פסח, והמחשבה על סיפור ההגדה, תמיד מחזירים אותי לקולקציית ההוט קוטור אביב/קיץ 2004, שעיצב ג'ון גליאנו לבית כריסטיאן דיור. לדעתי, הייתה זו הקולקציה הטובה ביותר מבין אלה שהציג המעצב בעשור האחרון, למרות הפרשנות המילולית של תקופת הפרעונים ומצרים העתיקה, נושא שהיווה את ההשראה עבור התצוגה. הדרך לתרגם כל פריט בקולקציה, שיש שיסווגו אותה בקטגוריית עיצוב תלבושות ולא כאופנה, לבגד "מוכן ללבישה"- היא ארוכה, אולם המורכבות המרהיבה והיופי הגלום בכל פריט הם עוצרי נשימה. ואכן, יתכן כי מטרתה היחידה הייתה לשמש כמפגן כוח ולהציג לראווה את יכולותיו של בית האופנה ומעצבו הראשי (מטרה שהופכת לגיטימית ומקובלת ברגע שמדובר על עולם התפירה העילית), ואם כך, אז ניתן להכתירה כהצלחה כבירה. הגדולות והנצורות שעשה ג'ון גליאנו בבית כריסטיאן דיור (ובקולקציה זו בפרט), בתקופה שבה המינימליזם, הפרקטיות והנתונים הפיננסיים הפכו לדבר היחיד המניע את גלגליהם של בתי האופנה, ראויים לדעתי להיות מסופרים מדי שנה, כמצוות "והיגדת לבניך" של ערב פסח.
Christian Dior Haute Couture Spring/Summer 2004
אלמלא התקרית המביכה שעלתה לו בכס המעצב הראשי במותג, היה יכול גליאנו להמשיך לכתוב את קורות עליית הסיפור הנ"ל מדי עונת תצוגות. אבל בימים אלה, הוא עסוק מידי במלחמה כנגד דחפיו ההרסניים והתמכרותו לאלכוהול לא פחות מאשר המאבק המשפטי וטיהור שמו כגזען. אין לי ספק כי לאחר שהדי הפרשיה ישכחו, יוכל גליאנו לחזור ולהמשיך לעצב בגאונות כאילו דבר לא קרה, אם לא עבור בית דיור, אז עבור בית אופנה אחר ואולי עבור קו עצמאי חדש ששיא את שמו (לא "ג'ון גליאנו", אלא משהו אחר, כי שם המותג הזה כבר שייך לLVMH). אני בכל אופן כבר סלחתי לו, ואני גם מניח, שכל לקוחותיו היהודיות העשירות של המותג (שעלבונן עשוי היה להיות הגורם שהוביל את מנהלי המותג לפטר את גליאנו מלכתחילה), שנאלצות ללבוש את הזוועות בניצוחו האומנותי של ביל גייטן, מוכנות לסלוח ולקבל את גליאנו בזרועות פתוחות מבלי להתלבט יותר מידי.
ג'ון גליאנו הוא לא המעצב היחיד שעסוק בימים אלה במאבקים משפטיים תובעניים. כריסטיאן לבוטון, מנהל במשך כשנה טביעת ענק כנגד בית איב סאן לורן, על שפגעו בזכויות היוצרים הבלעדיות שלו על ה"סוליה האדומה", אותה רשם כ"סמל מסחרי" בשנת 2007. מאז, מתנצחים עורכי דינם של הצדדים בנוגע לזכותו של המעצב להכריז בעלות על גוון צבע. למרות פסיקת בית המשפט לטובת הנתבע, לבוטון מתכוון להמשיך במאבק. קרב נוסף שהחל לאחרונה באותה הגזרה, מחלקת הנעליים, היא התביעה שהגיש בית האופנה Gucci כנגד המותג Guess, על שהעתיקו מהם דגם נעל ספורט עשויה מבד קנבס מעוטר במונוגרמת המותג וסרט פסים אדום-ירוק לצידה. משפחת מרציאנו, מייסדי המותג, מסרו בתגובה לתביעה שהתפרסמה בפומבי רק בשבוע האחרון, כי הם שואבים השראה ממותגי אופנה רבים, לא רק מבית גוצ'י. לי עדיין לא ברור מי בכלל רוצה ללבוש נעליים עם מונוגרמות של מותג כלשהו? צמד ליצנים נוסף שהחליט לבחון מקרוב את ספסלים בתי המשפט הם דולצ'ה וגבאנה, שתבעו חנות תכשיטים מדרום אפריקה על שהחליטה להשתמש בשמם לאחר עיוות קל וכינתה את עצמה "דולצ'ה אנד בננה" ב12 השנים האחרונות.
חופש אומנותי הוא עיקרון שכל מעצב צריך לשמור עליו בקנאות. מצד שני, זכויות על קניין ומקריות הם עקרונות חשובים לא פחות. קוקו שאנל, לדוגמה, ראתה את ההעתקים שיצרו מעצבים אחרים לדגמיה כמחמאה. "ברגע שמעתיקים אותך, אתה יודע שאתה עושה משהו טוב", הייתה נוהגת לומר המדמואזל, שהייתה ידועה בעצמה כגנבת רעיונות לא קטנה (יש הטוענים כי את הקונספט של "השמלה השחורה הקטנה" העתיקה ממאדם ויונה ועבור עיצוב התכשיטים המזוהים איתה לא פחות מהLBD, שאבה ההשראה מתופרת שהעסיקה והייתה קרובה למשפחת הצאר הרוסי אך נמלטה לפריז לאחר רציחתו). היות ובכל זאת מדובר בפוסט המוקדש לפסח, אאחל לכם, קוראיי, שתזכו לחירות מכל סוג שהוא בכל תחום מחייכם.
חג שמח!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה