זיכרונות וחוויות משבוע אופנת הגברים במילאנו לחורף 2012/13; דיווח מהשטח!

מילאנו היא בירת אופנה בלתי מעורערת, יותר מניו יורק, לונדון או פאריז. מילאנו היא העיר אליה נושאים חובבי האופנה את עיניהם בשעה שליבם חפץ לצרוך את הפרשנות האלגנטית למגמות האופנה האחרונות. העיר היא גם משכנם של כמה מבתי האופנה הבולטים ביותר בזירת מותגי היוקרה, וחווית הקניות שהיא מאפשרת למבקרים בה היא חסרת תקדים. הגבר האיטלקי קנה את שמו כגנדרן האירופאי המוכשר ביותר, לא רק הודות למסורת החייטות המעולה והמשובחת שמאפיינת את המדינה, אלא גם בזכות הסטייל המעולה שמדיף ניחוח גברי עם טוויסט- סגנון חמקמק שקשה להגדירו במילים. אלה הסיבות שבחרתי לבקר במילאנו בשבוע אופנת הגברים בינואר האחרון (13-18.1) לחורף 2012/13, מעבר לעובדה שטרם יצא לי לטוס למדינת המגף. הרצון לצפות בשבוע אופנת הנשים בפאריז, התנגש עם תאריכי החופשה שיכולתי לקחת ממקום עבודתי ולכן נאלצתי לדחות סיפוקים ולהסתפק במה שיש.

(הדומו, המקום הכי יפה במילאנו!)

הטקסט הבא דן בחוויות שלי מתצוגות האופנה בהן נכחתי, כמו גם אלו שנאלצתי להשלים בצפייה מהבית, ההתרחשויות מאחורי הקלעים והתצפיות מהרחוב. הדברים פורסמו באחד המגזינים עבורם אני כותב, אך כיוון שאינני חושב שיהיה זה מקצועי לכתוב אותם מחדש עבור קוראי הבלוג, אביא אותם כלשונם(כמעט).

(הנוף הנשקף מחלוני...)

שבוע האופנה המילאנזי מתחיל בשדה התעופה, כאשר נציגי בתי האופנה, לבושים בחליפות מחויטות למשעי, מגיעים על מנת לאסוף את האורחים שהגיעו מרחבי אירופה. מכוניות מרצדס (נותנת החסות לחגיגות האופנה בעיר) אוספות את עורכי האופנה והקניינים על כל מזוודות הלואי וויטון ויתר הפלאות המעוצבות שלהם, ומביאים אותם לכמה מהמלונות העומדים לרשות שבוע האופנה בתקופה זו. הממשלה האיטלקית, בניגוד לזו הישראלית, מבינה את התרומה הכלכלית, כמו גם הפוטנציאל והחשיבות המדינית שבאופנה ומקצה משאבים, לרבות שירותי הסעות, לינה ותנאי עבודה מתאימים עבור התקשורת הזרה המתארחת בהזדמנות זו בעיר (הכל תמורת השתתפות סמלית של העיתונאים בעלויות.על פי הדוחות הפיננסיים, ענף בגדי המותרות לגברים עתיד לגדול ב14% השנה ויניב כ280 ביליון דולרים בשנה. עובדה המהווה הצדקה קיימת ושרירה ללקיחת חגיגות האופנה הגברית הזו המתפרשת על פני שבוע שלם ברצינות המכבדת אותן.

את סגנון הלבושהגברי שבלט על מסלולי מילאנו ניתן לתאר כדקדנטי, כזה הנשען על אלמנטים היסטוריים. המינימליסטיות הגיאומטרית והעתידנית שאפיינה את אופנת הגברים עד היום פינתה את מקומו למראה גרנדיוזי ומגונדר, כזה שאפיין את ה"דנדי" הבריטי או הגביר האיטלקי מאתיים שנים קודם לכן. בדי ברוקד פרחוניים, קטיפות עשירות, ג'קרדים מעוטרים ברקמות זהב נוסח הרוקוקו, הופיעו בקולקציות שהציגו שלל המעצבים השונים. חליפות מחויטות למשעי ומעילים צבאיים כיכבו על המסלולים, בין אם מעוטרים בסמלי מלחמה שאוירו על הדש (כמו בקולקציות של פראדהוורסצ'ה) ובין אם בכפתורי זהב ורקמות מפותלות (אצל דולצ'ה גבאנה).

BURBERRY Fall/Winter 2012/13

(למעלה- תמונות מאחורי הקלעים, למטה- הפינאלה)

את פניהם של המוזמנים לתצוגת האופנה של ברברי, קיבלו בלוגרי אופנת רחוב ושאר הגרופים למיניהם שלא זכו להזמנה וצילמו את הטרנצ'ים, המעילים הצבאיים, הפרוות ושמלות הקוקטייל שלבשו האורחים בעת שחלפו על פני השטיח האדום שנפרס בכניסה (הלבוש החורפי, שתאם את 3- המעלות ששררו בחוץ, הפך עד מהרה למטרד והושל נוכח החימום הקיצוני שהופעל באולם). לאחר קוקטייל קצר (שכלל את הקמפרי, שהומצא בעיר, ושמפניה צוננת) עברו המוזמנים לאולם מוקף בוילונות ושרפרפי עץ מתקפלים בצבע חול. התצוגה החלה כמידי עונה במטר גשם שהוקרן על קיר אימתני עליו תבליטים גיאומטרים שצבע בז'. הדוגמן שעמד מתחת לגשם שהוקרן על הקיר, קיפל את מיטרייתו בעלת ידית ראש הברווז המסורתית, והחל לצעוד בנעלי האוקספורד הקלאסיות שנעל. אחריו החלו להגיח בזה אחר זה יתר הדוגמנים, לבושים בחליפות אפורות ומסורתיות בעלות גזרה צרה, אוחזים בידיהם תיקים בגווני שלכת, כפפות משובצות ניטים ומטריות מרהיבות שידיותיהן עוצבו בצורת ראשי עופות למינהם כמו כלבי ציד. כריסטופר ביילי, המעצב הראשי של המותג, בחר העונה להתרכז בשורשיו שלו אשר ביוקרשר, והציג קולקציה על טהרת סגנונו הקלאסי של הג'נטלמן הבריטי. גווני התכשיטים- ירוק אמרלד או בורדו של אבני אודם לצד הבז' של מעילי הטרנץ' וגווני הזית של מעילי קווילט שהסתיימו על המותן, היו הרמוניים ונוגים להפליא. חולצה מכופתרת עם דוגמת ינשוף נראתה חריגה על רקע הסגנון הקלאסי, אך הוסיפה מעט הומור ועוררה תהיות בנוגע לפשרה.

Backstage @ Burberry

(מלמעלה למטה: בגדים ומטריות על קולבים מאחורי הקלעים, דוגמנים חוזרים לבגדים שלהם לאחר התצוגה, דרק בלסברג בחליפת ארגמן מברוקד ותיק של גויארד, הנעליים של ברברי לאחר התצוגה)

Christopher Bailey, all pictures ware taken by me

לאחר תום התצוגה, נהרו אורחיה אל מאחורי הקלעים, שם נמשכו החגיגות; האלכוהול המשיך לזרום והדוגמנים החלו לפשוט מעליהם את חליפות הקטיפה והסריגים אותם לבשו על המסלול על מנת להחליף לנעלי ספורט, ג'ינס וחולצת טי- "משהו נוח יותר". מתמחות בריטיות חרוצות מיהרו לארוז את הבגדים לשקיות ענק שחורות שנתלו על הקולבים שפוזרו לאורך קירות האולם. התקשורת הקיפה את ביילי כאילו הייה השמש במרכזה של המערכת הקוסמית ובמשך כשעה ארוכה, היה עליו להשיב לשאלות העיתונאים ולקבל את בירכתיהם של האורחים המוקסמים מהדגמים שעיצב (כולל חיבוקים ונשיקות). "רציתי ליצור קולקציה מסורתית, אך גם סקסית", ענה להם ביילי בתשובה לכיוון בו בחר העונה. דרק בלסברג (עיתונאי ווג), סוזי מנקס (מהאינטרנשיונל הרולד טריביון), טים בלנק (מStyle.com), אליונה דסקיבסקיה (לשעבר העורכת הראשית של הווג הרוסי) ועוד עורכי אופנה מוכרים פחות מGQ, שישבו קודם על ספסלי השורות הראשונות, המשיכו להתמנגל גם לאחר התצוגה, לפני שיצאו בדרכם לתצוגות של ג'ון וורבטוס ורוברטו קוואלי שהתקיימו מאוחר יותר.

(מימין- רוברטו קוואלי, משמאל- דולצ'ה וגבאנה)

אצל רוברטו קוואלי, זכה בנו של המעצב הראשי, דניאל, לטבילת האש הראשונה שלו כמעצב עבור המותג של אביו. דניאל, שמר על מראה "המאצ'ו האיטלקי" באמצעות פלטת הצבעים הכהה (שנשברה בעזרת נגיעות של כחול רויאל, ורוד וצהוב), חליפות קלאסיות (חלקן עם הדפסים) ומעילי העור שהציג. ביום שלמחרת, סיפקה מוצ'יה פראדה, קורטוב טוב של סלבריטאים, שבאופן כללי, נעדרו משבוע האופנה שבעיר. על שטיח הארגמן האימתני עם דוגמאות הערבסק שנפרס במרכזו של אולם התצוגות במטה הראשי של המותג, צעדו להם אדריאן ברודי, גרי אולדמן, טים רות וויליאם דפי לצד דוגמנים מן המניין. לבושים במעילים מחויטים בעלי רכיסה כפולה, חולצות צווארון לבנות שנלבשו מעל לגולף בצבע תואם ונעלי ערב שמחציתם עשויה גומי או שהושחלו מתחת לערדליים, הציגו הדוגמנים, כמו גם השחקנים, את אחת הקולקציות המוצלחות של המותג. למרות ההופעה האצילית והמראה האריסטוקרטי נוסח המאה ה19, הדמות שקיבלו על עצמם השחקנים לגלם בתצוגה הייתה זו של נבל מרושע, "שליט עריץ-דיקטטור. הייתה תחושה של 'ערפו את ראשם' בדמות שגילמתי", אמר ברודי לאחר התצוגה. פראדה מצידה ניסתה להעביר באמצעות הדגמים את הרעיון של "האון הגברי". "לבוש כוחני, בגדים אלגנטיים יהיו תמיד מקור לכוח כיוון שבגדים ואלגנטיות תורמים להילה של עוצמה", הסבירה המעצבת.

PRADA Fall/Winter 2012/13

תצוגת האופנה של גוצ'י, התקיימה לא רחוק מהגנים הציבוריים של העיר. שם כשעה קודם לכן, בקור מקפיא, התקיימה התצוגה של המעצב ג'ון ריצ'מונד, באוהל שנפרס במיוחד לצורך האירוע, לא רחוק מהברווזים ששטו באגם הסמוך. המעצב הבריטי בחר העונה להתרחק מסגנון ה"רוק-אנד-רול" המאפיין אותו והציג קולקציה בהשראת ה"קנטרי סייט" האנגלי. בתום התצוגה, זרמו האורחים לכיוון כיכר אוברדון אל הטרנקלין המחומם והעגלגל של גוצ'י, על מנת ללגום כוס משקה ולהתרשם מסידור הפרחים האימתני שנתלה במרכזו ונראה כמו עץ אשוח מקושט המשתלשל מהתקרה אל עבר מראה עגולה וענקית שניצבה במרכז הפואיה. קירות אולם התצוגות הקטן, יש לציין, חופו כולם במראות מבריקות והרצפה, כמו גם ספסלי הישיבה, כוסו בשטיח בעל גוון כחול כהה ועמוק. בין אורחי המותג העל האיטלקי נמנו פרנקהסזני, עורכת הווג האיטלקי, קרין רויטפלד, לשעבר עורכת הווג הצרפתי ואנה דלו רוסו, עורכת האופנה של הווג היפני, שענתה לשאלות התקשורת עד לרגעים האחרונים לפני תחילת התצוגה.

GUCCI Fall/Winter 2012/13 Backstage

המראה היוקרתי והאווירה הרשמית תאמו גם את הקולקציה שעיצבה פרידה ג'יאניני, המנהלת האומנותית של המותג, בהשראת "גראנג' בוהמיאני", כפי שהיא עצמה הגדירה זאת. "רציתי להוסיף אלמנט רך לגבר הנוקשה של גוצ'י. אני אוהבת את הרעיון הרומנטי של דמות המשורר המיוסר והדקדנטי מהמראה ה19, בעל הגישה הלא מתאמצת כשזה מגיע ליצירת הסגנון האישי שלו", הסבירה ג'יאניני. "היוקרה האינטלקטואלית" של מהעצבת, מצאה את ביטויה באמצעות מקטורני סמוקינג מקטיפה, מקטורנים עשויים בדי ג'קרד עשירים, ברוקאד, סאטן מבריק ואריגים קשיחים עם הדפסי פרחים וגוונים של כחול פטרול עמוק, ירוק בקבוק, חום ובורדו כהה הוצגו בליווי תיקי עור קרוקודיל. הלוק הדקדנטי שאפיין את הקולקציה, תאם את האווירה ששררה באולם כמו גם את אופיו של מותג היוקרה הנחשק.

GUCCI Fall/Winter 2012/13 Runway

GUCCI Fall/Winter 2012/13 Backstage

בסוף התצוגה נעמדו רבים מהמוזמנים בתור ארוך שהוביל אל מאחורי הקלעים על מנת לברך את המעצבת הראשית. גם אני נעמדתי מאחוריהם, בציפייה לקחת חלק בחגיגות התוססות שלאחר התצוגה, בציפייה שמה שחוויתי "מאחורי הקלעים" בתצוגה של ברברי ישוחזר כאן גם הפעם. בתור הצלחתי לשמוע שיחה תמוהה ומשעשעת בין כתב האופנה של המגזין DAZED לבין בחור יפני, במהלכה ניסה הראשון להסביר לשני על המגזין, כיוון שזה מעולם לא שמע עליו. אולם עד מהרה הבנתי שחגיגות כבר לא יהיו פה; ג'יאניני, שירדה כנראה כמה קילוגרמים מהסטרס שלפני התצוגה, נראתה אצילית ונאווה במכנסי סאטן רחבים ומקטורן טוקסידו ארוך, בעודה לוחצת את ידי המברכים וחיוך מרוח על פניה. סביבה ניתן היה להבחין במאבטחים חמורי הסבר ששמרו על הסדר באולם, כמו גם על הבגדים והתיקים שנארזו ונתלו כבר על הקולבים הפזורים לאורך קירות החדר האחורי. אני, שהבנתי שהינה גם תורי מתקרב, התחלתי להביט ימינה ושמאלה, כאילו בניסיון למצוא נתיב הימלטות. ג'יאניני לא נמנית בין המעצבים המוערכים עלי והסט בו נערכה התצוגה, כמו גם הדגמים עצמם, הוכיחו את הניסיון שלה לשחזר ולהמשיך את אשר התחיל טום פורד במותג. לבסוף, בחרתי לתת לה את הכבוד הראוי לה, כמארחת ונציגת בית האופנה שאירח אותי ולחצתי לה את היד, בעודי משבח אותה על "התצוגה הנהדרת", לאחר שהצגתי את עצמי ככתב מישראל. היא והדובר המגונדר שעמד לצידה, חייכו מאוזן לאוזן ונראו מרוצים. אחר כך, התפנתה ג'יאניני לענות לשאלותיו של טים בלאנק ולהצטלם לקליפים שהתרגלנו לראות באתרים כדוגמת Style.com ודומיו.

MOSCHINO Fall/Winter 2012/13 and the Elephant outside

(אני לא מבין איך דבר כזה קורה- מימין- דגם של מוסקינו, משמאל- דגם של ז'אן פול גוטייה שהוצג שבוע אחר כך!)

קולקציית הגברים של המותג מוסקינו, התאפיינה גם העונה בהומור הסוריאליסטי שהפך למזוהה כל כך עם המותג; חליפות עם הדפסים לבנים, מקטורנים הפוכים, חולצות פיג'מה, חליפות בצבע ירוק רעל וכובעים שהזכירו את אלה של "בן האדם" מהציור המפורסם של מגרית, היו רק חלק קטן ממבחר הפריטים המשעשע שהציג המותג האיטלקי. האווירה ההיתולית והלא רשמית המשיכה גם מחוץ לאולם התצוגות כאשר הדוגמנים הואילו להצטלם יחד עם המעריצים שחיכו להם מיד ביציאה מאולם התצוגות. פסל גור פילים עשוי מחוטים בצבעי הקשת עמד בסמוך לאזור התרחשויות שלאחר התצוגה ונראה כתפאורה טבעית.

VERSACE Fall/Winter 2012/13

במרחק 15 דקות הליכה משם, לאורך רחוב ג'יזו, בו ממוקם המטה המרכזי וההיסטורי של מעצב העל ג'יאני ורסצ'ה, השתרך תור מכוניות אורך. מכוניות מרצדס שחורות נעמדו בכניסה לבית מספר 12 והורידו היישר לכניסתו המקורה של הבניין יורשים בריטים, שחים ערבים וחברי משפחה קרובים. אנה דלו רוסו, דאגה לרדת בקצה הרחוב על מנת שתוכל להפגין את מחלצותיה, (מעיל פרווה עשיר באורך מיני ונעלי עקב מרקיעות שחקים), בעודה מפלסת את דרכה בין המוני הצלמים שהמתינו בכניסה לאולם. בשעה 20:00(השעה בה הייתה אמורה התצוגה להתחיל), נראתה סוזי מנקס, עורכת האופנה של האינטרנשיונל הרולד טריביון, מדדהלה בעצלתיים לעבר הכניסה, תוך כדי סגירת פרטים טלפוניים אחרונים הנוגעים לראיון וכתבה אותה היא תכננה לפרסם בימים הקרובים (כמובן שמוזיקת התצוגה לעולם לא תתחיל להתנגן לפני שאושרו נוכחותם של מנקס ועמיתיה, עורכי האופנה החשובים האחרים, באולם). בתצוגה עצמה, צעדו הדוגמנים בחליפות ג'ינס עם צווארוני פרווה בצבעים בוהקים של צהוב, ורוד וירוק, כותנות שינה גבריות מודפסות וצבעוניות, חליפות ומעילים בצבע אדום פרג לוהט או הדפסים עליזים של פרחים. מעילי עור מעוטרים בניטים, ז'קטי ג'ינס מקושטים בשלשלאות וחולצות תחרה שחורות היו אזכור גס לשנות השמונים בהן שגשג ופרח המותג. באותה שעה בדיוק, בקצה השני של העיר, חגגו להם קומץ האנשים שלא הוזמן לתצוגה הדקדנטית של ורסצ'ה, ב"אפטר פארטי" של Dirk Bikkembergs, במסעדה היוקרתית Eat's אשר ממוקמת בכלבו הבוטיק היוקרתיExcelsior, שנסגרה לצורך האירוע. הדוגמנים, המתאבנים המשובחים והאלכוהול שזרם, הצליחו להדיר כל תחושות קיפוח או החמצה שהיו עשויות להתעורר בקרב החוגגים שלא זכו לראות את דונטלה ורסצ'ה, ממשיכה להחיות מחדש את המותג של אחיה.

חג החירות

פסח, והמחשבה על סיפור ההגדה, תמיד מחזירים אותי לקולקציית ההוט קוטור אביב/קיץ 2004, שעיצב ג'ון גליאנו לבית כריסטיאן דיור. לדעתי, הייתה זו הקולקציה הטובה ביותר מבין אלה שהציג המעצב בעשור האחרון, למרות הפרשנות המילולית של תקופת הפרעונים ומצרים העתיקה, נושא שהיווה את ההשראה עבור התצוגה. הדרך לתרגם כל פריט בקולקציה, שיש שיסווגו אותה בקטגוריית עיצוב תלבושות ולא כאופנה, לבגד "מוכן ללבישה"- היא ארוכה, אולם המורכבות המרהיבה והיופי הגלום בכל פריט הם עוצרי נשימה. ואכן, יתכן כי מטרתה היחידה הייתה לשמש כמפגן כוח ולהציג לראווה את יכולותיו של בית האופנה ומעצבו הראשי (מטרה שהופכת לגיטימית ומקובלת ברגע שמדובר על עולם התפירה העילית), ואם כך, אז ניתן להכתירה כהצלחה כבירה. הגדולות והנצורות שעשה ג'ון גליאנו בבית כריסטיאן דיור (ובקולקציה זו בפרט), בתקופה שבה המינימליזם, הפרקטיות והנתונים הפיננסיים הפכו לדבר היחיד המניע את גלגליהם של בתי האופנה, ראויים לדעתי להיות מסופרים מדי שנה, כמצוות "והיגדת לבניך" של ערב פסח.

