרדיות וייחוד. כל אחת רוצה "נעל שעוד לא ראו", "שאין לאף אחד", "שתתאים רק לה".
וכאשר יש ביקוש ודרישה, העצה לא מאחרת לבוא.
שלל נעלים מענינות ומסקרנות גודשות את הבוטיקים היוקרתיים אך גם את הרשתות הגדולות כמו זארה וH&M שלא מסכימות להישאר מאחור. ןיש אפילו בלוגים המוקדשים לנעליים.
קחו לדוגמה את האמירה הבוטה של האומנית Iris Schieferstein שייצרה את "נעלי הבהמה הללו. לA.F. Vondevorst יש דגם דומה. כיום ניתן למצוא שלל הנעלים בלתי אפשריות, שמביאות אמירה שהיא מעבר לאמירה אופנתית, אלא כזו השדרות מסר חברתי סוציאלי ותרבותי שבחלקו דנתי בפוסט על ברבי.
אולי ה"B" הוא Bלברבי? נעלים חסרי עקב עם פרסה בסוליה, נעלים שנראות כאילו עשויות מעור אדם, נעלים דמויות רגלים וכאלה שכפות רגלים רק מצוירות עליהן של Comme des Garçons.
נעלים עם סולית דשא למראה והרגשה אקולוגית של חיבור לטבע ואפילו נעלים בדמות המכונית מדגם "אופל אגליה" למי שרוצה להתאים, לשם שינוי, את נעליה לרכב ולא לתיק או לחגורה. מרטין מרגיאלה שיחזר את נעלי הזכוכית של סינדרלה ובכך אולי הצליח לפצח את סוד קסמן של הנעלים. החיבה לנעלי עקב והאסוציאציה שלהן לנפלאות, אגדות, חלומות, תקווה ואהבה נעשו בגיל כל כך צעיר בסיפורי האגדות שדורות רבים גדלו עליהם.

למעלה:Roger Viviere Couture 2009.

Did you ask yourself why do I LOVE jewelry?

לפעמים דברים שמובנים לנו מאיליו, יכולים להיות מורכבים הרבה יותר. קחו לדוגמה תכשיט. יש להם היסטוריה, יש להם כימיה של מתכות, יש בהם גיאולוגיה של היווצרות המתכות ואבני החן, יש להם "כלכלת בית" וחוקים לגבי ניקיון, שימור ותחזוקה של התכשיט. משהו שהסתכלנו עליו בפשטות כל כך, כמשהו שנועד להוסיף לנו יופי, חן ולשפר את מראנו החיצוני, מסתיר מאחוריו סמסטר שלם באוניברסיטה. אנו מעדיפים להתעסק באסטטיקה שלהם.
כך גם אופנה. מה גורם לנו לראות את הדברים כל כך פשוטים ושטחיים? מדוע איננו פילוסופים ועמוקים לגבי תחומים שנראים לנו מובנים מאיליו כאשר הם אינם? מדוע אנו לא עוצרים להעמיק את המחשבה ונתפסים לשטחיות?
כנראה בגלל ששטחיות ורדידות "קלים" לנו יותר. האדם הוא יצור עצלן מטבעו והתעמקות או התחבטות במצוקות היום יום- בהתחייבויות כלכליות או לימודיות, צדק ומוסר דורשים דיי הרבה אנרגיה. זהו מעין מנגנון הגנה, גם אם הינו עסוקים בשאלות פילוסופיות או אינטלקטואליות כל היום היינו יוצאים מדעתנו. עדיף לנו לראות את הדברים כמו שהם, לא להתחבט במה שמאחוריהם ובו בזמן לקבל את האושר והשמחה שהם מסבים לנו.
החיסרון: חוסר העומק המחשבתי כמו גם הרגשת הריקנות והרדידות שהרבה פעמים אנו בוחרים למלא בעוד קניות. אנו גם מסתפקים בחוסר הידיעה של "למה?".
אז, מי שבכל זאת רוצה להעמיק ולהרחיב את ידיעותיו יכול למצוא מידע על תכשיטים באתר של LuShae Jewelry. ומי שרותה להמשיך לשטוף את עיניו ביופי ובייחוד של תכשיטים קלאסיים והאלגנטיים- יכול להינות גם מתמונות התכשיטים המופיעים שם. שלל תכשיטים שמתאימים לאירועים שונים וגם לגברים. תרגישו חופשי לפרגן לעצכם משהו. נראה לי שהמחירים דיי נוחים והאיכות גבוהה.

החזיה זוכה לעדנה מחודשת

(מג'ינס- של ז'אן פול גוטייה והאוס אוף הולנד, חרוטים- של לואיס גולדין).

