חוויות מהשורה הראשונה של שבוע האפנה בפריז לקיץ 2014

"באופנה, אתה לא מטפס במדרגות, אלא יורד בהן", משפט שאמרה קרין רויטפלד (וצוטט גם בפוסט הקודם) ומתאר את הסדרי הישיבה בתצוגות האופנה, בהן העלייה בהיררכיה מאפשרת מושב במיקום נמוך יותר ולכן קרוב יותר אל המסלול, קרי השורה הראשונה. אבל גם במקרה הזה, יש קיצורי דרך... אז בקיצור, הפוסט הזה יעסוק בדרך הקצרה ביותר להגיע לשורה הראשונה בתצוגה של ג'יאמבטיסטה ואלי, בלי לרדת או לעלות שום מדרגה, אלא באמצעות הליכה בכמה דרכים עקלקלות...

השבוע, חזרתי מפריז, וכמו חובב אופנה מושבע ונאמן, הטיול תוזמן כמובן עם שבוע האופנה (כי יש מקרים, יוצאים מהכלל, בהם "ביזנס ופלז'ר" משתלבים בהרמוניה בלתי רגילה). כמובן שהצבתי לעצמי למטרה ללכת ולצפות בכמה שיותר תצוגות. השלב הראשון היה לקבל (או נכון יותר לבקש) הזמנות מבתי האופנה עצמם מתוקף מעמדי כ"כתב אופנה"/"בלוגר". כך, אגב, בטיול הקודם שלי למילאנו, ישבתי (וגם עמדתי) בתצוגות של ברברי וגוצ'י. אולם כיוון שמותגים רבים אינם נמכרים בישראל, אין להם כל אינטרס לאפשר חשיפה/נוכחות של עיתונות מקומית בתצוגה. בניגוד לשאר העולם, בו מותגי היוקרה בעלי נציגות מרשימה (קרי, חנויות מותג עצמאיות), בישראל העסק עובד בעזרתם של זכיינים המחזיקים בוטיקים שמהווים נקודות מכירה המאגדות תחתן פריטים בודדים של כמה עיצובים (לרוב בכיכר המדינה). את הכרטיסים מקבלים בעלי הבוטיקים (או הקניינים), ואותם הם אוהבים לשמור לעצמם. ללואי ויטון לדוגמה, יש חנות מותג בישראל, אולם הכרטיס שהוקצה לנציגי ארצנו הקטנה ניתן הפעם לעיתונאי אחר, שהספיק לדרוש אותו לפני (ככל הנראה שחר אטואן, הארץ) וזכה לצפות בתצוגה היסטורית ובלתי נשכחת, האחרונה שעיצב מרק ג'יקובס עבור המותג. 

נותרו רק פירורים...

פרט ללואי ויטון, פניתי גם לMAC, שנותנים את חסותם ללא מעט תצוגות נחשבות ואחראים על האיפור בהן, בבקשה לסקר את מאחורי הקלעים, "המקום בו קורה כל הקסם" (וכידוע הינו נושא שמעניין אותי במיוחד). מתוך רשימה של 10 תצוגות מועדפות שהגשתי מתוך האופציות שעמדו בפני (רשימה שהוגבלה גם בהתאם לתאריכים בהם הייתי בפריז), קיבלתי אישור ל4 תצוגות ובהן ג'יאמבטיסטה וואלי, איריס פון הרפן, ויונה ומונקלר גאם רוז'.