Christian Dior Haute Couture Spring/Summer 2004

אלמלא התקרית המביכה שעלתה לו בכס המעצב הראשי במותג, היה יכול גליאנו להמשיך לכתוב את קורות עליית הסיפור הנ"ל מדי עונת תצוגות. אבל בימים אלה, הוא עסוק מידי במלחמה כנגד דחפיו ההרסניים והתמכרותו לאלכוהול לא פחות מאשר המאבק המשפטי וטיהור שמו כגזען. אין לי ספק כי לאחר שהדי הפרשיה ישכחו, יוכל גליאנו לחזור ולהמשיך לעצב בגאונות כאילו דבר לא קרה, אם לא עבור בית דיור, אז עבור בית אופנה אחר ואולי עבור קו עצמאי חדש ששיא את שמו (לא "ג'ון גליאנו", אלא משהו אחר, כי שם המותג הזה כבר שייך לLVMH). אני בכל אופן כבר סלחתי לו, ואני גם מניח, שכל לקוחותיו היהודיות העשירות של המותג (שעלבונן עשוי היה להיות הגורם שהוביל את מנהלי המותג לפטר את גליאנו מלכתחילה), שנאלצות ללבוש את הזוועות בניצוחו האומנותי של ביל גייטן, מוכנות לסלוח ולקבל את גליאנו בזרועות פתוחות מבלי להתלבט יותר מידי.

(תמונות נדירות מתוך האטליה של כריסטיאן דיור המציגות את תהליך העבודה על הקלקצייה לצד תמונות מהמסלול.

היה די מרגש למצוא אותן...)

ג'ון גליאנו הוא לא המעצב היחיד שעסוק בימים אלה במאבקים משפטיים תובעניים. כריסטיאן לבוטון, מנהל במשך כשנה טביעת ענק כנגד בית איב סאן לורן, על שפגעו בזכויות היוצרים הבלעדיות שלו על ה"סוליה האדומה", אותה רשם כ"סמל מסחרי" בשנת 2007. מאז, מתנצחים עורכי דינם של הצדדים בנוגע לזכותו של המעצב להכריז בעלות על גוון צבע. למרות פסיקת בית המשפט לטובת הנתבע, לבוטון מתכוון להמשיך במאבק. קרב נוסף שהחל לאחרונה באותה הגזרה, מחלקת הנעליים, היא התביעה שהגיש בית האופנה Gucci כנגד המותג Guess, על שהעתיקו מהם דגם נעל ספורט עשויה מבד קנבס מעוטר במונוגרמת המותג וסרט פסים אדום-ירוק לצידה. משפחת מרציאנו, מייסדי המותג, מסרו בתגובה לתביעה שהתפרסמה בפומבי רק בשבוע האחרון, כי הם שואבים השראה ממותגי אופנה רבים, לא רק מבית גוצ'י. לי עדיין לא ברור מי בכלל רוצה ללבוש נעליים עם מונוגרמות של מותג כלשהו? צמד ליצנים נוסף שהחליט לבחון מקרוב את ספסלים בתי המשפט הם דולצ'ה וגבאנה, שתבעו חנות תכשיטים מדרום אפריקה על שהחליטה להשתמש בשמם לאחר עיוות קל וכינתה את עצמה "דולצ'ה אנד בננה" ב12 השנים האחרונות.

(כריסטיאן לסוטון אוהב את הנעליים שלו יותר מידי, סטפאנו דולצה ודומניקו גבאנה לא אוהבים בננות)

חופש אומנותי הוא עיקרון שכל מעצב צריך לשמור עליו בקנאות. מצד שני, זכויות על קניין ומקריות הם עקרונות חשובים לא פחות. קוקו שאנל, לדוגמה, ראתה את ההעתקים שיצרו מעצבים אחרים לדגמיה כמחמאה. "ברגע שמעתיקים אותך, אתה יודע שאתה עושה משהו טוב", הייתה נוהגת לומר המדמואזל, שהייתה ידועה בעצמה כגנבת רעיונות לא קטנה (יש הטוענים כי את הקונספט של "השמלה השחורה הקטנה" העתיקה ממאדם ויונה ועבור עיצוב התכשיטים המזוהים איתה לא פחות מהLBD, שאבה ההשראה מתופרת שהעסיקה והייתה קרובה למשפחת הצאר הרוסי אך נמלטה לפריז לאחר רציחתו). היות ובכל זאת מדובר בפוסט המוקדש לפסח, אאחל לכם, קוראיי, שתזכו לחירות מכל סוג שהוא בכל תחום מחייכם.

חג שמח!

למה נתחפש בחורף 2012/13?

ישנן אינסוף זוויות להסתכל על תצוגות האופנה, ניתן לחפש את המגמות החמות, את העיצובים המרגשים, להתרשם מאופנת הרחוב או מהדוגמניות שמאחורי הקלעים. אבל לפעמים, כשעסוקים במה שנמצא על גבי השטח ומנותק מהפרקטיות היום יומית או כל זווית אישית אחרת, הדפדוף בעמודי האינטרנט הופך למשעמם, כפי שהצהירו לא מעט אנשים על גבי דפי הFEED בפייסבוק. אחרים, פרשו מהמרוץ ההדוק לעקוב אחר התצוגות בלי לומר מילה. הדרך להתמודד עם זה היא למצוא איך שבוע האופנה רלוונטי אלינו, מה מדבר באותה שפה בה הצופה מתלבש וכיצד ניתן לאמץ את המראה 6 חודשים לפני שהבגדים שעל המסלול מגיעים לחנויות (הן של המותג והן של H&M). התחקות אחר מקורות ההשראה של המעצבים או סתם התמקדות באלמנטים הסובבים את התצוגה, כמו המוזיקה והתפאורה, הן גם אופציה אפשרית להתמודדות עם הדפדוף המעיק בתצוגות המסלול.

מימין- רף סימונס נפרד מג'יל סנדר, משמאל- סטפנו פילטי נפרד מYSL

הסמיכות של חג הפורים לשבוע האופנה הפריזאי, השפיע הפעם על זווית הראיה שלי לתצוגות האופנה של העונה. מלבד הדחף העז להתחפש לקארין רויטפלד (רק בגלל שתחפושת "קרל לגרפלד" הפכה לכל כך בנאלית, שאפילו רוברטו קוואלי וודאי מצטער על כך שבחר להתחפש למעצב בעל הקוקו הלבן לפני כארבע שנים, במיוחד לאחר שהספיק להשמיץ אותו מאז לא פעם), ניתן היה להבחין בהצעה לתחפושת ספציפית אחת שהוגשה על מסלולי האופנה בחסות מיטב המעצבים: המרגלים. הקדמה הטכנולוגית, הGPS, האינטרנט בטלפונים הניידים, הצ'ק-אין בפייסבוק וכו', הפכו את כולנו לקצת יותר פרנואידים. הצורך להתגונן, בלט גם הוא בקולקציות אופנה רבות, עם חזרתו של צווארון הגולף לאופנה, נוסף למעילי מעטפת, קפוצ'ונים, כובעים וצווארונים גדולים. אבל מראה המרגל, כ"טוטאל לוק", סוג של "סט-קומפלט", בלט על פני מבחר רחב של תצוגות עד שנראה היה כי בשנה הבאה, יש מי שמתכוון לגנוב נתח מהמונופול של "מחסני לב", "תחפושות שושי זהר" ו"זמיר טריקים" בשוק התחפושות לפורים.

מימין לשמאל: הידר אקרמן, ריק אוונס, גרת' פיו, ג'יבנשי.

למעלה- כובעי הגרב של ריק אוונס, למטה- אנה דלו רוסו בכובע הגרב שעיצב רף סימונס עבור קולקציית קיץ 2012 של ג'יל סנדר, האקססורי החם ביותר לעונה.

הסמיכות של חג הפורים לשבוע האופנה הפריזאי, השפיע הפעם על זווית הראיה שלי לתצוגות האופנה של העונה. מלבד הדחף העז להתחפש לקארין רויטפלד (רק בגלל שתחפושת "קרל לגרפלד" הפכה לכל כך בנאלית, שאפילו רוברטו קוואלי וודאי מצטער על כך שבחר להתחפש למעצב בעל הקוקו הלבן לפני כארבע שנים, במיוחד לאחר שהספיק להשמיץ אותו מאז לא פעם), ניתן היה להבחין בהצעה לתחפושת ספציפית אחת שהוגשה על מסלולי האופנה בחסות מיטב המעצבים: המרגלים. הקדמה הטכנולוגית, הGPS, האינטרנט בטלפונים הניידים, הצ'ק-אין בפייסבוק וכו', הפכו את כולנו לקצת יותר פרנואידים. הצורך להתגונן, בלט גם הוא בקולקציות אופנה רבות, עם חזרתו של צווארון הגולף לאופנה, נוסף למעילי מעטפת, קפוצ'ונים, כובעים וצווארונים גדולים. אבל מראה המרגל, כ"טוטאל לוק", סוג של "סט-קומפלט", בלט על פני מבחר רחב של תצוגות עד שנראה היה כי בשנה הבאה, יש מי שמתכוון לגנוב נתח מהמונופול של "מחסני לב", "תחפושות שושי זהר" ו"זמיר טריקים" בשוק התחפושות לפורים.

A.F Vandevorst Fall/Winter 2012/13

מראה הבלש היה התמה המרכזית בתצוגה של A.F Vandevorst, שהציגו לוק מסתורי וכיסו את פני הדוגמניות לבושות המעילים הרחבים בצעיפים, צווארונים וכובעים בצורה כה יסודית, עד כדי כך שלא היה ברור כיצד הצליחו הדוגמניות לראות משהו בעודן צועדות בבטחה על המסלול. גרת' פיו הציג העונה מעילי עור בגזרות אלכסון אסימטריות, עם צווארונים מחודדים שכיסו את צוואר ועברו את זווית הלסת. ריק אוונס הציג שמלות באורך רצפה לצד מעילים תואמים באותו האורך וסרג, במיוחד לתצוגה כובעי גרב שכיסו את הפנים ברשת אוורירית של צמר, סוג של הכלאה בין מסיכות סייף, רשתות כובעי נשים וכובעי גרב של פורצים. בהרמס וולנטינו, הציגו שכמיות שחורות מעור עם זיקה לשרלוק הולמס במראה גברי ואפל יותר. ז'אן פול גוטייה לעומת זאת, בחר העונה שלא להציג את הווריאציות המסורתית שלו למעילי הטרנצ'ים שהפכו מזוהים עימו, ולכן מי שתרצה להצטייד בטרנץ' אופנתי, פק"ל של כל סוכן בילוש, תמצא אותו בקולקציות קודמות של המעצב (בברברי, אגב, שדרגו את הטרנץ' השגרתי והקלאסי בעזרת כיסים גדולים שנתפרו בחזית המעיל ויצרו צללית של מותן צרה ואגן רחב של "הניו לוק", אלמנט שחזר גם אצל שאנל).

