הטלנובלה לבית ורסצ'ה - 15 שנה למותו של המעצב האגדי ג'יאני ורסצ'ה

בשבוע שעבר מלאו 15 שנים לרצח המסתורי של מעצב העל ג'יאני ורסצה. בני משפחה וחברים קרובים, בניהם כמה סלבריטאים מעולם הקולנוע ותעשיית האופנה שזהותם לא נחשפה, ציינו את התאריך באירוע פרטי. אחותו, דונטלה ורסצ'ה, ששמשה לו כמוזה וכיום, ממשיכת דרכו כמעצבת הראשית של המותג הנושא את שמו, נשאה דברים לזכרו בנוכחות ביתה, אלגרה ורסצ'ה ואחיה סנטו. כשבועיים קודם לכן, הציגה דונטלה את תצוגת ההוט קוטור של המותג במלון הריץ' בפעם הראשונה מאז מותו, שם הציג ג'יאני את תצוגות האופנה האחרונה שלו, שהייתה ראוותניות לא פחות מקודמותיה ובכיכובן של דוגמניות על כדוגמת נעומי קמפבל, קלאודיה שיפר, לינדה אוונג'ליסטה, סינדי קרופורד וקרלה ברוני (הרבה לפני שהייתה האישה הראשונה של צרפת).

("מבזק מיוחד": ככה זה נשמע בזמן אמת...)

ב15 ליולי 1997 (כשהיה רק בן 50), נמצא ג'יאני בפתח אחוזתו אשר במיאמי ביץ', לוס אנג'לס; שרוע על מדרגות הכניסה שהיו מגואלות בדם לאחר שנורה למוות. מספר צעדים ממנו נמצאה יונה לבנה שספגה גם היא את הכדור ועיתון (אותו יצא לקנות יחד עם הקפה כפי שהיה נוהג מדי בוקר). היונה חלפה כנראה בנתיב הקליעה שירה הרוצח וספגה אותו גם היא. סיבת הרצח נותרה עלומה עד היום: ההנחה הרווחת בתחילה הייתה, כי ג'יאני נרצח בעקבות חובו למאפיה האיטלקית. אולם השמועות הופרכו מהר מאוד, לאחר שהתגלתה זהותו של הרוצח, אנדרו פיליפ קונאן, בן 27, שהיה נער שעשועים פסיכופט, שרצח בנוסף לג'יאני לפחות ארבעה גברים נוספים. המניעים לרצח טרם פוענחו; בין ההשערות שעלו הייתה הקנאה לג'יאני בהיותו "גיי אייקון" או רומן נכזב שאולי ניהל עימו (כפי שניהל עם שאר הגברים שרצח). קונן התאבד בעצמו כשבוע לאחר הרצח.

(התצוגה האחרונה של ג'יאני הוצגה כשבועיים לפני מתו, הוט קוטור חורף 1997/8)

טקס ההשכבה של ג'יאני היה ההלוויה האופנתית והמסוגננת ביותר מבין הלוויות מעצבי האופנה שחיו בתקופתי. הסטייל האלגנטי והמוקפד של האורחים והפרופיל הגבוהה שלהם, הפכו את אירוע זה לעילוי אופנתי מבחינתי. שמלות שיפט שחורות וחצאיות עיפרון וג'קטים מוייטים שולבו עם תיקי הקרוקו ואבזמי הזהב של ורסצ'ה או נעלי סטילטו עם שפיץ אופנתי. יותר מהלווייתו של ג'יאנפרנקו פרה האיטלקי (שמת משווץ ב2007), או מהתווייתו של איב סאן לורן הצרפתי(שמת בנסיבות מוזרות ב2008) ואפילו יותר מההלוויה של אלכסנדר מקווין (שהתאבד ב2010), זו של גיאנני התעלתה על כולם, במותו כמו בחייו. בין האורחים שנכחו בהלווייתו של ג'יאני ורסצ'ה, נמנו אלטון ג'ון ובן זוגו, דיוויד פרניש, הנסיכה דיאנה, שהייתה לקוחה וחברה נאמנה ונהרגה בעצמה חודש וחצי בדיוק לאחר רציחתו של ג'יאני. דוגמניות העל שנהגו לצעוד עבור ג'יאני, כמו קייט מוס, קרלה ברוני, אווה הרציגובה, ונעומי קמפבל, הגיעו גם הן לחלוק כבוד אחרון בשמלות ומשקפי שמש שחורים, בדומה לבכירים בעולם האופנה, כמו פרנקה סזני, עורכת הווג האיטלקי, אנדרה ליאון טלי מהווג האמריקאי, קרל לגרפלד, ג'יאורג'יו ארמני, ג'יאנפרנקו פרה, ולנטינו וסלבריטאים שהיו גם חברים קרובים, כדוגמת סטינג ורעייתו טרודי או הכוכבת אליזבת' הרלי.

(העיתון שג'יאני היה חייב לראות- ככה זה נראה ב"ניו יורק טיימס" של היום שאחרי ההלוויה)

לאחר הרצח, ירשה דונטלה את משרת המעצבת הראשית ועוד 30 אחוזים מנתחי המניות של החברה, הסיבה לכך היא ריב אליו נקלעו השניים טרם מותו של ג'יאני שבעקבותו החליט לשנות את סעיפי הירושה בצוואתו. אחייניו, שני ילדיה של דונטלה (מהנישואים לדוגמן האמריקאי פול בק) ושתי בנותיו של סנטו, היו קרובים לג'יאני בחייו יותר מכל נפש אחרת. למעשה, הוא גידל והתייחס אליהם כאילו היו ילדיו שלו. בצוואתו, הורה ג'יאני להעניק לאחייניתו אלגרה, ביתה של דונטלה, את החלק הארי מהאימפריה שבנה: 50 אחוזים בחברה (שהפכו לביליון דולרים ב2004 כאשר הגיעה לגיל 18), את אחוזתו האיטלקית באגם קומו ודירת פאר במנהטן. אלגרה, הסובלת מאנורקסיה ותת תזונה במשך שנים, בחרה עד לא מזמן להתרחק מעולם האופנה ומאימה (איתה הייתה מסוכסכת גם כן) וללמוד דרמה בארה"ב. לאחרונה, היא חזרה לחיק משפחתה ואף עיצבה יחד עם אימה את קולקציית הקוטור האחרונה שהוצגה בפאריז. אחיה של אלגרה, דני, קיבל את אוסף יצירות האומנות המפואר של ג'יאני. מדובר בירושה צנועה, אך כלכלית ואטרקטיבית לא פחות, שהוערכה במאות מיליוני דולרים (ורובה כבר הספיק להימכר). סנטו, האח הנוסף, זכה ל 20 האחוזים הנותרים וממלא כיום תפקיד ניהולי בחברה. אנטוניו דאמיקו, דוגמן עבר והמאהב של ג'יאני במשך 15 שנה עד למותו, זכה לכתף קרה ושתיקה רמה מצד המשפחה, אולי בגלל הפנסיה החודשית בסך 26 אלף הדולרים שהותיר לו אהובו המנוח והזכות לבחור כל אחת מאחוזותיו המפוארות (מיותר לציין כי ג'יאני היה בעל טעם עשיר ורהבתני).

לצפיה בסרט דוקומנטרי העוסק בנושא, ליחצו על הלינק.

(פורטרטים משפחתיים)

הפוסט נכתב בהמשך לפינה שלי בפרק מספר 44 של התוכנית "פאשן.נט", ערוץ האופנה הישראלי.