אל התצוגה של וואלי הגעתי כשעה לפני ההזמן שבו היא הייתה אמורה להתחיל, כפי שנדרש ממני במייל הרשמי שנשלח לי ממשרד יחסי הציבור הבינלאומי של המותג. המקום- היה מכללה באזור סאן ג'רמן, שמכילה בשטחיה מבנה מרשים (המזכיר כנסיה) שמשמש במהלך שבוע האופנה לתצוגות (ביקרתי שם ב2010 בתצוגה של ולנטינו, כחלק משבוע אופנת ההוט קוטור בעיר). אחת מכיתות המכללה הוסבה לחדר איפור ושיער, שהיו נפרדים ורחוקים כמה מטרים מהאולם עצמו ואזור ההלבשה. כשהגעתי לאזור ה"איפור שיער", לא חיכה לי הנציג של המותג אותו הייתי אמור לפגוש ולכן הרגשתי חופשי להסתובב ולרחרח מבלי לתת דין וחשבון לאיש. האווירה הייתה שלוה בהתחשב בנסיבות. האולם היה מלא במאפרים, מעצבי שיער, מניקוריסטים, צלמים ושאר אנשים שאת תפקידם לא הצלחתי לפענח והתרכזו בעיקר סביב הבר שהוצב בפתח האולם. הדוגמניות היו גבוהות, רזות ואנונימיות, הן היו שקטות וסובלניות בזמן שאנשי הצוות (לעיתים שלושה בבת אחת) עמלו על הופעתן (איפור-שיער-ציפורניים) מה שיצר מחזה שהזכיר לי אינקוויזיציה. בדקות הבודדות בהן קיבלו הפסקה, בדרכן חזרה מהשירותים, הן חלפו על פני הבר, פזלו לכיוון המאפים הטריים, המוזלי או הפיתות (כן, פיתות, עם לבנה ועוף או גבינה שהכינו אנשי הקייטרינג במקום) אך הסתפקו בירקות החתוכים ובפירות שהוא הציע ודרשו מהקהל באולם שלא לתעד זאת בשום אופן. מעצב השיער המפורסם, אורלנדו פיטה, שהיה אחראי על התסרוקות בתצוגה, (אה לה פריזיאן, אסוף-אבל-מרושל), עבד במרץ על הדוגמניות והיה עסוק בהסברים לצוות המעצבים שעבד עימו ("בדרו את השיער אחורה, בצורה טבעית ולא לצדדים", אמר לאחת מהן, ואני הבנתי שהמטרה הייתה ליצור תחושה כאילו הדוגמנית בידרה את שיערה בטבעיות בעצמה ולא באופן מלאכותי). אסיסטנט אפרואמריקאי היה אחראי להגיש לו את הסיכות השחורות או את הספריי המקבע. צוות המאפרים של MAC עמל על איפור הדוגמניות על פי האבטיפוס שצולם על מריה קרלה בוסקונו, שלצערי לא צעדה על המסלול. 

(מאחורי הקלעים- משמאל למעלה, עם כיוון השעון: פלטת הצבעים והאבטיפוס לאיפור כפי שמדגמנת מריה-קרלה, אורלנדו פיטה עובד על השיער, דוגמניות במהלך טיפול 10,000, אוברול איפור-שיער-ציפורניים)

וואלי עצמו נכנס פעמיים לחדר ההלבשה, לבוש בבגדים שחורים ומחרוזת פנינים ענקיות, כהרגלו. בפעם הראשונה הסתובב באסרטיביות בין הבנות, נופף בידיו, נישק באוויר את אורלנדו, הכריז כי אינו אוהב את השיער ועזב בסערה את החדר, מה שהותיר את מעצב השיער נבוך ולחוץ כנושא באחריות לרצות את "הדיווה". מאוחר יותר, חזר המעצב הראשי בליווי המצלמות, הפעם כשהוא מרכיב משקפי שמש ואחריו משתרכת פמליה שלמה שכללה עוזרת אישית (עגולת מימדים וצבועת שיער) וצוות של אסיסטנטים/סטאז'רים שנראה היה כי הקריטריונים היחידים לבחירתם היו – לא מעל גיל 19, לא מתחת לגובה 190, בהירי עור וזהובי שיער (את אותה הסלקציה עברו כנראה גם הסדרנים באולם התצוגה). 

(גם למעצבי על יש נזלת.. המעצב והפנינים- Giambattista Valli)