הבשורה שהביא עימו חודש האופנה האחרון היא ללא ספק ההלבשה התחתונה שהופכת להיות חלק בלתי נפרד משמלת הקוקטייל. הפעם, מדובר על החזיה ליתר דיוק, שזכתה לתחייה מחודשת וככבה בקולקציות רבות. כמי שצפה בתמונות, שבעתי ורוויתי לבני נשים יותר מכל בעלת סלון ללבנים בפאריס.
חזיות מחודדות כמו אלה שעיצב ז'אן פול גוטיה למדונה הוצאו מהבוידם, חזיות מתחרה, עור או סאטן- היה ניתן למצוא כל סגנון, גזרה או פסון.

(סאטן- ז'אן פול גוטייה ומרק ג'ייקובס).

ז'אן פול גוטיה עשה לעצמו רטרוספקטיבה עם חזיות הסאטן הורודות הנ"ל שנלבשו עם גרביונים בעלי דוגמת ביריות להשלמת מראה הלונז'רי ואחרות הפכו לחלק מאוברול ג'ינס מודרני. חזיות חרוטים היו במרכזה של הקולקציה שעיצבה לואיס גולדין, וב- House of Holland השתמשו בפאנלים של ג'ינס להדגשת החזה ואלמנטים נוספים המכוסים על ידי לבנים שנתפרו על פני שמלות תחרה צמודות בצבעים שונים. (רכות- רושה, נינה ריצי, פנדי)

בפנדי ובנינה ריצי, החזיות, חלקן מתחרה או משי נלבשו מתחת לחולצת רשת נשית ועדינה ויצרו מראה רך יותר בניגוד לאופן הגרוטסקי והגס בו נלבשו החזיות אצל מקר ג'יקובס: מעל הבגדים. ברושה היו חזיות פרחוניות ודולצה וגבנה, שעשו קרירה מהקונספט ש"underwear is outwear", השתמשו בעידון וצניעות שאינם מבין תכונות האופי הבולטות שלהם והראו רק שמץ מהחזיה; כתפיות או שמץ מהחלק העליון של הקפ המציץ ממחוך או משמלות ערב עם כתפיות דקות. (מראה מעודן, מציץ-דולצ'ה וגבנה, בוטגה ונטה)

אך ללא ספק, המעצב שהשב את תשומת ליבו לחזה בצורה הבולט, היצירתית והמאתגרת ביותר הוא חוסיו שליין, שייצר שמלות ובהן ידי אדם אופפות או תופסות את שדיה של הדוגמנית הלובשת אותם. מעיין תמיכה אולטימטיבית, מה שניתן לכנות: "build in cupping support". בדגמים הקונבנציונלים יותר, נלבשו נלבשו חזיות מחודדות בסגנון שנות ה30-40. דיור

את ההתבייתות של ג'ון גליאנו על עולם ההלבשה התחתונה ניתן היה לראות כבר בקולקציית הקוטור שעיצב ל"דיור". שם, נראו הדוגמניות בבגדיהן הלבנים, כאילו יצאו הרגע מתא המדידה של מסיה קריסטיאן דיור בעצמו, הפעם ללא השמלה העליונה. גם בקולקציית ה"רדי-טו-וור" כיכבו החזיות וכותנות הלילה או שמלות תחתונות מעל רשת כמו גם מחוחים וביריות. (תחתונים: אלכסנדר וונג וז'אן פול גוטייה. יוצא מהכלל- חוסיין שליין).

גם התחתונים בעלי מותן גבוה, המחוכים והמחטבים למיניהם יצאו מהמגירה העמוקה ביותר בארון וכבשו את המסלולים. תחתוני הסבתא, זכו לוורסיה סקסית ומעניינת יותר אצל אלקסנדר וונג, שהוסיף לגזרה הקלאסית גם פאנלים שקופים. ז'אן פול גוטיה הציג כריות להדגשת העכוז, פריט שהיה חלק מהלבנים בתקופה הויקטוריאנית להדגשת נכס זה של האישה, שהיה אז מרכז הפיקסציה של בעולם האופנה. אולי זו האווירה הכלכלית או ההרגשה שאנו מרוששים "עד התחתונים", וכעט עלינו לשקם עצמינו בדיוק מאותה הנקודה. הלבנים הפכו לחלק מהלבוש החיצוני, לבסיס, עליו לעיתים נוספו שכבות בד עם דרגות שקיפות שונות. אולי זה קשור להתחממות העולמית והמסת הקרחונים, ולהכרה שכדור הארץ הופך לחממה מחניקה, אירופה בוערת בקיץ כפי שלא בערה מעולם ואנשים גודשים את המדשאות ומשתכשכים במזרקות. אולי עם הבגדים בסגנון הנ"ל יהיה קל יותר להעביר את הקיץ בשנים הבאות.

רשומה זו התפרסמה גם בבמודה.

Those shoes will knock your socks off, or not...