זה היה השבוע שהיה

השבוע האחרון היה גדוש באירועים והתרחשויות אופנתיות אשר בחלקן יצא גם לי לקחת חלק. בתחילתו, הציגו 33 בוגרי מחזור האחרון של שנקר את פרויקטי הגמר שלהם וסיכמו 4 שנים של עבודה קשה ולילות נטולי שינה. מהשורה השנייה באולם סטואה, קיבוץ געש, קל היה להבין כי לרובם המוחלט של הבוגרים לא תהיה בעיה להשתלב בתעשיית האופנה, בין אם בתור עצמאיים ובין אם בתור שכירים במותג בגדים מקומי וניכר היה כי ביכולתם להציע בגדים פונקציונאליים אך מעניינים, לבישים ונאים. יחד עם זאת, העיצובים שהוצגו השנה היו נטולי היכולת להדהים ולרגש או לאתגר ולגרות את דמיונם של הצופים, תוך ניפוץ המקובל והצעת אלטרנטיבה אוונגרדית לקיים ועל כך מאוד הצטערתי.

(הפינאלה בתצוגת הבוגרים של שנקר)

כמדי שנה, היה מרתק לראות מאילו "מעצבי על" שאבו הצעירים את השראתם ואילו בתי אופנה עולמיים מנחים את הקו עבור המעצבים המתחילים הפועלים בצד האחר של הגלובוס. כך, ניתן היה לזהות את גזרות הסטרפלס של מרי קטרנזו, בשמלות של אלכסנדר מקווין (כולל קולקציית עולם המים מקיץ 2010), קצת מהידר אקרמן (שהיה כנראה "הסוד הגלוי" מאחורי קולקציה העונה לאותו השם, בעיצובה של נועה גור, שהייתה לדעתי ההרמונית והמרשימה ביותר מבין אלה הוצגו השנה), ריקרדו טישי ואפילו ז'אן פול גוטייה והרמס. תשומת הלב המיוחדת שנתנו חלק מהבוגרים לעבודות מלאכה ואומנות מנואליות תאמה את המגמה המקבילה הבולטת בתחום תעשיית המותרות והאופנה העולמית (מרק פסט, בוטגה ונטה, ברברי מהקיץ הקודם ועוד). כך מלאכת "הארטס אנד קראפטס" ששילבו חלק מהמעצבים, כדוגמת עבודות קרושה ותחרות (של רעות מרלי), פרחים שנקלעו מרפיה או קש (של לי קודו), הדפסים וצביעה ידנית (בקולקציות רבות) וסריגה של צורות תלת מיימדיות (מור רז), סימנו את הקולקציות בהן שולבו כהצלחה.

(Christian Dior Haute Couture Fall 2012/13)

באותם הרגעים בהם ישבנו ופיהקנו בעוד דוגמניות של הבוגרים המסיימים חולפות על המסלול שלפנינו, במקום אחר בעולם, פריז, התקיימה תצוגת ההוט קוטור הראשונה שעיצב רף סימונס בחייו, שהייתה גם תצוגת הביכורים שלו כמעצב הראשי של בית דיור. תמונות של פייר קרדן, אזדין אליה, אלבר אלבז (שצולם בעודו מתאמץ להבין את הדגמים באופן מעמיק), דונטלה וורסצ'ה, ריקרדו טישי, מרק ג'יקובס, אוליבייה טסקינז וקריס וון אש ישובים בשורה הראשונה של אולם שקירותיו חופו בפרחים, החלו לדלוף בפייסבוק ובאינסטגרם. מרבדים של שושנים ורודות, סחלבים לבנים, אפונה ריחנית בגוון ירקרק ופרחים כחולים וקסומים, שציפו את קירות כל אחד מבין חדרי הבית הפרטי בו נערכה התצוגה, מילאו אותי בהתרגשות וציפייה לקולקציה מלבבת בהשראת מיסייה דיור האגדי. הנ"ל, נודע כחובב פרחים בעצמו ושאב מעולם הבוטניקה את ההשראה לקולקציית הבכורה שלו עצמו, שעוצבה בצורת כותרת פרחים אך זכתה לכינוי "הניו לוק" בפי המבקרים והובילה מהפכה של ממש בעולם האופנה.

(הפרחים בדיור)

אולם כשנחשפו תמונות הקולקציה באתרי האינטרנט, אפפו אותי תחושות החמצה, חוסר הבנה וניתוק. בשניות, נמחקה המורשת שהותיר אחריו ג'ון גליאנו, קודמו של סימונס בתפקיד המעצב הראשי של דיור (מאז 1997 עד השנה שעברה) ונקבעו סטנדרטים חדשים: מינימליזם, איפוק, תחכום וענווה. לאקסטרווגנטיות הגרנדיוזית והתיאטרלית שאפיינה את עיצוביו של גליאנו עבור המותג, כמו גם את התצוגות שבהן הוצגו, לא נותר אף זכר. אם לשפוט על פי הבגדים ואלמלא היה נאמר מראש, קל היה להתבלבל ולחשוב שמדובר בתצוגת רדי-טו-וור שנתפרה לעילא ולעילא. הפרחים על קירות האולם היו התזכורת הויזואלית היחידה לעובדה שמדובר בקולקציית קוטור, אופנה עילית- אקסטראורדינרית ולרוב עוצרת נשימה. קיומם, הוא שיצר את האווירה האליטיסטית והקל באופן משמעותי על האסוציאציה בין הדגמים שעיצב סימונס לבין בית דיור. מדובר בקולקציית קוטור שאינה קלה לעיקול, הן מהבחינה הסגנונית והן מהבחינה הקונספטואלית. יתכן ומדובר בטעם נרכש ולכן נאלץ להיעזר בסבלנות. המבקרים, לעומתי, היו די מבסוטים מהקולקציה החדשה של המעצב. לטעמם, התחכום המודרני של סימונס הניח את אבני היסוד והציב את הסטנדרטים החדשים שיובילו וינחו את עולם ההוט קוטור בשנים הבאות, ואולי אף יצילו אותו מההכחדה שהם צופים לו (כבר משנות ה70).

(Giambatista Valli Haute Couture Fall 2012/13)

המעצב האיטלקי, ג'יאמבטיסטה וואלי, שרק בשנה שעברה החל להציג בפאריז כאורח בשבוע אופנת הקוטור לאחר שהוזמן על ידי חברי הפדרציה של השמבר סינדיקל (שמוצצים את דמם של כל מעצב אחר בטרם נותנים לבגדיו את הזכות לשאת את תוויות ההוט קוטור), המשיך לשחק את חוקי המשחק הקיימים, זאת בניגוד לסימונס. וואלי הציג קולקציה מרהיבה עשירה בגזרות קקון, סטרפלס ומותן צרה שהייתה עשויה מבדים מודפסי פרחים. המראה האצילי שהעניקו יצירותיו שלו לדוגמניות, התנועה של הבד, הנפחים המעניינים והגזרות המיוחדות היו בדיוק הדבר שעבורו מוכנות נשות "מועדון ההוט קוטור" לשלם את הסכומים הגבוהים של הדגמים (שמלה יכולה להאמיר עד למחירה של מכונית יוקרה). לדעתי, אין מתאים מוואלי לרשת את גליאנו ולהוביל את בית דיור למקום יוקרתי, מודרני ונכון יותר לזמנינו, תוך יישום ושימור העבר המפואר של בית האופנה ומורשת ההוט קוטור בכלל. לדאבוני, ברנרד ארנו (בעל המאה) ואנה וינטור (בעלת הדעה) לא חושבים ככה, חבל.