מימין לשמאל: ולנטינו, הרמס, בלנסיאגה.

נשים שעובדות בגורד שחקים, החל ממתמחות משרד פשוטות למרגלות בין לאומיות, היו ההשראה מאחורי הקולקציה המוזרה של אוליביה גסקייר עבור בלנסיאגה. מעילים מוגזמים בצבע אפור עם פאנלים בצבעים עזים, חצאיות עור בגזרת עפרון חצי שקופות וכפפות עור, על מנת שלא להשאיר עקבות, היו הלוק הבלשי שהציע גסקייר עבור לקוחות המותג. המרגלות של הידר אקרמן, התרחקו מעט מצבעי האפור, בז' ושחור שמהווים הסוואה מושלמת עבור המרגל הלילי, ולבשו צבעי חמרה של כתום כורכום ואדום להבה. ז'קטי טוקסידו עם כמויות עצומות של בד עודף, מעילים ארוכים, סריגים עם צווארונים נשפכים שכיסו את מחצית הפנים וחצאיות פיפלם ארוכות שנרכסו עם חגורות רחבות היו המראה המסתורי של המעצב עבור סוכנות הבילוש של 2013.

Haider Ackermann Fall/Winter 2012/13

אם כן, בחורף הקרוב, כנראה שכולנו נתחפש למרגלים גם מעבר לשלושת ימי החגיגות המעצבים לפורים. ועל כן, מאחר וכבר די פספסתי את המומנטום כדי לדבר על פורים בחורף הנוכחי, אאחל לכולכם ש365 הימים שבהם אתם קמים כל בוקר ומתלבשים, ישמחו אתכם מספיק עד כדי שתאבדו את הצורך להתחפש באופן מיוחד.

חג שמח!

מאירועי השבועות האחרונים

ניו יורק

סטפאן ג'ונס התחיל לעבוד על 60 הכובעים שעיצב עבור תצוגת האופנה של מרק ג'יקובס בנובמבר. טוב, בזמן שגליאנו מתבוסס בקיא של עצמו ונאבק בנטילת כדורי דיסולפירם וטיפולי אוורסיה אחרים כדי להיגמל מאלכוהול, ג'ונס צריך להעסיק את עצמו ולהתפרנס. ויקטוריה בקהם, ג'ילס דיקון וקינדר אגוג'יני, דאגו גם הם שלג'ונס לא יהיה משעמם והזמינו ממנו כובעים לקראת עונת התצוגות של חורף 2013, הנמצאת בעיצומה במילאנו ברגעים אלה ממש. מה שהיה מעניין בכובעים שיצר ג'ונס עבור התצוגה של ג'יקובס, הוא עצם היותם חלק בלתי נפרד מהדגמים שהוצגו על המסלול. הם עזרו להגדיר את מימדי האוברסייז והצללית הגרוטסקית הייחודית שעיצב ג'יקובס העונה, הם הדגישו את הפרופורציות המוגזמות והשלימו את המראה העלוב והעני שעמד במרכזה של הקולקציה. בדים בטקסטורות צמריות, שאלים שנרכסו על ידי סיכות ביטחון ענקיות, בדי ברוקאד וג'קרדים שיצרו מעילים וחצאיות בגזרת ה"ניו לוק" הנושנה של דיור משנת 1947, נראו כאילו היו תלבושות במחזמר LE MISERABLES, ואולי נכון יותר מאוליבר טוויסט. נעלי הגברים השחורות מהמאה ה18, עם אבזם המתכת שנעלו הדוגמניות כמו גם ג'יקובס בעצמו בסוף התצוגה, שיר הנושא של הסרט, "Who Will Buy" במגוון ביצועים, כולל זה של ננסי סינטרה ותפאורת החורבות המושלגות בעיצובה של חברתו של ג'יקובס, האומנית שגם הצטלמה לקמפיין של המעצב, רייצל פיינשטיין, יצרו חבילת מולטימדיה מושלמת, עם מסר ברור ומרשים. כזה שעזר למלא את החלל שהותירו אחריהם תצוגות האופנה של גליאנו ומקווין בזכרון של כולנו. האחידות הרעיונית, המופלאות הסגנונית שבטוטאל-לוק, בניצוחה של הסטייליסטית קיטי גראנט (שהפכה לצל של ג'יקובס), כמו גם תשומת הלב לכל "המסביב" לבגדים עצמם הקפיץ את הקולקציה הזו לליגה אחרת על רקע יתר התצוגות שתפסו מקום בלו"ז של שבוע האופנה בניו יורק.

Marc Jacobs Fashion Show, F/W 2012/13

לונדון

מעצבי הממלכה הבריטית, הציגו את הדבר שהפך להיות מנת הדגל של שבוע האופנה במדינה, ההדפסים. הדפסי ציורי הרנסנס על השמלות של ג'ילס דיקונס נחרכו, נשרפו והוצגו לצד ג'קטים עשויים רצועות בד שחורות ומפוייחות שנראו כפחמי עץ. השוליים המתפוררים קיבלו את הברק החם של הגחלים הלוחשות, בעזרת קריסטלים שקופים, חומים וכתומים. צווארונים גבוהים וויקטוריאנים נראו כאילו היו מגואלים בדם, וכמוהם, גם כמה שמלות שהוכתמו בצבע אדום בשרני. סיפור מנוסתה של בעלת אחוזה מביתה הבוער שעולה בלהבות, היה הנרטיב שמאחורי הקולקציה. קריסטלים רבים בקומפוזיציות מורכבות עיטרו גם את הקולקציה המוצלחת של מרי קטרנצו, שהמשיכה עם קו שמלות ההדפסים הגרפיים שלה ושילבה עליהם פרינטים של פריטים מחיי היום ים. היכולת של קטרנצו לעבוד עם ההדפס באופן תלת מימדי, החיוניות שמשדרים עיצוביה, עושר הבדים והרעיונות שהיא מצליחה ליצר מדי עונה, הופכים אותה לאחת הבולטות באופנה הבריטית. צמד מעצבים נוסף שאינו מותיר כל אפשרות להישאר אדישים כלפיו, הוא מידהאם קירכוף, שהציגו קולקציה פסיכודאלית, צבעונית עליזה ומרעננת בהשראת מועדון הדיסקו האידאלי מבחינתם. פייטים בצבעי הקשת, פרוות בצבעי פסטל ועיצובים פסיכוטיים, טולים, גרביים מפוספסות ואיפור ליצנים ביזארי, היו התוספת הצוהלת והמשעשעת ביותר לשבוע האופנה הבריטי.

מימין- מרי קטרנרנצ'ו, משמאל- ג'ילס דיקון, חורף 2012/13

מידהאם קירכוף, חורף 2012/13

תל אביב

ובזמן שמעצבי העולם מנסים להמציא את הגלגל מחדש, להתחקות אחר הקרייבינג שלנו בחורף הבא ולמציגים את יצירותיהם המקוריות לחורף הבא בבירות האופנה באירופה, קסטרו, ישראל, עסוקים בלמחזר ולהציע אותם לקיץ הקרוב, בתצוגת האופנה העונתית של המותג. ולמרות זאת, מדובר באירוע האופנה היחיד שמכבד את עצמו ואת בעליו, כמו גם את צירוף המילים "תצוגה + אופנה". אירוע דו שנתי המאחד את מיטב הדוגמנים והדוגמניות, מעצבי השיער, המאפרים ומפיקי התצוגות בארץ, על מנת להציג את דגמיו של בית האופנה בפני עיתונאים ואנשי הבראנז'ה שלנו כאן. את תפקידם של הקניינים בתצוגות העולמיות, תופסים "הזכיינים" של סניפי המותג ברחבי הארץ, (מדובר בקונספט "הכי/אחי" ישראלי כמעט כמו החומוס המקומי) שתמיד נראים נלהבים יותר, מתאמצים יותר ומנותקים יותר

Castro f/w 2012/13

המעניין בתצוגות האופנה של קסטרו, הוא בדיוק אותו הרעיון שכולם אוהבים לגנות ולבקר את קסטרו על בסיסו- עצם תרגומם/העתקתם של דגמי מעצבים נודעים מעבר לים. התחושה שליוותה את המבט הראשון על שמלת הקפטן או המכנסיים בהדפס הזברה של DVF, אשר צעדו על המסלול המשופע שהוצב על רקע נופי מאדים בתצוגה של קסטרו, הייתה באמת מקוממת. מדוע יש צורך להעתיק את גלביות הפליסה השחורות והארוכות של YSL ולהציג אותן באופן מובהק כל כך לצד שרשראות המתכת הארוכות ותליוני התותים האופייניות של המותג מקולקציית חורף 2010? איך מצאו עצמם מכנסי המעויינים עם אפקט הבטיק השבטי של ברברי או הבדים עם הדפסי הפייזלי הצבעוניים של רף סימונס לג'יל סנדר, בקולקציה שיצר שגיב גלעם, מעצב קו הגברים של קסטרו?

המראה הניאנדרטלי, מאחורי הקלעים של קסטרו. תודה ל"Boyfriend" על התמנות.

אבל רגשות ההטפה והצדקנות השליליות הללו מתחלפות מהר מאוד בהבנה של קונספט עמוק יותר: התצוגות של קסטרו מאפשרות לנו חלון הצצה לדבר שבאופן טבעי ניתן להבין רק עשור אחד מאוחר יותר. הן משקפות את זהותם של המעצבים המשפיעים על האופנה בזמנינו, מגדירות את הפריטים שלדעת מעצבי המותג הם המוצלחים והנחשקים ביותר מבין הפריטים המוצגים בעולם. הן מגדירות מיהם הכריסטיאן דיור והאיב סאן לורן של תקופתינו (שהם בעצם ג'ון גליאנו וסטפנו פילטי של היום. כאן, לא הרבה השתנה... אבל יש גם את סלין ורף סימונס...). הדמיון של שמלת החוטים הסרוגה עם הפרינז'ים בסגנון שנות העשרים, הזכירו את אלה שהוצגו בקולקציית הבחורה של יניב פרסי. המחווה למעצב הישראלי, הייתה רגע אופטימי של נחת, מזוקק מציניות, מלא בפטריוטיות (גם אם מעוותת) וזיקה ישראלית, עד שהבנתי שגוצ'י עיצבו בדיוק את אותן השמלות. למעשה, תצוגה זו מסייעת לקצר את "תקופת העשור" שנדרשת לעבור עד שאנחנו מצליחים למצב בצורה קוהרנטית ולהגדיר באופן נהיר את המראה שאפיין את העשור הנוכחי. התצוגות של קסטרו מספקות סוג של הצצה לעתיד, מעין חיבור קוסמי רגעי למה שקורה סביבנו, מתוך פרספקטיבה חדשה, שמאוד קשה לראות בחיי היום יום, ועל כך אני מעריך אותן.