תמיד סלדתי מהמראה של גבר המתהלך בסנדלים עם גרביים. אני יודע בדיוק איך להסביר את זה, אבל אני חושש שמה זה ישמע יותר מידי גזעני... פשוט המראה הזה נראה לי כל כך רוסי, שלא יכולתי לסבול אותו. לא רק שזה רוסי, זה גם כל כך דבילי בעני, כל כך לא פונקציונאלי ולא פרקטי. ההיגיון הלוגי שלי אומר שאנשים לובשים סנדלים בקיץ: כשחם. ואם חם, למה לאבד את היתרון הגדול של הסנדלים: "4 כיווני אויר ומרפסת שמש שפונה למזרח" ולחנוק הכל בגרביים. ואם כבר גרביים- גרבי צמר? ספורט? ולאיזה גובה יש לגרוב אותן? מתוחות עד הברך? להשראירן בצורה מרושלת סביב הקרסול? (משמאל לימין בכיוון השעון:Marni, Givanchy, Dior, Dolce&Gabbana, Celine)

בכל אופן, קבוצה רצינית של מעצבים כנראה לא מסכימה איתי, ובחודש האופנה האחרון כתשו את המסלולים סנדלים עם גרביים. מצמר, לורקס, תחרה או רשת, שחורות או צבעוניות; היה שם מכל הסגנונות.
חלק מהמעצבים הפכו את הגרב לחלק בלתי נפרד מהנעל כמו בברברי או ג'ינשי.

(משמאל לימין: Burberry, A.F Vandevorst, Rochas)

אחרים התאימו את הגרב לנעלי ה"pip-toe" האופנתיות כמו שעשו דולצה וגבנה או קריסטופר ביילי לברברי כאשר הורידו את החלק שמכסה את קצות האצבעות. אצל ז'אן פול גוטייה אזור אטום יותר על הגרביון יצר השליה של גרביים וביריות. ז'אן זאק דה קסטלבלזק אפילו הוסיף את אותן רצועות עור המשמשות את הבריטים לשמור על גרבים מתוחות באזור שרירי התאומים.
התוצאה המרהיבה ביותר נזקפת לA.F. Vandevorst , שהציגו העונה נעלי סאטן בצבע ורוד בהיר או עתיק וגם בצבע גוף ועליהם גרבו גרביונים. כך נוצרה אשליה של "עירום", כאילו הנעל היא חלק מהגוף או מראה "מחוק" שכזה, כאילו הדוגמנית הולכת כל קצות העקבים. את הרעיון, המראה והביצוע כאן: אהבתי.

ברבי, נעלי עקב, פמיניזם ומה שבנהם.

(בובות ברבי בעיצוב קריסטיאן דיור וורסצה)

לאחרונה פורסמה הידיעה כי בובת הברבי סופגת ביקורת חדשה מפי כריסטיאן לובוטין שהתבקש לעצב שלוש ברביות חדשות טוען שקרסוליה של הבובה "שמנים מידי". אין לי מקורות מהימנים, אבל אני דיי בטוח שהחברה עצמה היא זו שפרסמה את הידיעה הזו. שכן כולנו יודעים שהיא תעורר את גל התגובות של ארגוני הבריאות, התנועות הפמיניסטיות, ארגוני זכויות הילדים, ארגונים אנטי אנורקסים ועוד רבים אחרים.
אינני מבין מה הפליאה וההתרעמות מהערתו של מר. לבוטון. דעתו אינה יוצאת דופן, ולמעשה הוא משקף את ה"קול הקולקטיבי" של החברה שלנו שסוגדת ליופי, נעורים ורזון. אם אנו הצרכנים במקום לדבר, היינו נמנעים מקנית הבובות ומקבלים את אידיאל הגוף הבריא יותר, חברת מטאל הייתה מישרת קו ומוציאה בובות שנראות בהתאם. אך אין זה מספיק להסתפק באמירות צדקניות וצקצוקי לשון.
החברה שלנו ממשיכה לראות באישה אוביקט מיני, ולראיה הן נעלי העקב של לבוטון, שצוטט אומר כי הנעליים שלו לא נועדו להליכה או לנוחות, הן נועדו לשם פיתוי. הוא הוסיף כי מי שמעוניינת בנוחות, שתקנה נעלי ספורט.
לפי הידוע לי, הנעליים שלו נמכרות עדיין בטרוף, ובואו נודה בזה, כולנו הינו מוכרים את נשמתנו לשטן כדי לקבל זוג כזה עם סוליה אדומה.

נעלי ברבי, והנעליים שעיצב קרוסטיאן לבוטון לכבוד חגיגות ה50 לברבי בצבע "ברבי" של פנטון".