(הגלריה העליונה והמרשימה יותר בתערוכה של יממוטו, מוזיאון העיצוב חולון)

למרות היעדרותו הצורמת של חתן השמחה, ביום רביעי האחרון, נפתחה התערוכה המדוברת של יוז'י יממוטו במוזיאון העיצוב חולון. כך, חודשים ארוכים של הכנות ופרסומים הותירו את מארגני התערוכה נבוכים. ההברזה של יממוטו היא אינה תעודת העניות היחידה עבור המוזיאון, שהעמיד תערוכה שאפתנית שנכשלה לעמוד בסטנדרט שמציבות תערוכות האופנה בלונדון, פאריז או ניו יורק. אולמות התצוגה של המוזיאון היו כנראה קטנים מידי כדי להכיל את יצירותיו של המעצב וכך, נדחקו להם בצפיפות 80 פרטי לבוש בשלושה חדרים ולא הותירו אפשרות להתרשם מהם כנדרש. בחלל אחד (הגלריה העליונה), הוצגו כ10 פריטים שהלכו לאיבוד על רקע מיצב התאורה הגדול והמיוחד שניצב במרכז החלל והאיר אור במבע שהשתנה לאורך היום (בבוקר אדום, בלילה צהוב). בחלל אחר (הגלריה התחתונה והמעבדה) נדחקו להם עשרות דגמים בצפיפות. נוסף על כך, יתכן והשפעתו של יממוטו עצמו על עולם האופנה, הפכה את עיצוביו ל"שגרתיים" עבורנו, שכן מעצבים רבים כבר הספיקו לשאוב ממנו השראה וליצר את הפרשנות שלהם לבגדים שהוצגו, דבר שהותיר אותם משוללי היכולת להותיר רושם (חלקם נראו כמו עוד פריט של מעצב ישראלי כדוגמת ששון קדם או דורין פרנקפורט). אם בכל זאת חשקה נפשכם בעיצוב של יממוטו, תוכלו להשיגו בחנות ה"פופ אפ" שבמתחם "בית בנמל" של "קום איל פו", המציע פריטים כמו חולצת רשת אדומה ופשוטה, שמחירה מעל ל2000 שקלים או מעיל עור בכ-20,000 שקלים.

(הבלונים האשומים והמשקפיים שפוזרו בשדרות רוטשילד)

הבוקר, השיק המותג "Ray-Ban" פרוייקט יחודי שהצליח להעלות שאלות רבות הנוגעות לאופנה בת זמנינו, שחלקן כבר עלו בפוסט זה בהקשר אחר. מדובר בפעילות גרילה במסגרתה חולקו עשרות אלפי זוגות משקפי שמש דמויי "ריי-בן", בכל רחבי תל אביב. התושבים שיצאו לרחובות הבוקר נתקלו ב"מוקאפים" (כפי שהם מכונים בשפה המקצועית) של משקפי הטייסים המפורסמים של המותג אליהם חוברו בלונים אדומים עם הלוגו שלו. על המשקפיים הודבקו מדבקות עם הכיתוב: "באמת חשבת שמישהו ישכח את משקפי הRay-Ban" שלו?" (הקרדיט לפרויקט שמור למשרד הפרסום "טרגט מרקט"). מטרת הקמפיין היא לקדם מכירות כמובן, אבל היות וצורת המשקפיים שחולקו זהה לצורת המשקפיים המקוריים ובקדמתם אף מצוין כי הם מסננים עד 400UV, אינני רואה סיבה מדוע שלא להרכיב את האלטרנטיבה החינמית? האם תווית מקורית על מוצר המספק מענה לאותה הפונקציה הופך אותו לשווה יותר? אילו לואי ויטון היו מחלקים תיקים מזויפים, האם היינו רצים לקנות את המקורי? האם יש טעם לקנות גופיית רשת של יממוטו כשאפשר לקנות עיצוב דומה ב1/25 מאותו המחיר? האם העובדה כי פריט נושא תווית "הוט קוטור" של דיור, הופכת אותו ל"הוט קוטור" נאמן? ולהפך? האם שמלות מינימליסטיות בעלות מותניים צרות ואגן מודגש "אה לה ניו לוק" משרתות את המותג עבורו עוצבו? ומה הבדל בניהן לבין דגם זהה שעיצב מרק ג'יקובס ללואי ויטון או מרגרטה ון דן בוש לH&M? 30 מתוך עשרות אלפי האנשים שיקבלו את המשקפיים והבלון, יזכו בהזמנה לסור לחנות במרכז תל אביב ולבחור לעצמם משקפי שמש אמיתיות של המותג. כמה ברי מזל הם על כך שלא יצטרכו להתחבט בכל השאלות הללו.

לקריאת הכתבות על "שנקר" ו"דיר" שהכנתי עבור האתר ifeel לחצו על הקישור המתאים.

על עקבים

נעלי עקב הן הרבה מעבר לסתם עוד פריט אופנה שגרתי או אביזר פונקציונאלי בעל תפקיד שימושי. עקבים מקנים ביטחון באופן מיידי לכל אישה שנועלת אותן ומאפשרים לה להתחבר לנשיותה מהר יותר מאשר כל פריט לנז'רי או בגד אחר. הם משרים יציבה נכונה ואצילית; גב זקוף, מבליטים את הישבן ומהדקים את הירכיים. הם מבליטים את תנועתיות האגן בזמן ההליכה ויוצרים את צללית "שעון החול" הכל כך נחשקת (על פי הסיפורים, נהגה מרלין מונרו להזמין את נעלי העקב שלה עם הפרש של שני סנטימטרים בין נעל שמאל לנעל ימין, על מנת להדגיש תנועתיות זו). התנוחה הזקורה שהן משרות על הנועלת אותן, התגלתה על ידי מדענים אנתרופולוגים כאותה תנוחה המשמשת את נקבת הקוף לבשר לבן זוגה כי היא מוכנה לאקט של רבייה. אין פלא שגברים רבים כל כך מוצאים את נעלי העקב, ואת הנשים הנועלות אותן, סקסיות. כל זה, עוד לפני שהתחלנו לדבר על הפטיש שחלקם מפתחים כלפי נעלי העקב עצמן או כפות הרגליים שהילכו בהן.

(נראה כמו "שוקולד מנטע מסטיק", Guy Bourdin - Vogue Paris- June 1979)

יש שיטענו כי עצם נעילת נעלי עקב, הוא מעשה משפיל ומביך עבור כל אישה ברת דעת בעת המודרנית. אולם אם נחשוב על זה קצת יותר, העובדה כי עקבים מוסיפים כמה סנטימטרים לא מבוטלים לנשים הנועלות אותם, מאפשרת להם להדביק את פער הגבהים עם העם הגברי. פרט לכך, כל סנטימטר בגובה, מוריד קילוגרם אחד במשקל, כך שסך הכל נעלי העקב משרתות את זו שנועלת אותן ואותה בלבד.

(תמונות שצילם גיא בורדין המהולל עבור הקמפיין של מעצב הנעליים האהוב ביותר על פטרישיה פילדס, צ'רלס ג'ורדן, 1979)

היוונים הקדומים תארו את אפרודיטה בנעליים מוגבהות ומאות שנים מאוחר יותר, בתקופת שלטונו של לואי הארבע עשרה, הפכו נעלי העקב בעלות הסוליה האדומה לפריט חובה עבור כל אריסטוקרט ובן אצולה שהשתייך לחצר המלוכה. אחרי מלחמת העולם השנייה, נולד גם עקב הסטילטו, כשהחיילים שבילו את מיטב שנות נעוריהם בחלומות אחר נעלי עקב מרקיעות שחקים, חזרו לבתיהם אל נשים שנאלצו למלא את תפקיד בעליהן ובהתאם, נעלו נעליים נוחות יותר. עם חזרת האישה לאורח החיים הביתי בשנות ה50, נולד מבחר רחב יותר של נעלי עקב, והסטילטו בפרט. אחדים טוענים כי היה זה סלבטורה פרגמו האיטלקי, שהגה את הרעיון לעקב הסטילטו מפורסם, אחרים טוענים כי היה זה רוג'ר ויוייר הצרפתי. אולם הסברה הרווחת היא שמדובר במספר מעצבים שפיתחו את הרעיון באותה תקופה במקביל. ואם הכל נראה כל כך נפלא, האם יתכן ויום אחד יחזרו גם הגברים לנעול עקבים, כפי שהיה נהוג בתקופתו של לואי ה14 לדוגמה? פטרישיה פילדס, הסטייליסטית המפורסמת של הסדרה המצליחה "סקס והעיר הגדולה", חושבת שלא. "האופן בו אנו מתלבשים הופך לפשוט יותר ויותר ככל שעובר הזמן, הרבה יותר פונקצנאלי ויעיל. זהו טבעו של העולם", אומרת פילדס. "פאר ורהבתנות עם נחלתו של העבר", היא מוסיפה.