אם אנסה להתעלם מכל הרפרנסים לקולקציות של מעצבים אחרים ואתמקד בבגדים עצמם, אפשר לומד שהיה מדובר בקולקציה מוצלחת. שמלות ארוכות עם שנץ עמוק המטפס עד לאזור המפשעה הנשית, חליפות "אמריקן אפרל" בשלל צבעים או טוטאל לוק של הדפסים שבטיים לגברים, היו בחירה נועזת עבור הקולקציה שיצרו מעצבי קסטרו. גם אם רוב הבגדים לא יוצעו למכירה כפי שהוצגו על המסלול ובמקרה הטוב, ימצאו את עצמם על קולב סמפלים עלוב בסניף הדגל בדיזינגוף סנטר, ניתן יהיה למצוא שם "מה ללבוש". קולקציית הגברים הייתה כה מוצלחת עד שהצליחה להסיט את תשומת ליבי מלהבין עד כמה היו מכוערים הדוגמנים שלבשו אותה. את פניו של "הדוגמן הישראלי המכוער" ועד כמה הוא אינו פחות מכוער מהישראלי המכוער ביותר, גיליתי בתמונות שצילם הבלוגר שמאחורי מגזין האינטרנט "הבויפרנד", הן מאחורי הקלעים והן על המסלול. אתם יותר ממוזמנים להתרשם בעצמכם...

Instagram from the first row at the Castro F/W 2012/13 show

מילאנו

ובחזרה לבירות האופנה- אצל מוצ'יה פראדה הפך עניין ליהוק הדוגמניות לסוג של ספציאליטה. בתור המעצבת שהשיקה את הקריירות של דוגמניות על, כמו דריה וורבוי, סשה פיפוברובה ואריזונה מיוז בעזרת המלהק רסל מרש, הנטל לאתר את הפרצוף הבא בעולם האופנה לעולם אינו יורד מכתפיה. אבל כמו בקסטרו, גם בקולקציה של פראדה היה קשה להתרכז בדוגמניות. חליפות מעילי הברוקד והמכנסיים בהדפסים הגיאומטריים של מעויינים או משולשים, תיקים תואמים לצד "תיקי רופא" בשחור או לבן, הקריסטלים על השמלות, העליוניות והחצאיות שהיו עשויות בד שחור ועבה, לא הותירו מקום לדיבורים על דוגמניות, בשיחת היום לצד האספרסו. דונטלה ורסצ'ה, הבינה שסוס מנצח לא מחליפים, והמשיכה עם קו ה"שלפתי מהארכיון", שהיה כה מוצלח עבורה בשתי העונות האחרונות: דוגמאות צלבים גוטיים נרקמו בקריסטלים כחולים על שמלות עור, אותיות שם המותג פוזרו על שמלת מיני צהובה ושמלות הנשף הידועות של ג'יאני, ובפרט, שמלה אסימטרית בשילוב חצי מחוך ושרוול ארוך, הזכירו לכולם (שוב) מי הוא בית האופנה האגדי ביותר בעיר. את פן הקרשים החלק (אה-לה-דונטלה) שאפיין את תספורת הדוגמניות בתצוגות בשנים האחרונות, החליפו פאות פוני ושיער חלק אך שמנוני, שמבקרים אחדים פירשו כאזכור לרוני מארה, (המועמדת לאוסקר על תפקידה בסרט "נערה עם קעקוע דרקון"). האסוציאציה אומנם הולמת את המראה הגותי והאפל של הקולקציה הנוכחית, אך עבורי, הזכיר הלוק את זה של לינדה אוונג'ליסטה או כריסטי טרלינגטון בימים בהן דגמנו בתצוגות המותג בשנות ה90 יותר מאשר כל דבר הקשור לימינו אנו.

מימין- איך נראים הפריטים הנחשקים ביותר לחורף הבא? משמאל- איך עושים פוני בורסצ'ה, חורף 2012/13

גם במוסקינו, החליטו לחזור לשורשים, והציגו קולקציה רוויית מעוייני עור נפוחים, פרזולי מתכת ולבבות, ששולבו במיקס כזה או אחר על הדגמים והזכירו את סגנון ה"פטיש-אייטיז" של המותג. החגורות בסגנון הוינטג', עם האותיות מוזהבות שמאייתות את שמו של המעצב, שולבו גם הן בקולקציות האחרונות והן נחטפות מהמדפים בקצב מסחרר. אצל בלומרין, שאבו קצת מהתעוזה של דונטלה והציגו קולקציה רווית צבעים מטאליים בסגנון שעשוי היה להתפרש כ"טעם רע". החליפות המנומרות, מכנסי הכסף ומעילי הפרווה הצבעוניים היו כה אוטנטיים על הדוגמניות, שנראה היה שאנה מולינרי, מעצבת המותג, ציידה אותן במנטרה: "I DON’T GIVE A DAMN".

לחצו על התמונה להגדלה- מימין לשמאל- מוסקינו, בלומרין וורסצ'ה, חורף 2012/13

עבר זמנה- כיצד הפכה מדונה לקורבן השיטה של עצמה

בסופ"ש האחרון, נחשפנו לקליפ החדש של מדונה ויחד איתו ללוק, ובהתאם לכך גם לסגנון המוזיקלי אותו היא בחרה לאמץ. הפופ הקליל של ניקי מינאז', הצלילים המתוקים של קייטי פרי או הראפ העדין והמלודי של מאיה מצאו את ביטויים בסינגל שכבש את עמודי בפייסבוק, הטוויטר ובהמשך, ישתלט גם על רשימות הפלייליסט בתחנות הרדיו. בגזרת הגרדרובה- ראינו את הטרנץ' של ברברי והרבה מסגנון הג'אנג'-הטראש של אלכסנדר וואנג.

מדונה מעולם לא המציאה שום דבר, למעשה, ניתן לומר כי מדונה הייתה חוזת הטרנדים הראשונה בהיסטוריה; כלבת הצייד בעלת חוש הריח הטוב ביותר ל"דבר החם הבא", הרדר האנלוגי המשוכלל ביותר בעל יכולת פנומנאלית לאתר את הגימיק שכולם ירצו לאמץ, מהנדסת המגמות המוכשרת ביותר בעולם המוזיקה וכו'. היא מולם לא התברכה ביכולות השירה הטובות ביותר, לא הייתה הרקדנית הכי טובה, היא לא נראתה כמו מלכת יופי ובעצם, שום דבר אצלה לא היה מושם. אולם איכשהו, כל דבר שיצרה, היה תמיד מאוד נחשק. מדונה ידעה לספק את הדבר הנכון, בזמן המדויק לאותה התקופה. ממש כפי שאנו חשים כלפי מראה טרנדי; פעמים רבות עוד לפני שאנו מזהים או מגדירים משהו כ"טרנד", אנחנו מרגישים כי הוא פשוט "נכון"/"מתאים"/"בא במקום". גם מדונה, כמו חוזי הטרנדים, או מעצבי אופנה רבים, לא המציאה שום דבר "יש מאיין". בראיון שערכתי עם אסף זיו, "הסטייליסט השראלי הראשון", הראשון שהביא את רעיון "חנויות הקונספט" לארה"ב (כשפתח עם אלי טהרי את "ZAO") והפך בהמשך מנהל שיווק ותדמית לכמה ממותגי האופנה המצליחים ביותר בעולם, אמר לי בשיחה הנוגעת לנושא איתור הטרנדים:"כשמסתובבים בעולם מקבים המון אינפורמציה לגבי מה שקורה סביבנו. רואים המון דברים חדשים כמו עיצובים, חומרים או צבעים שחוזרים על עצמם באותו הזמן ובצורה דומה אך בקונטקסט או מקום שונה. אלה, מתגבשים כמו קריסטל לכדי רעיון או תפיסה של מה שמסתובב באוויר ונכון לתקופה. טרנדים קורים בפוליטיקה, בכלכלה, הם נמצאים בכל מקום באטמוספרה, זה משהו שקשה להגדיר אבל זה נותן המון רעיונות לדברים חדשים" הסביר לי זיו.

קוקו שאנל הואשמה בגנבת השמלה השחורה הקטנה מלידי ויונאט, וואטסון את קירק, זוכי פרס נובל על גילוי מבנהו המולקולרי של הדנ"א, הואשמו בכך שגנבו את תגליתם מהמדענית היהודיה רוזלינד פרנקלין וכריסטיאן לבוטון גנב את הסוליה האדונה מלואי ה14, לכן אין שום בעיה בכך שחברת YSL בחרה לאמץ ממנו את הרעיון. גם מדונה הסתמכה לאורך הקריירה שלה על "ניצני טרנדים", בין אם מוזיקלים או אופנתיים, על מנת לקדם את הקריירה שלה. המחוחים וסגנון הדיסקו של ABBA בקאמבק לפני כ5 שנים, אח"כ ההדפסים של גויארד והשרשרים של ג'יבנשי ועכשיו, וואנג, המעצב "החם" התורן. מדונה פשוט חידדה את אשר היה כבר באוויר. אותם רעיונות שריחפו בקלילות ובלי שנרגיש סביבנו- נוצקו על ידיה לתבנית משומנת הייטב וגרסתם המשופרת הוצגה לפנינו על מגש אטרקטיבי בליווי של זמרות "IN" והרפרנסים הנכונים להופעות שלה בעבר (בVMA לפני 10 שנים). היופי בתמהיל החדש שאותו יוצרת מדונה מדי כמה שנים, הוא בשוני שלו מ"החבילה" שהוצגה לפנינו באפיזודה הקודמת. ממש כמו טרנד, היכולת הזו להשתנת היא שהפיחה במדונה את הניחוח המרומם שליווה את "המראה הנכון" שהותאם באופן מחושב לרוח התקופה.

קצת קלולס, קצת גרנג' קצת היפ הופ- הקולקציה של אלכסנדר וואנג לחורף 2010 עשויה הייתה להיות ההשראה מאחורי הלוק שבחרה מדונה לקלים החדש.