ועוד עניין:
לאחרונה יצא סיפרו של חוקר העיצוב הבריטי סטיוון ביילי העוסק באישה כמוצר עיצובי, אצו רצו להם ארגוני הפמניסטיות וגינו את הספר ואת מחברו. בכתבה ל יובל סער ל,גלריה של "הארץ" (קישור ) טען העורך בין השאר כי הציג רק עובדות ושאלה היוצאים נגדו לא טרחו לקרוא את הספר. הקטנוניות שבטענותיהן וחוסר הפתיחות לקבל רעיונות מופשטים יותר מאירה אותן באור פרימיטיבית. הומור הוא דרך מצוינת להתמודד עם דברים קשים באמת, יותר מפאסיביות אגרסיבית שנחשבת לפרימיטיבית ונחותה. המסקנות שמסיק כל אדם המתבונן באומנות נובעות מעולמו הפנימי והרוחני ומשקפים אותו. התבוננות בהתעללות והפיכת גוף האישה לחפץ שניתן לפיסול, עיצוב ושליטה ע"י מחוחים, נעלי עקב חזיות או גלולות- שרובם הומצאו ונוצרו ע"י גברים, היא הקרה בעיוות שבכך, ולא הצדקתו.
ולסיום, עיניין קטן על נעלי עקב: הרבה תיאוריות נכתבו על מקום נעלי העקב והתפקיד שהן ממלאות אצל האישה. המעניינות שבהן הן שנעלי העקב מייצגות את "קינאת הפין" של האישה בגבר, בעזרתן האשה מנסה להיות גבוה וזקופה יותר כמוהו (בטח נכתבה על ידי מי אם לא, גבר). תיאוריה נוספת מתבססת על כך שאצל הפרימטים, הישבן הוא איבר מיני. הליכה על נעלי עקב דורשת הקשתה של הגב ולכן הבלטה של הישבן וכך עירור המיניות, משיכה וחשק אצל הגבר הניאנדרטלי הצופה בה. העקבים גם דורשים שיווי משקל והנעת האגן, והאגדה מספרת כי מרלין מונרו הייתה מזמינה את נעלי העקב שנועלת כאשר בין עקביה יש הבדל של סנטימטר כדי שתדדה וכך תנועות עכוזה יודגשו.
אז כאשר נשים חושקות ומביעות את הדחף שלהן לנעול את נעלי העקב הן בעצם משתתפות בכל הסיפור השוביניסטי והופכות לכנועות. העניין כל כך עמוק, שנשים בטוחות ואף יצהירו בגלוי שזהו רצונן החופשי לנעול נעלי עקב ולסבול. באמת?!

עשן מכפות הרגליים...

בולנטינו שמרו על אותו הקונספט כמו גם על הקו הנשי והרך עם תוספת ה-"edge " ואפלוליות שאפינו את קולקציית ההוט קוטור (שהציג מותג לפני כ 4 חודשים). שיפון, תחרות, טול חצי שקוף, רפלס ופלטת צבעים עדינים עם נגיעות מעושנות כמו ורוד עתיק, לילך אפרפר, וצהוב לימון מאובק ולא מעט שחור. אדום, לא היה שם, בניגוד לקולקציות של ולנטינו שהשמלה האדומה הקלאסית הפכה להיות מזוהה איתו יותר מכל. רעיונות כמו הנשיות הגסה או הרכות האפלולית שניסו ליצור צוות המעצבים מיוצגים בצורה טובה ביותר באמצעות שמלות עור שנחתכו בליזר על מנת ליצור מראה תחרה ורפלס העשוי מרצועות עור ושיפון שתרמו גם הם למימוש אותו הרעיון. הקולקציה נראתה כאילו המתבונן צופה בה מבעד למסך של ערפל- מעושנת, אפלולית ומסתורית. המעצבים Grazia Chiuri and Pier Paolo Piccioli שירשו את מקומו של מייסד המותג, עבדו קודם לכן כמעצבי האקססוריז שלו. ואולי לא בכדי, הכוכבים של הקולקציה הזו היו הנעלים המיוחדות שעלו על המסלול. את הנעליים עיצב פיליפ טרייסי, שהיה אמון על עיצוב הכובעים (או יותר נכון הhead pieces) לקולקציית הקוטור ועשה זאת בהצלחה יתרה. זו הפעם הראשונה שהכובען המפורסם מעצב נעלים וההתרגשות הייתה רבה בהתאם. התחרה הייתה החומר העיקרי ואיתו שולבו סרטי סאטן ועור. בחלק מהדגמים את העקב המשיכה מעין להבת תחרה או רשת, ובדגמים אחרים היו סרטים הקשורים לפפיון על העקב.

מקורות השראה

בחודש האחרון נחשפנו לנושאים ועניינים שונים שהיוו מקור הראה לקולקציות אופנה שונות. חלקם הם עניינים נורמטיביים ולגיטימים או אקטואלים וחלקם ביזארים ובלתי שגרתיים יותר או פחות. ההשראה לקולקציה של מקוין (ראו בפוסט הקודם) הייתה מפתיעה ופנטזית, ויויאן וסטווד ניסתה להציל את יערות הגשם, בהרמס- זאן פול גוטיה עשה גרדרובה שלמה לשחקנית הטניס, גליאנו הושפע מכוכבות הסרטים של שנות ה 40, קרל לדרפלד עשה עבור שאנל את הגירסה שלו coco country,5 -o- clog , rural Cambon ואולי אפילו שאב השראה מהטריאנון של מרי אנטואנט. היו הרבה לנז'רי וגם השפעות אפרואמריקאיות, עם דגש על האפרו אצל לואי ויטון...
אז הינה כמה דברים משעשעים:

בב הציג את הגרסה שלו לשמלה האיקונית והבלתי נשכחת שעיצב ז'אן פול גוטייה לדנה אנטרנשנל בה משולבות נוצות תוכי אמתיות.