(עוד תמונה של גיא בורדין)

כיוון שלא כל אחת נולדת "שרה ג'סיקה פרקר", ההסתגלות להליכה על נעלי עקב עשויה לקחת זמן ממושך, לעיתים אף ארוך יותר מהזמן שלוקח לתינוק ללמוד ללכת. מומחים אחדים, ממליצים ללכת על השיטה ההדרגתית, "Baby Steps" ולהתרגל להליכה על נעלי עקב באופן מדורג; להתחיל ב"עקבים חתוליים", Kitten Hils", כפי שנאלצה ללבוש קרלה ברוני, דוגמנית העבר ורעייתו של ניקולה סרקוזי, על מנת לא להיראות גבוהה ממנו בראש) ולהמשיך בעקב בינוני עד ל12 הסנטימטרים הנכספים. אחרים, ממליצים ללכת על "הכל או כלום" ולקפוץ ישר למים העמקים, או במקרה שלנו, לדלג אל העקבים הגבוהים, בדומה לאלה שניקול קידמן, (מטר ושמונים סנטימטרים), לא יכלה להרשות לעצמה בעת שיצאה עם טום קרוז, (מטר ושבעים ואחת סנטימטרים). תקופת ההסתגלות אומנם תהיה כואבת ורצופה ביבלות, אך לבסוף זה ישתלם. בדרך החתחתים הזו עד להליכה הבטוחה והחלקה על נעלי העקב, מומלץ להיעזר בשלל כריות הג'ל, הפלסטרים הנסתרים והעקביות שמציעים בתי המרקחת וחנויות הנעליים על מנת להקל על "כאבי הגדילה".

(אחד מדגמי נעליים האהובים עלי, טום פורד עבור גוצ'י, קיץ 2004)

וכאשר מגיעים ליעד הנכסף, רצוי גם לא לזייף בהתאמת הנעל הנכונה לפריט הלבוש המתאים, על מנת שלא לפספס ולא קמצוץ מהפוטנציאל של נעלי העקב הנכונות לשדרוג ההופעה. נעלי סטילטו (עקב מחודד) יחמיאו לשמלות או חצאיות עיפרון באורך מתחת לברך. פלטפורמות, או עקבי יתד עשויים משעם, יתאימו להינעל בחוף הים והשאר יחמיאו למכנסיי קצרים או ארוכים ומתרחבים. סנדלים על עקבים יתאימו לכל שמלה קיצית ואילו נעלי סירה עם עקב רחב ועבה יהלמו שמלות ערב לאירועים רשמיים. על פי חוקי "החברה הישנה", ה"אולד סקול", את סגנון הנעל וצבעה, יש להתאים לתיק ולחגורה. אולם בעת המודרנית ועידן "הסטייל החופשי והאישי", החוק היחיד הוא ש"אין חוקים".

(עוד תמונות של בורדין עבור צ'רלס ג'ורדן)

בסגנון מלכותי

השנה חוגגת מלכת אנגליה, אליזבת השנייה, את "יובל היהלום", לציון 60 שנים לשלטונה המלכותי במסכת אירועים שהחלה בסוף השבוע שעבר. ערוץ הYouTube הרשמי של בית המלוכה, המונה מעל ל 37 מיליון נרשמים (כמחצית ממספר תושבי בריטניה ויותר מכל מותג אופנה אחר) משדר סרטונים הסוקרים את האירועים החגיגיים המתקיימים ברחבי הממלכה ואתרי האינטרנט מלאים בכתבות העוסקות במלכה ומשפחתה. את כס המלכות, קיבלה אליזבת ב1952, לאחר פטירתו של אביה, המלך ג'ורג' השישי (שהוכתר למלך רק מכיוון שאחיו הבכור, אדוארד, ויתר על תואר יורש העצר על מנת להינשא לואליס סימפסון, שהייתה גרושה). את הבשורה המפתיעה קיבלה בביקור בקניה. התפקיד שנכפה עליה באורח פתאומי ובנסיבות מצערות, אילץ את המלכה, שעל פי עדויות היסטוריוני אופנה מעולם לא התעניינה בבגדים, לעטות חזות אצילית ולשדר "עסקים כרגיל". "הבגדים הם סוג של שריון עבורה", טענו מבקרי האופנה הבריטיים והיה עליה לאמץ הופעה שתהיה מזוהה עימה.

(מזל טוב, אליזבת השנייה)

המלכה, שחגגה באפריל האחרון 86 אביבים, מעולם לא הצטיירה כ"פאשניסטה" בעיני הציבור הבריטי או מבקרי האופנה בעולם: בצרפת טענו כי היא יכולה להיראות "יפה", אך לעולם לא בעל "שיק", ובארה"ב ראו את המראה שלה כ"מרושל". היא מעולם לא הקפידה להתלבש בהתאם לצו האופנה, אך הייתה דקדקנית בנוגע לבגדיה. הופעתה הכללית נראתה תמיד מוקפדת ואצילית כיאה למעמדה, אך לעיתים מעט שמרנית ומשעממת יתר על המידה. עד היום, המלכה שוקלת בכובד ראש את האופן בו היא מתלבשת, כך לדוגמה, היא מקפידה לבדוק אילו צבעים אסורים במדינות מסוימות ומהו הלבוש המסורתי ומתאימה עצמה אליו.

בציבור, נוהגת המלכה ללבוש חליפות החצאית באורך ברך והמעיל עליון העליון התואם בצבעי הפסטל, נתפרים במיוחד עבורה בצורה מחושבת על מנת למנוע "תקלות מלתחה"- באמרת החצאיות מושחלות שלשלאות מתכת (כדי למנוע מהן להתנופף ברוח) ופתחי הידיים במעילים והז'קטים שלה נחתכים בנדיבות על מנת למנוע כפלים או כתמי זיעה. זוג כפפות, כובע, תיק קשיח בעל רוצעת יד קצרה לאמה, נעלי סירה על עקב רחב ונמוך וסיכת דש, הפכו גם הם לחלק מסימני ההיכר המזוהים עימה. את לבני הנשים שלה, היא רוכשת בחנות הכלבו "הרודס" (המספקת לה אותם בכרכרה ירוקה ומיוחדת) וחיבתה לרכיבה על סוסים, צייד וחיק הטבע בכלל, הפכה אותה לאספנית צעיפי המשי החשובה ביותר של מותג היוקרה "הרמס" (הצעיפים משלימים את המלתחה הכפרית והולמים את מלתחת הכפר שלה, המלכה שנחשבה תמיד ל"קנטרי גירל" אמיתית).

