על פרוות, תיקים ומגדרים.

בתצוגות אופנת הגברים לחורף 2011/12 שהתקיימו בחודש שעבר, בלטו שני פריטים שלמרות קסמם, לא הצליחו להפוך לחלק אינטגראלי ממלתחת הגברים. את הפוטנציאל הגלום בשניהם זיהה מר סינפלד בשלהי שנות ה90.

האחד, הוא מעיל הפרווה החום והנימוח, שהזכיר לי את זה שעיצב אלבר אלבז לH&M בקולקציית הנשים, אולם כאן מדובר בגרסתו "גברית והמסוקסת" (עד כמה שניתן להתייחס לפרווה כ"גברית ומסוקסת"). ברברי הציגו מעיל חום מפרוות עגל צעיר וגליאנו שלח למסלול את "הפנסי בוי" האולטימטיבי, מצויד בבוקה ורדים. בג'וצי הציעו את האלטרנטיבה לגבר הדנדי שימצא את מעיל הפרווה "כבד מידיי", ושילבו בקולקציה ז'קט מאותה הכסות החיתית. דולצה וגבאנה, שאוהבים לראות את הגבר שלהם אלגנטי, התייחסו למעיל הפרווה כחלק העליון של החליפה, סט שיתאים לסרסור סיציליאני. גם בקולקציות של ולנטינו, לואי ויטון ועוד ניתן היה למצוא עליוניות שונות עשויות פרוות. אם חושבים על זה, מעיל פרווה הוא למעשה פריט היוצר הקבלה בין האדם הקדמון והניאנדרטלי לבין הגבר הרגיש והשברירי= המטרוסקסואלי.

(פרווה לחורף 2011/12, מימין: גוצ'י, דולצ'ה וגבאנה, ג'ון גליאנו, ברברי).

כעת, בדומה להברקה של קרמר, שהבין כבר לפני עשור- שעל מנת להשלים את ההופעה- רצוי לצרף למעיל את הבשורה האחרונה באביזרי אופנת הגברים (טוב, ניצניה נראו כבר ב2009, אבל לא נהיה קטנוניים)- ה-"Male Cluch", להלן "The Malch". "תיק הנשיאה האירופאי", כפי שאדון סינפלד מתעקש לכנותו, הופיע באמתחתו של כמעט כל דוגמן שצעד על המסלול במילאנו או פריז, כמו גם בידיהם של הגברים המתגודדים בפתח דלתות הכניסה לתצוגות אופנה אלה. לסיום: אם תהיו ילדים מספיק טובים, אולי תוכלו גם אתם לראות כמה גברים מזרח אירופאים מבוגרים נושאים בדיוק את אותם התיקים.

("המאלץ'", משמאל למעלה: גוצ'י, לואי ויטון בז', לואי ויטון אדום. משמאל למטה: בוטגה ונטה, שני קלאצ'ים על סרטוריאלס מילינזים)

ועכשיו לדקה של רצינות: מתחת לאף שלנו קורה דבר מאוד מעניין, הגבולות בין המגדר הגברי לנשי- מטשטשים. אנדרי פג'יק, דוגמן ממוצא סרבי בן 19, צעד בתצוגת הגברים של גוטייה בחליפת טוקסידו וסגר אותה בווסט פרוותי ועקבי זהב. "ויראה גוטייה כי טוב", והינה פג'יק גם סוגר את תצוגת ההוט קוטור של המעצב ועולה בפינאלה לבוש בשמלת הכלה המסורתית כשהינומה לראשו. בניגוד לטרנסג'נדרים שהכרנו עד כה (כדוגמת .Lea T של ג'יבנשי), אותם גברים הבוחרים לחיות את חייהם תוך אימוץ המגדר המנוגד, כאן- אין פשרות ואין וויתורים; שני המגדרים מקיימים בו זמנית בזהות אחת. מסתבר של המסלול; אפשר ללבוש מעיל פרווה בלי לוותר על העניבה או לשאת תיק קלאץ' ולשלם על הגברת בסוף הבראנץ'.

כבר היום אפשר לראות (באירופה או ניו יורק...) גברים שהולכים על עקבים (בעיצובם של ריק אוונס או גרת' פיו). למה לגבר ללבוש עקבים? אולי סתם ככה, כי זה נחמד (וכמובן שגם מוסיף כמה סנטימטרים לגובה). יתכן וזו דרכו של המין הגברי למחות כנגד תפקידי המגדר שקבענו לעצמינו- כפי שעשו הנשים עם חליפות המכנסיים כבר לפני עשרות שנים. כחול זה כבר לא לבנים וורוד כבר לא לבנות. מדענים איטלקיים כבר הזהירו מזמן כי ההפרדה הדיכוטומית הזו שבין שני המינים תעלם בעוד כ100 שנה. עם הקדמה הרפואית של היום, מי יודע, אולי ברי המזל שבינינו עוד יזכו לראות את זה קורה מחוץ למסלולים של גוטייה ובאופן כוללני יותר. אם אהיה בניהם, אוכל לומר: "כתבתי על זה פוסט כבר ב2011".