מהר מאוד הבנתי שאם לא אעשה משהו בהקדם, סביר להניח שלא אראה את התצוגה. ואז, שמתי לב שהמאפרים שליוו את הדוגמניות בשובן מהחזרה הגנראלית נשאו תגי אישור לכניסה אל מאחורי הקלעים. "השאלתי" ברוב חוצפתי תג כזה מתוך ערמה שניצבה מאחורי מאפרת שהייתה עסוקה מידי כדי לשים לב לכך, וברגע שעוצבת הדוגמניות הראשונה נשלחה אל אזור ההלבשה התלוויתי אליהן כאחד מאנשי הצוות. בכניסה ל"מאחורי הקלעים" הצגתי את האישור בגאווה ונכנסתי לאולם צידי שהיה עמוס מתלים וקולבים שנשאו עליהם את דגמי הקולקציה. בכניסה התאגדו התופרות שהוטסו במיוחד מאיטליה יחד עם שאר צוות המלבישים, והיו אחראיות לבצע את כל התיקונים וההתאמות האחרונות, כשלצידן ציוד תפירה, מגהצים וערמות של פרחים זהים לאלה שהופיעו על הבגדים, למקרה שמשהו ישתבש. האסיסטנטים, והסטג'רים הנחו את המלבישות (שהיו מבוגרות יחסית למה שהכרתי מתצוגות קודמות) בשלבי הרכבת הלוקים והתאמת האקססוריז (התיקים והתכשיטים היו מסודרים באופן מופתי על שולחנות נפרדים). הדוגמניות הלבושות החלו להסתדר בכיוון הכניסה לאולם התצוגה על מנת לקבל את אישורו של המעצב הראשי, ואני הבנתי שזוהי שעת הכושר להתחיל להתקדם לכיוון האולם ולדאוג לעצמי למקום בו. הזדנבתי מאחורי מפיקה (שזיהיתי בזכות "האוזניה") שבדיוק נכנסה אל חלל התצוגה מהפתח בו יצאו הדוגמניות מאוחר יותר, חלפתי בביטחון על פני השומר (גם הוא עם "אוזניה") שניצב לצד המפתן הנ"ל ועברתי אל אולם התצוגות שנראה לי בוהק ולבן כמו גן עדן. 

(שורה ראשונה דה-לוקס: מימין עמנואל אלט, משמאל סוזי מנקס)

על אחת הטריבונות הצחורות, כבר ישבה סוזי מנקס והקלידה במרץ על המחשב הנייד שלה, בתנוחה המפורסמת המזוהה עימה, לצידה ישבו הסטייליסטיות המפורסמות מהווג. המיש בואולס בירך כמה מחבריו שישבו בשורה השניה או השלישית, נינה גרסיה שוחחה עם הקנייניות מבגדורף וסאקס, עמנואל אלט, שמכניסתה לאולם לא ניתן היה להתעלם (!), פצחה בשיחות "ביזנס" עם גברים מעונבים בחליפות כחולות, אנה דלו רוסו, לבושה באאוטפיט של טום פורד מכף רגל ועד ראש, פלירטטה עם הצלמים (אך סירבה שאצלם אותה – וזאת רק בגלל ששאלתי, "אחרי התצוגה", ענתה לי), קרלה סוזני הייתה עסוקה גם היא בראיונות עם העיתונאים, ג'יובנה בוטגבילה התלוצצה עם אדוארד אנינפול ואליונה דולסקיה (מייסדת ועורכת הווג הרוסי לשעבר) חיפשה את המקום שלה שניות לפני התצוגה. ביל קונינגהם תר גם הוא אחר מקומו המיוחל, ובעודו משוטט באולם נעמד מולי, העיף מבט, אבל לא צילם (לבשתי, אגב, מכנסי ג'ינס לבנים, חולצה שחורה, מעיל כחול כהה ארוך ונוקשה עם צאוורון פרווה שחור רחב ומלא ונעלי לופרס של טודס). לאחר שסיימתי להסתובב בין ה"סלבריטיז" ולצלם את חלקם, נעמדתי בכניסה יחד עם שאר הקהל שקיבל כרטיסי עמידה. ואז, שמתי לב למושב פנוי בקצה הרחוק של השורה הראשונה. ניצלתי את ההזדמנות וישבתי במקום. עשר דקות ארוכות התפללתי שלא יבוא איש על מנת להקים אותי ודאגתי לבשר על המושב בו זכיתי לכל מי שמוכן היה להקשיב דרך ה"WHATSUP", וגם למי שלא... החלפתי מבטים עם השכנים החדשים שלי, וגם אלה שמעבר למסלול ולא יכולתי להרגיש שייך יותר.

("איפה אפי"- הראשון מהקצה המרוחק של השורה הראשונה משמאל...)