(למעלה- המלכה רכובה על סוס, אחד התחביבים האהובים עליה. למטה- עם כלב מגזע הקורגי האהוב עליה)

בתי אופנה (כמו "אקווקוסטום", "פרינגל אוף סקוטלנד" או "ברברי"), חנויות כלבו (כמו "הרודס", "הרווי ניקולס", "ג'ון לואיס"), מותגי תיקים או תכשיטים (כמו "אספרי"), וגם חברות מזון (כמו "קלוגס" או "היינץ") המספקים סחורות לבית המלוכה, זוכים לאות היוקרתי המאפשר להם לשאת את הכיתוב "By Appointment to HRH" לצד הלוגו שלהם ולפרסם את היותם ספקי השירות של בית המלוכה. לפני כמה שבועות, נחשפה עוד בעלת מקצוע שמצאה עבודה בארמון בקינגהם וקיבלה את ההזדמנות להיכנס לנעליה של מלכת אנגליה, בעודה מרככת את העור בנעליים החדשות של הוד מלכותה והופכת אותן לראויות להינעל על ידי כפות רגליה האציליות.

(פורטרט מלכותי- ההכתרה)

בנשפים, סעודות מדיניות ואירועים מלכותיים, המלכה נוהגת ללבוש את מיטב שמלות הנשף, שנתפרו במיוחד עבורה לפי מידותיה (ברוח ה"הוט קוטור"), מהבדים היקרים והנדירים ביותר. חלקן, שובצו בקריסטלים, פנינים נדירות ואפילו יהלומים. בין מעצבי השמלות החביבים על המלכה, נמנים Norman Hartnell, Hardy Amies, קוטוריירים אנגלים ששירתו את המלכה נאמנה עד יום מותם (הראשון היה חביב עליה במיוחד והוא זה האחראי לשמלות שלבשה בחתונתה ובהכתרתה למלכה). הבגדים שברשותה מקוטלגים לפי שם, לצד תמונות מהאירועים בהם הם נלבשו, על מנת לא לחזור על אותו הלוק פעמיים בנוכחות אותם האנשים, היות ולוח הזמנים הצפוף שלה דורש לעיתים החלפה של עד 5 אאוטפיטים ביום. בפועל מה שקורה הוא שהאחראי על "ארון הבגדים" (כנראה סוג של אולם או מחסן ענק) מקבל טלפון מהמלבישה שמבקשת את שמלת "שרלוט", ושולחים לה את "שרלוט"...

(כל צבעי הקשת- מתוך ווג בריטניה, מאי 2012)

בסקר שערך הווג הבריטי לקראת יום הולדתה ה86, נמצא הכחול, על כל גווניו ומרקמיו, כצבע המועדף על המלכה בשנה האחרונה (אחריו עדיפים עליה הדפסים פרחוניים, ירוק, סגול וורוד, על פי סדר זה). אוסף התכשיטי המלכה, הוא אולי הדבר הבולט ביותר המבדיל אותה מכל בן תמותה אחר בעת המודרנית והוא כולל את התכשיטים המרהיבים של כל שושלת המלוכה לדורותיה. האוסף יוצג בארמון בקינגהם במהלך פגרת הקיץ של המלכה כחלק מתערוכה מיוחדת לכבוד יובל היהלומים (תערוכה“Diamonds: A Jubilee Celebration” , June 30 to July 8 ו July 31 to Oct. 7). מדי שנה, בשעה שהמלכה יוצאת לחיק הטבע, "הקאנטרי סייט", כפי שהבריטים מכנים אותו, ונהינית מהמלתכה הכפרית שלה בטירה אשר בבלמורל, סקוטלנד, ארמון בקינגהם פתוח למבקרים. לפני כ 6 שנים, ביקרתי שם בתערוכה בה הוצגו שמלות הנשף שלבשה המלכה לאורך השנים. ניתן היה לראות בבירור כיצד המותניים הצרות שאפיינו את גזרת נעוריה התרחבו במשך השנים ובהתאם להם גם הבגדים עצמם.

(המלכה ויקטוריה. הפגינה גינונים של מלכה אמיתית)

(כמה מהתכשיטים שיוצגו לציבור בתערוכה הקרובה, לרבות הכתר של ויקטוריה)

בין המיצגים הבולטים ניתן יהיה למצוא את נזר היהלומים שהחל את דרכו בשושלת המלוכה ב1821, ככתר הרשמי של המלך ג'ורג' הרביעי, המעוטר בקטיפה, פלומת נוצות יען, ונלבש מאז על ידי דורות מלכים. בתערוכה, יוצגו גם פריטים שעוצבו באופן אישי יותר עבור בני מלוכה מסוימים, כדוגמת ענק היהלומים של הנסיכה אלכסנדרה שנועד להסתיר את הצלקת בצווארה והוליד טרנד תקופתי בולט. פריט אייקוני נוסף שיוצג בתערוכה הוא כתר היהלומים המוקטן שעוצב במיוחד עבור המלכה ויקטוריה ב 1870לאחר שסירבה לכבוש את הכתר הרגיל בטענה שהוא כבד ולא נוח. העתקים של תכשיטי המלכה, שחלקם מוצגים במצודת לונדון (הטאוור של לונדון) לאורך כל השנה, ניתן לרכוש באתר זה המתמחה באביזרי במה.

(למעלה- הכתרים של הרודס. למטה- השמלות של ויויאן)

לרגל החגיגות, עוטרו חלונות הראווה ברחבי בריטניה ברוח משפחת המלוכה הבריטית. בית הכלבו היוקרתי "הרודס" יצר שיתוף פעולה שכחלק ממנו עיצבו מותגי על ומעצבים מובחרים כדוגמת אלבר אלבז, פול סמית', בולגרי, מלברי ורבים וטובים אחרים, כתרים עבור המלכה ובהרווי ניקולס, השיקו קו מרצ'נדייס יחודי עבור המלכה. ויויאן ווסטווד עיצבה ליין ייחודי של שמלות "שטיח אדום" בהשראת אליזבת השנייה וקרל לגרפלד, שהודה בעבר כי ביקש מהוריו לקנות לו את הטלוויזיה הראשונה כדי שיוכל לצפות בטקס ההכתרה של המלכה, פרסם בחשבון הטוויטר את הגרסה המאוירת שלו לתלבושת הראויה להילבש על ידי המלכה לכבוד החגיגות (ראינטרפרטציה לשמלה בעיצוב המעצבת הרשית בארמון, Angela Kelly). מותג התיקים מלברי הקדיש לה דגם מיוחד ודונטלה ורסצ'ה הצהירה שהייתה רוצה להלביש את המלכה יותר מכל פרסונה אחרת, אולם בניגוד ללגרפלד, ורסצ'ה לא הייתה משמרת את הסגנון הטבעי של המלכה, "הייתי מלבישה אותה בשחור (המלכה אף פעם לא לובשת שחור) ומוסיפה קצת עור. היא יכולה להרשות לעצמה כל דבר".

(המלכה אליבא דה קרל לגרפלד)

*נכתב על בסיס הפינה שלי בתוכנית "פאשן.נט", ששודרה ב10.6.12, ערוץ האופנה הישראלי.

הסיפור של הבירקין, "הדינוזאור של התיקים", ורשימות ההמתנה המפוברקות של הרמס

"הבירקין", הוא ללא ספק אחד התיקים הנחשקים ביותר המוצעים היום בשוק פריטי היוקרה והמותרות. התיק עוצב על ידי ג'ין בירקין ב1984 לאחר שתיק הקש שאותו נהגה לשאת עימה נקרע במהלך טיסה מלונדון לפאריז וכל תכולתו התפזרה במעברים של המחלקה הראשונה. בירקין, שישבה במקרה לצד ג'אן לואי דומה, בן הדור החמישי למשפחה שהקימה את המותג, ויחד עימו היא עיצב את התיק שקיבל את שמה על בסיס דגם ישן יותר של בית האופנה, Haut a Courroie"", ששימש בעיקר לנסיעות. הבירקין מגיע במגוון גדלים (25,30,40,50,55) בכל הצבעים וניתן להזמינו בעורות בקר, יען, לטאה, וקרוקודיל. הפירזול שלו (מפתח, מנעול ואבזם), הוא אחד מסימני ההיכר המזוהים עימו, מצופים בזהב, פלטינום, עור או יהלומים. התיק הפך לכל כך נערץ, עד שהוליד תעשיית זיופים ענפה המציעה חיקוי זול לתיק העור המשובח והיוקרתי, המיוצר לאחר ממוצע של 48 שעות עבודת יד. בחודש שעבר, החליט בית המשפט האמריקאי לשים לכך קץ והורה לכ43 אתרים המציעים תיקי בירקין מזויפים, בניהם HermesBagsOutlet.org, HermesBirkin-Bags.org ו- HermesOutletStore.com, לפצות את בית האופנה ב100 מיליון דולרים.