בקליפ הנוכחי, קשה שלא לשים לב לכבדות בה מתנענעת הגברת "אסתר" או לסגנון העמוס והמצועצע של הקליפ. "מגושם" היא המילה המדויקת ביותר שאוכל להשתמש בה על מנת לתאר את האופן בו אני רואה את הקליפ, השיר, סגנון הלבוש ועומס הכוכבות שמדונה בחרה לאמץ ולהציג לנו השבוע. הבלונד היה מלאכותי מידיי, השיער היה עשוי ויבש מידיי, הבגדים צמודים ו-"WANG-יים" מידי, התנועות איטיות, מסורבלות וכבדות מידי, השיר נשמע מוכר וקליל מידי ואניא אפילו לא רוצה להתחיל לדבר על רעיון השלכת התינוק לעבר ה"טאץ-דאון", שנראה כפרובוקציה מחושבת ומתוכננת מידי עם רפרנס קרוב מידי לכוכבי פופ אחרים, כדוגמת מיקל ג'קסן או בריטני ספירס (כן, גברת M מצטיינת גם בייצור "הפרובוקציות הנכונות"). אבל הפעם, שום דבר כבר לא היה נראה "נכון".

האם זה בגלל שמדונה מזדקנת? האם זה בגלל שאינה מצליחה לתחבר לדור הצעיר "והמשפיע" כפי שעשתה לאורך כל דרכה? האם זה מה שגורם לה להיות לא מכוילת וממסך את היכולת שלה לראות את הנוסחה בדרך לדבר "הנכון"? האם עבר זמנה? או שאולי הבעיה היא דווקא בנו, ואנחנו לא מצליחים להתחבר יותר למה שיש לה להציע? אולי עצם הכרת עברה וחייה הפרטיים (כ"יהודיה" קבליסטית -המופיעה בקליפ עם צלב, אם לשני ילדים היוצאת עם בחור צעיר ממנה ב30 שנה וגדול מביתה בפחות מעשור, מכורה לכושר, תזונה בריאה, בדיקות דם תקופתיות וניתוחים פלאסטיים) הם שמפריעים לנו לראות אותה ככוכבת פופ הראויה להערצה? האפשרות השניעה נראית לי הולמת יותר נוכח העובדה שאייני מעוניין לחטאות באייג'איזם וכיוון שאני תמיד מעדיף שלא לזרוק את האשמה על אנשים האחרים. האמת היא שהייתי מעדיף לזכר את מדונה כפי שהייתה ולא כמו יצור המתיימר לרצות אחרים ולהחיות את עצמו בצורה מעוררת רחמים כל פעם מחדש. אפשר לומר כי מדונה היא המקבילה המוזיקלית של אנה דלו רוסו, עורכת ווג יפן, המנסה בכל כוחה להישאר עדכנית, אופנתית, ייחודית ומקורית. אאבל זה פשוט לא עובד לה, כי אין דבר יותר מעצבן ומעייף מהאמירה האינפנטילית - "אני מיוחדת" או מניסיונות מאולצים להיות "הכי הכי". מצד שני, "רתיעה" היא תחושה לגיטימית המאפיינת את האופן בוא אנו חשים כלפי כל דבר שאינו מוכר לנו, עד שאנו לומדים להתרגל אליו. קחו לדוגמה את הקולקציות החדשות והמאתגרות שמציגה פראדה מדי עונה ותמיד נראות לנו מוזרות וחריגות. אולם מרתיעות ככל שיהיו, לבסוף כולנו לומדים לאהוב אותן ומוכנים לאמץ אותן אל חיקינו, בין השאר בעזרת סניפי רשתות "האופנה המהירה" הקרובים לביתנו אשר מזדרזים להעתיק גם הם את הדגמים מתוך הקרת "ההיסטוריה הטבעית" הזו. מדונה לא הציגה בפנינו דבר שלא ראינו אצל אחרים, אבל ניתן לומר כי הוא כן חדש עבורה. ייתכן כי הקליפ החדש של מדונה הוא קולקציה חדשה של פראדה, אחת שאני עדיין לא למדתי להעריך. לכן אסייג את דברי ואומר כי הפוסט נכתב מיד לאחר הצפייה הראשונה שלי בקליפ של הכוכבת, כך שבמובן מסוים, מדונה עדיין לא איבדה את יכולתה להוות מקור השראה...

Say "Givenchy"... Madg @ the Super Bowl

מן הראוי שאציין כי פוסט זה נכתיב לפני הופעתה של מדונה בסופרבול, הופעה שהצליחה לרומם את מצב רוחי הבוקר ולהודות על ה"RESPECT" המגיע לה, גם מבלי לבטל את כל האמור לעיל.

כסף מסובב את העולם - שבוע אופנת ההוט קוטור לקיץ 2012

ההוט קוטור החל את דרכו כסקטור באופנה המשרת את אותם האנשים שהתברכו בהרבה (מאוד) כסף והציע להם שמלות ייחודיות, עשויות מחומרי הגלם המשובחים ביותר ומותאמות בדקדקנות מדהימה את מידותיה של הלקוחה. מאוחר יותר המשיך ההוט קוטור לשרת את בתי האופנה עצמם, כאמצעי להוכיח את יכולותיהם, עושרם הכלכלי ומעמדם (או כפי שאפרת קליג, שהספיקה לעבוד בקו הקוטור של כריסטיאן דיור, ז'אן לואי שרר ולנהל בעצמה בית אופנת קוטור תיקני ופריזאי, הייתה מגדירה זאת- "להוכיח את מוטרפות המעצב"). בשנות ה90, תקופה בה שגשג בית דיור, השווה גליאנו את ההוט קוטור לתמצית המרוכזת ביותר של הבושם, "Parfum Le", היות והוא משמש כצלם שבדמותו יוצרו שאר קווי האופנה הפשוטים והזולים יותר של המותג ויימהלו בכוהל זול עד לאחרוני המשקפיים והמטפחות שמציע בית האופנה- כולם ברוח ההוט קוטור. כיום, ממשיך הסקטור להתנהל סביב מוטיב הכסף, והפעם, אין הכוונה לפאייטים המטאליים והמבריקים של לאסז'. היום החוקים הם פשוטים; כשיש כסף עושים קוטור וכשאין כסף- אז לא. היות וחומרי הבסיס, לרבות הבדים, העורות והחרוזים למיניהם יקרים להפליא, שעות העבודה ממושכות ודורשות כוח עבודה מיומן שיספק את גחמותיהם המופרכות ביותר של קומץ מצומצם והולך ופוחת של אנשים בעלי הון היכולים ונכונים להרשות לעצמם את התענוג. בהתאם לכך, קווי אופנת הקוטור הולכים ומצטמצמים גם הם; מכ60 בתי אופנה שפעלו באמצע המאה ה20, נשארנו עם כתריסר בדדים. מנגד, קווי הPrêt-à-Porter הופכים למתוחכמים, איכותיים ומורכבים הרבה יותר משהיו וכך הגבול שבין ההוט קוטור והרדי טו וור מטשטש. במקביל, נולד המושג והקונספט של ה Prêt-à-Porter Deluxe (כמובן שבהתאם, פערי המחירים גם הם מתקרבים ונושקים זה לזה).

CHANEL Haute Couture, S/S 2012

בשאנל, בית האופנה היחיד המסרב לחשוף את נתוניו הכלכליים מתוך הנחה שהם נהנים משגשוג ושפע בלתי נדלה, תצוגות ההוט קוטור ממשיכות להיות בגדר מפגן ראווה עונתי- מסורתי, לו ממתינים בשקיקה כל כלי התקשורת, לרבות ערוץ 2 ובכללו גם "סיכום עולמי" (הערה- כשחושבים על ההדיקות בה מסתיר בית שאנל את נתוניו הפיננסיים, הדבר נראה מגוחך, שכן ההיגיון הבריא אומר שרק למי ש"אין"- "יש" במה להתבייש. אבל אצל שאנל, הלוגיקה עובדת אחרת ואין טעם להתיימר להבינה). העונה, נערכה תצוגת ההוט קוטור של שאנל בהיכל הקבוע, הגרנד פאלה בפאריז. אולם במקום אריות מונומנטאליים, מקטורני טוויד "שאנליים" אימתניים, גנים גרנדיוזיים או קרוסלות ענק שאליהם התרגלנו מתצוגות האופנה הקודמות, נאלצו הפעם מספר האורחים המצומצם להסתפק בתפאורת הפנים של מטוס לא מרווח במיוחד שהותקנה באולם שולי של המבנה (רשימת המוזמנים הייתה כה מצומצמת עד שעיתונאים אחדים נאלצו להתעדכן ממש כמונו באמצעות תמונות מהStyle.com כיוון שנשארו ללא כרטיס, גם לא במעבר שליד השירותים...). הבגדים לעמת זאת לא השתנו כלל; אותם הז'קטים עשויים טויד בגווני שחור ולבן, עם אותם הצווארונים, אותן החצאיות עם הכיסים אליהן נדחפו ב"לגרפלדיות" מושלמת כפות ידיהן של הדוגמניות. ה"דאון גריידינג" של בית האופנה הנחשק ביותר על מפת המותגים העולמית, צרם עוד יותר לנוכח העובדה כי את תצוגת הקרוז במאי 2007, הציג בית שאנל בהאנגר 7 של נמל התעופה בסנטה מוניקה, לוס אנג'לס, על רקע מטוס פרטי עליו הוטבעו אותיות שם המותג ובנוכחות 500 אנשי עיתונות + קניינים + סלבריטאים. אם עד לפני כמה שנים היה מוכן בית שאנל לשפוך הון תועפות על קולקציית הקרוז (הקיקיונית שלו), הרי שהיום, על ה"קרם דה לה קרם" שיש לו להציע, הוא מסוגל להשקיע הרבה פחות ולספק רק את תפארת "מחלקת התיירים", על כיסאותיה הצפופים והמקומות המוגבלים. עצוב.