דרה ון נוטה הושפע כנראה מהרי געש בארצות טרופיות

מעצבת התכשיטים המצליחה, Delfina Delettrezעיצבה קולקציית מחווה\בהשראת מייקל ג'קסון.

ואם כבר בתכשיטים עסקינן, הינה עוד בגד של ז'או זק שיתכן ונתפר בהשראת מעצב תכשיטים אחר:

אבולוציה, זוחלים ומצולות הים.

הקולקציה שהציג אלקסנדר מקווין עלתה על כל הציפיות והייתה עוצרת נשימה. המעצב שהספיק למרוד בכל המוסכמות והשאיר רבבות של פיות פתוחים בקולקציות העבר שלו הצליח לעשות זאת שוב, והפעם, אפילו טוב יותר. קולקציה של שמלות מפוסלות ומעוצבות עם גזרות זוויתיות והדפסים קולידוסקופים בעיבוד מחשב, צורות גרפיות של לטאות, נחשים, גלגלות וחרקים בגווני כחול, חום ירוק וצהוב איפינו את הקולקציה. מעבר מהיבשה- שהתאפיינה בדפסים שדמו לבע"ח דו חיים, זוחלים או דינוזאורים ועברה של מצולות האוקיינוס בהדפסים של דגים, תמנונים ושמלות ניילון הנתמכות טייל שהזכירו קרחונים ומים כחולים. היו גם שמלות מגומי וחליפות צלילה מצופות אבנים נוצצות, הולוגרפיות, שמלות שהזכירו מדוזות או קשקוש אלקטרוני תלת מימדי על המחשב.

ברקע, על מסך אלקטרוני ענק הוקרנו תמונות שצילמו שני רובוטי מסיבים הניצבים ונעים על מסילות בשני צידי המסלול ועוד כ 6 מצלמות.

הנושא שמעסיק את מקווין לאחרונה הוא איכות הסביבה, האקולוגיה ועתידו הירוק של כדור הארץ. זיהום, ערמות הפסולת המצטברת כמו גם הכחדת מינים של בע"ח. כל אלה, זכו לייצוג בקולקציות החורף והקיץ האחרונות של מקווין. כעט ניגש המעצב לעניין המסת הקקרחונים, התחממות כדור הארץ וזיהום האוקינוסים. אחת מההשראות לקולקציה הייתה התיאוריה הדרויניסטית של מוצא המינים (שגילוי שלד אדם לאחרונה הביא להטלת ספק בנכונותה). הסיפור שסיפר מקווין בקולקציה עוסק באישה העוברת מטמורפוזה ליצור מימי וכך מקבלת חזרה את השליטה בכדור הארץ (דרך אגב, בכתבה במוסף "7 ימים" השבוע, הובאו הנחות, סברות ומחקרים על כך שעתיד האנושות והמדע שוכן במצולות- מקור לאנטיביוטיקה וכו', מעניין...).

אומנם הבגדים היו אוונגרדים ומיוחדים- הכוכבים האמיתיים של הקולקציה היו נעלים מרקיעות שחקים מעור פיתון או מעוטרות קריסטלים, שהיו בעלות צורה לא שגרתית שדמתה לכף רגלו של זוחל, פיל או חייזר מימי: עקב עם קשת קעורה בגב הנעל וללא אזכור לאצבעות. דגם אחר של נעליים היה כל כך מפוסל ופיתולי, ממש בדמות שלד של דינוזאור.

שערן של הדוגמניות היה אסוף לשני חרוטים או שני תלים גבוהים עם או בלי צמות בצידיהם. חלק מהדוגמניות היו מאופרות בצבעים מטאליים מבריקים ולחלקן הדביקו תוספת זוויתית ומפוסלת של עצמות לחיים שיצרו מראה חייזרי. המוזיקה השתנתה ממוזיקה קצבית בעלת גוון דתי, לרשרושי מים וצלילי מובייל עד לנשימות, שאיפות ודפיקות לב שנראו כאילו בקעו ממסכת צלילה או כאלה הנוצרים באופן מלאכותי במכונת הנשמה, היה לה גוון חוצני שכזה.

McCartney פרוה...