(למעלה- איזבל יפונטנה בקמפיין של הרמס מ2004 שצילם ריצ'רד אבדון.

למטה- מימין; ג'ין בירקין עם התיק שלה, משמאל; שוק הזיופים של תיקי הרמס)

שאלה מעניינת העולה בהקשר זה היא כיצד הצליח פריט היוקרה שהמציא את "רשימות ההמתנה", לפצח את הקוד האופנתי ושרד את מבחן הזמן בעולם המקדש את ה"טרנד", הנעורים והחדשנות? העובדה כי מחירו מתחיל ב8,000 דולרים ועשוי להאמיר עד ל190,000 דולרים היא לא הסיבה היחידה לנחשקות שלו, גם לא הקישור שלו עם סלבריטאים כמו ויקטוריה בקהם (אחת מאספנית הבירקין הרציניות ביותר וברשותה כמה תיקים נדירים, כמו תיק עור יען בצבע הורוד או הבירקין היקר ביותר, העשוי עור קרוקודיל ושפירזולים בו עשויים זהב ומשובצים ביהלומים), קימורה לי סימונס (דוגמנית עבר, בעלת המותג "ביבי פאט" ואספנית רצינית לא פחות מבקהם) או קים קרדשיאן. העובדה כי קייט מוס השתמשה בו כתיק ההחלטה של ביתה ליל גרייס ומרק ג'יקובס משתמש בו כתיק לחוף הים, אינה מוסיפה יוקרה לתיק, אלה דווקא לסלבריטאים שמפגינים נונשלאנטיות ואדישות גמורה כלפי פריט שרובינו אוחזים בכפפות משי. התשובה נעוצה כנראה בעצם היותו בלתי נגיש לכולנו.

("פטרוני הבירקין"- למעלה מימין, עם כיוון השעון- קייט מוס וליל גרייס, מרק ג'יקובס עובד על השיזוף, תיק הקרוקו עם פרזולי הזהב והיהלומים, ויקטוריה בקהם עושה פוזות על הדשה)

ממש כשם שבחורה מגדילה את האטרקטיביות שלה בעיני מחזרה הנחוש ככל שהיא מסרבת לו יותר, כך גם הרמס הפך ליותר אקסקלוסיבי, נערץ ונחשק ככל שהתארכה רשימת ההמתנה עבור תיקי הבירקין שלו. כידוע, לא כל אחד יכול להגיע אל הזבן בבוטיק של הרמס ולדרוש "בירקינים" כאוות נפשו. אם יעשה זאת, יתקל בפרצוף החמוץ של המוכר, מאחוריו מסתתרת המחשבה: "מה לעזאזל אתה חושב לעצמך?". לאחריו, יוגש טופס מילוי פרטים וכניסה למאגר "הממתינים" לתיק הנכסף. משך ההמתנה: שנתיים עד ארבע שנים (על פי השמועות). אבל האם מישהו מבין הנרשמים אכן זכה לטלפון המיוחל שבישר לו כי הוא רשאי לאסוף את הבירקין שהזמין? אל תהיו כל כך בטוחים. מיקל טונלו, מחבר הספר "Bringing Home The Birkin", חשף את האמת מאחורי רשימת ההמתנה הזו וגילה לעולם את התרמית הגדולה ביותר בשוק המותרות כבר ב2008. טונלו עבר לספרד ונאלץ למכור את פריטי היוקרה שברשותו באינטרנט לאחר שאיבד את מקור פרנסתו. צעיף הרמס שמכר דרך איביי ב$500 (ונקנה ב $160) בתקופה שבארה"ב היו רק 15 חנויות הרמס, הצית במוחו את הרעיון לעשות מזה קריירה. הוא היה נסע ברחבי אירופה, קנה צעיפי הרמס מהסניפים השונים וסיפק אותם ללקוחותיו שמעבר לאוקיינוס. ואז, הגיעה הבקשה לבירקין. טונלו שלא ידע מה הוא "בירקין" בדק בגוגל וטלפן מיד לסניף הקרוב לביתו במדריד לברר האם הוא ישנו במלאי. את התשובה השלילית הוא נאלץ לשמוע לפחות 10 פעמים, לא רק בטלפון אלא גם פנים מול פנים, בליווי מספר מילות גנאי וריטואלים משפילים עד שהוצע לו להיכנס לרשימת המתנה. כל זה היה מספיק כדי להניא אותו מהרעיון לקנות את התיק, ואז, לאחר 3 חודשים, בעת שהיה במהלכו של מסע הקניות הטיפוסי שלו, שכלל רכישת 10 צעיפי הרמס, שאל את המוכרת האם קיים ברשותם בירקין. "תן לי לבדוק מאחור" היה המשפט ששמע לפני שנגלה לפניו הבירקין המיוחל, והשאר- היסטוריה. טונלו הפך לספק היחיד מחוץ להרמס שייצא לעשירי ארה"ב ושאר השמנה והסלטה, שידם אינה הייתה משגת (הפעם לא פיגורטיבית, אלא מילולית) תיקי בירקין על כל גדליהם, עורותיהם וצבעיהם. לא הכסף וגם לא הייחוס יזכו אדם בתיק בירקין, הנובורישים הם אינם קהל היעד של המותג, אלא העשירים הישנים, אלה השומרים על מערכת יחסים לאורך דורות עם המותג ומהווים את הלקוחות האולטימטיביים עבורו.

("עשו זאת בעצמכם"', "כי אם אין אני לי, מי לי?", הכי קרוב שרובינו נגיע לבעלות על תיק של הרמס- תיק קלי מנייר, באדיבות אתר המותג)

הנאמנות, המסורת, המורשת ארוכת השנים והקשר העקבי בין המותג ללקוח, הם לא רק אסטרטגיה שיווקית, אלא מדיניות של ממש. בית הרמס, שחוגג בימים אלה 175 שנה להיווסדו, הוא אחד מבתי האופנה היחידים שנשלטים על ידי בני הדור השישי של המשפחה המקורית שהקימה אותו ומנהלת אותו בהצלחה. רק בחודש האחרון פורסמו נתונים על עליה של 17.6% במכירות מחוץ לצרפת (שווי של כ 1.02 ביליון דולרים). השגשוג הפיננסי והגידול הכלכלי המרשים שמציג המותג בשוק העולמי, יצרו את העניין הגובר של תאגידי היוקרה המתחרים שמנסים לשים את ידיהם על בית הרמס. ברנרד ארנו, מנכ"ל חברת LVMH, הובילו עד לאחרונה מספר מהלכים גסים ואגרסיביים במטרה לצבור שליטה בבית האופנה. אלה, אילצו את בית האופנה לפנות לבית המשפט הצרפתי שיצא להגנתה של המשפחה ועצר את ארנו כשבאמתחתו 21% שליטה בלבד. כמה עצוב אילו היה מצליח ארנו להשתלט על הרמס ולהופך אותו לקלישאה חבוטה ומאוסה, כפי שהפך את תיקי הקנבס עם המונוגרמה או דוגמת הדמקה של לואי ויטון.