(First Look - Giambattista Valli Spring/Summer 2014)

ואז, האורות התגברו, הפלאשים נדלקו וצעקת קול גברי קראה "להצמיד את הרגליים לספסלים", המוזיקה החלה להתנגן והדוגמניות החלו לחלוף על פני האורחים מלאי הסקרנות. כמה מהאסיסטנטים שישבו לצד פתח הכניסה של הדוגמניות לאולם והבחינו בי קודם בחדר האיפור, הסתכלו על הדוגמניות שחלפו על פניהם בתדהמה שלא נפלה מהתדהמה בה הסתכלו עלי יושב כנגדם בשורה הראשונה. ההרגשה המשכרת הזו מהמעמד, האפילה על המטרה שלשמה לכאורה הגעתי לאירוע – הבגדים עצמם- שהיו מאכזבים מעט. הסגנון היה מינימליסטי, פחות מבחינת הסגנון העצובי, ויותר מבחינת כמות הבדים והחומרים בהם השתמש המעצב. מי שנודע בזכות גזרות הקקון האימתניות שלו והאפליקציות הפרחוניות שהוצמדו לשמלות נשף מפוארות, הציג קולקציה שנשלטה על ידי שמלות וחצאיות מיני (עד מיקרומיני), צבעוניות דהויה ומשקלי נוצה. חלק ניכר מהבדים נראו לי מקרוב איכותיים הרבה פחות ממה שניתן היה לצפות מבדים המשמשים לתפירת שמלות החביבות ביותר על היורשות האירופאיות והכוכבות ההוליוודיות הצעירות, או מכאלה שנמכרות בעשרות אלפי יורואים בבוטיקים וחנויות כלבו בכל רחבי העולם. יחד עם זאת, הצללית החדשה שיצר ואימץ לעצמו וואלי, הרשימה אותי מאוד ויכולתי לדמיין ולראות דרך הבגדים את תהליך פיתוח הגזרות הייחודיות הללו והאופן בו הוא עצמו התפתח כמעצב לאורך העונות (שכן מדובר באחד המותגים החביבים עלי).

(הדוגמניות צועדות אל האור והקהל לא מפסיק לצלם בסמרטפון...)

בתום התצוגה, כבר הרגשתי ראוי למקום בו ישבתי, נעמדתי בתור מאחורי סוזי מנקס, ג'יובנה ואדוארד שחיכו לברך את המעצב, אולם מכיוון שנתקלתי בו כבר בחדר האיפור ואף צילמתי אותו בתנוחה די מביכה, החלטתי לוותר על הברכות ולחיצת היד המסורתית ויצאתי אל הרחוב אחרי סוזי מנקס, בדרכי לבקר במוזיאון אחר ולספר לשאר העולם "מה עשיתי ואיפה הייתי". בעודי צועד עם גו זקוף וצוואר מורם לעבר תחנת המטרו של האודאון, החלו לצלם אותי צלמי אופנת הרחוב שהמתינו בכניסה לאולם מה שהוסיף לחוויה הנעימה.

(ותודה לך קאוקי, מי שלא תהי, על שנבצר ממך להגיע לתצוגה ועל כך שנפל בחלקי הכבוד לתפוס את מקומו של ישבנך בשורה הראשונה בתצוגה של ג'יאמבטיסטה וואלי)

למחרת, הלכתי לתצוגת האופנה האלטרנטיבית של איריס פון הרפרן, שהתקיימה במועדון תת קרקעי כמה מאות מטרים בודדים מהמקום בו לנתי. נכנסתי לאחר שהצהרתי כי הוזמנתי על ידי MAC, והוכנסתי ללא אימות ברשימת המוזמנים. כשהגעתי הבנות היו עסוקות בחזרה גנרלית- מתנועעות לצלילי מוזיקת אלקטרו, בעודן לבושות בבגדי לטקס ושאר בדים מבריקים בגזרות פליסה, מיני או חיתוכים חוצניים, נוסח הנוסע השמיני המאפיינים את המעצבת. צלמי "מאחורי הקלעים" היו עסוקים במלאכת התיעוד, סוזי מנקס, קיבלה כהרגלה מבט מקדים בדגמים ולאחר מכן כולם התבקשו לעזוב את המועדון. אבל היה זה בדיוק אז, שהתעורר בי הצורך ללכת לשירותים... והיה זה גם הרגע בו המעצבת הראשית סיימה את אשר היה לה לעשות שם, כך שזו הייתה התפאורה בה הזדמן לי להיתקל בה במציאות. כשיצאתי מהשירותים של המועדון, העורכים כבר החלו לזרום ולעבור בין הדוגמניות שהתנועעו לקולות מוזיקה גותית. 