VERSACE Haute Couture, S/S 2012

הכסף האוזל של שאנל לא הצליח לקחת את אורחי המותג מסביב לעולם, גם לא לגרום לצופים בתצוגה מהבית להמריא בדמיונם בעזרת הדגמים שהוצגו בה. לעומתם, מאגרי המזומנים שהצליחה לצבור דונטלה ורסצ'ה הודות לשיתוף הפעולה עם H&M, יחסי הציבור המשותפים של בית האופנה ושל ענקית הבגדים השוודית ובעקבותיהם גם העניין הגובר והמתחדש להם זוכה המותג - אפשרו דונטלה להציג את דגמי קו "האטליה" היוקרתי שלה על המסלולים, לראשונה מזה מספר לא מועט של שנים (לפחות 7). התצוגה עצמה לא הייתה שגרתית וגררה גם היא לא מעט מרמור בקרב כמה עיתונאים; תחילה הוזמנו הצלמים ואחר כך העיתונאים שצפו בדוגמניות לבושות בשמלות צרות וצמודות מכוסות קריסטלים כסופים או רקמות חרוזים בצבעים מבריקים של צהוב וכתום, מחוכים מובנים ועקבים גבוהים- עולות ויורדות (מי בכוריאוגרפיה טובה יותר ומי בפחות) מעל לגרם מדרגות מוזהב. הצפייה בקימתה של דונטלה מהקרשים, משמחת כמעט כמו החלטתה לאשפז את עצמה במוסד לגמילה מקוקאין לפני כ4 שנים. לאחר תצוגת הגברים, היא דיווחה כי השנה, חלה עליה ברווחי המותג וזאת למרות קולקציה נועזת שהוצגה הן עבור הנשים והן עבור הגברים (כולל קולקציית הגברים לחורף 2012/13 שהוצגה לפני כשבועיים). בהקשר זה, אציין כי ביקור בחנות המותג (המתנשאת על פני כשש קומות!) במילאנו (כחלק מהטיול שלי בעיר-הפוסטים בדרך...), אישר כי דונטלה יצרה את קולקציות הקיץ שלה עבור המותג באותה הרוח בה עיצבה את הדגמים עבור H&M (ואולי צריך לומר את ההפך...). מעבר ל"בראבו" המגיע לדונטלה, בואו נקווה שהמזומנים ימשיכו לזרום בבית ורסצ'ה כמו בימים הטובים מתקופתו של ג'יאני.

JEAN PAUL GOULTIER Haute Couture, S/S 2012

כעת, לאחר שנתתי את הדעת לעניין הממון, אפשר להתפנות לבגדי אופנת העילית עצמם. היחיד שהצליח לרגש ולהצדיק את כל הפיאסקו הזה, שהפדרציה הצרפתית מתעקשת להמשיך ולקרוא לו "הוט קוטור", היה ז'אן פול גוטייה. כפי שכנראה כבר שמעתם, גוטייה בחר לעצב את קולקציית ההוט קוטור שלו לקיץ 2012 בהשראת אמי ווינהאוס. לומר "הוט קוטור" ו"אימי ווינהאוס" באותו משפט זה כמו לבקש המבורגר בצ'יפס במסעדת גורמה עם 3 כוכבי מישלן ברו רויאל שבפאריז, אבל מסתבר שכל לכלוכית יכולה להשרות קולקציית אופנה שתהלום את סינדרלה. התצוגה החלה בצלילי שירה של ווינהאוס, "Back To Black", בביצוע קוורטט זמרים, שעמד בתחילת המסלול. המנגינה שהתנגנה כבר בתצוגת הנשים לחורף 2011/12 של המעצב (העונה הנוכחית), הפכה גם לרינגטון של הצלצול בפלאפון שלי לתקופה לא קצרה ומן הסתם, היה נחמד לשמוע אותה שוב, ברקע לדגמים המצוינים שעיצב גוטייה. באותה התצוגה, כיכבו גם תסרוקות ה"בי-הייב" המזוהות עם ווינהאוס, רק בצבעה הלבן של שיבה- אליה לא זכתה הזמרת להגיע. גזרה גבוהה, מחוכים נוקשים, טרנצ'ים, חליפות גבריות שקיבלו ראינטרפרטציה נשית, חצאיות מידי ומותן גבוהה, היו ההכלאה המושלמת בין סגנון הפינאפ הטראשי של ווינהאוס לבין חותם ידו האופייני של גוטייה. שמלה לבנה עם צווארון בעל פסים אדומים וכחולים שנראתה כחולצה שנלבשה הפוך בעלת לוגו עגלגל, הייתה אזכור משעשע לקולקציה שהספיקה לעצב הזמרת עבור המותג "פרד פרי" וראתה אור רק לאחר מותה.

ז'אן פול גוטייה עושה אימי ווינהאוס שעושה פרד פרי - גוטייה הוט קוטור, קיץ 2012

הדגמים שופעי העליצות הוצגו על ידי דוגמניות שהתנהלו ברוח "שטות" ונעו בין רפרנס שטוח ו"תחפושתי", כמעט שחזור מדויק של בגדיה של וינהאוס והתנהגותה "תחת השפעה", לבין שמלות ערב שהקשר בניהן לאימי- מיקרי בהחלט. הסוג האחרון, לדעתי, היה המוצלח יותר כיוון שהעיד על תהליך יצירה ועל אופן שאיבת ההשראה מעודן ובוטה פחות (כמובן שהאיפור והשיער לא הותירו ספק בשאלת האסוציאציה עם ווינהאוס, אך ספק אם הייתה מסכימה ללבוש 100% מהדגמים מרצונה החופשי). הם גרמו לי להיזכר באחד העקרונות המנחים את מעצב הגברים יוסי קצב (איתו יצא לי לשוחח בראיון לכתבה שהכנתי עבור מגזין ישראלי), לפיו בכל קולקציה על המעצב להישען בנקודת השראה, "קונספט", גם אם הצופה לא בהכרח מודע או מצליח לזהות ולהצביע עליו בתוצר הסופי. היוצר צריך לשאת בעורפו רעיון אשר בדמותו יצק את הדגמים (את עקרון זה, רכש קצב בסטאז' שביצע ברשת הסופרים וההלבשה הבריטית, "מרקס אנד ספנסר", עוד בתקופת לימודיו בשנקר). אם נחזור לקולקציה, לטעמי, לא ניתן להסתכל על התצוגה גרידא כ"מחווה לאיימי ווינהאוס"; הפאות או נקודת החן בקצה השפה לא היו אלה שהפכו את התצוגה לכל כך מוצלחת- אלא הבגדים והסגנון המיוחד של גוטייה עצמו, אשר הוצגו לנו הפעם על מצע של "כוכבת רוק שהפכה גם לאייקון אופנה".

גוטייה הוט קוטור, קיץ 2012 - מימין לשמאל; גוטייה בתדריך "איפורשיער", Work in process, דוגמנית מסניפה ב"אימיווינהאוסיות" מושלמת קלאץ פאיטים אדום.

דמותו של גוטייה, רץ כילד מלא שמחת חיים אל עבר הדוגמנית שהייתה לבושה בשמלת המחוך מסאטן ואגן נפוח על מנת לנשק את שפתיה מתחת להינומת התחרה, כמיטב המסורת, חתמה את האווירה ההומוריסטית והתוססת האופיינית לו. זו שהוא מצליח להפיח מדי עונה בתצוגות הוט קוטור שלו, תחום שרבים נוטים לקחת כל כך ברצינות. הילרי אלכסנדר אמרה *לי* פעם (כן, דיברתי איתה אישית...) לאחר תצוגת ההוט קטור שלו לקיץ 2010 ש"גוטייה תמיד גורם לנו לצחוק", ואולי זהו גם סוד קסמו. התצוגה הפיחה את השעמום וגרמה לי לחשוב: "I'll have whatever he's having", וכך בדיוק הייתי ממליץ לשאר המעצבים שעדיין מתיימרים להציג הוט קוטור.

הפינאלה בתצוגת ההוט קוטור של גוטייה לקיץ 2012- מימין למעלה, שמלת הכלה המסורתית שסוגרת את התצוגה, למטה, גוטייה "במירוץ ל(שמלה שבטח עולה) מיליון" ומשמאל, גוטייה והכלה.

את אותה הגישה, כהצעת הגשה ל"השקפת החיים הבריאה ביותר", הייתי ממליץ גם למיטץ' וינהאוס, שהביע תרעומת וזעזוע למראה התמונות וסבר כי "זהו ניצול גס של דמות ביתו, על מנת להפיק רווחים ולמכור בגדים. אבל כנראה שמיצ'י לא מבין כלום בבגדים, גם לא בהשראות או בהומור ובטח שלא בהוט קוטור, שכן הבגדים לא ימכרו להמונים אלא למתי מעט, שיקנו אותם בסכומי עתק. אולם הודות לעלות חומרי הגלם ושעות העבודה, סביר להניח כי הם לא יישאו תשואה ורווחים לבית האופנה שיצר אותם. מעבר לכך, האווירה החיובית בצלמה יצר אותן גוטייה היא המחווה הגדולה ביותר עבור הזמרת ואין בה ציניות, אפילו לא במעט. מיץ' ציפה מגוטייה שיבקש "אישור הסכמה מראש" או לפחות שיפריש תרומה לקרן שעל שם הזמרת. אולם בהיותה דמות ציבורית, שחייה חיי חברה ונהנתה מגלי הסלבריטאות שלה, הרי שלאחר מותה, הפרסונה הפומבית שלה שייכת לכולנו בדיוק כפי שדמותה הפרטית שייכת למשפחתה. ובאשר לתרומה- אינני מבין כיצד בדיוק היא אמורה לשרת את ווינהאוס? כמה בקבוקי אלכוהול וקראק אפשר לקנות כשלא נותר כבר מזמן זכר לגופתך הגשמית? אילו היה מבין את החשיבות שבהנצחת דמותה של ביתו בלבם של המעריצים ואת ההשפעה שגלומה באופנה כערוץ תקשורת יצירתי, כפי שהבינה זאת ביתו בחייה, הוא לא היה מגיב כך כלפי ההומאז' האדיר שנשא עבורה גוטייה.

GIAMBATISTA VALI Haute Couture S/S 2012

מעצב נוסף שהפליא לעשות והציג קולקציית הוט קוטור הראויה לציון היה ג'יאמבטיסטה וואלי, חבר חדש בפדרציה. הגישה המרעננת של וואלי כלפי הוט קוטור צעיר ומודרני, יצרה קולקציה מעודנת ושמימית של שמלות, עליוניות וחצאיות קלאסיות בגוונים עדינים של בז', ורוד, שחור עם הבלחות של גוונים עסיסיים יותר כדוגמת אדום הפטל, סגול האוכמניות וחום השוקולד. רצועות בד נקשרו לכדי פפיון באזור הצוואר, גזרי בד בצורת עלי כותרת פוזרו בצפיפויות שונות על גבי חצאית או עליונית, ויצרו נפחים ופרופורציות חדשות. חגורות מותן בדמות חבלים או סרטי פפיון יצוק ממתכת, הוסיפו מימד נסיכותי לשמלות. למרות שניתן היה לזהות בקולקציה כמה רפרנסים לעיצובים של כריסטיאן דיור, קוקו שאנל ואיב סאן לורן, לא היה בכך טעם לפגם. כיוון שמדובר באבות ההוט קוטור, יתכן ומן הראוי למצוא להם מקום בכל קולקציית תפירה עילית, ממש כפי שאנו מספרים את סיפור מצרים בליל הסדר מדי שנה. סוג של הנצחה, אם תרצו. הסגנון הגיאומטרי, הצבעוניות העזה והקריצה המודרניסטית שאפיינו את קולקציית הפרט אה פורטה של המעצב הוחלפו הפעם במראה קלאסי ובקו קוהרנטי שאפיין והגדיר את וואלי כמעצב אופנה שכולם למדו לאהוב; ערמות פרחים, גזרות קקון ומראה אצילי – ויקטוריאני היו בין האלמנטים הללו. גם סלבריטאי הטראש, לרבות מרי קייט ואשלי, ויקטוריה בקהם ושאר דכפין, נעדרו מהתצוגה ובכך אולי שמרו על כבודו. זאת כמובן פרט לקמרון דיאז, שהגיעה יחד עם הפרצוף המתוח שלה לכל תצוגת אופנה כאורחת של המגזין InStyle, כהכנה לקראת הפקת "הוט קוטור" בה היא אמורה להשתתף. אולם כיוון שגיבבתי על גבי דפים אלה כל כך הרבה מילים, כדאי שאפסיק בשלב זה, בדיוק לפני שאני מתחיל לדבר (מתוקף מחויבות הסיקור) על בר רפאלי.