הגישה של הרמס, נראית כדבר הנכון והאינטואיטיבי לעשות בעולם העוסק במותרות ומציע פרטי יוקרה אקסקלוסיביים. ובכל זאת, בשנים האחרונות, הפכה האופנה לנגישה יותר ויותר לקהל רחב יותר תוך זמן קצר הרבה יותר מהרגע שהיא מוצגת על המסלול ועד הרגע שהיא מגיעה למגזין או לארון הפרטי. מעצבים כמו אלבר אלבז, קרל לגרפלד, אלכסנדר מקווין וסטלה מקרטני או מותגים כמו מיסוני, ורסצ'ה וג'ימי צ'ו, עושים הכל על מנת לכבוש את תודעתם של ההמונים, גם אם המחיר לכך כרוך בעיצוב קולקציות של שמעטס עבור רשתות זולות, כמו גם השקת בשמים, אביזרים ומשקפי שמש.

(מי לא היה רוצה להתחלף עם הבחורה שבתמונה?)

ההוט קוטור, שהיה בעבר נחלתו של האלפיון העליון, נמצא ב40 השנים האחרונות בתהליכי גסיסה מתקדמים ויחד איתו ירדו לטמיון כל הסנטימנטים לפריטים (כולל תכשיטים ותיקים) המאריכים ימים לאורך זמן. אנחנו מופצצים במסרים אופנתיים מכל עבר, ונחשפים לכמות עודפת של מותגים, מגזינים וקולקציות. השיח הציבורי המתנהל סביב מראה חיצוני ואופנה כמעט 24 שעות ביממה, דבר העשוי להוביל את הציבור למאוס בכל הקשור לסגנון ואופנה. הזמינות והקלילות בה ניתן לצפות דרך האינטרנט בתמונות או סרטונים של הקולקציות האחרונות שניות אחדות לאחר שהוצגו במסלול, הופכות לעיתים את עונת התצוגות לסיוט אפילו עבור חובבי האופנה שמתקשים להפסיק לצרוך מידע ויזואלי זה. אתרים כמו "מודה אופרנדי" ומותגי אופנה אחדים, מאפשרים לרכוש את הפריטים ביום התצוגה ולקבל אותם שבועות ספורים לאחר מכן, זאת בניגוד לששת החודשים הארוכים במהלכם נאלצו הצרכנים מלאי התשוקה לאופנה, להיעזר בסבלנות בטרם יכלו לשים את ידיהם על הבגדים שנראו על המסלול. זמינות זו מספיקה גם היא לבטל את כל הציפייה והכמיהה שהייתה כרוכה בהמתנה המרגשת עד שיופיעו הבגדים מהמסלולים בתמונות העיתונים ובהמשך יגיעו גם אל קולבי החנויות.

(האם יגיע היום שבו ימאס למישהו מהרמס? משמאל- גרייס קלי, לצד בעלה, הנסיך רנייה ממונקו, מסתירה את בטנה ומשדרת אי נוחות מול צלמי הפפארצ'י)

הבידול של הרמס והמיתוג האליטיסטי שלו, משתקף גם דרך עיניהם של הצרכנים ואלו מקרינים על האופן בו הם רואים ומתייחסים אליו. נכון שתיקי הקלי (המכונים על שמה של הכוכבת ההוליוודית גרייס קלי, שנהגה להסתיר באמצעותם את ביטנה ההריונית מצלמי הפפרצי לאחר נישואיה לנסיך רנייה ממונקו) לא היה תמיד לתיק הכי "אין" שיש (במיוחד בשנות השמונים). אולם בטווח הארוך, התיק שהומצא ב1930, יצליח כנראה לשמר את היוקרתיות והנחשקות שלו גם 100 שנה לאחר מכן, היות והוא מושתת על יסודות של מורשת, מסורת ואיכות. טרנדים או "פריטים לוהטים" לעומת זאת, באים בסערה אך גם נשכחים באותו האופן. מי יסכים ללכת עם תיק האוכף של כריסטיאן דיור או תיק ה"מולטיקלור מונוגרם" של מורקמי ללואי ויטון?

(ג'יוואנה בוטגוויליה, כפי שנראתה בשבוע האופנה במרץ האחרון, נושאת את תיק האוכף של דיור שהושק לראשונה בשנת 2000 והספיק לפוס מהעולם תוך פחות מ10 שנים. היום, הוא כבר נראה לגמרי לא במקום)

*פוסט זה נכתב כהמשך והרחבה לפינה שלי בתוכנית "פאשן.נט" בהנחייתה של שי-לי שינדלר, המשודרת בערוץ האופנה כל יום ראשון ושלישי בשעה 16:30 (לא כולל שידורים חוזרים).

"ביל קונינגהם ניו-יורק"- גם בתל אביב!

אופנת רחוב מהווה מקור השראה מרכזי עבור מעצבי אופנה, ממרק ג'יקובס והדי סלימן, ששאבו ממנה רעיונות עבור קולקציות הפרט-אה-פורטה שלהם, ועד כריסטיאן לקרואה, ג'ון גליאנו וג'אן פול גוטייה שעיצבו על בסיסה תצוגות הוט קוטור שלמות. במובן מסויים, שיים בכך סוג של מעגל, או היזון חוזר, שכן אופנת הרחוב מייצגת את השורה התחתונה של האופנה. היא מייצגת אילו מבין הפריטים שהוצגו על המסלולים ועברו את הסינון הראשוני של קנייני האופנה (ולכן גם הגיעו לחנויות) יזכו לחיים חדשים על פני המדרכות בעולם האמיתי. בעולם הפרקטי והקפיטליסטי שבו אנו חיים, הפריטים שנקנו בחנות (ולכן הביאו כסף לייצרן) וילבשו בהמשך, הם המנצחים האמיתיים, הרבה יותר מהפריטים שזכו למיטב הביקורות המהללות. אופנה אינה מסתכמת בכל מה שנמצא בין השער לעמוד האחורי של ווג, היא נמצאת סביבנו בכל מקום, אם זה בדרך למכולת או בחזרה מהעבודה. האופן בו בוחרים העוברים והשבים ללבוש את המעיל שלהם רכוס או פתוח, עם קפוצ'ון או בלי. הצורה בה הנשים שחוצות את הכביש מתאימות את הנעליים לתיק ומה בדיוק כל אחד מהם בחר לאמץ מהקולקציות שעיצבו מעצבי העל, מגדירים מה היא אופנה אמיתית. העיצובים שיגיעו לרחוב יותירו את חותמם ויגדירו באופן רטרוספקטיבי סגנון של תקופה שלמה, אלו שלא, יישארו בארכיב בית האופנה שיצר אותם וסביר להניח שלא ייטמעו בזיכרוננו.

(הטור האחרון של קונינגהם במדור הסטייל של הניו יורק טיימס, מה21 לאפריל)

ביל קונינגהם, 82, צלם האופנה של עיתון הניו יורק טיימס, היה זה שהחל לטפטף את הקונספט המרתק של אופנת רחוב ומשמעויותיה במדור השבועי שלו, “On TheStreet”. את ימי השבת שלי אני מתחיל עם כוס קפה וצפייה בסרטונים שהוא מעלה למדור הסטייל שלהמגזין ומציגים את היבול שלו מאותו השבוע. התמונות שבוחר קונינגהם, משקפות את המגמות השולטות באופנה בהתבסס על הולכי הרגל ברחובות ניו יורק והוא עושה זאת בצורה הכי מסורה, מדויקת ומרגשת שיש. בטור הנוסף שלו “Evening Hours” , סוקר קונינגהם את נשפי החברה הגבוהה ואת ערבי ההתרמה למיניהם (טור שהפך למשמעותי מאוד בקרב חוגי חברה הגבוהה בניו יורק, וביכולתו אף להשפיע על מעמדם של אנשי החברה בניו יורק). בשבוע שעבר, התקיימה הקרנת הטרום בכורה של הסרט "Bill Cunningham New York" בסינמטק. הסרט הדוקומנטרי הסוקר את עבודתו המרתקת וחושף מעט סודות על חיו האישיים. בסרט, חולק קונינגהם את התובנות שלו לגבי העולם (לא רק עולם האופנה) ומאפשר לצופים להתרשם ולקבל  השראה מאישיותו הכובשת. מובן מאיליו שנהניתי מאוד מהסרט, גם בגלל הערכתי לעבודתו (והעובדה שהוא מהווה חלק משמעותי בחיי- "שבת בבוקר עם הקפה...", בכל זאת) וגם בגלל שכתבתי על הסרט עבור מגזינים בהם אני עובד כבר לפני שנה ולא ציפיתי שאזכה לראותו כל כך בקרוב. 