Saskia de Brauw for Iris Van Herpen

באולם אליו התנקזו כל האורחים, עמדו מספר דוגמניות שרקדו זו עם זו. אני נעמדתי מול ססקה דה בראו, "ה-דוגמנית" של השעה, וצילמתי אותה מתנועעת לפי הוראות הכוראוגרפים עד שהפסיק אותי אחד הסדרנים באולם. ואז, נכנסה טילדה סווינטון, קורנת, גבוהה, מרשימה ומושלמת בדיוק כפי שהיא נראית על המסך. התיישבה על ספה בקרבת הדוגמניות וצפתה בתצוגה. עבורי היה זה רגע השיא. החלפתי איתה כמה מבטים והרגשתי שמיציתי את המקום.

יום לאחר מכן, הייתי אמור לצפות בתצוגת האופנה של ויונה בפלס ואנדום ולאחר מכן בתצוגה של מונקלר. כשהגעתי למקום הודיעו לי כי אינני מופיע ברשימה וכי אין אפשרות להכניס אותי כיוון שהאולם קטן מאוד ואין בו מקומות לעמידה. באותו הרגע, החלטתי שלא להתעקש. היה זה יום התצוגות האחרון ואני, שהייתי מסופק ומאושר ממה שכן ראיתי ולא ממה שנבצר ממני לראות, החלטתי להמשיך בטיול הפרטי שלי שהיה מהנה לא פחות מלשבת בתצוגות. 

"ביל קונינגהם ניו-יורק"- גם בתל אביב!

אופנת רחוב מהווה מקור השראה מרכזי עבור מעצבי אופנה, ממרק ג'יקובס והדי סלימן, ששאבו ממנה רעיונות עבור קולקציות הפרט-אה-פורטה שלהם, ועד כריסטיאן לקרואה, ג'ון גליאנו וג'אן פול גוטייה שעיצבו על בסיסה תצוגות הוט קוטור שלמות. במובן מסויים, שיים בכך סוג של מעגל, או היזון חוזר, שכן אופנת הרחוב מייצגת את השורה התחתונה של האופנה. היא מייצגת אילו מבין הפריטים שהוצגו על המסלולים ועברו את הסינון הראשוני של קנייני האופנה (ולכן גם הגיעו לחנויות) יזכו לחיים חדשים על פני המדרכות בעולם האמיתי. בעולם הפרקטי והקפיטליסטי שבו אנו חיים, הפריטים שנקנו בחנות (ולכן הביאו כסף לייצרן) וילבשו בהמשך, הם המנצחים האמיתיים, הרבה יותר מהפריטים שזכו למיטב הביקורות המהללות. אופנה אינה מסתכמת בכל מה שנמצא בין השער לעמוד האחורי של ווג, היא נמצאת סביבנו בכל מקום, אם זה בדרך למכולת או בחזרה מהעבודה. האופן בו בוחרים העוברים והשבים ללבוש את המעיל שלהם רכוס או פתוח, עם קפוצ'ון או בלי. הצורה בה הנשים שחוצות את הכביש מתאימות את הנעליים לתיק ומה בדיוק כל אחד מהם בחר לאמץ מהקולקציות שעיצבו מעצבי העל, מגדירים מה היא אופנה אמיתית. העיצובים שיגיעו לרחוב יותירו את חותמם ויגדירו באופן רטרוספקטיבי סגנון של תקופה שלמה, אלו שלא, יישארו בארכיב בית האופנה שיצר אותם וסביר להניח שלא ייטמעו בזיכרוננו.