עיצוביה של סטלה מקרטני ידועים בפלטת צבעים ניטרלית: ורוד חיוור, צבעי גוף ואפור, אך העונה היא החליטה להזריק קצת צבע וחיים לקולקציה. אומנם צבעי הקרם ואופוויט עדיין היו בבסיסה של הקולקציה, ניתן למצוא בה עושר צבעוני: כתום, אדום, צהוב וסאטן ורוד או כחול שיצר אפקט מרשים וכובש- מעין כחול מטאלי שהופיעה במכנסיים וג'קטים (שנלבשו בנפרד ולא כחליפה, כך תרמו לאקלקטיות של הקולקציה). גופיות תחרה בגוני לבן וורוד שנקשרות סביב הצואר שולבו עם מכנסים בגזרה גבוה וחגורה שחלקה העודף אסוף בלולאה סמוך לאבזם יצרו מראה קליל ונונשלנטי. חצאיות ג'ינס נלבשו עם חולצות כותנה קלילות רחבות שנעו בחופשיות על הגוף. מכנסיים רחבים כמצנח בצבעי כחול וורוד היוו את הקונטרה למכנסי חקי מחויטים שהופיעו בקולקציה. היו גם חולצות רפלס מאסיביות עם כתף אחת בצבעים זועקים וחצאיות שיפון נפוחות עם דוגמאות של התזות צבע. הקולקציה היתה לבישה ומותאמת ללקוחותיה של מקרטני ובייחוד לחברותיה גוינט, קייט, מדונה וסיינה. בקבל ישב אביה של סטלה, פול מקרטני (בליווי בת זוגו החדשה) שמקפיד לא להחמיץ אף תצוגה של ביתו. בקהל ישבו גם טוויגי וביתה שלבשו, לטענתן- שלא במכוון וללא תאום מראש, את אותה השמלה בדיוק.

Notes:
-הקולקציה הייתה דיי פשוטה וחסרת מורכבות (כעט אני שואל את עצמי למה בכלל הזכרתי אותה? אבל אם כבר רשמתי את הפוסט, אז הינה...).
-הקולקציה הזכירה לי מאוד את סגנון הלבוש של דר, הבלוגרית- "אפונה", הייתכן שהיא האחראית לסטילינג של הקולקציה?

משחק הכסאות פרק ב'

בנינה ריצי יש שחקן חדש, כן, Peter Copping, שמחליף (נחשו את מי?) את אוליביה טסקינס. המעצב הציג את המניפסט שלו לגבי איך צריך להראות קיץ 2010 אליבה-דה בית נינה ריצי. קופינג, אומנם נשאר נאמן למאפייני בית האופנה: הנשיות והרכות שהתבטאו בזרימה של בד השיפון, השקיפות, השכבות, המתיקות שבפפיונים והיוקרה שבתיקי עור היען בצבעי הפסטל. למרות זאת, הוא לא בגד באמת של עצמו, או יותר נכון באמת של ביתו הקודם- בית האופנה לואי וויטון, שם היה העוזר הראשי של מרק ג'יקובס במשך 12 שנה. ואכן, אין אפשרות להימלט מהדמיון וההקבלה המתבקשת בין קולקציה זו לקולקציות עבר של ג'יקובס למותג הנושא את שמו או לבית LV. אחרי 3 תמונות מהקולקציה ועד לפינלה, לא יכולתי להתנתק מהאזכורים והזיקה הבולטת לקולקציית קיץ 2008 של מרק ג'יקובס (מבחינה סגנונית, השכבות והבגדים הדקונסטרוקטיבים) ואפילו קולקציית החורף האחרונה של LV (ברפרנסים הנשיים, האלגנטיות הקלאסית ומשחקי שקיפות). פלטת צבעים פסטלים: צבע ורוד עתיק ומאובק צבעי לילך, פיסטוק וצהבהב, פרחים, רפלס, סרטים, תחרה ופפיונים- כולם סמלים למתיקות ולרכות הנשית שאפינו את הקולקציה. הטול בשלל צבעים שימש לחצאיות וגופיות שקופות שחשפו חזיות תואמות. חצאיות עיפרון הבנויות משכבות שיפון, קרדיגנים קלילים וסינרים מתחרה שנקשרו על המותן יצרו מראה אקלקטי. האווירה הייתה צעירה וחדשנית (ממש כמו אצל מרק ג'יקובס).

קישורים: משחק הכסאות פרק א'

לפרקים הקודמים בעלילות Olivier Theyskens: כאן,ו כאן.

אז מה היה בגמר פרויקט מסלול?