From Time To Time

זמן הוא אחד המשאבים היקרים ביותר בעידן המודרני. כשהייתי ביסודי, שאלה אותי אימי מה הייתי מעדיף; "זמן או כסף", ואני עניתי, "זמן, כי כשיש יותר זמן אפשר לעשות יותר כסף". זה נכון, אני נמנה בין אותם TYPE A PERSONALITY, שתמיד חסרות להן כמה שעות ביממה (מאפיין נוסף של קבוצה זו הוא הסיכון הגבוה יותר ללקות במחלות כמו יתר לחץ דם, התקפי לב וכו'. נו, שויין). במהלך השיעורים, הייתי חולם בהקיץ ומדמיין שיש לי את היכולת לעצור את הזמן, ממש כמו סמנתה מ"Bewitched". מה הייתי עושה בזמן הזה? לא יודע; יוצא להפסקה, מעתיק מהתלמיד הכי חכם בכיתה, גונב את המבחן מהתיק של המורה.... בעולם האופנה, עולם המושתת על מגמות וטרנדים, זמן הוא אלמנט קרדינלי ומשמעותי אפילו יותר מאשר אפשר לתאר. מעבר לביטוי הפשטני של אלמנט הזמן באופנה, כחלק מהעונתיות לפיה מתנהלת התעשייה, הזמן מנהל ומשפיע על עולם אופנה גם בצורה מופשטת יותר.

אלן דביוטון על המיצג שהשרה אותי לכתוב את פוסט זה

הטרנדים והמגמות מנהלים את שיח האופנה היום יומי, מנחות את המעצבים בעבודתם ומפרנסות אינסוף חברות ואתרים של חוזי טרנדים הצצים בתקופה האחרונה כמו פטריות אחרי הגשם. אבל טרנדים אינם צצים משום מקום; הם מושפעים מהלכי הרוח של התקופה, האומנות, האדריכלות, התרבות ושאר האלמנטים הסובבים אותנו בטווח של השנתיים הקרובות (חברות המבצעות תחזיות אופנה עובדות בד"כ בטווח של שנתיים, 4 עונות). אולם מה שהרבה פעמים הופך דבר למוצלח הוא הרלוונטיות שלו לתקופה, כלומר התזמון (!). התזמון באופנה, כמו בכל תחום אחר בחיים הוא הכל. לעיתים, אפשר להתבונן בדגם או בתצוגת אופנה שלמה מבלי להבין מדוע היא כל כך קוסמת לנו, למרות שעל פניו אין בה כלום. הרבה פעמים הסיבה לכך היא החיבור המדויק שלה לתקופה. הרבה לפני שמשהו הופך לטרנד, הוא עשוי להימצא כאלמנט אזוטרי המופיע בקולקציה של מעצב אחד ואחריו יבואו כל השאר. יותר מאשר יכולות עיצוב נעלות ורעיונות נפלאים, מעצב אופנה מצליח חייב לדעת לספק את הדבר הנכון בזמן הנכון ולא שנייה אחת קודם או אחר כך. אם יציג אותו קודם- יאבד רעיון בעל פוטנציאל לתהילת עולם כאילו לא היה ויתבטל ע"י הקהל בפניו הוא מוצג. אילו יציג אותו שנייה אח"כ, נאמר: "ראינו כבר מליון כאלה...סתם עוד טרנד חולף". פריטים כמו השמלה השחורה הקטנה או החולצה הגברית הלבנה והמכופתרת, אותם אנו מגדירים כ"אל זמניים" או "אלמותיים", הם בדיוק אותם הפריטים שניצחו את מבחן הזמן, אולם סביר להניח שאילו היו מוצגים בתקופה אחרת, לא היינו מוצאים בהם את החן מלכתחילה וגורלם היה כגורלן החולף של כריות הכתפיים.

(אותה הגברת בשינוי אדרת- מימין; לורן האטון בדגם מהקולקציה הנשים הראשונה של פורד, קיץ 2011. מימין; דוגמנית בדגם מקולקציית קיץ 2001 של YSL, הראשונה שעיצב פורד עבור המותג)

(מימין; שרליז ת'רון בשמלה מהקולקציה האחרונה שעיצב טום פורד עבור YSL. משמאל; קרמן קס בשמלת הרצועות)

ניקח לדוגמה את טום פורד, הוא התחיל את דרכו בגוצ'י בשנת 1992, ובמשך תקופה ארוכה נשאר מתחת לרדר (לא רק בגלל שזה היה חלק מהחוזה עליו הוחתם, אלא גם בגלל שלפורד, שלמד בכלל עיצוב פנים, לקח זמן לפתח את טעמו וסגנונו העיצובי וגם לציבור לקח זמן להתרגל אליו). אחרי 1996 ועד שפרש מגוצ'י ב2004, הוא היה הכוכב הנוצץ והקסום ביותר בשמי עולם האופנה. האם היה זה בזכות העיצובים המעולים או החדשנים שלו? לא, הוא פשוט ידע להתאים את עצמו להלך הרוח של התקופה- למתג נכון את המוצר שלו בהתאם לה ולתת לקהל היעד בדיוק את מה שהציבור רודף הסלבריטאים ושוקק המותגים רצה לקבל אז. היום, לאחר כ6 שנות הפסקה מעולם אופנת הנשים, פורד ממשיך עם אותו סגנון עיצובי והעקרונות המנחים אותו בניהול האימפריה שלו נשארו זהים לאלה שעל פיהם פעל בעבר; בתצוגה הראשונה צעדו אייקוניות אופנה (וכך המותג נקשר לסלבס זוהרים), הבגדים מתומחרים במחירים מרקיעי שחקים, פורד לא מפסיק לקשקש על איכות וכו'. אבל הדגמים עצמם לא מגלמים בתוכם את אותו האפיל הקסום שהיה לשמלות הפאייטים בסגנון האוריינטלי, שעיצב לתצוגה האחרונה שלו בYSL או לשמלת הרצועות הורודה שלבשה כרמן קאס בתצוגת גוצ'י קיץ 2003 (ואגב שמלה זו- זו בדיוק הדוגמה לדגם שאין בו כלום, אך יש בו הכל). היום, זה פשוט לא נראה טוב. זה גרוטסקי, מצועצע ונפוח, ממש כפי שאנו חווים את טום פורד כיום. כי מה שהתאים והתקבל בברכה לפני 6 שנים, לא בהכרח עובד כיום.

גליאנו, זמנך עבר- מימין; דוגמן בתצוגת הגברים של ג'ון גליאנו לקיץ 2001. משמאל: גליאנו בפינאלה)

התזמון גם הוא חלק בלתי נפרד מהאינטגרל שקובע מה "IN" ומה "OUT". סיפורי אהבה גדולים שליבלבו בתקופה מסוימת, יכלו בכלל לא להתקיים אילו המפגש הראשון בין בני הזוג היה מתקיים על הקרקע הלא נכונה- מצב הרוח הלא נכון או נסיבות השונות מאלה בהם הם התקיימו (רק חישבו איך היו נראים חייכם אילו הייתם פוגשים מישהו אהוב או שנוא בתקופת חיים אחרת). כך משל, אילו אלבר אלבז לא היה נזרק ממחלקת העיצוב של YSL ב91, ע"י טום פורד, הוא מעולם לא היה מגיע ללנוין. גם גורלו המר של גליאנו לא היה אותו הגורל אילו היה משמיע את דעותיו הגזעניות בפומבי בשעה שהוא מתבוסס בגילופין בזמן אחר, נגיד 10 שנים קודם לכן (כפי שכנראה באמת קרה, גם על פי התיעודים, אך טוייח על ידי כל הצדדים). מדוע? כיוון שאז הוא היה נכס יקר מפז עבור LVMH וברנרד ארנו לא היה מעלה על דעתו להיפטר ממנו.

"Christian Marclay's 'The Clock

יש המאמינים כי הכל נקבע מראש, שסופו של כל אחד כתוב איפשהו למעלה בספר שנפתח מדי שנה ביום כיפור ושממש כמו גווינט פלטרו בסרט "דלתות מסתובבות", לא משנה מה תהיה הדרך, התוצאה היא זהה. אני מאמין שהכל אולי כתוב מראש, אבל "הרשות נתונה", וכחלק מזה, הדרך היא המשמעותית ביותר- כיוון שאנו מעבירים את חיינו לאורך זמן. האם הדקות והימים שבזבזנו בהערצה כלפי טום פורד הן בזבוז של זמן נוכח הקולקציות המזעזעות שלו כיום? לא, הרי פורד היה בין המעצבים המכריעים שעיצבו את העשור הקודם וזה לפניו, פיתחו את טעמינו האופנתי והשפיעו על המלתחה שאסף כל אחד מאיתנו במשך אותו הזמן. הוא תרם לטעם האופנתי שלי ושל רבים אחרים, כמו גם לסגנון שלמדנו להעריך בהווה. כמו טום פורד, גם הצללית המודגשת שהעניקו כריות הכתפיים לאזור זה של הגוף חזרו יום בהיר אחד לאופנה. אולם בשונה ממנו, הן חזרו היום כאלטרנטיבה משופרת למה שהכרנו אז- טעם משודרג לזיכרון נושן, שהרבה היו מעדיפים לאבד, אולם ככזה, הוא קרוב יותר ולכן מנחם יותר. האם היינו מעריצים את הכתפיים הזוויתיות המובנות במקטורנים של מרג'יאלה, בלמן או בלנסיאגה, אילו קדמו לעידן בו שלטו הכריות של ה80? יכול מאוד להיות שלא.