(הטור האחרון של קונינגהם במדור הסטייל של הניו יורק טיימס, מה21 לאפריל)

ביל קונינגהם, 82, צלם האופנה של עיתון הניו יורק טיימס, היה זה שהחל לטפטף את הקונספט המרתק של אופנת רחוב ומשמעויותיה במדור השבועי שלו, “On TheStreet”. את ימי השבת שלי אני מתחיל עם כוס קפה וצפייה בסרטונים שהוא מעלה למדור הסטייל שלהמגזין ומציגים את היבול שלו מאותו השבוע. התמונות שבוחר קונינגהם, משקפות את המגמות השולטות באופנה בהתבסס על הולכי הרגל ברחובות ניו יורק והוא עושה זאת בצורה הכי מסורה, מדויקת ומרגשת שיש. בטור הנוסף שלו “Evening Hours” , סוקר קונינגהם את נשפי החברה הגבוהה ואת ערבי ההתרמה למיניהם (טור שהפך למשמעותי מאוד בקרב חוגי חברה הגבוהה בניו יורק, וביכולתו אף להשפיע על מעמדם של אנשי החברה בניו יורק). בשבוע שעבר, התקיימה הקרנת הטרום בכורה של הסרט "Bill Cunningham New York" בסינמטק. הסרט הדוקומנטרי הסוקר את עבודתו המרתקת וחושף מעט סודות על חיו האישיים. בסרט, חולק קונינגהם את התובנות שלו לגבי העולם (לא רק עולם האופנה) ומאפשר לצופים להתרשם ולקבל  השראה מאישיותו הכובשת. מובן מאיליו שנהניתי מאוד מהסרט, גם בגלל הערכתי לעבודתו (והעובדה שהוא מהווה חלק משמעותי בחיי- "שבת בבוקר עם הקפה...", בכל זאת) וגם בגלל שכתבתי על הסרט עבור מגזינים בהם אני עובד כבר לפני שנה ולא ציפיתי שאזכה לראותו כל כך בקרוב. 

טריילר הסרט

קונינגהם יוצא אל רחובות ניו יורק מדי בוקר, רכוב על אופניו השחוקים (המהווים את כלי התחבורה היחיד עבורו), לבוש מעיל כחול בוהק ("מעיל מטאטאי רחובות" שרכש בפאריז והפך לחביב עליו כיוון שהוא עמיד בפני שחיקה ויש בו מספיק כיסים כדי להכיל את כל הציוד הנדרש לו כצלם).  באמצעות מצלמת הפילים התלויה על צווארו הוא  מנציח את "ג'ונגל האופנה האמריקאי". העובדה כי בניו יורק אף אחד לא נוסע לעבודה ברכב ולכן אנשים צריכים 'להתלבש' כדי ללכת לעבודה, מהווה יתרון עבור צלם העורב ותר אחר אופנת רחוב. כך מדי בוקר, כמו שעון, מתייצב קונינגהם בצמתים ובסמטאות כדי לבצע את מלאכתו ולתעד תחת עדשת מצלמתו את מצעד הסגנונות הרבגוני שעל מדרכות התפוח הגדול. אם במקרה יצא לכם לעבור בשדרה החמישית, ליד החנות של לואי ויטון, בגדורף גודמן או הסנטרל פארק למשל, ייתכן ויתמזל מזלכם ותוכלו גם אתם להבחין בזקן חביב, כסוף שיער רוכן לעבר נעלי העקב האקסצנטריות של נערה אלמונית או מתפלא ממעיל השכמייה של גברת סגולת שיער.     

(קונינגהבם בפעולה! תמונות שקיבלתי לפני כשנה ממפיק הסרט, פיליפ גפנר)

במשך השנים, הפך קונינגהם לאחת הדמויות המוכרות והאהובות ביותר בסצנת האופנה הניו יורקית. ולמרות שעבודתו זכתה להכרה והערכה רבה, חייו הפרטיים נותרו לוטים בערפל. הסרט התיעודי שביים ריצ'רד פְרס והפיק בן זוגו פיליפ גפנר, ששימש בעבר כעורך התמונות של הניו יורק טיימס, חושפים את תנאי הסגפנות בהם חי קונינגהם. הוא התגורר ב"Carnegie Hall", בנין שריכז אומנים ויוצרים רבים בשנות השישים. דירתו הקטנה עמוסה בארוניות משרדיות ממתכת שמלאות בצילומים שצילם לאורך חייו. הוא ישן על מיטת קרש עץ ומשתמש בשירותים והמלתחות משותפים הממוקמים בקצה המסדרון. צילומי הסרט הדוקומנטרי ערכו כ10 שנים, בשמונה השנים הראשונות היה עסוק פרס במסעות שכנועים וחיזורים מפרכים אחר קונינגהם שסירב להאמין כי הוא מתאים לשמש נושא לסרט תיעודי. 