פרק הגמר של פרויקט מסלול אתמול, לא יכול היה להראות חובבני ומרושל יותר. ניתן לתאר את כל הטקס כמביך. דו שיח קלוקל ועילג בין השופטים עצמם או בין המנחה לשופטים (סופרלטיבים ותארים מפגרים או הקדמות פומפוזיות) כמו גם ריטואל שאלות ותשובות שהפנו השופטים למתמודדים ואופיין לרוב במבוכה הדדית, דו שיח בנאלי ומלא פאוזות וגיחוכים או חיוכים טיפשיים.
(על ההופעה שפתחה את הגמר פשוט ויתרתי, והעברתי לערוץ אחר).
הקולקציה שהציגה מאיה הייתה הבוגרת והשלמה מכולן. היה בה מידה רבה של שליטה בחומר, בטחון עצמי, הכרה בכישרונה ומודעות ליכולות שלה כמעצבת. היה בה עומס ואלמנטים רבים ובו זמנית היה בה גם איזון ושמחת חיים. מכנסי הפרינג'ים אולי לא ימצאו חן בעני הלקוחה הישראלית, אך הטוניקות ושמלות המקסי הציבעוניות עם המחשוף הנדיב לבטח יכבשו את ליבה.
הקולקציה של לוסי (ואם אני אשמע עוד פעם אחת את הצרוף "אורבנייות שבטית", יצא לי עשן מהאוזניים...) התאפיינה במונוכרומטיות של שחור, אפור, כסף, ירוק ניאון, אך זו הייתה הקולקציה הלבישה והמסחרית ביותר (ערבה לחך הישראלי) בעוד שעדיין היה בה ייחוד והיא אפילו הצליחה לרגש ולסקרן. איפור הגוף והשימוש בדוגמניות כהות עור הפך אותה למעניינת וארצית. הסריגה של גופיות מחוטים מתכתיים כסופים הוסיפה אלמנט של יוקרה אמיתית והדגימה יצירתיות ומעוף.
אלון,המעצב הזוכה, יצר קולקציה שהיא בגדר קלישאה,Too Much"", אך היא הייתה בדיוק מה שהיינו מצפים ממעצב על אמיתי. הבגדים הדגימו מודעות יתרה לגוף, הם היו מלאי עוצמה וכוחניים עד כדי כך שהדוגמניות לא הצליחו לשאת אותם (הבגדים האפילו על הדוגמנית). הדוגמניות נראו מבולבלות, חסרות בטחון, מנותקות מהקצב והליכתן הייתה מגושמת וחסרת חן. הקולקציה הייתה מגוונת, צבעונית (אך הכילה כמה דגמים שחורים\ניטרליים) אך היה נראה כאילו המעצב כלוא באיזו פנטסיה או עולם מרוחק. הבגדים היו עם אורינטציה גבוהה מידיי לאסטטיקה, סימטריה, ניקיון, צורות גיאומטריות וקוים חדים. כאשר פנינה רוזנבלום צעדה על המסלול לבושה בשמלה שעיצב לה אלון, הייתה הרגשה שחזרנו אחורה -25 שנה, לשנות ה80' וה90', כאשר מעצבי אופנה כמו טרי מוגלר והרווי לג'ר עיצבו שמלות מיני צמודות בצבעים פסיכודליים לדוגמניות "אמזונות". כל המחוות והסיבובים של רוזנבלום, הצליחו לגרום לי לסחרחורת. אין ספק שהקולקציה של אלון הצליחה להטיל צל אימתני על שתי הקולקציות האחרות.
אהבתי במיוחד את הבעות הפנים של השופטים והקהל בעת שהדוגמניות צעדו על המסלול בבגדי המעצבים. משי נראתה כל כך מבולבלת, מתאמצת להבין את המורכבות בקולקציה של לוסי, כאילו היה זה תרגיל בפיזיקה שעליה לפתור. גב' רוטר, מנכ"ל קסטרו, כל כך התלהבה מהקולקציה של אלון, עד שהחלה להלום עם הכרטיסיות שהחזיקה על בירכיה, לפי הקצב. ליאת תימור נראתה מבועתת מהקולקציה של לוסי ומאיה, והתקילה את המעצבים בשאלות עוקצניות וחריפות (את מאיה שאלה עד כמה הושפעה מויויאן ווסטווד, ברמיזה על "השראת יתר" ממנה, שלא לומר העתקה" ואת אלון שאלה כיצד ההשראה שלו- פרפר קשורה אליו באופן אישי. לפי תשובתו: קשר אישי לא היה שם).
אלון ימכור את עיצוביו בחנות בקניון ארנה במשך שנה (ללא תשלום דמי סכירות). מעניין מהוא תו המחיר שיעניק לכל בגד? מי יקנה אותם? לאן ילבשו אותם? והאם יסכים למכור בחנות גם בגדים של חבריו המעצבים, כפי שהציע ג'קי בן זקן הבעלים?

"אל תיתן למניירות לעלות על הכישרון הגדול שלך" (לאת תימור- דיברי אלוהים חיים...).

נ.ב
(שמתם לב ליצור שרץ לחבק את אלון לאחר הכרזה עליו כזוכה? אמאלה...)