טריילר הסרט

קונינגהם יוצא אל רחובות ניו יורק מדי בוקר, רכוב על אופניו השחוקים (המהווים את כלי התחבורה היחיד עבורו), לבוש מעיל כחול בוהק ("מעיל מטאטאי רחובות" שרכש בפאריז והפך לחביב עליו כיוון שהוא עמיד בפני שחיקה ויש בו מספיק כיסים כדי להכיל את כל הציוד הנדרש לו כצלם).  באמצעות מצלמת הפילים התלויה על צווארו הוא  מנציח את "ג'ונגל האופנה האמריקאי". העובדה כי בניו יורק אף אחד לא נוסע לעבודה ברכב ולכן אנשים צריכים 'להתלבש' כדי ללכת לעבודה, מהווה יתרון עבור צלם העורב ותר אחר אופנת רחוב. כך מדי בוקר, כמו שעון, מתייצב קונינגהם בצמתים ובסמטאות כדי לבצע את מלאכתו ולתעד תחת עדשת מצלמתו את מצעד הסגנונות הרבגוני שעל מדרכות התפוח הגדול. אם במקרה יצא לכם לעבור בשדרה החמישית, ליד החנות של לואי ויטון, בגדורף גודמן או הסנטרל פארק למשל, ייתכן ויתמזל מזלכם ותוכלו גם אתם להבחין בזקן חביב, כסוף שיער רוכן לעבר נעלי העקב האקסצנטריות של נערה אלמונית או מתפלא ממעיל השכמייה של גברת סגולת שיער.     

(קונינגהבם בפעולה! תמונות שקיבלתי לפני כשנה ממפיק הסרט, פיליפ גפנר)

במשך השנים, הפך קונינגהם לאחת הדמויות המוכרות והאהובות ביותר בסצנת האופנה הניו יורקית. ולמרות שעבודתו זכתה להכרה והערכה רבה, חייו הפרטיים נותרו לוטים בערפל. הסרט התיעודי שביים ריצ'רד פְרס והפיק בן זוגו פיליפ גפנר, ששימש בעבר כעורך התמונות של הניו יורק טיימס, חושפים את תנאי הסגפנות בהם חי קונינגהם. הוא התגורר ב"Carnegie Hall", בנין שריכז אומנים ויוצרים רבים בשנות השישים. דירתו הקטנה עמוסה בארוניות משרדיות ממתכת שמלאות בצילומים שצילם לאורך חייו. הוא ישן על מיטת קרש עץ ומשתמש בשירותים והמלתחות משותפים הממוקמים בקצה המסדרון. צילומי הסרט הדוקומנטרי ערכו כ10 שנים, בשמונה השנים הראשונות היה עסוק פרס במסעות שכנועים וחיזורים מפרכים אחר קונינגהם שסירב להאמין כי הוא מתאים לשמש נושא לסרט תיעודי. 

(קונינגהם בצעירותו, ככובען)

קונינגהם החל את דרכו במשרד פרסום, אולם מהר מאוד עבר לעצב כובעים תחת השם  "William J.". בין השאר עבור מרלין מונרו, ג'ינג'ר רוג'רס וג'יין קרופורד. השבוע בדיוק, יעלו כמה מהכובעים שעיצב קונינגהםלמכירה פומבית באתר 1stbids. מאוחר יותר עבד בסלון Chez Ninon" ", בית מלאכה שסיפק רפליקציות חוקיות עבור דגמים של מעצבים כדוגמת כריסטיאן דיור וג'יבנשי. ג'קי קנדי הייתה לקוחה קבועה, ולאחר שהפכה "לאישה הראשונה", נשלחו חליפות הבלנסיאגה האדומות שלה לביל כדי שיצבע אותן בשחור. לאחרונה, עלה שמו של סלון זה לכותרות, לאחר שקרל לגרפלד חשף כי חליפת השאנלהורודה שלבשה ג'קי קנדי ביום רציחתו של בעלה, אינה מקורית. לאחר מחקר היסטורי קצר, התברר כי החליפה אכן נקנתה באותו הסלון בו עבד קונינגהם לאור הביקורות המשמיצות להן זכתה ג'קי בנוגע להתנהלותה הבזבזנית עם כספים, נוסף על הצורך לקדם את התעשייה האמריקאית ולרכוש תוצרת לאומית. בהלוויית הנשיא קנדי, לבשה ג'קי חליפה שחורה מאותו בית עיצוב. קריירת העיצוב של קונינגהם נקטעה עם שליחתו אל החזית במלחמת קוריאה. לאחר שחזר, החל קונינגהם את דרכו כעיתונאי וכתב אופנה בשיקגו טריביון. כאשר התעורר בו הצורך בכך, החל לצלם אנשים. אחת התמונות המפורסמות שלו היא זו של גרטה גרבו עבור הטיימס, וזו, יחד עם תמונות נוספות, נחשבו לנקודת מפנה בעיתון- שכן הייתה זו הפעם הראשונה שהטיימס פרסם תמונה של אדם ללא אישורו (במילים אחרות, זו הייתה תחילתו של עידן הפפרצ'י).

"כולנו מתלבשים בשביל ביל", מתוודה אנה וינטור שהסכימה להתראיין לסרט. "יותר מכל אחד אחר בעיר, הוא אוחז ברשתו את ההיסטוריה הויזואלית של ניו יורק ב40-50 שנה האחרונות. הוא מצליח לשקף בצורה מקיפה ומדויקת את מקומה של האופנה בחיי העיר ניו יורק", אמר אוסקר דלה רנטה. תום וולף (עיתונאי וסופר העומד מאחורי רבי מכר רבים), דויד רוקפלר (נצר למשפחה המפורסמת), ברוק אסטור (פילנתרופית אמריקאית ידועה) ואנט דלה רנטה (אשת חברה ורעייתו של המעצב), מדברים בסרט לזכותו של הצלם הנלהב ומעידים על אופיו האצילי וההומור הכובש שלו. "אם לא תיקח את הכסף שלהם, הם לא יוכלו להגידו לך מה לעשות", אומר ביל קונינגהם בסרט ובכך הצליח להגדיר מהו חופש אמיתי. בניגוד לבלוגרים וכתבי אופנה רבים, הוא מעולם לא לוקח מתנות באירועים ויסרב אפילו לכוס מים. גם אני חושב שלא הייתי נהנה מכתיבת בלוג זה אילו היא הייתה מותנית בתשלום, זה משהו שגם אני למדתי עם הזמן.


*הסרט יוקרן במהלך פסטיבל "דוקאביב" בין התאריכים 3-12.5.12 ואני ממליץ לכם בחום להזדרז ולקנות את הכרטיסים. תודה ענקית לספי ארליך שהזמינה אותי להצטרף אליה להקרנה, כי כנראה שבלעדיה הייתי מפספס את ההזדמנות לחוויה הנפלאה הזו.