(קונינגהם בצעירותו, ככובען)

קונינגהם החל את דרכו במשרד פרסום, אולם מהר מאוד עבר לעצב כובעים תחת השם  "William J.". בין השאר עבור מרלין מונרו, ג'ינג'ר רוג'רס וג'יין קרופורד. השבוע בדיוק, יעלו כמה מהכובעים שעיצב קונינגהםלמכירה פומבית באתר 1stbids. מאוחר יותר עבד בסלון Chez Ninon" ", בית מלאכה שסיפק רפליקציות חוקיות עבור דגמים של מעצבים כדוגמת כריסטיאן דיור וג'יבנשי. ג'קי קנדי הייתה לקוחה קבועה, ולאחר שהפכה "לאישה הראשונה", נשלחו חליפות הבלנסיאגה האדומות שלה לביל כדי שיצבע אותן בשחור. לאחרונה, עלה שמו של סלון זה לכותרות, לאחר שקרל לגרפלד חשף כי חליפת השאנלהורודה שלבשה ג'קי קנדי ביום רציחתו של בעלה, אינה מקורית. לאחר מחקר היסטורי קצר, התברר כי החליפה אכן נקנתה באותו הסלון בו עבד קונינגהם לאור הביקורות המשמיצות להן זכתה ג'קי בנוגע להתנהלותה הבזבזנית עם כספים, נוסף על הצורך לקדם את התעשייה האמריקאית ולרכוש תוצרת לאומית. בהלוויית הנשיא קנדי, לבשה ג'קי חליפה שחורה מאותו בית עיצוב. קריירת העיצוב של קונינגהם נקטעה עם שליחתו אל החזית במלחמת קוריאה. לאחר שחזר, החל קונינגהם את דרכו כעיתונאי וכתב אופנה בשיקגו טריביון. כאשר התעורר בו הצורך בכך, החל לצלם אנשים. אחת התמונות המפורסמות שלו היא זו של גרטה גרבו עבור הטיימס, וזו, יחד עם תמונות נוספות, נחשבו לנקודת מפנה בעיתון- שכן הייתה זו הפעם הראשונה שהטיימס פרסם תמונה של אדם ללא אישורו (במילים אחרות, זו הייתה תחילתו של עידן הפפרצ'י).

"כולנו מתלבשים בשביל ביל", מתוודה אנה וינטור שהסכימה להתראיין לסרט. "יותר מכל אחד אחר בעיר, הוא אוחז ברשתו את ההיסטוריה הויזואלית של ניו יורק ב40-50 שנה האחרונות. הוא מצליח לשקף בצורה מקיפה ומדויקת את מקומה של האופנה בחיי העיר ניו יורק", אמר אוסקר דלה רנטה. תום וולף (עיתונאי וסופר העומד מאחורי רבי מכר רבים), דויד רוקפלר (נצר למשפחה המפורסמת), ברוק אסטור (פילנתרופית אמריקאית ידועה) ואנט דלה רנטה (אשת חברה ורעייתו של המעצב), מדברים בסרט לזכותו של הצלם הנלהב ומעידים על אופיו האצילי וההומור הכובש שלו. "אם לא תיקח את הכסף שלהם, הם לא יוכלו להגידו לך מה לעשות", אומר ביל קונינגהם בסרט ובכך הצליח להגדיר מהו חופש אמיתי. בניגוד לבלוגרים וכתבי אופנה רבים, הוא מעולם לא לוקח מתנות באירועים ויסרב אפילו לכוס מים. גם אני חושב שלא הייתי נהנה מכתיבת בלוג זה אילו היא הייתה מותנית בתשלום, זה משהו שגם אני למדתי עם הזמן.


*הסרט יוקרן במהלך פסטיבל "דוקאביב" בין התאריכים 3-12.5.12 ואני ממליץ לכם בחום להזדרז ולקנות את הכרטיסים. תודה ענקית לספי ארליך שהזמינה אותי להצטרף אליה להקרנה, כי כנראה שבלעדיה הייתי מפספס את ההזדמנות לחוויה הנפלאה הזו.