משחק הכסאות א'

הכתובת "פריזיאן" היתה כתובה על כל תפר ומכפלת מהקולקציה השנייה שעיצב Marco Zanini עבור המותג רושאס.
המותג ההיסטורי המפורסם, זכה לתחיה מחודשת בתחילת העשור בזכותו של המעצב הצעיר (28) אוליביה טסקינס שהצליח לעורר פלאים בזירת עיצוב האופנה. למרות זאת ובאופן מצער, בית האופנה סגר את דלתותיו לפני כ 4 שנים (2005, וזוהי התצוגה הראשונה מאז). מאז, טסקינז עבר לעצב עבור נינה ריצי, גם שם עשה חייל, אך הספיק להיזרק גם משם (למרות הקולקציות היצירתיות ופורצות הדרך שלו, כפי שכבר דיווחתי). לפני כשנה, נקנה בית האופנה רושאס והעונה הוא מתחדש בקולקציה פרי יצירתו של מעצב הבית החדש מרקו ז'ניני, שעלה בפינלה נבוך כנער ההעולה לתורה. בקולקציה בלטו: מותן גבוה שנחתמת בחגורה הדוקה, כובעי פדורה, גוני חרדל וצהוב, פרחי בגוניה שהוצמדו לחגורה ומשקפים מחודדות, כאלה של שנות ה60'. סנדלים על גרביים ושער אסוף באופן מרושל כאשר ציצית אחת מתבדרת בצידי התסרוקת.
בדי הברוקד ששימשו לכמה מהחליפות, מכנסונים ומעיל ענק- נראו כברים מידיי ופגמו בקלילות והנונשלנטיות הפריזאית, אך כיוון שהיו מעטים, והוסוו בין שאר הדגמים, לא צרמו כפי שיכלו להיות. הקולקציה התאפיינה ברוח יום יומית, לא אותה אלגנטיות פומפוזית, רישמית, דרמתית ומחייבת שהינו רגילים אליה מהרושאס של מטסקינס (שעיצוביו האיקונים כמו השמלות הארוכות, המחויטות והשמרניות). כן היה בה את האותנטיות, הפריזאיות והשיק, ממש כמו שאנו רגילים מרושה, אבל הפעם, באופן "ארצי" יותר.

משחק הכיסאות ב' כבר בדרך...

הצירי לך שפם?

האם הטרנד הבא שהולך לכבוש את עולם הטיפוח הגברי הוא השפם?
אחרי שצלחנו את שנות המילניום השני, והתרגלנו לתהפוכות ולתמורות שחלו בדימויו החיצוני של הגבר, נראה שבעתיד צפויה נסיגה למקום שלכולנו יותר נוח בו.
המונח "מטרוסקסואלי", שהפך להיות שגור בפי כל מוכר אבטיחים או כדורגלן, תיאר למעשה את הגבר "המחובר לצידו הנשי": המטופח, המבושם, שעבר טיפולי פילציה, פילינג, מניקור ופדיקור. התדמית הזו, שתוארה לעיתים ע"י צמד המילים "הגבר החדש", ערערה את התפיסה של החברה שלנו לגבי המגדר הגברי. זה התחיל עם גברים שהחלו לשים דאודורנט (והביאו לאנחת רווחה בקרב נשים רבות), שימוש בקרמים ללחות עור הפנים והמשיך בלקים לגברים, קו מוצרי איפור לגבר שהוציא זאן פול גוטיה ואפילו מגיש אחד שמעורר מחלוקת באשר לשאלה האם הוא משתמש באיילינר להדגשת עיניו התכולות ומגיש\ספר\מאפר אחר שמיגדרו המיני בכלל אינו ברור.
אחרי שהספקנו להסיר שיער גוף ולגדלו חזרה, הגיע כנראה הזמן להחזיר את שער הפנים. למרות, שזקן או שפם נראים לרבים מאיתנו סממנים של עוני והזנחת ההיגיינה האישית, הרי שלא כך הדבר; לאורך ההיסטוריה גברים רבים טיפחו זקנים ושפמים לתפארת- גזמו, שיפצו, קיצצו ונזהרו שלא להשאיר עליהם חתיכות אוכל ופרורים. מדובר באומנות של ממש, המלכת מחשבת של ממש. לא סתם החשב הזקן למילה נרדפת למעמד וייחוס. ובעצם, למה שלא נסכים לקבל את הג'נטלמן הבריטי לקרבינו?
בראד פיט, שידוע כמוביל אופנה, גידל בעבר שפםזקן שגרם לו להיראות כמו ייטי, אך בשנה האחרונה, הוא מתהדר בשפם משופצר ומסותת לתפארת שהולם ותואם בדיוק את דמות האב השרמנטי והסמכותי אותה מגלם בחיים האמיתיים לצידה של אנג'לינה (למרות שבמקור היה זה לצורך התפקיד בסרט "ממזרים חסרי כבוד").
גם אושיות אופנה- כמו כתב האופנה טים בלנק ועורך האופנה של ווג הבריטי, המיש בולס (שברשותו אוסף שמלות הוינטג' בין המרשימים ביותר שקימים- החל משאנל של שנות ה20' ועד לפוארו של המאה ה19), הצמיחו שנהם שער ממש מעל לשפה העליונה.
אך ברגע שקומיקאית יהודיה מחליטה להופיע עם שפם לטקס הוליוודי, אתם כבר יכולים להיות בטוחים שמדובר בטרנד בפוטנציה, להיט חדש בזירת הטיפוח הגברי.